מוצפת

הימים חולפים והנה כבר חלף מעל לשבוע מאז שאבא התמוטט, קיבל החייאה, אושפז והתעורר. 

היום העבירו אותו מחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית לחדר רגיל באותה מחלקה. 

לא ברור מה זה היה בדיוק שגרם לו להתמוטטות, ברור שמצבו לא מזהיר אבל ממש לא ברור מה קורה עכשיו. 

הוא מודע למצבו ומתלונן, וממש כואב הלב עליו. 

כל עוד היה בטיפול נמרץ לא ניתן היה להיות אצלו יותר מדי, אבל בכל זאת התחלנו להביא אליו את המטפל במהלך היום כדי שיקבל את תשומת הלב והטיפול המיטבי וגם לא יהיה לבד בין לבין הביקורים שלנו, שאר בני המשפחה. 

עכשיו שהוא בחדר רגיל אני מניחה שתצטרך להיות נוכחות מוגברת שלנו. ואולי גם בלילות. 

אמא לגמרי מכונסת בתוך עצמה ופרט לביקורים קצרים אצל אבא היא רוצה רק להיות לבד בבית. מכריחה את עצמה לאכול, שזה יפה, לאור העובדה שבמצבים כאלה היא מאבדת לגמרי את התיאבון. 

אני זו שמטפלת בכל העניינים הלוגיסטיים, הביורוקטיים, וגם זה מעיק עלי. אחי וגיסתי די מצפים שאני אקבל את ההחלטות, אבל לזכותם ייאמר שהם משתפים פעולה עם כל בקשה או החלטה. 

מרגישה מוצפת. מבולבלת. דואגת. מרגישה כובד עצום עלי. 

*נוצר לבקשתי על ידי AI

באחד הימים פתאום יצאה לי תזכורת על הופעה שקניתי אליה כרטיסים מזמן. התלבטתי והחלטתי שאנחנו הולכים. שמחתי שהלכנו. היה טוב והקהל היה נהדר ושיתף פעולה, שרנו ורקדנו וזה עשה לנו טוב. שמחתי שלא וויתרנו. 

אצל T ממשיכים ההתקפים, הבחילות, כל מיני תופעות - אבל הוא ממשיך את החיים כרגיל למרות הכל. 

הלקוח החדש שלו עדיין לא החליט אם הוא מוכר את החברה או מנסה לשפר אותה, אבל בינתיים T ושותפנו הפכו ממש לחלק מהחברה, וייתכן שיישארו הלאה גם אם היא תימכר. בינתיים הם עובדים במרץ. 

בעניין הרכב, בסוף כמו שתיארתי לעצמי חזרו אלינו לגבי הסמארט #5 ושיפרו את תנאי הטרייד אין כך שכן היה לנו כדאי לבצע את העיסקה, ועכשיו אנחנו ממתינים שהרכב יהיה מוכן. בינתיים הזיקר שלנו מפגין עוד ועוד מגוון מרשים של תקלות טכניות, כאילו כדי להזכיר לנו מדוע אנחנו מחליפים אותו. 

סימן שאלה גדול מתנוסס מעל לתכניות החופשה שלנו ביוון בספטמבר עם בתי והמשפחה, וגם מעל לביקור שלנו אצל בני בבוסטון בסוף ספטמבר. אבל נחצה את הגשרים האלה כשנגיע אליהם.......

לנשמותק יש יום הולדת השבוע ובתי אמרה ש"בשאיפה" הם יחגגו לו בששי בערב אצלם בבית. אז "בשאיפה" אנחנו מוזמנים אליהם......ולא צריך להכין כאן ארוחה.........

ועוד עדכונים

בינתיים נפלה עיסקת הזמנת הרכב SMART #5 - בגלל התאונה. התכוונו לעשות טרייד אין ל-ZEEKR והם רצו להוריד הרבה יותר מדי מהמחיר שלו, בטענה שלמרות שהשמאי קבע רק ירידת ערך של אחוז אחד, "פסיכולוגית" הנזק הרבה יותר גדול. בכל מקרה ירדנו מהעיסקה כרגע ונראה אם ננסה למכור בעצמנו או לחכות עם זה בינתיים או מה. 

אבא שלי עייף מאד ולעיתים קשה לו לנשום, בעיקר בשכיבה. הרופא באחוזה בודק אותו כל יומיים שלושה וטוען שאין בעייה בסאטורציה ולכן אין צורך במחולל חמצן. בסוף השבוע הוא לא היה פעיל אבל בימים האחרונים הוא כן יוצא להליכה ומתפקד לא רע. זה ברור שהלב שלו הולך ודועך....לפחות בזכות האנטיביוטיקה מצב האפרכסת שלו השתפר פלאים. 

הלקוח החדש של T ושותפנו עדיין מזגזג בין הרצון למכור את העסק לבין הרצון להישאר איתו ולשדרג אותו, כך שעדיין לא ברור להם מה יהיה עם זה. בינתיים הם בכל מקרה מגישים ללקוח את הדו"ח הסופי שלהם שבו ניתחו את מצב העסק כרגע עם המלצות לעתיד - אם יהיה צורך בכך. 

בתי ביקשה לנהל איתנו שיחה לגבי "דברים שהיא מרגישה שיושבים לה ביננו". האמת שהיא תמיד היתה טובה יותר מאיתנו בלהתעקש לדבר על דברים כאשר היא מרגישה מתח או אי נעימות כלשהי שלא באים לידי ביטוי מילולי. לא סתם היא פסיכולוגית טובה כל כך. בינתיים כשהיא היתה בדרך אלינו לשיחה היה לה פנצ'ר והיא נתקעה בדרך. T נסע אליה ועזר לה להחליף את הצמיג (במקום לחכות שעות לשירות של חברת הביטוח) ועד שזה הסתיים היא נסעה לאסוף את שרי מחברה והשיחה בינתיים נדחתה. 

בעזרתה של אחייניתו של שותפנו מצאנו נוירולוג עבור T והצלחנו לקבוע אליו תור לחודש הבא. ההפנייה הגיעה דרך נוירולוגית חברה של של האחיינית, שאמרה שהתסמינים של T מרמזים אולי על אפילפסיה בטנית, תסמונת מאד מאד נדירה ושמוכרת דווקא בעיקר אצל ילדים. כיון שהנוירולוג התותח הוא מומחה לאפילפסיה אנחנו מקווים שהוא יוכל לשלול/לאשר את החשד הזה, ובעיקר אולי למצוא לו מזור. הכי "מצחיק" יהיה אם בסוף T יצטרך לקחת את אותה התרופה שאנחנו נותנים למיינקוני נגד הפרכוסים שלו..........ואולי החתול בכלל פיתח את האפילפסיה שלו כהזדהות עם בעליו........(סליחה, התכוונתי מְשָׁרְתוֹ כמובן). 

אגב סוף סוף הגיעו לבית המרקחת התרופות של מיינקוני, שמשום מה בכל פעם מחדש חסרות בכל בתי המרקחת וזה סיפור להשיג אותן. הרוקח שלי הבטיח, שעכשיו שהוא יודע שזה עניין קבוע, הוא ידאג למלאי. נחיה ונראה, כמו שאומרים. 

בעקבות כל הבלגנים שהיו גם לחתני עם הצוואה של אבא שלו וגם לשריתה עם זו של אבא שלה, עדכנו כולנו את הצוואות שלנו ואנחנו מתכננים פשוט להפקיד אותן אצל הרשם לענייני ירושה, כך לא יהיה צורך לחפש עותק עדכני מקורי ולא אמור להיות ויכוח כלשהו (לא שצפוי ויכוח, אנחנו מעבירים הכל זה לזה, ובמקרה פטירת שנינו מחלקים את כל הרכוש שלנו שווה בשווה בין ילדינו). 

החלק של הזכאים/היורשים הוא פשוט אצלנו. מה שהיה לי חשוב יותר הוא לפרט את כל הרכוש וחשבונות הבנקים שלנו בארץ ובחו"ל כדי שיהיה לילדים קל להתמצא בכל מה שיש. 

אני מרגישה שהכתף שלי משתפרת - בעיקר בזכות הפיסיותרפיה והתרגילים כנראה וגם העובדה שאני מאד מאד נזהרת איתה. 

בגזרת השוקולד אני עדיין מקרטעת וכמובן כבר עליתי במשקל. יומיים שלושה אני מצליחה לחזור לתפריט הבריא הרגיל שלי ואז יש איזה ערב שבו אני מתפרעת שוב.......וזה מקלקל את הכל. מקווה שזה יעבור לי לפי שבאמת אאבד שליטה על המשקל שלי. 

אני מאד נהנית בינתיים מהספר "המשקיפות" של עדנה מזי"א ז"ל......

היום אני נפגשת בבוקר עם 'מחברת' ואחר הצהריים עם 'קלי' ו'שני'.....איזה כיף!

עוד ענייני בריאות, רכבים וספרים

בסוף רק שלושה ימים שבהם T לקח וולטרן גו אקטיב סייעו לו להיפטר מהכאב בגב. מידי פעם בתנועות מסוימות הוא עדיין מרגיש את זה, למשל בכל פעם שהוא נשכב במיטה, אבל שאר הזמן הוא בסדר. 

הכתף שלי גם "מתנהגת יפה" רוב הזמן ורק "מזכירה" לי כאשר אני בטעות עושה תנועה שאני לא אמורה לעשות. הפיסיותרפיסטית שלי בחו"ל אז רק ביום ראשון יהיה לי עוד תור אצלה......אבל בינתיים עושה את התרגילים שנתנה לי. 

'רופאהחדשה' קבעה ל-T תור ביוזמתה השבוע, בו היא הסביר לו שאחרי התייעצויות ומחקרים היא חושדת שהכיוון אצלו הוא נוירולוגי - משהו במערכת העצבים גורם לכל התופעות שלו - ההתקפים ועוד סימפטומים שהוא מדווח עליהם - ונתנה לו הפניה עם פירוט של כל ההיסטוריה הרפואית וכל התסמינים וגם החשדות שלה - והמליצה למצוא נוירולוג "תותח", כדבריה. "אולי הוא יפטור את החשדות שלי כשטויות" היא אמרה,  אבל ששווה לבדוק את הכיוון. אז אנחנו מחפשים נוירולוג "תותח". 

אבא היה אצל המנתח השבוע וראו זה פלא: התברר שאזור הניתוח עם דלקת! כמה מפתיע. לא ייאמן שהוא חשב לחכות עם זה לספטמבר! מייד הוא עשה לו ניקוי באזור הניתוח ונתן לו שני סוגי אנטיביוטיקה ואבא כבר מרגיש הרבה יותר טוב. 

עשינו נסיעת מבחן על ה -ZEEKR 7X - והתאכזבנו מאד. כל מה שהם כביכול שיפרו או תיקנו לעומת ה-ZEEKR X שיש לנו לא רציני ולא מצדיק את המחיר, וגם את הצעת המחיר שהם נתנו לנו עבור ה"טרייד אין" לרכב הנוכחי שלנו. וכן, סיפרנו על התאונה ויש לנו דו"ח שמאי, ירידת הערך היא רק אחוז אחד, ולעומת זאת המחיר (לפי השמאי) הרבה יותר גבוה ממחיר המחירון בגלל הקילומטרז' הנמוך שלנו. 

לכן החלטנו ללכת על ה-SMART #5 (הכי מכוער בעולם) כי הוא פשוט היה ממש נוח ומפנק וגם הצעת המחיר שקיבלנו היתה מעולה. מקווה שלא נתאכזב. 

אגב נכנסנו להלם מעלות תיקון פחחות הרכב שלנו שעבר את התאונה - קצת יותר משליש מחיר של הרכב עצמו. מוגזם לגמרי. אני מאד מקווה שחברת הביטוח תצליח להוציא את העלות מהחברה של הרכב הפוגע - וכך זה לא ייחשב לנו לתביעה (ואולי לא ייפגע לנו בפרמיה בעתיד). 

שותפנו היה עם שפעת השבוע, לא ברור איך הוא חלה אבל זה עבר לו יחסית מהר. 

ביקרנו אצל בתי בשני והיה נחמד. גם בששי זה הם לא יגיעו - היא הולכת עם חברה שלה לאיזו מסיבה, ולא סביר שחתני יגיע אלינו עם הילדים בלעדיה. אבל אולי.........אין לדעת. נחכה לשמוע מהם. 

היו כמה ימים בהם הצלחתי להמנע משוקולד אבל אתמול שוב התפתיתי....ממש סוג של חבלה עצמית כלשהי או אולי איזה צורך בלתי מוסבר......אין לי מושג. אנסה בכל זאת להימנע...הלוואי ויכולתי לאכול קובייה או שתיים וזהו. זה מה שאני מספרת לעצמי....שאני צריכה משהו קטן מתוק...ואז איכשהו הולכת למקרר להביא עוד ואז עוד......אוף. 

לא זוכרת אם סיפרתי כאן של-T ולשותפנו יש לקוח חדש (הם יועצים עסקיים). למשך כמה ימים השבוע היה נדמה שהלקוח מתכוון פשוט למכור את החברה ואז לא תהיה להם עוד עבודה אצלו.........אבל אז עיסקת המכירה התפוצצה, וכרגע נראה שיש להם עבודה מובטחת להרבה זמן........שזה ממש נחמד כי מעניין להם וכמובן - נכנס כסף. 

לא נראה לי שסיפרתי כאן שאחד הלקוחות הכי וותיקים שלהם הפסיק לשלם כבר לפני הרבה זמן (אולי שנתיים) וכל הזמן הזה הם עבדו בשבילו בעצם בחינם. בחודשים האחרונים הם התחילו להתעקש סוף סוף שישלמו להם, גם את חובות העבר וגם מכאן ואילך - וכאשר הם הבינו שאולי יסגרו להם את החוב אבל לא ימשיכו לשלם הלאה - הם החליטו להתפטר. אז כרגע הוא העביר להם חלק לא קטן מהסכום שהוא חייב להם, וטען שאת השאר ישלם "בתשלומים" (לא נראה לי שזה יקרה), אבל הם התפטרו וכבר לא נותנים לו שירות. נראה מה יהיה, כי בפועל הם עשו כל השנים האלה עבודה שהוא עצמו ושותפו לא מסוגלים או לא רוצים לעשות, נראה אם ואיך הם יסתדרו. 

סיימתי ודי אהבתי את הספר "כל האמהות האחרות שונאות אותי" והתחלתי עוד המלצה של רעות אסתר סוקרת: "המשקיפות", שעדנה מזי"א כתבה ממש לפני שנפטרה לפני קצת פחות משנתיים. 

בנוסף, סיימתי סוף סוף לעבוד על אלבום התמונות של משפחתה של בתי ושלחתי אותו להדפסה. העבודה עם LUPA ON LINE היתה לא קלה - היתה לי עקומת למידה לא פשוטה (לעומת התוכנה המותקנת על המחשב שלי, איתה עבדתי עד עכשיו, אבל היא לא מתעדכנת משום מה והחלטתי לנסות שיטה חדשה), אבל עכשיו נדמה לי שהבנתי איך לעבודה עם זה - לפעמים הבאות. מקווה שהם יהיו מרוצים. בכל מקרה נראה לי שזה מקרה של הפרה שרוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק - מה שמסביר כמה קשה היה לי לקבל מהם תמונות שהם צילמו במהלך השנה.............

על בריאות, רכבים וספרים

בסוף השבוע שעבר אירחנו כאן ארוחת ששי עם בתי והמשפחה וגם הורי והיה נחמד מאד. 

בתי השתלטה על שטיפת הכלים והנכדים עזרו בפינוי וכך יכולתי גם לארח וגם לא להפעיל יותר מדי את הכתף המסכנה שלי, שאני משתדלת לשמור עליה יותר מהרגיל. קשה לי לבקש עזרה, אני כל כך רגילה להיות עצמאית לגמרי ולהסתדר לבד - אבל כרגע נראה שאצטרך להתרגל לזה. 

