יומולדת לנשמותק, מוסיקה טובה ועוד עניינים

בשבת אירחנו את המשפחה לארוחת צהריים, לשם שינוי, כי בתי חגגה לנשמותק את יום הולדתו האחד עשר עם כמה חברים בששי בערב. הם נסעו ל"לייזר טאג" ואכלו המבורגרים ובסך הכל נשמע שהם היו מאד מרוצים. 😀

יום ההולדת עצמו חל בשבת, כך שבשבת בבוקר בתי וחתני והאח והאחות חגגו לנשמותק עם ה"בוקרהולדת" המסורתי - ארוחת פנקייקים ובלונים וברכות. לכן T הכין ארוחה פשוטה, יחסית, במחשבה שכולם לא יהיו נורא רעבים כשהם יגיעו אלינו. מצד שני הוא הביא בחשבון ששני המתבגרים מפתחים תיאבון בריא די מהר בין ארוחה לארוחה.

בקיצור היתה ארוחה "רק" של סטייקים ושניצלים, עם צ'יפס (ש-T הכין בעצמו מתפוחי אדמה ובטטות ב"AIR FRYER" - גם טעים וגם בריא), פסטה בולונייז, שני סלטים (ירקות רגיל ו"פנצנלה" עם מוצרלה טרייה), והעיקר: שתי עוגות יום הולדת. 

נשמותק ביקש גם את עוגת השוקולד של סבתא שלי, וגם עוגת RED VELVET שהוא אכל במלון כשהיה איתנו בים המלח. כמובן שבמלון העוגה היתה 'פרווה', ואצלנו היתה מסקרפונה אמיתית. 

בנוסף היו המון גלידות - כולל גלידת "מקופלת" וסורבה מנגו (ממנגו טרי שהשכן שלנו נתן לנו מהמטע שלו) ש-T הכין השבוע. 

הילד שמח מאד בחגיגה, גם באוכל ובקינוחים, ובעיקר במתנה שלו - מחשב נייד "גיימרים" שקנינו לו ביחד, הוריו ואנחנו. 

גם הורי היו ונהנו מאד, למרות שאבא מאד עייף בימים האלה וביקש לנסוע הביתה מוקדם. בתי הקפיצה את הורי הביתה והסיעה אותם ממש עד הדלת, בין השבילים של הדיור המוגן. 

בנושאים אחרים, השבוע נזכרתי פתאום במוסיקה משנות התשעים שמאד מאד אהבתי ולא זכרתי איך קראו לאלבום. חיפושים שונים ברשת ובאמצעות הבינה המלאכותית העלו חרס (הבינה המלאכותית במיוחד הגדילה לעשות וסיפקה תוצאות מופרכות, כהרגלה בקודש), וגם אפליקציית "SHAZAM", שתכליתה להקשיב לקטע מוסיקה ולזהות מהו, לא הצליחה במשימה.

פתאום חשבתי על כך שאולי אולי יש לי עדיין בבית את הדיסק המקורי. בחדר של בני (חדר המוסיקה) יש לנו את כל הדיסקים שלו ושלנו מימים ימימה. חיפוש יסודי אך מהיר פתר את התעלומה. מצאתי את הדיסק. 

קוראים לזה: ADIEMUS by Karl Jenkins

ואני זוכרת שכאשר זה רק יצא, האזנתי לזה ב"לופ" שוב ושוב במשך שבועות. או חודשים אפילו. מוסיקה יפהפיה שלא נמאס לי ממנה. עכשיו כבר הוספתי אותה לפלייליסט שלי בספוטיפיי ואני נהנית מכל רגע. 

סיימתי לקרוא את "שנים טובות" מאת מאיה ערד והתחלתי ספר עיון, לשם שינוי, בשם "מהפיכת הקשב" מאת מיכה גודמן, ש'מחברת' המליצה לי עליו. בינתיים הוא מעניין מאד, עוד לא גיבשתי דעה לכאן או לכאן על הרעיונות או הדעות שלו. אעדכן בהמשך. 

עוד השבוע נאלצתי להכניס את הרכב שלי למוסך לתקן (שוב!) את המתזים שהפסיקו (שוב!) לעבוד. הרכב עוד באחריות, וזו הפעם השנייה שהמתזים הפסיקו לעבוד. כנראה זו נקודת תורפה של הרכב הזה. כרגיל המוסך דרשו שנשאיר את האוטו אצלם במשך יומיים (הכנסנו היום ונקבל אותו מחר), מה שתמיד מרגיז אותנו מאד. מה הבעייה לקבוע שעה לכל רכב, לטפל בו באותו היום ולהחזיר? במיוחד שאתם יודעים מראש איזה חלק אתם צריכים. מוזר מאד. בסוף צמצנו את הזמן שבו אין לנו רכב, הכנסנו אותו לקראת סוף יום העבודה שלהם, בהבטחה שהם יטפלו בו דבר ראשון על הבוקר מחר. נקווה שזה נכון ושנקבל אותו מוקדם, יחסית, כי אחר הצהריים אנחנו מתכננים לאסוף את הנכדים הגדולים, לבילוי אחרון אצל סבתא וסבא של החופש הגדול הזה, לפני תחילת שנת הלימודים. 