דווקא בשבת אבא הרגיש חלש יותר, ובדיוק אז אחי ביקר אצלו וחזר מודאג, דיווח לגיסתי שמייד (כרגיל) התחילה להפעיל אותי - אולי צריך מד סטורציה בשביל אבא כמו בשביל אמא שלה ועוד ועוד..........באמת שהכוונות שלה טובות אבל אין לי כל בכל פעם ל"הפעלה" הזאת. את רוצה לקנות לאבא מד סטורציה? תקני. ובכל מקרה מצבו לא כמצבה של אמא של גיסתי. הוא חי בדיור מוגן, צוות המרפאה זמין לו בכל עת, יכולים למדוד לו סטורציה וכל דבר אחר, יש שם רופאים לשירותו רוב הזמן...ונכון שיש דמיון בין מצבו הרפואי למצבה הרפואי אבל זה עדיין לא בדיוק אותו הדבר. 

בכל מקרה בראשון בבוקר אבא התייצב אצל הרופא במרפאת ה'אחוזה' שהזמין עבורו בדיקות דם וגם שלח אותו לצילום רנטגן - גם של הגב (בגלל כאבי הגב)  וגם של החזה - וגם אולטרסאונד של שניהם. בסך הכל לא ראיתי בתוצאות ממצאים יוצאי דופן אבל מחכה לשמוע מה הרופא יגיד. 

בראשון גם T עשה בדיקות גם ובשני היה לו תור אצל 'רופאהחדשה' בניסיון להיעזר בה כדי לחפש כיוונים חדשים לבירורים לגבי ההתקפים שלו. בימים שלפני כן T סבל מהתקף כאב כמעט כל יום, חלקם ממש חזקים. ובנוסף התחיל לכאוב לו הגב. 

הרופאה הבטיחה להתייעץ עם מומחים ועמיתים ולחזור אליו. בינתיים לא עלו (ברוך השם) ממצאים מיוחדים בבדיקות הדם. 

היא קבעה לו תור נוסף באמצע השבוע הבא, כנראה כדי לעבור איתו על תוצאות הבדיקות ולדווח מה העלתה בינתיים בחכתה. 

לי היתה שוב פיסיותרפיה, וגם התחלתי לבצע את שני התרגילים (המאד עדינים) שהיא נתנה לי לעשות, ובינתיים באמת מצבי לא רע בכלל, מבחינת הכתף. 

דווקא למחברת היו כאבים נוראיים בבטן לילה אחד (שהזכירו לה את הכאבים שחוותה כשהיו לה אבנים בכיס המרה ודלקת בלבלב) - אז גם אותה שלחו לאולטרסאונד, שלא הראה ממצאים מיוחדים (פרט לכבד שומני...), שלא מפתיע בכלל עקב עודף המשקל הרציני שלה. היא מנסה לרדת במשקל אבל בינתיים לא ממש הולך לה. מצד שני היא יוצאת לדייטים, ודווקא פגשה מישהו נחמד לשם שינוי.......נראה אם יהיה לזה המשך. 

הבת שלה סיימה את הטיפולים ונראה שאפשר לחגוג את החלמתה, ואז בדיוק הבת הקטנה חטפה שלבקת חוגרת. באמת שאין כוח לכל המחלות האלה. 

השבוע קבלתי את הרכב שלי בחזרה מהמוסך, מתוקן ויפה - וכבר T התחיל לבדוק רכבים חדשים לנסיעות מבחן. עוד לא חלפו שלוש שנים מאז שקנינו את הרכב הזה כך שאני לא לגמרי יודעת מדוע T רוצה להחליף אותו עכשיו, וגם אני לא לגמרי מבינה איך נממן רכב חדש - אמנם יש לנו הכנסה נאה אבל אין לנו כרגע חסכונות, מאז שהוצאנו את הכל בשנה שעבר על ההלוואה לרכישת הבית של בני והרכישה של הבית ביוון, והוצאנו בשוטף לא מעט בחצי השנה הראשונה השנה בסיוע לבתי וחתני.........אבל T טוען שיהיה בסדר, אז אני לא מתווכחת כרגע. 

אז עשינו באמת נסיעת מבחן ראשונה על SMART #5, שנראה לי ממש מכוער אבל האמת שהיה תענוג לנהוג עליו, והמשך קבענו נסיעת מבחן על ZEEKR 7X... ונראה מה עוד נבדוק. 

כששאלנו את בתי וחתני אם הם באים בששי הם ענו שלא, אבל שאולי הם יארחו אותנו.........אם "יספיקו"....ובסוף הם באמת הכינו ארוחה והזמינו גם אותנו וגם את אמא של חתני ואת אחותו הקטנה עם משפחתה. היה נחמד מאד, למרות שחרה לי שאת הורי לא הזמינו. הם טענו שלא יהיה להם נוח - ולאור מספר האנשים שהוזמנו זה גם היה נכון, כי אין לבתי וחתני עדיין שולחן אוכל וגם מקומות ישיבה בסלון מאד מצומצמים. בפועל הם נעזרים בריהוט המרפסת - גם לתוספת לישיבה בסלון וגם לתוספת לאי המטבח שמכיל רק חמישה אנשים. וגם ככה היינו 13 איש והיה מקום ישיבה רק ל-12. בתי וחתני לא ממש ישבו לאכול. אני מניחה שכל זה זמני.........אבל בכל מקרה הגיע הזמן שהורי יוזמנו אל הדירה החדשה שלהם.....ובשעות שבאמת נוח להם. 

בשבת בבוקר רצינו לקפוץ לבקר אצל הורי אבל כששאלנו אם זה בסדר להגיע - בשעה עשר - הם אמרו שהם כבר במיטה. אני לא זוכרת אם יצא לי לספר כאן על סדר היום המוזר של הורי. הם הולכים לישון את שנת הלילה שהם אחר הצהריים (לפעמים אפילו בארבע), ואמא בעצם עושה שנ"צים קצרים לאורך ה"לילה" הזה שלהם וקמה סופית בשלוש בבוקר........שאז היא מתחילה את סבבי ההליכות שלה בחוץ, ובסוף מסיימת בשש בבוקר בחדר כושר. 

גם אבא קם ממש מוקדם ויוצא להליכה. ואז הם אוכלים "צהריים" בסביבות תשע בבוקר כך שבאמת בעשר זה כבר השנ"צ שלהם, ארוחת "ערב" בשתיים או בשלוש..........וחוזר חלילה. אז מאד קשה להשתלב בלו"ז הזה באמת, ועבור ארוחות ששי אצלנו, למשל, הם נשארים במיוחד ערים. לא רק זה, יוצא שהם לא אוכלים כלום מאז תשע - "ארוחת צהריים" שלהם, ועד שבע בערב, אצלנו. אנשים מוזרים. אז בשבת אנחנו בדרך כלל מגיעים אליהם בעשר אבל הפעם אמא היתה כבר עייפה והם הלכו לישון מוקדם. 

לא ויתרנו וקפצנו אליהם בארבע אחרי הצהריים - אחרי שוידאנו שהם לא שוב במיטה כבר - כשאנחנו בעצמנו התעוררנו מהשנ"צ. אחי ואחיינית2 היו אצלם, והיה די נחמד - פרט לעובדה שהם כיבו כל הזמן את המזגן כי אבא סובל מקור. 

בנוסף הוא קיטר כל הזמן שאפרכסת האוזן עדיין מציקה לו (מאז הניתוח ההוא שהסירו לו גידול BCC והוא לא הפסיק לדמם וביליתי איתו לילה במיון) ושהמנתח מתעקש שהוא לא יגיע לביקורת נוספת לפני ספטמבר. זה קצת עצבן אותנו, והכרחנו אותו לכתוב למנתח הודעה שהוא ממש סובל ורוצה להגיע אליו, וסוף סוף קיבל תשובה להגיע איזה בוקר השבוע. אבא שלי יודע להיות נודניק ולחפור ולחפור עד שנכנעים לו, אבל לפעמים דווקא כשצריך - הוא נמנע. טוב, נראה מה המנתח יגיד לו.....באמת האוזן אדומה וכואבת והוא כל הזמן מרגיש "זרמים, באפרכסת..מסכן. 

בערב נפגשנו עם שותפנו ושריתה. גם שם לצערנו יש בלגן עם הירושה. מסתבר שאבא שלה לא השאיר תיעוד הולם וגם לא מוצאים את הצוואה המקורית וגם כל מיני עניינים אחרים שגורמים עכשיו לכעסים בין האחים....למה זה תמיד נגמר ככה??? לא מספיק העצב והכאב על מות האב? 

סיימתי את הספר "המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים" שהיה לא רע. לאחר מכן התחלתי את ככה זה היה  מאת אניטה שפירא - שהוא האוטוביוגרפיה שלה. חייבת להודות - סיימתי קצת יותר מרבע ספר כשהבנתי שבא לי להפסיק לקרוא. אני לא יודעת אם אחזור אליו.... בינתיים אמא שלי קוראת אותו ונראה מה תהיה חוות דעתה. היא סיפרה לי שאניטה שפירא היתה תלמידה שלה לספרדית אי שם בשנות השבעים או השמונים.......כך שבהחלט עניין אותה לקרוא את סיפור חייה. 

אז בחיפוש אחר משהו קליל יותר, התחלתי לקרוא את כל האמהות האחרות שונאות אותי מאת שרה הרמן - שוב המלצה של רעות אסתר סוקרת ובינתיים זה זורם. 

לסיום, אספר בשבוע האחרון די התפרעתי עם שוקולד - היו כמה ימים שבהם אכלתי שוקולד כמעט כל יום - וזאת דווקא כשהתייצבתי על המשקל הרצוי שלי. זה נראה לי ממש כמו חבלה עצמית, ולא ברור לי למה זה קורה ואני מקווה שאצליח להשתלט על עצמי וכמה שיותר מהר, כי ......חבל. חבל מאד. 

שבוע שבו גם כמה דברים טובים

 "אני לא רוצה לפתוח פה לשטן" התחילה אמא שלי משפט כאשר שאלתי איך היה יום הניסיון הראשון עם המטפל החדש של אבא....אז עצרתי אותה באמצע המשפט. אם היא לא רוצה לפתוח פה לשטן, סימן שהיה בסדר. ועדיף לדבר כמה שפחות, ולחכות לראות אם זה ממשיך ככה. 

האמת שהוא הפתיע. או שבאמת רף הציפיות שלנו ממנו היה מאד נמוך מלכתחילה, לאחר שהיה אמור להגיע בראשון ודחה לשני, ואז קבענו לשעה 11:00 והוא הגיע קרוב ל-12:30. אבל אז קבענו שיתחיל את הניסיון בחמישי בבוקר, מוקדם, כי לאבא שלי היתה מתוכננת פרוצדורה כירורגית (MOHS בתנוך האוזן) ורצינו שהוא ילווה אותו לשם. 

לא היינו בטוחים שאכן יגיע, וממש לא חשבנו שיגיע בזמן, לאור האיחור שלו ביום הראיון - אבל הוא הפתיע. והוא היה מצוין, לאורך כל אותו יום ולמחרת בבוקר.....כשהורי שחררו אותו לסופ"ש. הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים שהוא יהיה איתם בסופ"ש, וכל עוד אבא עצמאי יחסית ואמא בריאה וחזקה מספיק לעזור לו במה שהוא זקוק - אני זורמת עם זה. 

הופתעתי גם מההיענות של המטפל לכל בקשה שלי - צילום דרכון, מילוי שאלון רפואי /ויתור על סודיות...וגם כל מה שהוא קובע עם אבא שלי, הוא גם מתאם איתי ליתר ביטחון. וקורא לי madam.....למשל thank you madam, או ok madam. 

אז באופטימיות זהירה נתחיל את ימי הניסיון...בתקווה שהוא יצליח והסידור הזה יעבוד. 

עוד השבוע היתה מסיבת המקווה של אחיינית2, שהיתה מאד נחמדה ומרגשת. והחתונה כמה ימים אחר כך, שהיתה גם היא נהדרת ומרגשת. הם זוג מאד מיוחד אחיינית2 ובעלה. שניהם אמיתיים כאלה, אותנטיים ובלי שטויות. הם ביחד מגיל 13, והיחסים שלהם התבגרו יחד איתם. היה מאד מרגש. אבא שלי כיכב כאשר "רקד" עם ההליכון לצידה של אמא שלי בדרך לחופה לפני הזוג הצעיר, ושרי כיכבה יחד עם בתה של אחיינית1 ונכדתה של אחותה של גיסתי - בתור "נערות פרחים" שהלכו לפני הזוג ופיזרו פרחים בדרך לחופה (הן קראו לעצמן "שושבינות" והיו מאד גאות בעצמן, ונראו כמו כלות קטנות בעצמן). 

למזלנו, למרות הזהרות האימה מפני חסימות הכבישים של החרדים באותו היום, כל עם ישראל כנראה נשאר בבית או חזר מוקדם מהעבודה מאותו היום, הכבישים היו פנויים לחלוטין ולקח לנו רק ארבעים דקות להגיע מאזור השרון ללב תל אביב בשבע בערב, כשבדרך כלל עמוס מאד.  

עוד חדשות טובות השבוע הן ש-T הצליח להשכיר את הדירה של בתי וחתני, כך שהחל מאוגוסט תהיה להם עוד הכנסה שתנגוס כמעט במחצית החובות החודשיים שהם משלמים......גם זו לטובה. הדירה הושכרה לשלוש סטודנטיות אמריקאיות מתוקות ומצחיקות שהתלהבו מהדירה ברמות אחרות. אני מאמינה שהן תהיינה דיירות טובות. מקווה לפחות. 

הן שאלו המון שאלות, חלקן מהסוג של "אם תפרוץ מלחמה בדיוק לפני שנצטרך לפנות את הדירה ולא נהיה בארץ כי נברח לחו"ל ולא נוכל לחזור בזמן" וכל מיני היפותטיות כאלה שבהחלט עשויות להתממש אבל אי אפשר באמת להיערך מראש לכל מצב. נאמר להן שנתמודד עם כל דבר שיעלה כמיטב יכולתנו. 

במקביל לכל זה דווקא היה לנו דווקא שבוע לא קל, ל-T ולי. 

T הרגיש חלש וחסר אנרגיה רוב השבוע, וסבל מכל מיני מכאובים (לא התקף כאב דווקא) - למשל במפשעה באזור ניתוח הבקע השני (המנתח טוען שהכל תקין, ובכל זאת עדיין מידי פעם סובל מכאבים שם). אפילו התלוצצנו ש-T עבר כל מיני הליכים רפואיים מסובכים כדי לפתור בעיות שלכאורה נפתרו - מבחינה רפואית - אבל בפועל הסבל והכאב נשאר.......איש מיסתורי עם גוף מיסתורי, הבעל שלי היקר. 

T טוען שהמצב במדינה מדכדך אותו לאחרונה במיוחד ושהוא חושב שההרגשה הירודה הפיסית שלו נובעת בעצם ממצבו הנפשי. זה בהחלט יכול להיות. אני לגמרי יודעת שאצלו זה בעיקר להיפך - כשהוא לא מרגיש טוב הוא גם במצב רוח מחורבן. כנראה שזה נכון לשני הכיוונים. 

אז בעידודו של שותפנו הוא החליט ששבוע בבית שלנו ביוון עשוי לעזור בתחום הזה, ומצאנו "חלון" פנוי מהשכרות (אין כבר הרבה כאלה הקיץ הזה) והזמנו לנו כרטיסים לחודש הבא לשבוע. בטוח זה יעשה לו טוב. 

השבוע שלי היה מאתגר מכמה סיבות. 

הראשונה כמובן ההתעסקות סביב המטפל של הורי. זה התחיל מקרטע והכניס אותי קצת ללחץ. 

סיבה נוספת היא הכתף המסכנה שלי שמצבה ממש החמיר וגרם לי סבל בכל שעות היום והלילה. התור שלי בשבוע הבא לאורתופד, אז אני מקווה לקבל זריקה שאני לא ממש אופטימית לגבי כמה זמן היא תחזיק...... אז בינתיים התחלתי לקחת וולטרן גו אקטיב לכמה ימים, שבאמת הקל עלי קצת אבל כשלקחנו את הורי לחתונה של אחיינית2 והכנסתי והוצאתי את ההליכון של אבא שלי מתא המטען, זה הכל נדלק מחדש. 