הטיול באוסטריה מתקרב ושוחחנו עם החברים שלנו "האוסטרלים" שמתרגשים לקראת המפגש שלנו בוינה. מסתבר שהם חוגגים, בדיוק חזרו משייט בין איסלנד, נורבגיה והולנד. כנראה הבת זקוקה פחות לעזרתם עם התינוקת החדשה, והם מחפשים לעצמם בילויים וטיולים בזמן הזה שהם ממילא רחוקים מהבית. קבענו את הטיול בשבוע הראשון של ספטמבר כי היה חשוב להם להיות איתה בראש השנה. 

לגבי ראש השנה באמת אין לנו כרגע תוכניות. בתי מוזמנת לגיסתה עם המשפחה, ועדיין לא דיברתי עם בני המשפחה האחרים לגבי התכניות שלהם. לא באמת משנה לנו מה לעשות, עם מי לחגוג וכיצד. יותר מטריד מה יהיה במדינה הזאת, במיוחד שראש השנה יחול שלושה ימים אחרי הדיון בבג"ץ על עילת הסבירות.............

למדור השרביט החם - אני והמכונית שלי

 במדור השרביט החם השבוע ביקר מוטי לשמוע על הנושא: אני והמכונית שלי.

האמת שכבר היה נושא כזה במדור השרביט החם בינואר 2022, ואז כתבתי ושייכתי את הפוסט הזה.

אז כל שנותר לי הוא לעדכן מה קרה בתחום הזה מאז אצלי. 

באמת בסופו של דבר הבנו שאנחנו מסתפקים ברכב אחד (פלוס אופנוע) ועד כה הסתדרנו עם זה מצוין. מכרנו את היונדאי החמודה כמה חודשים אחרי כתיבת הפוסט ההוא ונשארנו עם הסיטרואן, שהיתרונות הבולטים שלה הם הנוחות הקיצונית שלה - פשוט בחיים לא נסעתי ברכב כל כך נוח - והעובדה שהוא היברידי מסוג PLUG IN, שגורם לכך שאת הרוב המוחלט של הנסיעות שלנו אנחנו עושים על המנוע החשמלי - מה שגם תורם לאיכות הסביבה וגם כמובן חוסך לנו המון כסף על הדלק. 

אגב אוהבת מאד את האלבום A NIGHT AT THE OPERA  של קווין שמתוכו הביא מוטי את השיר I'M IN LOVE WITH MY CAR. 

נכון לעכשיו

נכון להבוקר יש לי בעל חולה. 

זה בא כאילו משום מקום - מרגיש כמו שפעת. כל השרירים כואבים והעור רגיש ומצטמרר. וגם שמעתי אותו קודם מרביץ כמה שיעולים מחשידים. חולה.

היו פה ושם ימים בשבוע שעבר שהוא הרגיש את הגרון אבל זה חלף כלעומת שבא. הוא לא היה מצונן. לא ברור מאיפה זה הגיע. בשבת מתוכננת פה ארוחת צהריים יום הולדת לנשמותק - וכרגע לא ברור אם בסוף זה ייצא לפועל. 😒

בעקבות התוצאות החריגות בבדיקות הדם בשבוע שעבר הוא כתב לפרופסור והעביר לו את התוצאות, דיווח לו על מצבו המתמשך (התקפי הכאב פעם בשבוע/שבועיים/שלושה ובעיות העיכול כל יומיים) וקיבל תשובה קצרה אך מיידית ש"זה לא נורא מדאיג" ושהם יידברו אחרי ה-CT שמתוכנן לחודש הבא.

להגיד שנרגעתי? לא ממש.

בשני היינו אמורים להיות עם הנכדים - בעיקר לשמור על שרי, שגם יצאה לחופשה מהגן. בסוף השבוע שעבר בתי והמשפחה נפשו בגליל המערבי, והתברר שכל הזמן הזה שרי בעצם היתה חולה. יצאו לה פצעים על הפנים, תחילה, ואחר כך על כל הגוף, וביום ראשון הם לקחו אותה לרופאה, שפסקה שיש לילדה חיידק בשם אמפטיגו. 

נתנו לה אנטיביוטיקה והורו למשפחה לשטוף ידיים ולהחליף מצעים ומגבות כי זה מאד מדבק....לפחות עד שהיא לוקחת אנטיביוטיקה במשך 48 שעות. אז יום שני עם הנכדים נדחה ל...יום שלישי. קצת הסתייגתי, כי לא בטוח ש-48 שעות של אנטיביוטיקה זה באמת מספיק, ובעיקר כי במהלך כל סוף השבוע כל המשפחה נחשפה לחיידק ומי יודע מי מהם "מבשל" משהו עכשיו שעדיין לא התפרץ? מצד שני....מאד רציתי לבלות איתם, והיה לי חשוב סוף סוף קצת זמן איכות עם הקטנה הזאת. 

התלבטתי והתלבטתי ובסוף החלטנו בכל זאת לבוא. 

ההנחיות של בתי היו שהילדה תהיה כל הזמן במזגן, כי כאשר חם לה היא מזיעה וזה מחמיר את תחושות הגירוד וחוסר הנוחות, אז כל תכניות הבריכה / ים / לונה פארק שהסתובבו לי בראש עפו דרך החלון....ובמקום זאת החלטנו לקחת אותם לקניון. 

כן כן אני שונאת ללכת לקניון, אבל ממילא רצינו לקנות להם כמה דברים - במיוחד מתנות "ניחומים" לשרי ולחכמוד לכבוד יום הולדתו של נשמותק שיחול בשבת. 

לנשמותק אנחנו משתתפים יחד עם בתי וחתני בקניית מחשב "גיימרים" כמו של חכמוד. 

לשרי סיכמתי עם בתי שניקנה סנדלים לגן, כי הזוג שלה כבר קטן עליה ואסור להגיע לגן עם כפכפים - איתם היא "חורשת" כל הקיץ. 

חכמוד חסך לקנות לעצמו זוג נעליים חדשות אז תכננו לחפש איתו ואולי להפתיע אותו ולקנות אותם בעצמנו. 

בנוסף תכננתי לבדוק אם יש בחנות הספרים משהו שכל אחד מהם יאהב, ואחר כך לקחת אותם לארוחת צהריים.

ובקניון יש מזגן. 

בהתחלה שרי לא רצתה לשתף פעולה ואפילו לא הסכימה להחליף את הפיג'מה. מי שהצליח לדבר איתה ולשכנע אותה בסוף היה חכמוד. הוא הבין ממנה שהיא לא רוצה סנדלים, היא רוצה נעליים, וכשאמרנו לה שאין בעייה - נקנה לה מה שהיא רוצה - היא התרצתה. הוא גם עזר לה לבחור את החולצה ואת המכנסיים, ובאופן כללי שני האחים הגדולים ממש נהדרים איתה. שניהם סבלניים, נשמותק מלמד אותה המון דברים ומסביר לה הכל כך שהיא תבין, וחכמוד מבין אותה (כי הם מאד דומים באופי) ויודע איך לדבר אליה כדי שהיא תשתכנע (בעזרת הרבה מניפולציות....😉).

נסענו לקניון קרוב, אבל לא לזה שהם נוסעים אליו כל הזמן - כדי לגוון. 

בהתחלה נכנסנו לחנות הספרים, ושם נשמותק מצא לעצמו ספר אבל את הספר שחכמוד רצה לא היה להם. 

שרי בחרה טושים ומדבקות וכך יצאנו מרוצים והמשכנו להסתובב בקניון, בדקנו (ולא הצלחנו למצוא) נעלי ספורט עבור חכמוד. בסוף הוא החליט שהוא יזמין את מה שהוא רוצה און ליין, ופשוט נתנו לו כסף.

המשכנו להסתובב בקניון ובדרך שרי "רכבה" על כמה מהמתקנים מהסוג שמפוזרים בקניונים...והיתה מאד מרוצה. 

לבסוף הגענו לחנות נעלי הילדים.

למודת ניסיון מבתי, האמא של שרי, לא ניסיתי להשפיע על הבחירות שלה. אמנם הילדה בת ארבע אבל היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. אמרתי למוכרת שתציע לה ישירות, וכך היא התבייתה ישר על זוג נעליים וורודות, איך לא, עם "נוצצים", איך לא, שכמובן גם מאירות כאשר דורכים איתן. 

בחנות היה מבצע של זוג שני במחיר סמלי, כך שלאחר שהיתה מרוצה מהשלל, יכולנו כבר להציע לשרי להסתכל גם על סנדלים. הקטנה היתה במצב רוח טוב ופצחה בסיבוב נוסף בחנות. כאן הבחירה היתה מעט יותר קשה, כי לא תמיד הסנדלים שמצאו חן בעיניה היו גם נוחות לה על הרגל...אבל בסוף היא מצא זוג שענה על כל הדרישות. 

בקיצור המבצע הצליח, וגם במחיר טוב, ואפילו עשיתי לבת שלי "חבר מועדון", כי נראה לי שיש בחנות הזאת מבחר יפה ומבצעים שווים. 

משם נכנסנו למסעדת המבורגרים שפעם הם מאד אהבו, ומזמן לא ביקרנו בה. האמת? האוכל (וגם השירות) היה ברמה ממש טובה. אפילו ארוחת הילדים (שרי התעקשה שאטעם) היתה עסיסית ומשובחת. בקיצור - כולנו היינו מרוצים. התלבטנו לגבי הקינוחים (הילדים, לא אנחנו) ובסוף הזמנו, כי הם היו חלק מה"עסקית" אבל הם לא באמת היו מוצלחים. 

בשלב הזה חזרנו לבית שלהם, הבנים התפזרו לחדרים ואני שיחקתי עם שרי ב"בצק" (סוג של פלסטלינה) עד שבתי חזרה הביתה. 