ולבסוף, התבשרתי על ידי שגרירות ארה"ב שעלי להתייצב בכל זאת לראיון בשגרירות (והתור הכי מוקדם שיכולתי לקבל היה לעוד חודש), ושבינתיים הויזה שלי בוטלה. האמת שמאד נבהלתי, כי הם צרפו להודעה הבהרה שהודעה זו נחשבת לסירוב - וממש לא בא לי שיהיה לי רשום שאי פעם סורבתי לויזה אמריקאית. 

אבל אז הם שלחו לי את הדרכון בחזרה, וראיתי שעל הויזה הנוכחית שמו חותמת של cancelled without prejudice - וכאשר ביררתי מה זה אומר, הבנתי שזה לא נחשב "סירוב" כאילו אני לא בסדר במשהו אלא סיבות טכניות, ושאין בעייה לבקש שוב. אז טיפה נרגעתי (למרות שעדיין לא ברור לי מדוע הם בכלל הפנו אותי לעמוד הזה של בקשה לויתור על ראיון מלכתחילה....כבר הייתי יכולה להיות אחרי זה!)...למרות שמעט לחץ עדיין קיים. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת לא טוב וקצת טוב ברמה האישית, וכרגיל לא אדבר על הרמה הכללית...שרק ממשיכה להתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה......

אז מה קורה?

אחרי כשבועיים של שקט, T חווה כמה התקפי כאב בזה אחר זה. 

שניים מהם היו קלים ואחד הוא הגדיר כ"בינוני" - ולמרות הבאסה בכל פעם מחדש כשזה קורה, הוא מרגיש שחל שיפור, ולו רק בעוצמת ההתקפים. ניחא. 

היו לי כמה לילות השבוע בהם ממש לא ישנתי טוב - התעוררויות תכופות וחוסר שקט - אני לא יודעת לומר בדיוק למה, אבל מניחה שבין הדאגה ל-T לבין הדאגות ל"מצב" והמתח לקראת הטיסה שלנו לבוסטון בשבוע הבא, הגוף שלי מגיב. 

השבוע לקחתי את אמא סוף סוף לרופא אף אוזן גרון, שניקה לה את האוזניים - לא איכנס לתיאור הגרפי של מה שיצא לה משם. הוא גם הפנה אותה לבדיקת שמיעה - מה שלא בטוח היא תסכים ללכת - אבל אפילו רק עם הניקוי, אני מקווה לראות שיפור בשמיעה שלה, שבחודשים האחרונים התדרדרה מאד בבת אחת. 

ביום אחר קפצנו אל בתי, לכאורה כדי לשמור עם שרי בזמן שהם היו אמורים לבקר בדירה החדשה עם מעצבת הפנים (אחיינית-T2) ולקבל החלטות לגבי צבעי הקירות וכדומה - אבל בפועל הדירה החדשה היתה נעולה, והפגישה שלהם נערכה אצלם בבית, כך שהיינו כולנו יחד. נכון שהעסקתי את שרי כדי שהיא לא תציק להם, וזכיתי לזמן איכות איתה, אז זה היה שווה.  

כששאלתי האם הם תיאמו את הביקור עם הקבלן, הם אמרו שלא, שהדירה תמיד היתה פתוחה בעבר......נשמע לי קצת הזוי להסתמך על כך שהדירה תהיה פתוחה עבור ביקור רנדומלי - בעיקר כשהם אמורים לקבל כבר מפתח בשבוע הקרוב - אבל שמרתי את דיעותי לעצמי. 

גם ככה T מתעצבן שוב לאחרונה מחתני (וגם מבתי) לגבי כל מיני דברים. 

מצד אחד הם מבקשים את עזרתו ואת חוות דעתו של T בהקשר של הדירה. למשל, הם ביקשו שיהיה איתם כשיקבלו את המפתח ויעבור איתם על הדירה כדי לחפש ריג'קטים. הוא הציע להעסיק (על חשבוננו) "בדק בית" - מישהו מקצועי ומוסמך שיעבור כמו שצריך על הדירה ויידע בדוק איך ומה לבדוק. חתני מייד כתב לו "בבקשה אל תעשה שום דבר על דעת עצמך". מה זה? תגיד תודה, מעדיף שלא, לא יודעת - משהו בנוסח אחר. נראה לי שבתי הבינה מייד שההודעה של חתני תביא לאבא שלה את הקריזה, כי היא מייד התקשרה להתנצל. T טוען כמובן שהוא לא נעלב אבל מצד שני כבר הודיע לי שהוא לא מתכוון ללכת איתם לקבלת המפתח. הוא צודק שאין לו (ולהם) כלים מספקים כדי באמת לבדוק אם כל המערכות בדירה מתפקדות כמו שצריך, אבל לא להגיע? ברור שהוא נעלב.

בנושא אחר, בתי וחתני ביקשו שנשריין להם את ראש השנה בבית ביוון - במקום החופשה שהיתה אמורה להיות ביום העצמאות. אז ברגע ש-WIZZ הודיעו שהם חוזרים לפעול בישראל, T הזמין לנו כרטיסי טיסה לראש השנה, והודענו להם שכדאי להם להזמין גם - כי כרגע זה מאד זול ובהמשך בטוח שיעלה מאד. ואז חתני כתב "אני לא יודע אם נסע בראש השנה"... ו-T חטף שוב את הקריזה, כי היו מספר ביקושים לבית, להשכרה לראש השנה, בתשלום, והוא סירב כי ידע שהמשפחה של בתי שריינה אותו, ואולי שגם אנחנו נצטרף. הוא ממש כעס עליהם. 

אני מבינה שהם עסוקים עם הדירה כרגע ושגם אין להם אפשרות לשלם על כרטיסי טיסה עם כל ההוצאות שיש להם עכשיו - וזה בסדר, אבל זה לא ישתנה עד ספטמבר. עדיין יהיו להם חובות עד הגג......אז למה להגיד לנו לשריין את הבית? ולמה לא להגיד לנו שזה לא רלוונטי? הוא ממש רתח. 

ואני מתבאסת מכל זה. הם אמורים להגיע הערב לארוחה, לחגוג את יום הולדתו של T (שיחול ביום שנטוס, אם נטוס) - והאווירה תהיה עכורה? חבל. 

באותו יום זה באמת לא היה היום של T. הוא לקח את האופנוע למוסך כי נדלקה נורית אזהרה לא ברורה, ובאותה הזדמנות כבר עשה לו טיפול. שמח וטוב לב הוא נסע אחרי הטיפול הביתה, ועצר למלא דלק. ואלוהים יודע למה, הוא מילא סולר במקום בנזין. 🤦🏻‍♀️

כנראה היה עייף, דעתו היתה מוסחת, הכיתוב על המשאבה היה מעט מחוק....זו היתה משאבה שהוא לא השתמש בה בדרך כלל....לא ברור. דקות לאחר שנסע מתחנת הדלק האופנוע שבת ולא הניע עוד. כמובן. וזה כבר היה קרוב לבית, אז הוא ביקש לגרור אותו הביתה, וכאן רוקן את מיכל הדלק בעצמו......ובכל מקרה נאלץ להזמין עוד גרירה למוסך למחרת בבוקר. סיפור שלם. 

ואז למחרת פתאום המזגן שלנו בסלון הראה שגיאה ולא נדלק. 

כאילו......כל מיני תקלות בצרורות כאלה.

לא ברור. 

בסוף לאחר הורדה והעלאה של ממסר הפחת של המזגנים המזגן חזר לפעילות תקינה, אבל המזגן הזה ממש ישן - גילו כגיל הבית - וברור לנו שהוא בימיו האחרונים....עוד הוצאה בלתי מתוכננת בקרוב. 

אז זה מה שקורה אצלנו בימים האחרונים. מה יהיה? נחכה ונראה.

תערוכת יצירות אפוקסי ועדכונים אחרים

בסך הכל אפשר להכתיר את התערוכה של T בסוף השבוע האחרון כהצלחה, אפילו קצת הצלחה קופתית.

נמכרו לא מעט פריטים, קטנים בעיקר - לא את השעונים הגדולים או השולחנות - אבל היתה התלהבות אמיתית מהיצירות שלו, ובעיקר - היתה פה תנועה במשך היומיים האלה לאורך כל שעות התערוכה.

ברור שחלק מהמבקרים פשוט עברו כדי לראות, בלי כל כוונה לרכוש משהו, וזה לגמרי בסדר. 

כל המבקרים, ללא יוצא מן הכלל, היו נחמדים, ועם חלקם התפתחו שיחות. הרוב המוחלט גם שאל את T אם הוא עושה סדנאות - מה שהוא לא תיכנן כלל לעשות אבל עכשיו שוקל זאת. 

בסך הכל זו היתה חוויה נחמדה, ולמרות שבסוף היום היינו גמורים מעייפות (בסוף היום הראשון הלכנו לישון לפני תשע בערב!) בסך הכל נהנינו.

בעיקר היה ל-T חשוב להבין מה אנשים הכי אוהבים ולמה הם פחות נמשכים, כדי לדעת מה - אם בכלל - להמשיך לייצר. 

לשמחתי, כאשר קיפלנו את הכל, הוא הסכים לארוז ולאפסן את רוב העבודות ולהשאיר אצלנו בסלון לתצוגה ממש קומץ - כי הסלון שלנו כבר היה ממש עמוס בחודשים האחרונים. בנוסף לכך שזה כבר נראה כגיבוב של דברים, ופחות אסתטי, זה גם מאד הקשה על העוזרת בכל פעם להזיז, לנקות אבק ולסדר בחזרה. צריך גם להתחשב........

היה זוג אחד שהגיע מרחוק, שהאשה סחבה את בעלה לתערוכה כדי שיקבל רעיונות מה בא לו לעשות עם עצמו, כעת משיצא לגמלאות מהעבודה שלו בהייטק. הוא פיתח שיחה מאד מעניינת עם T, שסיפר לו איך, עם הזמן, פיתח את העיסוקים השונים ואת התחביבים השונים שלו, ועודד אותו למצוא דברים שמעניינים אותו ולפתח אותם. השיחה עם T ממש ריגשה את הבחור, והוא יצא מכאן עם דמעות בעיניים ואמר ל-T: אתה המיצג הכי חשוב בתערוכה הזאת, לא רק היצירות שלך. 

אבל המיצג הכי מוצלח בהחלט בתערוכה היה מיינקוני, שכולם ללא יוצא מן הכלל התלהבו ממנו. באופן מפתיע הוא לא חמק לאיזה חדר אלא התערבב בקהל ושיתף פעולה, בעיקר עם ילדים. 

בנוסף ליצירות הצליח T גם לעניין אנשים בחופשה בבית ביוון, ואפילו אני מכרתי כמה עותקים של ספר ילדים שהוצאתי בזמנו באופן עצמאי. 

אז נגמר הסיפור הזה, ואפשר לחזור לשיגרה ולהתכונן לטיסה שלנו - אמן שתתקיים בשבוע הבא.

השבוע חל יום הולדתו השביעי של סביבוני, ובשבת בני וכלתי ערכו לו בבית בבוסטון מסיבה מאד נחמדה - עם מעט חברים והרבה השקעה בהפעלה, כמו שרק בני וכלתי יודעים לעשות. זה היה מאד מוצלח. 

למחרת עדיין היה סופ"ש - היתרון של מגורים בארה"ב - והם נחו מכל מאמציהם, וגם חגגו את "יום האם" - שבארה"ב נשאר "יום האם" (יש גם "יום האב" בנפרד) כראוי ולא עשו מזה "יום המשפחה" כמו אצלנו. 

בתחילת השבוע הספקתי להיפגש עם 'מחברת' ולחזק את ידיה בתקופה הקשה הזאת בלחימה במחלה של בתה, ובהמשך השלמתי המון ביורוקרטיות קטנות - כך שבסך הכל אני מרוצה מההספק שלי.

את בתי והמשפחה לא ראינו בסופ"ש בגלל התערוכה וגם אצל הורי לא ביקרתי - היום נשמור על שרי בזמן שבתי וחתני פוגשים בדירה החדשה את המעצבת (שהיא אחיינית-T2) ואת הנגר - כדי לבצע מדידות אחרונות - ובששי אולי גם נחגוג ל-T יום הולדת מוקדם.... כי אחר כך אנחנו אמורים לטוס. 

נראה כבר. 

בחמישי אספתי את שרי מ"חוגקרקע" ויצא לנו לבלות קצת זמן איכות ביחד, ואפילו הצלחתי לפגוש את חכמוד לפני שיצא לאימון ולשבת על כוס קפה עם בתי אחר כך. אז לפחות זה. 

וכל מה שקורה מסביב? 

זה לא שאני מתעלמת מזה. מהרעל והאלימות והלכלוך והסכנות מבית ומחוץ. ממש לא. להיפך. זה אוכל אותי. אבל כל כך הרבה כותבים על זה ומדברים על זה........באמת מיותר שאעלה את זה גם כאן. רק היה לי חשוב לומר זאת........למקרה שאקרא כאן בעוד כמה שנים, ולא אבין איך אני כותבת רק על עניינים קטנים של עולמי הצר....

"צ'ילבות" ברכבת

השבוע היו לנו כרטיסים להצגת "צ'ילבות" בתיאטרון הקאמרי, ובהצעתו של 'שותפנו' החלטנו לנסות לנסוע לתל אביב ברכבת, במקום לעמוד בפקקים עם הרכב גם בכבישים וגם בכניסה ויציאה מהחניה. 

לי אישית איכשהו יצא לנסוע פעמיים ברכבת במהלך השנים האחרונות - בעצם "השנים האחרונות" זה לא מדויק...זה היה די מזמן כבר. אבל T לא נסע ברכבת ....לא זוכרת ממתי. 

לא היה לנו "רב קו" ולא שום דבר כזה. התקנו MOOVIT בטלפונים שלנו וניסינו להעלות פרופיל של אזרח ותיק - אבל הוא לא הצליח לאשר את אמצעי הזיהוי שהעלינו. 

בתחנת הרכבת שבה עלינו לא היה פקיד שימכור לנו כרטיס על סמך תעודה מזהה (בדיעבד התברר שלו היינו מגיעים מכניסה אחרת של התחנה שם כן היה פקיד), אז מה שעשינו בסופו של דבר הוא שאני שילמתי מחיר מלא (במקום חצי מחיר, כאישה בת 66) ואת T העביר עובד הרכבת - שראה עליו והאמין לו שהוא בן 68 - בחינם. כן, זה מצחיק אבל בגלל שאני נראית צעירה, אני עדיין צריכה להראות תעודה מזהה כאשר אני מזדהה כאזרחית ותיקה. 

כשהייתי באמת צעירה, בשנות העשרים לחיי, נשואה ואמא לילדים, אני זוכרת כמה פעמים ששאלו אותי אם "אבא בבית"....

בכל מקרה הנסיעה ברכבת היתה טובה וחלקה, בהלוך ירדנו בתחנת "סבידור" (מה שבצעירותי קראנו "רכבת צפון") והלכנו כעשרים דקות ברגל לתיאטרון. בחזור כבר הלכנו לתחנת "השלום" במשך רבע שעה. להערכתי בסך הכל הלוך ושוב חסכנו לפחות שעה בנסיעה וכניסה/יציאה מחניון. לפחות. 

ההצגה עצמה היתה נהדרת והשחקניות - מיה לנדסמן ומרים זהר - היו פשוט מעולות. צחקנו כמו שמזמן לא צחקנו, וגם התרגשנו. היה בהצגה הרבה הומור אבל גם לא מעט עצב. מדהים לראות את מרים זהר בת 94 (בגיל של אמא שלי פחות או יותר) על הבמה, מלאת חיים וכשרון ואנרגיה. ומיה לנדסמן פצצת אנרגיה מוכשרת בפני עצמה. גם שאר השחקנים היו בסדר, אבל השתיים האלה מן הסתם גונבות את ההצגה.

אגב, כשהורי ראו את ההצגה לפני כמה חודשים (הם נסעו עם 'האחוזה')  הייתי צריכה להסביר להם מה זה בכלל צ'ילבות...אני תוהה אם ילדים היום בישראל בכלל מכירים את הביטוי. 

בקהל לפנינו ישבה חלק מצמרת המשטרה באותו ערב - המפכ"ל והדובר וגם ראש לה"ב 433........ואולי היו עוד שלא זיהינו. כלומר, ש-T לא זיהה. כי אני לא זיהיתי ממילא אף אחד מהם. אינני זוכרת אם כבר סיפרתי כאן שיש לי בעייה רצינית ב"תוכנת זיהוי הפנים" הפנימית שלי. אני צריכה לפגוש או לראות מישהו הרבה פעמים לפני שאצליח לזהות אותו, ובטח אם זה מחוץ להקשר (למשל להיפגש ברחוב כשאני רגילה לראות אותו רק במקום העבודה, למשל, או כשחקן בקולנוע...).

בקטע מן ההצגה אומר ידיד של הדמות הקשישה שמשמש לה גם כמאמן כושר - "אם שום דבר לא כואב סימן שאת מתה". אז אני לגמרי חיה, והכל כואב לי. הכתף, הגב....הבוקר גם כואב לי הראש משום מה. וקצת דלוקות לי העיניים. בקיצור - לא במיטבי. מקווה שאני לא "מבשלת" עוד איזה וירוס. 

השבוע נשמותק עדיין היה חולה, בתי החלימה בהדרגה ושרי כבר היתה לגמרי בריאה. קבענו ארוחה משפחתית להערב, במקום ששי בערב, לוודא שכולם אכן כבר בריאים ואף אחד אחר לא נדבק. 

הורי לא יגיעו כי בנוסף לכל הצרות אמא נפלה השבוע ונחבלה. אמנם בהתחלה היא לא הרגישה כלום, וכמובן גם לא הזכירה זאת בשיחות שלנו, אבל יומיים אחרי הנפילה התחיל לכאוב לה מאד הישבן השמאלי, וממש קשה לה ללכת. בישיבה ובשכיבה לא כואב בכלל, ולכן אנחנו כרגע לא חושדים שנשבר או נסדק משהו - אבל זה מדאיג בכל מקרה. היא עצמה הודיעה שהיא תתן לזה שבוע ואם זה לא יתחיל להשתפר אפילו במעט, היא תלך לעשות צילום רנטגן. 

השבוע כאשר T נסע לטיפול שלו וקיטר על ההתקפים שסבל מהם בשבוע האחרון, הרופא/כירופרקט דווקא אמר שהוא רואה שמצבו מאד השתפר ושהוא מאמין ש-T ייפטר מהתקפי הכאב האלה. הלוואי. T אמר לו שהוא די מיואש.....

מיינקוני ממשיך להיות בסדר, בלי פרכוסים ומאד מאד מפונק ומתוקי. הלוואי הלוואי שמצאנו את הנוסחה שתעזור לו לחיות בלי התקפים............

סיימתי לקרוא את "טיפול בשתיקה" ואני יכולה לסכם שבסך הכל הספר הזה עיצבן אותי. גם הדרך שבה הסופרת בחרה לספר את הסיפור - תחילה מנקודת ראותו של הבעל, אבל בגוף שלישי, אחר כך תוך שילוב נקודת ראותה של האישה - אבל בצורת מכתב, בגוף ראשון - ובסוף בסוף עוד השחילה כמה שורות בגוף ראשון מנקודת ראותה של הבת....לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים אבל זו הפעם היחידה שקולה של הילדה הזאת בכלל נשמע ולדעתי לגמרי לא התאים לדחוף אותו לשם אחרי האופן שבו כל הסיפור הזה סופר. 

אבל מה שבעיקר עצבן אותי היא העלילה עצמה. עיצבנה אותי התקשורת בין בני הזוג (או יותר נכון העדרה) וזו שבינם לבין בתם, לבין חבריהם, לבין בני משפחתם, ולבין העולם החיצון בכלל.....אני יודעת שזה שיפוטי מצדי ולא הוגן.

אני יודעת שרוב האנשים לא מצוידים בכלל בכלים כדי להתעלות מעל לתגובות האוטומטיות שלהם, לא ביחסי זוגיות ולא בהורות. אני יודעת שרוב האנשים נמנעים מלהיעזר באחרים, לא באנשי מקצוע ולא בחברים. אבל זה מתאים יותר לדעתי להורים בגילם של הורי, וכאן מדובר על זוג שאמור להיות בערך בגילי, אולי אפילו מעט יותר צעירים. טוב, לא משנה. הייתי אולי שמחה שעוד מישהו יקרא את הספר ויחווה את דעתו כקונטרה לדעתי..... אני יודעת ש'שריתה' המליצה לי על הספר אבל אני לא בטוחה שהיא עצמה קראה אותו. יש לה נטייה להמליץ על ספרים שאחרים המליצו לה בלי לבדוק בעצמה. חוץ מזה כבר הבנתי שלפעמים הטעם שלנו שונה. 

בכל מקרה אנחנו עכשיו במטבח מתכוננים לארוחה הערב...נדליק נר שביעי של חנוכה ונחבק את המתוקים שלנו. 

חג אורים שמח. 

@כל הזכויות שמורות לאתר www.picshare.co.il

נובמבר הפכפך

בסוף השבוע שעבר ירד גשם שוטף ואז שבוע שרב ויובש ואז סערה כל הלילה וגשום ואז שוב קיץ? ממש מוזר. 

בבית נעים רוב הזמן ועם השקיעה מתחיל להיות לי קר אף שבחוץ עדיין טמפרטורות גבוהות. אני לא מתווכחת עם התחושות שלי, וכשנהיה לי קר אני מתלבשת בהתאם. 

לקראת חזרתו של T בשבת וגם לקראת מפגש בני הדודים שלו במוצאי שבת בנשר, ערכתי ברביעי וחמישי קניות, הכנתי ארוחת צהריים לשבת וגם אפיתי שתי עוגות שמרים לקחת איתנו. הכל יצא מאד טעים. 

התקיימה סוף סוף השיחה בין בתי לבין אחותו הצעירה של חתני. בתי הגיעה לפגישה הזאת עם טונות של רצון טוב, אמפתיה, הקשבה והכלה, ויצאה ממנה בתחושה כבדה מאד. היא באמת ניסתה להבין מה האחות מרגישה, חושבת, מתכננת, וגם ניסתה להעביר לה בכל מיני דרכים עקיפות ועדינות את מה שחתני והיא מרגישים. מה שהיא הבינה, בעיקר, זה שהאחות לא מבינה (או לא מעוניינת להבין) מה בדיוק אחיה ואחותה הגדולה מצפים ממנה. מבחינתה הצוואה (שמי שלא הבין מקריאה בבלוג, כי כתבתי ואז מחקתי, פשוט הורישה לה - לאחות הקטנה - בלעדית את כל רכושו והונו של האב) היא רצונו של אביה האהוב והיא מתכוונת לקיים אותה מתוך אהבתה אליו וכיבוד רצונו. היא לא מוכנה לקחת אחריות על מעשה שהוא עשה והיא לא מוכנה לבטל את מה שהוא ביקש. היא נמצאת עמוק באבל שלה עליו, וייתכן אולי שהיא חושבת שכל זה מגיע לה ואחיה ואחותה חייבים גם לקבל את זה וגם לא לבוא אליה בטענות או בדרישות. אני לא יודעת אם ואיך הם באמת יצליחו להתמודד עם זה בלי לעכר את היחסים - אני כבר רואה שהאחות הגדולה ובעלה עושים הרבה מאד רעש ומחרימים מפגשים משפחתיים ואף את ה"שלושים" שהיה בתחילת השבוע - לא ברור לי מה חתני בדיוק מרגיש ומה הוא יחליט לעשות. כאמור, על בתי כל הסיפור הזה יושב מאד כבד. 

וגם עלי הסיפור הזה יושב, כי כל הצער על ילדותו של חתני ועל ההתעללות הנפשית בו מצד האב לסירוגין ובאופן בלתי עקבי במהלך כל חייו, שכך מעט בשנים האחרונות, שנראה היה שיש התקרבות ויש אהבה ויש תיקון. ומסתבר שלא. לא מצידו של האב, לפחות. 

מייד שלפתי את הצוואה שלנו, לוודא שהכל בה כשורה. ונרגעתי. הכל ברור שם והכל מחולק שווה בשווה וגם הנכדים מוזכרים...הכל בסדר. 

אז T ושותפנו חזרו בשבת, אחרי שברגע האחרון בששי הגיעו עוד משלוחים שהם מאד מאד חיכו להם ודאגו להם. עדיין חסרים די הרבה דברים, שעכשיו הודיעו לנו שיגיעו בששי הקרוב, ואם זה נכון - בזאת סיימנו עם העניין הזה, לפחות. 

מזל שיש לנו שם כבר סידור לטיפול בבית, כך יש מי שיכול להכניס משלוחים וגם בעלי מקצוע, ככל שנדרש. אכן, הם הספיקו הרבה בשניים עשר הימים שהם היו שם. צריך לתכנן מתי ניסע לשם שוב, נשלים את כל ההתקנות והעיצוב - נצלם את כל הבית ונעמיד אותו להשכרה לטווח קצר, תוך שנשריין את הזמנים בהם אנחנו והמשפחה של שותפנו נרצה לנפוש בו. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נרגעת לגבי הבית הזה ואף מצפה לחופשות בו. T ושותפנו תיארו תחושה של שלווה ורוגע שם - לא רק בבית עצמו אלא בסביבה, עם האנשים, עם הנוף.... משהו שכולנו מאד מאד זקוקים לו. 

בכל מקרה אספתי את שותפנו ואת T משדה התעופה בשבת בצהריים, ולאחר שאכלנו (T ואני) ונחנו קצת, נסענו לנשר למפגש בני הדודים המתוכנן. התארחנו בדירתם החדשה של בן הדוד מניו ג'רזי (לשעבר, כעת שוב תושב ישראל) ואשתו, וגם 'לונדון' ובעלה הגיעו ממודיעין, כך שהיינו כמעט בהרכב מלא. היתה חסר בת דודה אחת - שהיא כמעט בגילם של הורי וכבר כמעט לא מגיעה למפגשים כאלה - וגם אשתו של אחיה לא הגיעה, והוא הגיע לבד. 

לא את כל בני הדודים האלה אני מחבבת, והכנתי את עצמי - בעיקר לשיחות פוליטיקה מעצבנות. אבל חששתי לשווא. אף אחד לא העלה שום נושא פוליטי, כולם היו חביבים במיוחד והיתה אווירה נהדרת והרבה מאד צחוקים. כל אחד הביא מאכל טעים כזה או אחר, וכולם התענגו על עוגות שהשמרים שלי - והיה ממש כיף. גם היה לנו מזל עם התנועה. בדרך לשם היו פקקים נוראיים בכיוון ההפוך, ולנו הלך מהר מאד. ובדרך חזרה התנועה כבר זרמה. 

עוד השבוע היה לי תור אצל הספר שלי, שעבר לאחרונה לעבוד מהבית. מבחינתי זה שדרוג, כי הוא גר במרחק כמה דקות הליכה מביתי. בנוסף הוא סידר לעצמו מספרה ממש חמודה בבית, עם גינה קטנה, ואווירה הרבה יותר נעימה באשר במספרה. נהניתי מאד. 

השבוע היה מתוכנן גם מפגש עם חברותי מהצבא 'קלי' ו'שני', אבל 'שני' הודיעה שהיא לא יכולה להגיע, ו'קלי' ואני החלטנו שנפגשות בכל זאת, שתינו לבד. זה היה תענוג, כתמיד, והחלטנו שנמשיך כך - לקבוע מפגשים שלושתנו אבל לקיים אותם גם אם 'שני' לא יכולה. בכל זאת היא מגיעה יותר מרחוק, ולנו יחסית קל לתאם בינינו. 

היום אני מתוכננת להיפגש עם 'מחברת' ושוב אני מבינה כמה מערכות היחסים האלה שיש לי עם חברותי האהובות פשוט עושה לכולנו טוב. 

בגזרת הורי, היום התחילה המטפלת החדשה את שבוע הניסיון שלה, במקביל למטפלת הנוכחית שעדיין נמצאת. איך זה יעבוד? אין לי מושג. החדשה ביקשה להגיע מוקדם ואף לישון בסלון עד שהנוכחית תעזוב. היא אפילו הציעה לעשות את שבוע הניסין בחינם, רק כדי שהורי יתנו לה לגור אצלם כבר מעכשיו. נקווה לטוב. נקווה שהסידור הזה יעבור בשלום, שהיא תרצה להמשיך, שהורי ירצו אותה.......נקווה. 

בגזרת הבריאות של T, אולי בזכות הטיפולים ואולי במקרה היה לו התקף קל מאד אחד כשהיה ביוון ובינתיים שום דבר מעבר לכך. הוא היה שוב בטיפול אתמול, והרופא טען שהוא מרגיש שיפור בגוף. הלוואי. 

האמת שגם למיינקוני היה רק התקף קל אחד בתקופה ש-T היה ביוון (באותו יום, אגב) אבל אתמול היה לו התקף פרכוסים רגיל. עדיין, חלף הרבה זמן בין הפרכוסים, ולמרות שזה לא אומר שום דבר על מצבו - אני שמחה על כל יום שעובר עליו בשלום. 

אנחנו מתכננים לקחת אותו שוב לגרומרית, לספר לו את ה"ראסטות" שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתן (בעייה ידועה של גזע חתולי המיין קון), ומקווים שהביקור יעבור לו בשלום. הוא צריך גם את החיסון השנתי בקרוב. 

אתמול, בעת שתכננו לבקר אצל בתי אחר הצהריים, התקשרה 'לונדון' שהיא ובעלה בדרך חזרה למודיעין (הם נשארו יומיים בנשר אחרי מפגש בני הדודים), ורצו לעבור דרכנו. שמחנו מאד והודענו לבתי שנאחר קצת, והיה כיף לארח אותם קצת עם קפה טוב וקצת מתנות מיצירות האפוקסי של T. 

בתי והנכדים שמחו מאד שסבא חזר, והוא כמובן עזר להכין להם ארוחת ערב, ונשארנו הרבה יותר מאוחר מהרגיל, גם כשהנכדים פרשו לעיסוקיהם ופשוט ישבנו ושוחחנו עם בתי. היה טוב פשוט לשבת ביחד ולהתעדכן. שוחחנו עם המצב במשפחה של חתני, שוחחנו על הקושי שלהם למכור את הדירה ואת הכניסה המתוכננת לדירה החדשה תוך כמה חודשים, וכמובן על הדרכים שבהן נוכל לעזור להם להתמודד כלכלית.........

בתקווה שכל מה שיכול להסתדר - אכן יסתדר. שכל מה שיכול להשתפר - אכן ישתפר. שכל מה שעלול להתדרדר - לא יקרה. נחוצה כאן הרבה תקווה אבל יש מספיק נקודות אור כדי לומר תודה בכל יום על מה שיש. 

אז אלה העדכונים השוטפים לבינתיים........

הימים האחרונים של שנת תשפ"ה

עוד שבוע לא פשוט עבר על מדינתנו ועל משפחתנו, אבל היו גם דברים טובים. תמיד איכשהו מתערבב הטוב עם הרע. 

שוב היה פיגוע ונהרגו בעזה חיילים - באותו היום, כמו שבוע לפני כן. עד מתי???? ועכשיו טראמפ אומר שארבעים חטופים הם חללים בכלל.......

במישור הפרטי, היו ל-T שני התקפים קשים ביממה אחת, אחד מהם הכי קשה שהיה לו אי פעם. וזה עוד היה ביממה שאחרי טיפול. בתי טוענת שאולי זו דווקא ריאקציה לטיפול, אבל T מתחיל לחשוב שהטיפול הזה לא עוזר לו. כך או אחרת אנחנו לא נהיה כאן כמעט בשבועות הקרובים אז לא יהיו לו טיפולים, וביקשתי שלא יפסיק אותם עד שלא ימצא משהו אחר......