הספקנו לישון צהריים ולצאת להליכת ערב...והיה ממש סבבה עד ש........T התעורר חולה הבוקר. 

אז לא ברור איך זה "התלבש" עליו והאם הוא יצלח את זה בקלות ובמהירות או ש... אבל נקווה לטוב. 

בינתיים דיברתי עם בתי והיא אמרה שכולם מאד נהנו איתנו אתמול. שרי לא הפסיקה לדבר על כל מה שעשינו ביחד, וחכמוד אמר לה שהוא ממש שמח שאנחנו אוהבים לבלות איתם. נחת. פשוט נחת.

ועכשיו רק ש-T ירגיש טוב.

ואף על פי כן נוע תנועי

 הכותרת היא ציטוט מאחד הפודקסטים שאני מאד אוהבת, של שירלי יובל יאיר "ליהנות מהדרך". בפרק 101 - "גם רעידת אדמה וגם שיווי משקל" - שהתחלתי להקשיב לו הבוקר בזמן הליכת הבוקר ב"מרק" הזה שקוראים לו "מזג האוויר", במקום לארח מישהו/י כהרגלה ולשוחח איתו/ה על הכלים שיש לו/לה כדי לחיות חיים טובים יותר, שירלי התחילה לפרט כמה כלים שהיא עצמה מיישמת בחייה. כיון שזה היה פרק 101 (ששודר לדעתי מתי שהוא במרץ השנה) היא ביקשה להתייחס אליו כאל סוג של תיק "עזרה ראשונה" (101 - מספר הטלפון של מד"ר). 

אהבתי שהיא אמרה שהיא אוהבת להיות "סנדלר נעול" (בניגוד ל"הסנדלר הולך יחף"). 

התחלתי להקשיב לפרק לקראת החזרה הביתה כבר, ואמשיך להאזין לו מחר בבוקר, אבל הספקתי לשמוע כבר על שניים מהכלים שלה. 

הראשון דיבר על "פעולה". כלומר, כשהיא מוצאת את עצמה בתוך סיטואציה קשה, מפחידה או מדאיגה - היא בודקת עם עצמה מה היא יכולה לעשות, איך היא יכולה לפעול בתוך המציאות כדי לתקן או כדי לשפר את המצב או לפחות את מצבה בתוך הסיטואציה. 

רבות כבר דיברו על כך שכאשר אנשים פועלים בדרך כלשהי בזמן טראומה, הסיכוי לסבול אחר כך מפוסט טראומה קטן יותר. שירלי דיברה על הסכנה שבשיתוק, בייאוש, בחוסר פעולה בתוך המצב. 

אז התחלתי להתבונן על הדברים שמעציבים או מדאיגים או מפחידים או מרגיזים אותי בימים אלה, וניסיתי לראות אם אני מצליחה לפעול בתוכם כדי לנסות להקל על הסיטואציה. 

למשל מצבו של אבא שלי. הוא חלש ולעיתים הדופק איטי מאד או לחץ הדם נמוך מאד. הוא לא סיעודי, חלילה, והוא אפילו מקפיד על פעילות - בין אם זה בחדר כושר או בחוגים אחרים. לפעמים אם זמן החוג מתקיים כאשר הוא ממש חלש ועייף הוא מדלג על ההשתתפות שלו, אבל בגדול הוא לא הפסיק לתפקד. אז הוא לא מתייאש, והוא גם קובע תורים לרופאים ולבדיקות כדי להבין טוב יותר מה קורה לו וכדי לנסות להיטיב את מצבו. זה מופלא בעיני.

ומה אני עושה עם הדאגה שלי אליו?

אני לא יכולה לשפר את מצבו הבריאותי, אבל אני מתקשרת כל יום ונפגשת איתם לפחות פעם בשבוע. אני מארחת אותם לביתי לארוחה כל שבוע או לוקחת אותם לארוחה במסעדה. אני קונה תרופות כשצריך, לוקחת לבדיקות או לרופאים כשצריך, קונה ספרים או דברים אחרים שהם צריכים לבית. T מבשל להם אוכל טעים. מבלה איתו זמן איכות. נראה לי שבתנאים הנוכחיים זה מה שהוא צריך. בהמשך אולי יהיה צורך ביותר מזה. עם שני מסתמים פגומים בלב שאף אחד לא מעז להיכנס ולתקן, ברור שהמצב לא ישתפר. על סרטן הערמונית כרגע נראה שהשתלטו...בואו נאמר שזו דאגה פחות מיידית מאשר הלב. 

לגבי מצבו של T - עד עכשיו חיינו בשיגרה של  ה"חרא" הרגיל. בסך הכל בסדר אבל מידי פעם כאבי בטן קשים או בעיות עיכול...... בחילות בזמן שירותים....הוא טוען שהוא מתרגל לזה. אבל חלק מה"שיגרה" היא שכל שבועיים פחות או יותר הוא גם חווה התקף כאבים. לפעמים קשה יותר, לפעמים פחות. לאחרונה שני התקפים ביום, אחד חזק יותר ואחד חלש. זה לא נגמר. ואז השבוע הוא עשה בדיקות דם וחלק מהערכים לא טובים. לא בהרבה אבל מעל ה"טווח" התקין. ואני רואה שגם הוא מודאג עכשיו. באמצע החודש הבא צפוי לו CT נוסף. 

אז חוץ מדאגה, מה אני יכולה לעשות? אני מזכירה לו לעשות את הבדיקות ולשתף את הפרופסור בתוצאות. אני תומכת בו כשהוא עובר התקף, אם אני לידו. לא פחות חשוב - אני לא מנדנדנת לו למרות שלדעתי הוא צריך לירות לכל הכיוונים, לחפש מומחים חדשים, לנסות רפואה אלטרנטיבית...כל מיני. יש שיאמרו - זה לא לטובתו שאני לא מנדנדת. אבל אלה לא מכירים את T. ככל שמנג'סים לו יותר כך הוא מתבצר בעקשנותו. נראה מה תהיינה תוצאות ה-CT הקרוב ומה הפרופסור יאמר על תוצאות בדיקות הדם, ולפי זה נראה עד כמה להגביר את הלחץ. לצערי אם חלה התדרדרות ממשית במצבו, הכל כבר יקרה לבד. 

מה אני עושה בשביל להרגיע את עצמי? אני ממשיכה לקחת את טיפות ההיפריקום, אמנם במינון מופחת. בינתיים לא חזרו התקפי החרדה והדאגה לא מעירה אותי באמצע הלילה. 

לגבי מצבה של המדינה, מצבו של "העם" (במרכאות כי אני לא יודעת בדיוק איך להתייחס אלינו כאל "עם" בחודשים האחרונים).......הדאגה והכעס והחרדות בשיאם. נראה לי מצב כבר בלתי הפיך גם אם באורח פלא יצליחו להגיע להסכמות ולעצור את הטירוף. הקרע כבר נעשה, השיסוי והשנאה כבר פושים אצל כל הצדדים. האם אני עושה מספיק כדי לשפר או לתקן את המצב? לא בטוח. 

אני הולכת להפגנות, אבל לא חוסמת כבישים. T משתתף יותר במחאה ממני, אבל גם הוא לא חוסם כבישים ולא מתעמת. אפילו אתמול הוא היה בפתח תקווה בטקס הפתיחה של הרכבת הקלה. הוא צילם את המכת"זית ואת הפרשים מרחוק כדי שאראה שהוא שומר מרחק ולא מעמיד את עצמו בסכנה.

מה עוד? אני לא משוחחת עם אנשים שלא חושבים כמוני כי מעולם לא ידעתי לשכנע ומניסיוני אי אפשר באמת לשנות את דעתו של אדם שמאמין במשהו, גם אם זה נראה לי הכי לא הגיוני. אני לא עושה פעולות יזומות לאיחוי הקרע עם אנשים שחושבים אחרת ממני. יש כאלה שעושים זאת, בי אין את הכוחות ואני לא מרגישה שיש לי את הכלים. 

אני מרגישה שזה לא מספיק, מה שאני כן עושה, אבל כרגע אני לא רואה שאני מסוגלת ליותר מזה. 

הכלי השני שהספקתי להקשיב לו בפודקסט של שירלי הוא לנוע. 

שירלי מדברת על היתרון העצום של הפעילות הגופנית. כל אחד כמובן כפי יכולתו ולפי העדפותיו, היא ממליצה לכולנו לפחות שעה של פעילות גופנית כלשהי ביום. גם היא, כמו רבים אחרים, ממליצה למי שלא עושה זאת בכלל להתחיל בקטן. עשר דקות ביום, לא ישר שעה שלמה. אבל להתמיד. הליכה, ריקוד, שחייה...כל אחד לפי מה שמתאים לו. היא מזכירה את שחרור האנדורפינים והורמונים נוספים שתורמים להפחתת הדכאון והחרדה. 

כאן אני שמחה לומר שאני מיישמת את הכלי באופן מלא. בכל יום אני עוסקת לפחות בשעה ורבע/שעה וחצי של פעילות גופנית נמרצת. ויש ימים שיותר מכך. 

אמשיך להקשיב לפרק מחר בבוקר. 

לסיכום השבוע שהיה - גם היום וגם בששי שעבר בתי והמשפחה לא הגיעו לארוחת ששי. בשבוע שעבר הם היו מוזמנים לגיסתה הצעירה לחנוכת הבית שלהם, והשבוע הם בחופשה בצפון. 

בששי שעבר הזמנו את 'שותפנו' ו'שריתה', והם הצטרפו לארוחה עם הורי, שלמרות החולשה של אבא הצליחו להגיע וגם מאד נהנו. 

אגב 'שריתה' הביאה לנו פרחים (היא תמיד קונה פרחים לשבת גם הביתה, וכאשר הם באים לארוחה היא מביאה גם לנו) אבל במזל ראיתי שזה שושן צחור, שהוא רעיל ביותר לחתולים ופשוט אסור להכניס אותו הביתה. השארתי את הזר בצלופן (בקצת מים) ושלחתי אותו הביתה עם הורי, שייהנו. מאד אוהבת שושן צחור אבל את החתולים שלי אוהבת יותר.......