באותו יום גם למיינקוני היה התקף פרכוסים, ושלושה ימים אחרי כן עוד אחד קצרצר, שהוא התאושש ממנו מהר מאד. אני מרגישה מאד לא טוב עם עצמי שאנחנו משאירים אותו ככה - בעיקר כלפיו אבל גם כלפי הילד של השכנים, הקט סיטר, אבל כרגע אני לא רואה אופציה אחרת. מה שיהיה, יהיה. 

למחרת ההתקפים האלה היה ל-T יום מאד לא טוב, הוא לא הרגיש טוב ולא ידע להסביר בדיוק מה עובר עליו. זה היה מלחיץ מאד. חשבתי אולי זה וירוס אבל בסוף זה שוב היה קשור למערכת העיכול - ולקראת סוף היום ביקור בשירותים פתר את העניין. 

למרות החולשה וההרגשה הלא טובה, T ממשיך במלוא הקיטור גם לעבוד על ענייני הבית ביוון, כולל הקמת אתר, לצורך השכרות טווח קצר, חיפוש ריהוט ואביזרים לבית, חיפוש מנהל נכסים שיטפל בבית ובשוכרים ועוד. 

במקביל הוא ממשיך עם עבודות האפוקסי שלו ויש לו כבר מלאי מרשים ומגוון. 

זה די מרשים שלמרות שלפעמים הוא לא במיטבו מבחינה פיסית, שום דבר לא עוצר אותו והוא ממשיך להתקדם בכל התחומים שמעניינים אותו וחשובים לו. 

עוד השבוע תכננתי להיפגש עם 'קלי'  אבל לצערנו הרב זה לא הסתדר, וקבענו שניפגש כשאחזור מחו"ל. במקום זאת הצלחתי להיפגש פעם שנייה השבוע עם מחברת. 

מצבו של אבא שלי משתפר בהדרגה אבל אמא שלי עדיין על הפנים. לחצתי שוב על האח מהאחוזה להביא להם רופא שיקשיב להם לריאות, ולא הצלחתי להבין מדוע הרופא הקבוע של המרפאה לא הגיע אליהם, אבל האח החליט פשוט להזמין רופא מ'נטלי', שהגיע סוף סוף שלשום, בדק אותם ורשם לשניהם אנטיביוטיקה ייעודית לדלקת ריאות וגם סירופ נגד שיעול. הוא נתן להם מנה אחת כבר באותו ערב, ונסעתי אליהם על הבוקר בששי כדי לקחת את המרשמים (הידניים...כי מ'נטלי' אין להם גישה למערכת של 'מכבי') וקניתי להם את התרופות. נראה אם זה יעזור. נקווה שזה יעזור. 

במקביל גם אבא של חתני שוב לא בסדר, בדומה למה שעבר עליו בדיוק לפני שנה. הוא "רק" בן 77 אבל סכרתי וגם בלוטת התריס לא משהו והוא גם על תרופות פסיכיאטריות, ובפעם הקודמת טענו שיש לו איזה דימום פנימי מסתורי שמשום מה לא הצליחו לאבחן מאיפה ולמה. בשנה שעבר הוא בסוף התאושש לגמרי אבל עכשיו פתאום זה קורה לו שוב. הוא נפל בלילה וגרושתו (שמטפלת בו במהלך היום) - אמא של חתני - מצאה אותו על הרצפה בתוך שלולית של שתן. הוא סירב להתפנות לבית חולים, ועכשיו חתני ואחיותיו עושים ביניהם סבב להיות איתו ולשמור עליו במהלך היממה. גם כאן - נראה מה יהיה. 

בששי בבוקר גם עשינו עם גיסי וגיס-טי אזכרה לחמותי. 

ואז בערב היינו מוזמנים למסיבת הפתעה לאחי וגיסתי. גיסתי חגגה יום הולדת ששים בתחילת החודש, ולשניהם היה יום נישואים ארבעים באוגוסט. אז אחייניות אחת ושתיים תפסו יוזמה והרימו מסיבת הפתעה נהדרת עבורם. באמת לא היה להם מושג מה מחכה להם, כשהחברים הכי טובים שלהם הזמינו אותם למלון בתל אביב לסוף שבוע ולקחו אותם בששי בערב "למסעדה". 

היה יפה וטעים ומרגש מאד, ואחייניותי המתוקות הגדילו לעשות - גם הכינו להם אלבום תמונות נהדר (שגם אני תרמתי תמונות מעברם הרחוק לטובתו), גם הכינו ברכות מרגשות ומצגת יפהפיה, לכבוד יום ההולדת וגם לכבוד יום הנישואים, וגם הכינו משחק טריוויה ממש נחמד בשם KAHOOT!. 

לא הכרתי את המשחק, שכולל אפליקציה בטלפון שכל משתתפי החידון מתחברים אליה, והיא כללה שאלות טריוויה לגבי אחי וגיסתי והקשר ביניהם.....וכולנו התבקשנו לענות על השאלות ובסוף......ניצחתי. כלומר, הייתי יחד עם T ובתי (חתני לא הגיע כי שמר על אבא שלו) אבל אני זו שידעה את כל התשובות. היה מצחיק ומהנה מאד. 

בקיצור היה ערב מאד מוצלח, באמת כל הכבוד לאחייניות המתוקות. 

אז אמנם בילינו גם עם בתי אתמול בערב אבל את הנכדים לא יצא לנו לראות, אז נראה אם יסתדר להיפגש מתי שהוא היום. מחר אנחנו כבר טסים עם שותפנו, והפעם גם עם שריתה, ליוון לכמה ימים, לחתום סופית על חוזה הבית ולקבל אותו, ולהמשיך לחפש רהיטים ואביזרים....

אז את ראש השנה נבלה בניכר.....

מאחלת לכולם שנה טובה, שנה מתוקה, שנה בריאה, שנה שתביא נחת ושמחה ולא עצב ומרמור. 

אני מדרבנת את עצמי בימים האחרונים לא להתייאש ולהאמין שבסוף נצליח להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר. 

השבוע שהיה

התברר, שלחזור הביתה לאחר חמישה ימים ביוון, הרבה יותר קל ופשוט מאשר לחזור אחרי שלושה שבועות בארה"ב או בכל יעד חופשה אחר. 

אין ג'ט לג, וכמעט לא הרגשנו שנעדרנו. אפילו על מיינקוני ראינו שהיה לו הרבה יותר קל. 

הוא פגש אותנו בסקרנות, כמובן, מרחרח את כל הניחוחות החדשים שהבאנו איתנו - ומייד חזר גם הוא לשיגרה הרגילה. 

לשמחתנו הקט-סיטרית הדליקה (לבקשתנו) בכל בוקר את המזגן עבורו, וכיבתה אותו בכל ערב - כך שהגענו בשבת אחר הצהריים לבית נעים וקריר. 

חזרנו לשיגרה שלנו - T עם הטיפולים שלו והאפוקסי שלו והלקוחות שלו בייעוץ העסקי, ואני לאימון, לבלוגים, למפגשים עם חברות, ומטלות הבית, ושנינו לפעילות הגופנית שלנו - שכמובן גם ביוון הקפדנו עליה כרגיל. 

פחות הקפדנו שם על התזונה - הרגשתי שאני "מתפרעת" קצת עם האוכל - אז אני חייבת לחזור לעצמי ולמשטר האכילה. 

גם עשיתי הפסקה עם הווגובי (WEGOVI), כי נמאס לי שלפחות פעם/פעמיים בשבוע אני סובלת מבחילה בבוקר (עד כדי הקאה), אבל בינתיים גם אחרי הפסקה של שבועיים מדי פעם אני מרגישה בחילה - והבנתי שהחומר עדיין לא יצא מהגוף. מצד שני ייתכן שהבחילה לא קשורה לזריקה - נעקוב ונראה. 

נראה בעיקר אם אני מצליחה לשמור על המשקל גם בלי ה"קביים" האלה. 

בשבוע הזה גם נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'היידי', וזה היה כיף גדול. 

בשני לא נסענו אל בתי כי היא לקחה את הילדים לסידורים, אז לא ראינו אותם בעצם עד ששי בערב. 

מה שכן הצלחתי זה לעשות סדר יסודי בארונות חדר האורחים. זרקתי המון דברים, כיבסתי מצעים ומגבות, ויש לי גם שקיות לתרומה....בעיקר של מפות שולחן (מיליון מפות שולחן) וכמה שמיכות/ציפות/כריות אמבטיה של תינוקות - שבינתיים אף אחד לא הגיע לקחת, אז אולי בסוף אצטרך לסחוב את הכל בעצמי לאתרי תרומה. 

נראה לי, שאם יהיה לי כוח השבוע, אתחיל להתלבש על סדר במרתף - לפחות בדברים שלא קשורים אל T (שלא ממש משתף פעולה עד עכשיו עם המשימה הזאת). 

השבוע נודע לנו שאחי סובל מכאבי תופת בכתף לאחר שגם עשה איזו תנועה לא טובה כשהנכדה שלו היתה לו בידיים, וגם אחר כך הגדיל לעשות ועשה פעולה שהחמירה את המצב בחדר הכושר. כן, זה אחי. מגזים ולא מקשיב לגוף. 

בהתחלה היה חשש לקרע בגיד בנוסף לדלקת חריפה, אבל לאחר שקיבל זריקת קורטיזון ועבר אולטרסאונד, האבחנה היתה פשוט הסתיידות. הדלקת נרגעה, וכעת נדרשת רק מנוחה והרבה פיסיותרפיה. 

גם T לא היה במיטבו בתחילת השבוע. היו כמה ימים שראיתי שהוא לא ממש מרגיש טוב, למרות שלא היו עוד התקפים מאז שדה התעופה באתונה (וגם הוא היה התקף די קל). יש לו כאב מוזר בגב, שבא והולך, והוא מרגיש שיש לו שם במקום הכאב איזה גוש - כנראה שומני. יש במשפחה של T נטייה לגושים שומניים תת עוריים (גם לבתי יש כזה, באזור הלסת, ולחמי ז"ל היו המון כאלה) - אבל כאן זה משהו קצת עמוק יותר ולא ממש תת עורי. רופאת המשפחה שלחה אותו לאולטרסאונד (שכדי לקבל תור בתאריך "סביר" הוא קבע אותו באסותא באר שבע בתחילת החודש הבא) וגם נתנה לו בטרן (BETAREN) - שעד כמה שראיתי הוא עדיין לא התחיל לקחת. 

יש לי הרגשה שהוא ממש חושש מהכאב החדש הזה, מהגוש הזה - ולכן גם אני. היה לילה אחד שבו הוא חלם שהוא מת......

אוף. 

אבל אנחנו מתמידים בינתיים בשיגרה שלנו. אין באמת טעם לדאוג עד שלא נדע מה קורה, ובימים האחרונים הוא דווקא התאושש וקיבל מרץ.

בששי אירחנו לארוחת ערב נחמדה ומוצלחת אצלנו עם בתי ומשפחתה ועם הורי, ובסוף הערב שרי הודיעה שהיא נשארת לישון אצלנו. 

היא היתה מאד חמודה ושיתפה פעולה כמיטב יכולתה - ואף הסכימה לישון על מזרון ליד המיטה שלנו ולא איתנו במיטה כמו תמיד - אבל הילדה הזאת מתעוררת כל הזמן בלילה. היא מדברת, היא מבקשת דברים, היא מתלוננת....ואז נרדמת מייד בחזרה ולי לוקח המווון זמן להירדם אחרי כל התעוררות שכזאת. 

מילא, אין לי בעייה להשלים שעות שינה אחר כך, גם בשנ"ץ וגם בלילות הבאים. העיקר שהיא מאד מאד נהנתה.

בשבת בבוקר שיחקנו כל מיני משחקים וציירנו, והיא גם החליטה להכין "מיני" ארוחת בוקר ל"כלבלבי" ול"חמודי" שלה (בובות פרווה קטנטנות) - ספלי אספרסו עם יוגורט וענבים (שהיא חתכה בעצמה) . 

חמודי למטה וכלבלבי למעלה - על שולחן האפוקסי של T

לאחר שהחזרנו את שרי הביתה נסענו לבראנץ' אצל 'שושנה' ובעלה. היה מאד נחמד ומושקע, והחברה היתה נעימה. 

בגיזרת הסדרות, ראיתי את כל העונה של הסידרה "הגרמני" ב-YES. אני לא יודעת אם תהיה עוד עונה. לדעתי זו היתה סדרה מצוינת וטוב יעשו אם ישאירו את הסוף כך כמו שהוא. אבל מי יודע......

בנוסף סיימתי ספר בשם BROKEN COUNTRY מאת קלייר לסלי האל. 

שוב, זו לא ספרות מופת, אבל הוא תפס אותי והוא זורם, וכרגע זה מה שמעניין אותי. אולי אקרא עוד ספרים שלה. 

ביוון סוכן הנדל"ן התקדם בהצעת המחיר שלנו למוכר של הבית שאהבנו, אבל טרם שמענו ממנו בחזרה, מה שלדעתנו לא מבשר טובות. 

או שזה פשוט "הקצב היווני". הכל מתבצע שם מאד לאט. 

כפי שאמרתי לבתי - אשמח אם זה יסתדר אבל אשמח גם אם לא. זה החלום של שותפנו ושריתה, לא באמת שלנו, ואני יודעת ש-T מאד רוצה לעזור, ובסך הכל גם אני, אבל אני אהיה מאד מרוצה גם אם לא ייצא מזה שום דבר. ומצד שני אשתף פעולה עם כל מה שהם יחליטו, ואם ימשיכו לחפש אז אהיה שם לצידם..........מה שיהיה יהיה. 

כאן בארץ ובגבולותינו הכל ממשיך להתדרדר וכבר הבנתי שאין תחתית ובכל יום ובעל שעה ובכל רגע - בהחלט יכול להיות גרוע יותר. 

בפוסט של "השרביט" שכתבתי לפני כמה ימים, אמרתי שאני לא מתכננת הגירה בשלב זה. אבל אחרי שקראתי את הפוסט של מוטי בנושא, שם הוא העלה - בין היתר - את האפשרות שגם אחרי הבחירות הבאות (אם וכאשר תתקיימנה) תקום ממשלה דומה או אף זהה להרכב של הקואליציה היום............ואז הבנתי שבמקרה כזה אבין שמה שאני רוצה עבור המדינה שלי שונה ממה שהרוב רוצה.......ואולי אולי אז יגיע הזמן לשקול אופציות אחרות...............

כותבת בלי חשק

 אין לי ממש חשק לכתוב בימים אלה. ואני קוראת את הפוסטים האחרונים שלי והם די משעממים, אני מתפלאת שקוראים אותם ועוד יותר מתפלאת שמגיבים אליהם. אז לכל הקוראים והמגיבים - תודה, לא מובן מאליו. 

ובכל זאת, התרגלתי לתעד לעצמי את מה שקורה לי בחיים - אז מה היה לנו שם? 

בששי היינו לבד בבית, אבל בשבת באו גם בתי ומשפחתה - לאחר שחזרו משלושה ימים בצפון עם המשפחה המורחבת של חתני - וגם הורי. כרגיל T הבטיח שבשל מצבו הוא לא "יתפרע" עם הבישולים, ויכין "רק" ארוחת פסטות (אמנם לא הסתיים החג רשמית אבל ...הוא הסתיים בעצם)... אבל "רק" פסטות הפך לפסטה עם בשר מפורק, פסטה עם סלמון, פסטה עם שרימפס...וכיון שחתני נמנע לאחרונה מגלוטן, אז היה גם בשר מפורק בנפרד בלי פסטה, והיה גם עוף בתנור עם בטטות ותפוחי אדמה.... וכדי שחלילה לא יחסר למישהו משהו, היו גם "נאגטס" (NUGGETS) שהוא הכין משאריות חזה עוף ובלילה מיוחד שהוא הכין......