שבת שעברה היתה שקטה ורגועה - עשינו הליכה בחום המהביל ואחר כך לא יצאנו מהמזגן עד שבערב כמובן נסענו (על האופנוע) לקפלן. היה חם ולח אבל מידי פעם היתה בריזה. זה הקל קצת. 

סיימתי ספר סתמי (בכוונה) בשם SEAL OF CONFESSION מאת MICHELLE PACE. הכתיבה היתה מאד בנלית ודי הבנתי מראש לאיזה כיוון העלילה הולכת, למרות שבכל זאת היו כמה טוויסטים לא רעים. בסך הכל לא סבלתי.

השבוע קראתי את החדש של מאיה ערד "שנים טובות", שהוא כביכול אוסף של מכתבים, "ברכות שנה טובה" שמישהי כתבה לאורך מעל לחמישים שנה לחברותיה מסמינר המורים. קבלתי המלצות מ'שריתה', למרות שאני כבר סקפטית לגבי הטעם שלה, וגם לא את כל הספרים של מאיה ערד שקראתי בעבר אהבתי, אבל הספר הזה הוא שונה. לא יצירה ספרותית בשום צורה, כפי ש"דבר העורכת" מעידה בעצמה. כמובן שזה "דבר העורכת" פיקטיבי כמו גם אוסף המכתבים אבל קראתי אותו "בשלוק אחד" כמו שאומרים. 

לסיום רוצה לספר על משהו שאמא שלי אמרה לי כבדרך אגב בשיחת טלפון השבוע ורק למחר בבוקר בחדר הכושר זה "נחת" אצלי בהכרה.

הרקע לדברים הוא, שכאשר רק הגענו לארה"ב, כשהייתי בת תשע וחצי, קרתה לנו תאונת דרכים כשאבא שלי נהג וכולנו היינו יחד ברכב. עמדנו לצאת מהכביש המהיר (FREEWAY) והרמזור התחלף לירוק, אבא שלי התחיל לנסוע ורכב שנסע בכביש אליו ניסינו להשתלב נכנס בנו בכל הכוח. התברר שהיתה לו שמש בעיניים והוא לא שם לב שיש לו רמזור אדום. לא היו אז חגורות בטיחות והמכה העיפה את אבא שלי על אמא שלי, שישבה לצידו, והיא חטפה מכה בצד הראש, מאחורי האוזן, מהראש הקשה שלו. לאבא שלי יש מה שנקרא בספרדית caveza dura: ראש קשה. תרתי משמע.

באותו הרגע לא ניכר היה שהיא נפגעה, אבל כמה שעות מאוחר יותר היא קיבלה סחרחורת קשה ואיבדה את שיווי המשקל שלה. אמא שלי לא הצליחה בעצם לקום מהמיטה במשך כחודש. גם לאחר שהתאוששה, נותרה פגיעה באוזן הפנימית שלה, או בחוליות הצוואר או בשניהם, אני לא לגמרי יודעת. מידי פעם זה קורה לה שהיא מאבדת הכרה או מקבלת סחרחורת קשה או מאבדת את שיווי המשקל. 

במשך כל השנים היא מקפידה לא לעשות תנועות מסוימות עם הצוואר שהיא יודעת שגורמות לכך, ולמשל במספרה היא מאד מקפידה על תנוחות הצוואר. אבל מה שהיא סיפרה לי אתמול, הוא שרק עכשיו, אחרי חמישים וחמש שנים, סוף סוף היא החליטה להפסיק לעשות תרגיל התעמלות מסוים על המזרון, בגלל שהוא גורם לה לסחרחורת ותחושת עלפון. כלומר - עד עכשיו, בגלל שהתרגיל הזה היה חלק מה"חבילה" של התרגילים ש"צריך" לעשות על המזרון, היא המשיכה באדיקות לבצע אותו בכל בוקר, למרות איך שהוא גורם לה להרגיש. לזה קוראים אצלי בבית "תענוגות החובה" אבל באקסטרים. וואו. פשוט וואו. 

זהו, להפעם. הערב רק הורי באים ו-T בחר להכין לזניה, להערב. בנוסף הוא בישל גולאש עם תפוחי אדמה ואפונה שיהיה לנו ולהם לכל השבוע.

חגגנו השבוע יום נישואים 44 אבל לא עשינו שום דבר מיוחד. בסוף יצאנו להליכה שנייה לפנות ערב באותו היום, וכל הדרך שוחחנו על עצמנו, על התפתחות היחסים שלנו ועל הילדים. דרך לא רעה לציין את יום הנישואים, או כמו שאמרנו לגיסי שהתקשר לומו לנו מזל טוב - אנחנו חוגגים כל השנה. 

השבוע בטוח נהיה עם הנכדים וגם נשמור על שרי, שגם היא כבר בחופש מהגן, אבל עוד אין לנו תכניות ספציפיות. 

עכשיו באמת זהו. ושיהיה טוב. 

פוסט קיטורים קמצני קטנוני

באופן שונה ויוצא דופן אני רוצה לקטר. 

על מיכלי פלסטיק. 

ולא, לא  על המיחזור שלהם או על המחיר שלהם, אלא על המיכלים עצמם. על סוג מסוים של מיכלים. אלה עם המשאבה.

ליתר דיוק, אני רוצה לקטר על היצרנים של המיכלים האלה ועל האופן שבו הם גונבים מאיתנו, בין אם מתוך רשלנות או עצלנות וחוסר מחשבה ובין אם בכוונת זדון. 

מי שקורא אצלי הרבה זמן יודע שאני לא קשת יום ואין לי מחסור בכסף, וגם די יודע שאני (בדרך כלל) לא קמצנית או קטנונית במיוחד. אבל בנושא הזה של מיכלי פלסטיק שונים (ועוד מעט אתן כמה דוגמאות) אני פשוט מתעצבנת על החוצפה, בין אם היא נובעת מחוסר מחשבה וחוסר תשומת לב ובין אם, כאמור, מסיבה לא מובנת זה נעשה באופן מכוון. 

בנסיבות מסוימות אני מעדיפה לקנות מוצרים שמגיעים במיכל עם משאבה. למשל במקלחת.

סבון גוף, למשל, אפשר לקנות כזה

ואפשר לקנות כזה

החסרון הבולט, מבחינתי, של ההוא ללא המשאבה, הוא שהוא קצת כבד, ובידיים רטובות להרים, לפתוח, ולהפוך כדי לשפוך ממנו סבון יש סיכוי טוב שהוא יחליק וייפול (ולפי חוקי מרפי חלק ניכר מהפעמים הוא גם יפגע לי בכפות הרגליים....וזה ממש כואב). 

אני מעדיפה את הנוחות של המשאבה, שבלחיצה קטנה מוציאה לי בדיוק את כמות הסבון שאני צריכה, בלי להתאמץ. 

אבל. בתשעים ותשעה נקודה תשעים ותשעה אחוז מהמקרים, יצרני המוצרים מספקים את מיכלי המשאבה האלה עם צינור קצר מדי. מה שקורה, הוא שהרבה לפני שהנוזל נגמר במיכל, המשאבה כבר לא יכולה להגיע אליו. לפעמים זה ממש ברמה של רבע מיכל, וברוב המקרים זה קצת פחות אבל עדיין כמות נכבדה של נוזל נשארת בתחתית המיכל. 

במקרה של סבון זה פחות בעייתי, כי אפשר לפתוח את המיכל, להפוך אותו וצריך את הכמות שנותרה כפי שהייתי עושה לולא היתה בכלל משאבה. לפעמים זה קצת סמיך, אז אפשר להוסיף מעט מים, לנער טיפה, ואז לנצל את הכמות עד תום.

אבל במקרים של תחליב גוף, למשל, החומר לא תמיד נוזלי מספיק כדי לזרום גם כשאני הופכת את המיכל, ובכל מקרה מאד לא נוח להשתמש בו ככה בשלבי הסיום של החומר. 

יש דרכים להתגבר גם על הקושי הקטנוני הזה. אפשר להשאיר את המיכל הפוך כך שבמהלך היום החומר בסופו של דבר זורם לראש המיכל, וכאשר פותחים אותו התחליב נגיש יותר. עוד אפשרות היא מה שאני בעצם עושה בפועל בשנים האחרונות - אני חותכת את המיכל ומעבירה את שארית תכולתו למיכל אחר, כזה שיש לו מכסה (אחרת החומר מתייבש ומתקלקל), וכך מנצלת את השארית עד תומה. 

במוצרים מסוימים בסוף עברתי מראש להשתמש במיכלים כאלה, במיוחד בגלל הבעייה הזאת.

אבל כמובן לא תמיד מיכלים כאלה זמינים דווקא במוצרים שאותם אני רוצה לקנות.

בכל מקרה אני לא מעוניינת לדבר על הפתרונות היצירתיים שאני מוצאת כדי להתגבר על התופעה אלא על התופעה עצמה.

כי מה בעצם הבעייה לייצר מיכל עם משאבה שהצינור שלה ארוך וגמיש ומגיע ממש עד לקרקעית המיכל??????????? 

למה היצרנים לא חשבו על זה, אם באמת הם פשוט לא חשבו על זה, או לחילופין - למה הם בכוונה גורמים לנו לזרוק חלק לא זניח מהחומר עליו שילמנו במיטב כספנו פשוט כי המשאבה לא מגיעה אליו?

למדור השרביט החם - לאן הייתם רוצים לטוס, מדוע עדיין לא טסתם לשם ומתי אתם חושבים שבאמת תטוסו לשם?

כך ניסח מוטי את נושא השבוע במדור השרביט החם, והניסוח הזה מאד מצא חן בעיני. 

ומצא חן בעיני מה שהוא כתב לגבי עצמו, דוגמא למקום שאליו הוא רוצה מאד לטוס (אוסטרליה) והסיבות מדוע זה עדיין לא קרה וכנראה לא יקרה בזמן הקרוב. 