אז לכל אחד היה מה לאכול (או יותר נכון - הרבה מה לאכול) ואפילו שרי, שלא תמיד נוגעת באוכל והרבה פעמים בסוף יושבת עם פרוסה וקוטג' - טרפה את ה-NUGGETS וגם "פסטה בלי כלום". 

לקינוח הוצאנו עוגת בננה ואגוזים ש-T פעם הכין כפול והקפאנו (יש לנו המון כאלה בפריזר, כל סוגי העוגות), וכמובן גלידות ש-T הכין ועדיין לא חוסלו. 

בקיצור, כולם נהנו. 

בתחום הבריאות, T ממשיך להשתפר, אבל בששי בבוקר היה לו "התקפון" כאב קל, ואז בלילה שבין שבת לראשון באחת וחצי בלילה העיר אותו התקף חזק מהגיהנום. 

בראשון הוא היה בטיפול קרניו סאקרל שני - והפעם הוא חזר על ארבע. הוא היה ירוד, חסר אנרגיה, הכל כאב לו והוא הרגיש כאילו יש לו חום. זה ממש נראה כמו ריאקציה לטיפול - שמצד אחד אלה חדשות טובות, כי זה אומר שהטיפול אכן עושה משהו. למחרת, פרט לכאב ראש על הבוקר שעבר מהר, הוא כבר התאושש. 

נראה מה יהיה הלאה עם הטיפולים האלה. היום הוא גם היה בדיקור. 

לי היה טיפול פיסיותרפיה בראשון - והיא הוסיפה לי תרגילים שכדאי שאקפיד עליהם, אם אני באמת רוצה לשכוח מהרגל הזאת...

ואז בשני הגיעה אלינו 'לונדון' (בת דודתו של T מאנגליה) לביקור עם בעלה. בנה של 'לונדון' עלה ארצה עם אשתו מייד לאחר חתונתם לפני עשרים שנה, הקימו משפחה כאן במודיעין, ומאז משתדלים 'לונדון' ובעלה לבקר לעיתים יותר קרובות בארץ. הם גם קנו דירה לא רחוק מהבן, שמושכרת לטווחים קצרים בתקופות שהם לא בארץ, אבל ככה יש להם וגם לבת שלהם איפה לשהות בעת הביקורים בישראל. 

מאז שאמה, דודתו של T, נפטרה לפני שלוש שנים בגיל 97 או 98, מצליחים 'לונדון' ובעלה להגיע ארצה לפרקי זמן ארוכים יותר. הפעם הם באו לחודש שלם, כאשר בתחילתו הם חגגו בת מצווה לנכדתם הצעירה, אחר כך היה פסח, ועכשיו הם התפנו מעט מהאירועים המשפחתיים והחגים ופצחו בסידרת ביקורים אצל בני דודים ברחבי הארץ. 

היה נחמד לבלות איתם קצת זמן איכות, ואחרי שהקפצנו אותם לתחנת הרכבת עוד נסענו לביקור קצר אצל בתי. נשמותק היה אמנם בטיול שנתי, וחכמוד חזר מאימון בדיוק כשעמדנו לעזוב, אבל בילינו זמן איכות עם בתי ועם שרי, והיה ממש טוב. 

אתמול סוף סוף הצלחנו גם 'היידי' ואני להיפגש, אחרי חודשים של מחלות (שלי ושלה) וניתוחים (של T) - וזה עשה לי ממש טוב. מקווה שבהמשך נצליח להיפגש לעיתים יותר קרובות. 

אז ערב יום השואה היום ואני כבר נכנסת לאווירה........וגם ככה כל מה שקורה במדינה ובעולם פשוט.......טוב, אין לי כוח לזה. 

בתקווה לימים טובים יותר. 

עדכוני בריאות ויצירה

בקטע של הבריאות, אתמול על הבוקר, לאחר לילה של שיעול הולך ומתגבר, הרמתי טלפון למזכירה של 'רופאהחדשה' והתחננתי שתקבל אותי למרות שהתור שלי רק ביום ראשון. היא אמרה לי להגיע עד עשר. יצאתי מייד.

'רופאהחדשה' קראה את ההיסטוריה של הברונכיט שלי בדצמבר (אז לא הצלחתי להגיע אליה ונבדקתי על ידי שתי רופאות משפחה אחרות מהקופה בשני מועדים שונים), בדקה לי את הריאות, ופסקה שאמנם כרגע הכל נקי, אבל שבואי ננסה למנוע את ההתדרדרות לברונכיט הפעם. 

היא רשמה לי גם היסטפד, להפסיק את הטפטוף לריאות, כך אמרה, וגם משאף שכולל בתוכו את כל הרכיבים שהרופאה הקודמת אז נתנה לי באינהלציות. את המשאף, היא אמרה, תקני רק אם את רואה שההיסטפד לא משפר את מצבך. ואם כלום לא עוזר, תבואי שוב שנקשיב לריאות. אז עדיין לא ביטלתי את התור של יום ראשון.......אבל מסתמן שמצבי אכן משתפר. יש לי הרבה פחות שיעול, עבר לילה יחסית שקט, ובמהלך היום הרגשתי לא רע בכלל. רק מההיסטפד. נראה אם בכל זאת ארכוש מחר את המשאף, ליתר בטחון. 

בינתיים T נדבק ממני, והוא ממש על הפנים. הוא גם מרגיש כמו שאני הרגשתי ביומיים הראשונים, וגם ממילא סובל מאלרגיית אביב קשה, ובעיקר בכל פעם שהוא מתעטש זה עושה לו כאב נוראי בבקע. כן, שילוב ממש קטלני. 

ככה כמו שהוא מרגיש הוא נסע לד"ר בקע ונתן לו את הדיסק של ה-CT, וביחד הם סיכמו על ניתוח בקע נוסף בעוד כשבועיים. ולא, אי אפשר לעשות אותו בלפרוסקופיה, בגלל הניתוח של דצמבר. כי גם עכשיו צריך להכניס רשת ביולוגית, ואסור שהרשתות תתנגשנה....בקיצור צריך לפתוח. אז זה הופך ניתוח קל, יחסית, לניתוח פחות קל. ועוד שלושה חודשים אחרי ניתוח קודם. ובכלל, אצל T שום דבר לא עובר לגמרי חלק. אז....נקווה לטוב. ונקווה שנוכל לטוס לחו"ל כמתוכנן. אני כבר צופה בעיות עם ביטוח הנסיעות, חודש אחרי ניתוח........אבל נקפוץ מהגשר הזה כשנגיע אליו. 

בינתיים T לא מוותר על התחביב החדש שלו, למרות הכל, והתחיל לייצר שני כדורי אפוקסי ... עם תאורה מלמטה. 

יש לו רעיונות לאיש הזה. וגם מאיפה הוא לוקח את הכוחות, במצבו? 

אגב עוד יצירתיות ששכחתי לספר עליה, היתה בששי האחרון, לפני שחלינו. 

הוא החליט להכין "שוקולד דובאי" - שעד אותו רגע כלל לא הכרתי. הבנתי ממנו שזה להיט. 

שוקולד ממולא בשערות קדאיף וטחינה ולא יודעת מה עוד.........פשוט מעדן. 

באמת שיצא להיט. 

סיימתי את "יצורים תבוניים להפליא" ונהניתי ממנו מאד. מה אקרא עכשיו? 

אז אלה העדכונים נכון לרגע זה. 

והמדינה הולכת לפח. 

ואנחנו רובצים לנו חולים בבית ולא מסוגלים להפגין. 

מה יהיה? 

חולה

ביום ראשון הבנתי שאני מתחילה להיות חולה.

זה התחיל כרגיל עם כאב גרון....שבמהלך היום עזב את הגרון ועלה לאף. והחשש הוא תמיד שזה יירד לחזה....

אבל בינתיים זה לא קרה. 

בראשון עוד תפקדתי איכשהו, אפילו ניסיתי להתעמל (וויתרתי אחרי כחצי שעה) ונפגשתי עם 'מחברת' - שנפרדה (שוב) מבן הזוג שלה והרגשתי שאין מצב שאני מבריזה לה בשלב זה. עשיתי טוב אבל כבר התחלתי לדעוך.......

למרות הרגשת הזיפת התעקשתי להצטרף אל T בנסיעה הלילית לבאר שבע לסקירת ה-CT שלו. 

לפני כן, לקראת סוף השבוע הוא דיבר שוב עם הרופא בטלפון והסביר לו שהמצב מחמיר ועכשיו פתאום יש בפירוש בליטה שיוצאת מידי פעם (במיוחד כשהוא מתעטש, למשל) - כך שדי ברור שיש שם בקע. הרופא ביקש שיגיע אליו השבוע עם הדיסק של ה-CT, והבטיח שהוא ידאג לו ויטפל בו ויפתור את זה עוד לפני שאנחנו אמורים לטוס לבוסטון בתחילת חודש מאי. נחכה ונראה, אבל מסתמן שצפוי עוד ניתוח.....הפעם קטן יותר אבל בכל זאת.....ניתוח. 

בינתיים T ניסה מידי פעם להתעמל אבל לא תמיד הוא מצליח. 

חזרנו מה-CT בשתיים בלילה, ופרט להפסקות קצרות (לשתות משהו, להתקלח, לצחצח שיניים, לאכול משהו קטן) פחות או יותר ישנתי מאז ועד היום בבוקר. כלומר יותר מיממה. לא ברצף אבל ישנתי המון. אולי זה עזר. הבוקר אני קצת יותר טוב. נחכה ונראה. 

בששי עוד הספקנו לארח את בתי עם המשפחה ואת הורי והיה מאד מאד טעים ונעים. אחרי שחתני החזיר את הורי הביתה (הם מתעייפים מוקדם יותר) הוא חזר והם נשארו אצלנו עוד, T וחתני שיחקו פוקר עם הבנים ובתי ושרי ואני צפינו במשחק וציירנו ביחד תוך כדי. היה ממש נחמד. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לבר המצווה של נשמותק, והחלטנו שהגיע הזמן לבדוק את המסעדה שבחרנו לצורך האירוע - והזמנו לנו שולחן לשבת בצהריים. 

אז נפגשנו גם למחרת, במסעדה, והיה ממש נחמד. גם טעים וגם שירות טוב - וגם היינו שוב ביחד. הכי כיף. 

בגלל המחלה נאלצתי לבטל את הפיסיותרפיה השבוע, אבל בוודאות חל שיפור בדלקת גיד אכילס. מקווה שאהיה בסדר עד יום ראשון הבא, שבו קבעתי תור חלופי. 

התחלתי לקרוא בספר "יצורים נבונים להפליא" מאת שלבי ון פלט ואני ממש נהנית. 

בנוסף התחלנו לצפות בתכנית "ראיון מיוחד" בערוץ 12, שבו אוטיסטים מראיינים אנשים מפורסמים.........וזו פשוט תכנית סוכריה. בינתיים ראיינו את חנן בן ארי ואת שלמה ארצי, והיה מקסים ומרגש. וגם רותם סלע (כאשר היא לבד ובלי אסי עזר) התגלתה כמנחה ומלווה מקסימה וקשובה לאנשים המדהימים האותנטים האלה.....פשוט ממתק של תכנית. מומלץ בחום. 

אז בגלל מצבנו הפיסי (בעיקר T) אנחנו לא השתתפנו בהפגנות בשבוע האחרון, ודי מתבאסים מזה, אבל שמחים שיש הרבה כאלה שיצאו לרחובות. המצב פשוט ממשיך להתדרדר....ואני כבר באמת לא יודעת מה יהיה. 

הכאב והשיגרה

הימים ממשיכים להיות מלאי כאב ודאגות - גם בכללי וגם באישי.

ההלוויות של עודד ליפשיץ ושל שירי, אריאל וכפיר ביבס ("אריאליטו" כפי שכינה אותו במבטא הארגנטינאי מחמם הלב יאיר הורן) הניבו עוד ועוד בכי שמסרב להרגע. 

והמתח סביב המשך מתווה שחרור החטופים הוא כמו רכבת הרים, רגע מתקדם, רגע מאיים להתפוצץ. וזו אני, שאין לי שום קשר אישי לאף אחד מהחטופים. אז אני לא מתחילה לדמיין בכלל מה עובר על המשפחות והחברים הקרובים שלהם. 

אצל T בינתיים ההתקפים ממשיכים, כל כמה ימים ולעיתים פעמיים ביממה. הוא התחיל לקחת את ה-LYRICA אבל במינון התחלתי, וייקח זמן עד שיגיע למינון המלא. ואז נראה אם אנחנו בכיוון בכלל. הוא ממשיך עם הדיקור, על בסיס שבועי כרגע (קודם הוא כבר הלך על בסיס חודשי), ומקווה שגם זה יעזור מעט. 

בשני הייתי בפיסיותרפיה ואחר כך נסענו לבקר אצל בתי. היה טוב להיות איתה ועם הנכדים. אצל שרי היתה חברה והן שתיהן שיגעו את נשמותק, ששיתף איתן פעולה באופן מעורר התפעלות. תענוג לראות את הילדים האלה ביחד. הם באמת האור בחיינו. 

בראשון נפגשתי עם 'מחברת'. אני כל כך שמחה כשאנחנו מצליחות להיפגש כל שבוע. 

בשלישי נפגשתי עם 'שושנה' והיה נחמד להתעדכן ולשבת על כוס קפה ביחד. 

החדשות הטובות מבוסטון הן שבני קונה בית משלו, אחרי שכל השנים האלה הם חיו בשכירות. עכשיו שהסטאטוס שלהם מסודר ויש גרין קארד, אפשר להתחיל להכות שורשים באמת. הם מצאו בית חדש יחסית מאד קרוב לבית השכור בו הם גרים, ואמורים לעבור כבר בסוף החודש הבא. אנחנו מאד מאד שמחים בשבילם. ובעצם כאשר נבקר אצלם במאי זה כבר יהיה בבית החדש. 

סיימתי לקרוא את lessons in chemistry מאת בוני גארמוס (הבנתי שהפיקו סידרה, שמשודרת באפל טי וי) - והופתעתי לטובה. לתומי חשבתי שזה "עוד ספר מטוסים" אבל נהניתי מכל רגע קריאה. 

עכשיו התחלתי את "מלון הזכוכית" מאת  אמילי סנט ג'ון מנדל הקנדית. נראה איך הוא יהיה. בני המליץ על טרילוגיה בשם THE KEEPER CHRONICLES מאת J.A. Andrews אבל כיון שהז'אנר הוא פנטזיה, אני מהססת. מחכה עם זה קצת. 

בששי הורי חוגגים 67 שנות נישואים, אז החלטתי שהגיע הזמן להזמין את כל המשפחה, כולל אחי ובנותיו ובני זוגן ונכדתו כמובן, לארוחת ששי. והם נענו בשמחה. כמובן שסייגתי את ההזמנה ב"בתנאי שכולם ירגישו טוב" שזה כולל כמובן את הורי, בראש ובראשונה, את T וגם את הנכדים - שיהיו בריאים כולם. 

צחקתי שנוכל לחגוג ביחד גם את תחילת הראמאדן............

אז התחלתי עם הקושי וסיימתי עם חיים רגילים..... וכנראה זו השאיפה. חיים רגילים. 

סוף שבוע מטלטל

 זה היה סוף שבוע מאד מאד קשה. וזרמו בו הרבה מאד דמעות. 

על הבכי על האישור הסופי של מותם של עודד ליפשיץ, שירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים אריאל וכפיר, נוסף הכאב הבלתי נתפס על החלפת גופתה של שירי במסירה הראשונה, ועל אופן רציחתם של הילדים וניסיון הטשטוש אחר כך. 

אי אפשר היה לשלוט בבכי שפשוט זרם וזרם. היתה הקלה ושמחה לראות את ששת החטופים שחזרו סוף סוף הביתה. T אמר בציניות שהמזל של הישאם ואברה שקרה אסון השבעה באוקטובר. אחרת הם עדיין היו נמקים בעזה. צודק. ואז קבלנו עוד הוכחה (כאילו שהיינו זקוקים לה) על אכזריות החמאס, שהביא שני חטופים "משלב ב'" לצפות בשחרור של חבריהם.........כמה רוע יש שם. רוע טהור. 

ובתוך כל זה T חווה התקפי כאב בשרשרת - לפעמים שניים ביום, כל יום, וגם כאלה שמעירים אותו באמצע הלילה. ואז בנוסף התחילה לו צרבת מהגיהנום (והוא מטופל עם נקסיום, מאז הניתוח הגדול, אז אף פעם אין לו צרבות), וגם כשהיא שככה הוא המשיך להרגיש את כל האוכל והשתייה כשהם יורדים מהגרון במורד הוושט לקיבה. זה היה מאד מוזר, אבל אחרי יומיים שלושה זה נרגע. אולי למשך זמן מה כדאי שייקח את הנקסיום פעמיים ביום. 

בכל מקרה זה הבהיל אותי מאד, וכאשר הנכדים רצו להישאר לישון אצלנו בששי בלילה, החלטתי שזה לא מתאים. זה אכל אותי לסרב להם, ואני עדיים מבואסת מזה, אבל דמיינתי מצב שבו אנחנו ישנים כולנו יחד ופתאום T מתעורר עם התקף.......לא, זה לא מתאים. בסוף דווקא לא היה התקף בששי בלילה ולא היה בינתיים התקף נוסף. 

הם הגיעו לארוחת ששי, וגם הורי הפתיעו ורצו לבוא - וכל כך שמחו ונהנו שזה היה פשוט נהדר. אבל לא יכולתי ממש ליהנות ולשמוח כי הייתי גמורה מהחטופים החללים ומהמצב של T. חבל. 

הבנתי שרמת הכאב של אבא הולכת ויורדת, ולמרות שהוא לא מודה בכך - הוא פשוט אומר שסוף סוף המשככים משפיעים - אני מקווה שזה יילך וישתפר ובקרוב הפרק הנוכחי של כאבי הגב יהיה מאחוריו. בנוסף, קלינאית התקשורת שאחיינית2 הצליחה למצוא ולשלוח אליו הביתה, זיהתה פטריה על הלשון שלו, שהיא חשדה שהיא גם משפיעה על חוסר חוש הטעם שלו. לאחר שקיבל טיפות מתאימות מהרופאה, הוא מדווח שחוש הטעם מתחיל לחזור. איזו הקלה. היא גם שיחררה אותו סופית מהסמכת המים והקפה, אחרי שבדקה ביסודיות את הבליעה שלו, ובינתיים - טפו חמסה עיגולים - נראה שזה עובר בשלום. 

השבוע חגגנו לגיסי יום הולדת 70. העיתוי היה ממש לא מתאים - בחמישי בערב, לאחר קבלת גופות החטופים החללים - אבל האירוע נקבע מזמן וראיתי שגיסתי לא מתכוונת להזיז, אז התייצבנו. גם כאן לא יכולתי באמת לשמוח וליהנות, בגלל העצב התהומי שפקד אותי, אבל השתדלתי ושימחנו אותו והיה טוב לראות את האחיינים ואת החברים של גיסי וגיסתי...במיוחד את הבת של אחיין-T3, בת שנה, שלא ניתן היה להשאיר אותה עם השמרטפית, ששמרה על שתי בנותיו הגדולות יותר, ודי גנבה את ההצגה כל הערב במתיקות שלה ובעיקר בכמויות האוכל שהיא טרפה, כמו גדולה. היא כל כך הזכירה לי את אחיין-T3 עצמו כשהוא היה פעוט. "ממש copy + paste" הוא הגדיר זאת בעצמו. 

השבוע התקשרה אלי המטפלת של אבא בבקשה ליום חופש. הצחיק אותי שהיא מבקשת ממני במקום מהורי, ואמרתי לה שאם הם מסכימים אז זה בסדר, אבל דווקא שמחתי שהיא חושבת שאני הסמכות בעניין. יש לה בעייה, שהבן של המעסיקים הקודמים שלה, שנפטרו, עדיין חייב לה כמה משכורות ואת הפיצויים שלה. התאגיד המליץ לה לנסוע למשרדים של "קו לעובד" כדי שיעזרו לה, ולכן הזדקקה ליום חופש. הורי הסכימו, כמובן. באופן כללי ראיתי שהם די מסתדרים לבד גם כשהיא לא נמצאת. וטוב שכך. 

לסיום, בעקבות כל ההתקפים ההולכים ומתגברים לאחרונה, הבנו שצריך להתחיל לבחון כיוונים חדשים, ובשלב ראשון קבעתי ל-T תור אצל 'רופאהחדשה', שלפעמים היא מעצבנת ולעומתית והרבה פעמים היא לא זמינה אבל יש לה המון ניסיון וכושר אבחון טוב. עם המזל של T בתורים, הצלחתי להשיג לו תור היום על הבוקר. 

הוא סיכם לה את כל התסמינים והם עברו על כל ההיסטוריה הרפואית של שלוש השנים האחרונות (שאת רובה היא מכירה), כולל כל ה-CT וה-MRI והגסטרוסקופיה והקולונוסקופיה, והיא חושבת שאת הכיוון הכירורגי מיצינו, ושאולי כדאי לבדוק את הכיוון הנוירולוגי-עצבי. 

ההשערה הזאת של עצב שנשאר חשוף או "זוכר" את החסימה שהיתה כבר העלה "פרופסור-על" כש-T ביקר אצלו, אבל לא עשו עם זה אז שום דבר. כרגע 'רופאהחדשה' המליצה לו להתחיל עם תרופה בשם LYRICA , במינון חלש ולהעלות בהדרגה...ולראות האם אולי זה יעזור. אני יודעת שאבא שלי מקבל את זה בגלל כאבים ברגליים בזמן השינה. גם חמי ז"ל לקח אותה מאותה הסיבה, ולשניהם זה עזר מאד. מה אומר? שווה לנסות. 

היום יש ל-T גם דיקור שוב (היה לו בשבוע שעבר) - הוא מרגיש שכאשר קיבל דיקור באופן קבוע ההתקפים הגיעו לעיתים יותר רחוקות. ייתכן מאד. כל מה שעשוי לעזור מבורך. 

אני הייתי שוב בפיסיותרפיה עבור גיד האכילס המסכן שלי, ודווקא מאז הכאב התגבר. רק היום חשבתי שזה אולי כי היא שמה לי מדבקות על הקרסול - וכששאלתי אותה היא אמרה שייתכן שזה הגורם, והנחתה אותי להסיר אותן. נראה אם זה יעזור. בכל מקרה מחר יש לי עוד תור אצלה. 

בינתיים מחרחרי המלחמה כבר מרימים את קולם ואני חוששת לגורל החטופים ומשפחותיהם..........אוף. 

שנקווה לטוב? זה מה שנותר. 

עוד שבוע מטלטל

היה שבוע מטלטל, עם כל ההכרזות ההזויות של טראמפ והאיומים של החמאס והחשש מהפסקת פעימות שחרור החטופים....

באמת הרגשתי שאני נכנסת עוד יותר לייאוש ולדכאון כללי. 

הלילות טרופים, מלאים חלומות - בעיקר על החטופים, אבל גם דאגות כנראה לבריאות של T - שאמנם החלים יפה מהניתוח אבל התקפי הכאב חזרו ביתר שאת, תדירים וחזקים. 

בחלום אחד הסתובבתי בין הריסות עזה עם נעה ארגמני בחיפושים אחר אבינתן אור. 

בחלום אחר הצד של המיטה של T היה ספוג מים, וכשהבטתי למעלה לתקרה ראיתי חור ענק שדרכו טיפטף גשם. משום מה "שכחתי" לספר לו על זה, וכשחזרתי לחדר השינה שוב, בחלום, המיטה כולה היתה ספוגה והקיר היה מלא עובש. צריכה לספר לבתי, שתנסה לפרש את החלום, אבל הדאגה ל-T די ברורה, נראה לי. 

היום הוא סוף סוף חוזר לדיקור, שמאד עזר לו בשלוש השנים האחרונות עם בעיות העיכול, לא בטוחה עד כמה עם ההתקפים, אבל הוא לא קיבל דיקור מאז חודש לפני הניתוח. אני רוצה שהוא יתחיל עוד טיפול, בשם קרניו-סאקרל , שאמנם נחשבת ל"פסאודו מדעית" ואין וודאות שהיא תעזור, אבל כל עוד מדובר בפעולה לא פולשנית, אני בשלב של לנסות הכל. 

גיליתי על הטיפול הזה אצל הפיסיותרפיסטית שהתחלתי אצלה טיפול בדלקת בגיד האכילס שלי. 

חמותי ז"ל תמיד נהגה לומר, שכאשר יש לך בעייה, ספר עליה לכמה שיותר אנשים, כך יש סיכוי שיהיה מי שיוכל לעזור. היא מאד צדקה בעניין הזה. בכל מקרה אני התחלתי אצלה טיפול, כבר הייתי אצלה פעמיים והיא כמובן גם נתנה לי תרגילים לעשות בבית, ונראה אם זה יעזור. אם לא - אחזור לאורתופד. כשהייתי אצלה היא גם התקשרה לאיש המדרסים שלי ושאלה אותו אם יש גם משהו שהוא יכול לעשות כדי להקל עלי. הוא הכין לי הגבהה קלה של חצי ס"מ לעקב, להניח באופן זמני מתחת למדרסים, כדי לקצר את הגיד ובכך להקל עליו בזמן שמטפלים בדלקת. 

קבעתי גם סוף סוף תור לרופאת העור המצוינת שלי, שכבר חששתי שיצאה לפנסיה אבל אז התברר שהיא עדיין מקבלת כ"מומחית" - כלומר בתשלום של 200 ש"ח דרך הקופה. היתרון: קבעתי את התור לפחות משבוע. זה עוד לא קרה לי עם רופא עור. 

בחמישי בדיוק הגעתי לקופה בסופר כאשר פרצה תקלת התקשורת באשראי כתוצאה ממתקפת הסייבר. הייתי כבר עם העגלה עמוסה וארוזה - ולא ניתן היה לשלם באף כרטיס אשראי. מה עושים? במזל היה לי מזומן בארנק. ממש במזל. 

כששאלנו את בתי וחתני אם הם מגיעים בששי בערב, הם ענו שחשבו להזמין אותנו אליהם. נענינו בשמחה. הם הכינו ארוחה טעימה והיה כיף להיות ביחד אצלם, גדולים כקטנים. 

הזמנו להורי תנור אפייה חדש, כי התנור שקנינו להם כשהגיעו ארצה התחיל לקרטע ונמאס להם לתקן אותו כל הזמן. T נסע לעזור להם להתקין אותו, והכניס אותו למקום בעזרתה של המטפלת. 

בקרנו אצלם גם בשבת ובמקביל עקבנו במתח אחר החזרת החטופים שגיא, יאיר וסאשה. 

היה מזג אוויר מושלם. אבא ישב על הספסל מחוץ לבית והתחרדן לו בשמש... הוא קיטר כרגיל על כאבי הגב, אבל כששאלנו לעומק, התברר שכאשר הוא יושב לא כואב לו, כשהוא שוכב לא כואב לו, כשהוא מתהלך לא כואב לו..........בעצם כואב לו רק במעברים ממצב אחד לאחר. זה באמת מבאס אבל זה לא כאילו שכואב לו כל הזמן. אבל היי, מותר לו לקטר. בגילו ובמצבו מותר גם מותר. 

במוצ"ש קפצנו אל שותפנו ושריתה וכרגיל עשה לנו טוב לבלות איתם כמה שעות. 

קפצתי אל אבא הבוקר שוב כדי לעזור לו לדווח למס ההכנסה בארה"ב - ה-IRS.

הוא עושה זאת באמצעות תוכנה בשם TURBOTAX. ישבתי איתו על זה כבר בשנה שעברה, כדי ללמוד לעשות זאת למקרה שהוא לא יוכל או כבר לא יהיה בחיים....והאמת שהיום כשעשינו את זה שוב, הבנתי שאם וכאשר הוא כבר לא יוכל לעשות זאת, אני פשוט אאסוף את כל החומר הנדרש ואעביר לרואה החשבון שלנו - שהוא יבצע את הדיווח ל-IRS, כפי שהוא עושה עבורנו. 

לכאורה התוכנה פשוטה למילוי, אבל יש כל כך הרבה עיזים בדרך, שלמרות שכל ההוראות היו כתובות לי מהשנה שעברה, רק אבא שלי ידע לענות על כל מיני שאלות שעלו שם ולא ניתן היה לצפות אותן. מילא, העיקר שהשנה גמרנו עם זה. 

המטפלת שלו התקשרה אלי הבוקר וביקשה יום חופש. זה היה מוזר שהיא ביקשה ממני ולא מהם, אבל זה דווקא מצא חן בעיני. ידעתי שלהורי לא תהיה עם זה בעייה, במיוחד אם אין לאבא שלי צורך לנסוע לאן שהוא ביום הזה או פעילות שדורשת ליווי. היא אמרה שהיא נוסעת למשרדי "קו לעובד" כדי לנסות להסדיר את עניין הפיצויים שהיא עדיין לא קיבלה מהמעסיק הקודם. הבן של זוג הנפטרים טוען שהוא ישלם לה אחרי שהוא יקבל בחזרה את הכסף מהדיור המוגן - מה שאולי נשמע הגיוני מבחינתו אבל לדעתי זה לא אמור לעניין אותה. זו הלנת שכר לכל דבר. אבל אני לא באמת מבינה בזה. התאגיד שלה המליץ לה לדבר עם "קו לעובד" אז הורי באמת שחררו אותה ליום אחד לשם כך. ושיהיה לה בהצלחה. 

חכמוד בטיול שנתי ראשון שכולל לילה מחוץ לבית, ומשום מה אני מאד מתרגשת מזה. דברתי על זה היום עם בתי, וגם היא הגיבה כמוני. אני מאד מקווה שהוא יהנה. כמובן ששתינו הסכמנו שטיולים שנתיים בבית הספר מעולם לא הגיעו לכיף הגדול של הטיולים של התנועה, אבל שני הנכדים שלי לא נוטים ללכת לתנועת נוער, כך שלא תהיה להם החוויה הזאת. לפחות לא בשלב זה. 

ושרק יהיו להם חוויות כאלה כמו טיולים.....במציאות ההזויה שאליה אנחנו מגדלים אותם. 

השבוע שהיה

היה שבוע רווי מתחים והתרגשות. 

בששי רווינו הרבה נחת מבתי ומשפחתה, שהגיעו לארוחת ערב. למרות שהוא לא במיטבו, T התעקש להכין ארוחה, והיה טעים ונעים מאד. 

אחרי האוכל ישבנו ותכננו קצת את טיול בר המצווה של נשמותק. אם הכל יסתדר, אנחנו מתכננים לנסוע איתם לארה"ב בחגי תשרי. גם לטייל ולבלות וגם לבקר אצל בני. כולם מאד מתרגשים לקראת טיול כזה. 

כמובן שכאשר בתי התיישבה למלא את בקשות הויזה (ESTA) האמריקאית, היא גילתה שהיא חייבת לחדש את הדרכונים של חתני ושני הבנים. טוב שיש זמן. ונקבע כבר תור במשרד הפנים לבנים באפריל (חתני יכול לחדש בדואר, מסתבר). 

בשבת נפגשנו עם אחי, גיסתי ואחיינית2 אצל הורי, כדי לחגוג לאמי יום הולדת. אי אפשר לומר שזו היתה חגיגה בכלל, להורי אין מצב רוח לחגוג, לא הוגשה אפילו שתייה... אבל היה מפגש משפחתי נעים. אחיינית1 ונכדנית1 היו חולות אז לא יכלו להגיע. 

אבא שלי היה כאוב ובקושי השתתף בשיחה, ואז בסוף כשקמנו ללכת אמר שכיף שבאנו ושקשה לו עם זה שקודם היינו מבקרים כל יום ועכשיו רק פעם בשבוע. "רק זה חסר לנו" אמר לי T כשיצאנו משם. "לבקר אצלו כל יום" כמו שעשינו כשהיה מאושפז ובשיקום. האמת שאין לי (אין לנו) כל כך כוח אליו, למרות שאנחנו עדיין עושים הכל כדי לתמוך ולעזור. אני לגמרי מודעת לכך שאני עושה הכל מתוך חובה ונאמנות אבל לא יותר מזה. 

אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין ביני לבין הורי את אותה הזרימה של אהבה פשוטה שאני מרגישה ביני לבין הילדים שלי. אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ועכשיו הם גם מאד מאד זקוקים לי ודי תלויים בי (בנו, ב-T לא פחות מאשר בי), אבל אלה לא היחסים שלמדתי שקיימים לאחר שאני נהייתי אמא. ככה זה, אין מה לעשות. עדיין אני (אנחנו) לגמרי כאן בשבילם בכל מה שהם צריכים. ובאמת השבוע הגענו איזה בוקר לשבת עם אבא על המיסים בארה"ב. 

בראשון חזרו שלוש החטופות הראשונות, והמתח היה בשיאו ואחר כך גם ההתרגשות. אני מרגישה שלא ממש אנשום עד שכולם יחזרו, ושיש חשש גדול מאד שמישהו יטרפד משהו בדרך ולא כולם יחזרו. זה גומר אותי. ובסוף השבוע צפוי הפרק הבא. מלחיץ ברמות על. 

ואז בתחילת השבוע הדליפה של T השתנתה, מנוזל לגושים - כנראה קרישים - ובאיזשהו שלב הם פרצו את התפרים ונפער לו בור קטן מתחת לטבור. משהו מפחיד. צילמתי ושלחנו למנתח, שמייד זימן אותו לאיכילוב ותפר אותו היטב, ועכשיו התפרים האלה דוקרים ומכאיבים לו מאד.......כך שהסאגה רחוקה מלהסתיים. לפחות נראה שהדליפה נפסקה. אבל יש כנראה עוד קרישים כאלה מתחת לעור, והתקווה היא שהם ייספגו פשוט בגוף. איזה סרט מסובך זה! 

בשלישי אספתי את שרי מהגן, כשבתי היתה בלימודים, וביליתי זמן איכות איתה ואפילו חלק מהזמן עם נשמותק וחכמוד, למרות שרוב הזמן הם היו כמובן בחדר. קבלתי הרבה מאד חיבוקים משלושתם וזה היה כיף גדול. את T השארתי הפעם בבית, כי הוא היה כאוב ועדיף היה לו להישאר לנוח. כששרי שמעה שסבא לא מרגיש טוב היא מייד רצתה שניסע אלי הביתה כדי שהיא תוכל לטפל בו. כזאת מתוקה. אחר כך עברנו בסופר, כי חכמוד ביקש איזה שוקולד שהוא אוהב. קנינו לנשמותק עוגיות שהוא אוהב אבל דווקא את השוקולד שחכמוד ביקר לא מצאנו שם. ואז שרי הורידה מהמדף דגני בוקר שהיא מאד אוהבת ושהם הפסיקו לקנות, בגלל הסוכר, וביקשה שאקנה ואשים אצלי בבית "שאבא לא יראה" כדי שהיא תוכל לאכול את זה לארוחת בוקר כשתבוא לישון אצלנו. תחמנית הקטנה הזאת. 

ל"קינוח" התפתחה לי כנראה דלקת בגיד אכילס ברגל שמאל. אני צריכה לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם זה. אולי גם זה פתיר באמצעות שיפצור המדרסים....בכל מקרה ניסיתי מנוחה (כשהייתי חולה הרי לא התאמנתי בכלל) וניסיתי כדורים נוגדי דלקת...זה לא עזר, ועכשיו אני עושה תרגילים (סיבוב הקרסול, פוינט ופלקס וכו) ונראה שיש הקלה.... כמו כן נראה שזה פחות כואב בהליכה ויותר בעת האימון על האליפטיקל, אז אולי אעשה הפסקה עם האלפיטיקל לזמן מה ונראה אם זה עוזר.....

רגע של נחת בתוך הקושי הגדול

רגעים של נחת השבוע. סרטון שכלתי העלתה בקבוצה המשפחתית. 

"קיקה שותה מיץ. 

היא מניחה את הכוס על השולחן ומחייכת אל אמא שלה, כאומרת "תראי, אמא, הנחתי את הכוס על השולחן כמו שאת אוהבת". "קיקה, אולי תשימי את המעיל שלך במקום?" שואלת כלתי בעברית. 

קיקה מביטה באמא שלה בפנים שואלות, וכלתי חוזרת "את המעיל". 

אז קיקה שואלת "'מעיל'  what is it?" "מעיל?" שואלת כלתי, "זה coat" היא עונה. "מעיל, זה coat". היא חוזרת כדי שיהיה ברור. "שימי במקום בבקשה". קיקה מרימה את המעיל מהספה, לוקחת אותו עד לכניסה לבית ומניחה אותו על הריצפה.

 "לא, לא" אומרת כלתי בסבלנות, "זו הריצפה, שימי בבקשה על הספסל" וכדי שלא תהיינה אי הבנות מוסיפה "on the bench". קיקה מרימה את המעיל ומניחה על הספסל בכניסה. "וגם את המגפיים" אומרת כלתי ומייד מוסיפה "boots" ואז שואלת "איפה המגפיים שלך?" וקיקה מרימה בהתלהבות את המגפיים ושמה בפינת הנעליים בכניסה, ואחר כך גם את הכובעים שלה ושל סביבוני - בלי שנזקקה לתרגום באנגלית למילה "כובע" וגם את הסוודר שלה. 

ואז היא חוזרת לשתות את המיץ, ורוצה לעשות "לחיים" עם כלתי, שגם שותה מיץ. "together" היא אומרת, וכלתי משיקה איתה את הכוס ומתרגמת לה "ביחד". ושתיהן שותות ועושות קולות של "טעים". ואז ליתר בטחון היא נותנת לאמא שלה לטעום מהמיץ שלה, לוודא שהיא יודעת כמה זה טעים. 

ואז היא רוצה לשתף גם את סביבוני. וכלתי מסבירה לה שסביבוני לא שותה מיץ, הוא שותה רק מים. וקיקה אומרת "I like מים too..." ואז מצביעה על המיץ ושואלת "say what this is name" וכלתי אומרת "מיץ, juice". 

ואנחנו צופים כאן בבית ומתמוגגים לנו מהרגע הקטן הזה. 

ואלה הרגעים שמחזיקים אותנו.

בימים האחרונים T לא הרגיש טוב חלק מהזמן. היה התקף חזק מאד בוקר אחד, היתה בחילה כמה פעמים, פה ושם כאבים באזור של הניתוח.........ולמרות שהוא היה בביקורת אצל "ד"ר בקע" והכל נראה תקין, אני בכל זאת מודאגת. והדליפה ממשיכה. ובאמת הוא ביקש מ-T להגיע אליו לביקורת נוספת בעוד שבועיים. לא יודעת אם ככה זה בכל ניתוח כזה או שגם הוא קצת מודאג. 

ולמרות ש-T לא הרגיש טוב אתמול בבוקר, הוא התעקש להתלוות אלי לקניה השבועית בסופר, ואחר כך גם לנסוע יחד עם 'שותפנו' ו-'שריתה' למושב שורש לאירוע בר מצווה של בנו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, שהגיע ארצה לכבוד המאורע. היתה עלייה לתורה בכותל בבוקר, והאירוע התקיים באולם אירעים בשורש מייד אחר כך. 

האירוע היה מדהים, באמת מזמן לא הייתי באירוע ברמה כזו גבוהה מכל הבחינות, לא חתונה ולא בר מצווה. ומנהל הנכסים מאד מאד שמח שהגענו. 

השבוע חכמוד עדיין היה חולה, אבל הערב הם יגיעו כולם לארוחה כי הבנתי שהוא כבר יומיים בסדר. 

באחד הימים השבוע לקחתי את נשמותק לפסיכולוגית, וכרגיל היה לנו זמן איכות בדרך לשם ובדרך חזרה. נשמותק ממש אוהב את הטיפול ואת השיחות עם הפסיכולוגית. קשה לו, והטיפול מאד מאד עוזר. השנה משהתחיל כיתה ז' בחטיבת הביניים קשה לו במיוחד, ובין היתר בשיחה באוטו בחזרה לבית הספר, הוא דיבר איתי על תחושה שיש לו, איך החיים רצים קדימה והוא לא יכול או בעצם לא רוצה לעמוד בקצב הזה. בהתחלה הוא תיאר זאת כטיול, שבו הוא נתקע כשנתקל בענף, וכולם המשיכו הלאה - אם מחוסר תשומת לב או ממש מחוסר אכפתיות. הלב שלי נשבר קצת באותו רגע. אחר כך הוא תיקן ואמר שבעצם זה לא שהוא נתקל בענף, אלא התעכב כדי להריח את הפרחים. כלומר, הוא בחר שלא להמשיך הלאה בקצב של כולם. ועדיין....התחושה הזאת של ה"לבד". באמת שובר לי את הלב. וזה ילד כל כך אהוב, על ידי כולם. והוא פשוט לא ממש יודע את זה משום מה. חמוד שלי. 

אצל אבא מסתמן אולי אולי שיפור קל ברמת הכאב, ואני מנסה לספור את השבועות מאז שסיפור הגב הזה התחיל הפעם, ומנסה לזכור כמה זמן לקח לזה להרגע בפעמיים הקודמות.......

ועיסקת החטופים, שאמן תתקיים ותתגשם ובמלואה ושכולם כולם יחזרו ....ושכמה שיותר יהיו בחיים, ושיצליחו להשתקם ולחזור לחיים באיכות.....מי יודע. זה הופך לי את הבטן. אני מרגישה שאני לא נושמת, ושלא אנשום כנראה עוד הרבה זמן.....עד שנראה אם זה קורה ואיך זה קורה. 

ואיך ומתי נצליח להיפטר מהממשלה הנוראית שלנו? וכן, גם מצמרת הצבא, שעם כל ההישגים שלהם בשנה וכמה חודשים האחרונים, עדיין מגיע להם לעוף הביתה ואף להיענש על מה שקרה. ועל חלק ממה שעדיין קורה. 

אכזבה לא מפתיעה

 לצערי גולת הכותרת של הפוסט הזה היא: ההתקפים של T ממשיכים. 

אכן צדק 'ד"ר בקע' המנתח כשיצא מן הניתוח ובישר לי ול'שותפנו' שכיון שלא מצא את המצב שחשב שימצא כשפתח את T, אז לא תיקן את מה שחשב שדורש תיקון אלא פשוט את הבקעים עצמם, ואין לו מושג ממה נגרמים ההתקפים ולכן אינו חושב שהניתוח יפתור אותם. 

צדק גם הפרופסור כשאמר שאינו חושב שהבקע גורם להתקפים, אבל צדק גם שלא התנגד לביצוע הניתוח, כי את הבקעים הגדולים האלה צריך היה לתקן בכל מקרה. ואגב אף אחד לא מדבר על זה, אבל עצם העובדה שנוצרו הבקעים האלה בעקבות ניתוח הוויפל הגדול ש-T עבר לפני שלוש שנים, זוהי תעודת עניות לכל הפחות למי שתפר וסגר את T בתום הניתוח ההוא. וזה לא היה הפרופסור. הוא לא נשאר לשלב הסגירה, למרות תחנוניי. אז אין לי מושג למי לבוא בטענות.

כך או אחרת T חווה כבר שני התקפים, האחד בינוני והאחד קל, יום אחרי יום, והסאגה נמשכת. התאכזבתי מאד, הוא התאכזב פחות, כי הבין שזה כנראה ימשיך. 

עוד אכזבה לא מפתיעה השבוע קרתה כשאבא קיבל את מכתב הדחייה ממשרד הפנים לגבי הארכת הויזה של המטפלת. זה היה צפוי, כאמור, והתאגיד כבר הגיש בקשה נוספת במסגרת "צו השעה" (שנוסד בעת הקורונה אבל מיושם גם בגלל המלחמה) ועכשיו נחכה לראות מה נקבל על זה. 

הפתעה נעימה קרתה כאשר אמא התחילה לדווח על יחסים ממש טובים שהחלו להתפתח בינה לבין המטפלת, שבהתחלה נראה היה שמנסה לדחוק את אמא הצידה לא רק בכל הקשור לטיפול באבא אלא בכלל בכל ניהול הבית. זה לא קרה מעצמו, ניהלתי שיחה טלפונית בנושא עם המטפלת במהלך סוף השבוע כשהיתה בחופש. הסברתי לה שהיא בוודאי לא מתכוונת לכך אבל שאמא נפגעת ממנה ומהרצון שלה לעשות הכל בבית, הזכרתי לה שבכל זאת זה הבית של אמא, והפצרתי בה לנהוג בה ביתר עדינות, גם כשהיא מאד מאד רוצה לעזור. במהלך השיחה ניכר היה שהמטפלת לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה, אבל עובדה שבעקבות השיחה היחס אל אמא השתנה. בין אם היא הבינה באמת ובין אם היא פשוט מנסה להיות בסדר איתי, משהו טוב קרה באופן מיידי, ואמא - שלא יודעת על קיום השיחה הזאת - דיווחה שהיא לא יודעת איך ולמה, אבל היחסים בינה לבין המטפלת השתפרו פלאים. וטוב שכך. 

אמא שלי חוגגת היום יום הולדת 93, יחסית בבריאות טובה מאד אבל במצב רוח ירוד כמובן, ובתת משקל משווע - שאליו היא מודעת ומנסה לאכול יותר וגם שותה INSURE פלוס...יחד עם אבא שגם בקושי מצליח לאכול. 

הנכדים שלי ממשיכים להיות חולים, כאשר נשמותק כבר בסדר אבל חכמוד ממש לא - כך שעדיין לא הצלחנו לראות אותם, מאז שהיינו אצלם לכבוד יום הולדתו של חכמוד. 

בבוסטון חגגו לקיקה יום הולדת 3 עם הילדים מהגן - לאחר שהחגיגה נדחתה בשבוע, כשגם הם כולם היו חולים במהלך חגי חנוכה, חג המולד והשנה האזרחית החדשה. למרות שבחוץ השתוללה סופת שלגים, כמעט כל ילדי הגן הגיעו למסיבה, שהיתה מאד מוצלחת, וקיקה היתה בעננים. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', וישבנו בשמש החורפית על כוס קפה ושוחחנו לנו בנחת, זה היה ממש טוב. 

סיימתי את הספר "מי שסוכתו נופלת" - שהיה טוב, גם אם מעציב מאד. 

התחלתי לקרוא את THE SAFEKEEP באנגלית מתורגמת מהולנדית מאת סופרת לא מוכרת בשם Yael van der Wouden, שזהו סיפרה הראשון. אמא קראה והמליצה..........נראה איך זה יהיה. 

סיימנו סידרה מצוינת בנטפליקס בשם "אדמה סוררת" (AMERICAN PRIMEVAL). אמנם אלים מאד אבל עשוי מצוין, ומראה את התקופה הזאת בהיסטוריה, קצת לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, באזור ספר (מדינת UTAH בעיקר) שבעיקר שולטת בו אנרכיה מוחלטת. רואים את המלחמה שננטשה בין צבא ארצות הברית לשבטי הילידים השונים וגם למורמונים שניסו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית משלהם. בין היתר רואים עד כמה המורמונים, שמציגים את עצמם לכאורה כשוחרי שלום, לפחות בתחילת הדרך לא היו כך כלל וכלל. 

החדשות קשות לי מנשוא עכשיו, מפחדת לקוות שאכן תצא לפועל עיסקת חטופים......מפחדת שהיא תתפוצץ, שהיא תהיה חלקית מדי ותידון חלק מהם למוות...מפחדת מהמשך התהליכים האיומים שמתרחשים בפוליטיקה הישראלית...מפחדת באופן כללי.