פעם שמעתי איזו הרצאת (TED, נדמה לי) שהסבירה בקצרה מדוע בעצם היינו אמורים לצאת לגמלאות (אפילו חלקית) למשך כעשרים שנה החל משנות הארבעים או החמישים לחיינו, ואז לחזור לעבודה עד המוות או עד "נבצרות" כלשהי. 

והיה בזה הרבה מאד היגיון. 

בהרצאה הסבירו איך אנחנו מגיעים בשנות הארבעים או החמישים לחיינו כאשר רובנו כבר די מבוססים כלכלית, ילדינו כבר גדולים ו(כמעט) עצמאיים, אנחנו מספיק מבוגרים כדי להשתחרר משירות המילואים (אלו מבינינו ששירתו) אבל אנחנו עדיין מספיק צעירים ו(בתקווה) בריאים כדי ליהנות מהחיים ולנצל את הסטאטוס הנוכחי.

בתקופה זו של כעשרים שנה אנחנו יכולים לטייל בארץ ובעולם, לפתח תחביבים שמעולם לא היה לנו זמן לטפח, ללכת ללמוד דברים שתמיד עניינו אותנו אבל לא היו מספיק "מעשיים" או "כדאיים" כדי להשקיע בהם זמן וכסף כל עוד עסקנו בעבודה, הקמה וניהול המשפחה, הישרדות, פרנסה ופיתוח קריירות. אם ילדינו הקימו משפחה יש לנו אז זמן וכוח לעזור עם הנכדים וליהנות מהם כל עוד יש לנו מספיק אנרגיה לכך. 

ואז לקראת אמצע/סוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים של חיינו, כאשר שבענו מהטיולים והגוף מתחיל לאותת שהוא זקוק לפחות פעילות או לפחות - פעילות יותר מתונה - אפשר לחזור לעבוד, אולי חלקית, לתרום מניסיוננו העשיר למעסיקים שידעו להעריך זאת, לקיים שיגרה שתאפשר לנו לחיות בכבוד ולא לצאת מדעתנו בין ארבע קירות. 

אבל זה לא עובד ככה לרובנו. ואני מכירה לצערי אנשים רבים שעד שסוף סוף יצאו לגמלאות, כבר לא היה להם הכוח או שלא היתה להם הבריאות, לעשות את כל מה שכל חייהם דחו ודחו מסיבות מובנות, מהמירוץ הבלתי פוסק של העבודה והשיגרה וההישרדות, מה"לא נעים" שמנע בעדם לקחת חופשות רציניות תוך כדי שהם עובדים עדיין במשרות מלאות פלוס פלוס או לעסוק בתחביבים שונים בשיגרה כי לא נותר להם כוח מעבר לשעות העבודה וההתעסקות עם הבית והמשפחה. 

יותר מזה, אנשים רבים מייחלים לפנסיה, רק שעד שהיא מגיעה הם לא באמת יודעים להעסיק את עצמם והם משתגעים בבית, ופעמים רבות זוגות פנסיונרים גם משגעים זה את זו כאשר הם פתאום ביחד כל היום ואין להם מושג איך עושים את זה. 

גם אני, עד שלב מסוים, הייתי ככה. יצאתי לחופשות קצרות - שלושה ימים פה, סוף שבוע ארוך שם. מידי פעם התאפשר לקחת שבוע או שבועיים - אם זה נפל על "חופשה מרוכזת" של מקום העבודה, אבל כיון ש-T היה עצמאי בעל עסק משלו חלק ניכר מהזמן, וניהל מסעדות ומקומות לאירועים, גם כאשר לי היתה אפשרות לקחת חופשה ארוכה יותר, זה הרבה פעמים לא תאם את צרכי העבודה שלו. 

ובעיקר בעיקר: לא היה לנו מעולם מספיק כסף כדי לצאת לחופשות ארוכות או למקומות רחוקים, והיינו מחפשים דילים כמו כולם. בשנים הראשונות זה היה בעיקר באוהל או בקראוון / בקתה בכינרת או באכזיב (או בסיני). יותר מאוחר היו לנו כמה הזדמנויות לנפוש במלונות מטעם מקומות העבודה שלי. כשנסענו לארה"ב כל המשפחה יחד בפעם הראשונה, אחרי שהורי עברו לגור שם, כשילדינו היו בין שבע וחמש בהתאמה, ישנו אצל בן דוד שלו בניו ג'רזי, אצל דוד שלי בלוס אנג'לס ואצל הורי בסן חוזה (קליפורניה). זה היה בחופשת פסח כך שכולנו היינו בחופש, פרט ל-T שחזר ארצה לפנינו כדי לא להשאיר את המסעדה יותר מדי זמן בלעדיו. וגם ככה העסק היה הרוס כשחזר אליו והיה צריך לשקם אותו ובעצם להקים אותו מחדש, אז לא חזרנו על דבר כזה במשך הרבה מאד שנים. 

כל זה היה סוג של הקדמה כדי להסביר איך גם אנחנו, כמו רבים, לא הרשינו לעצמנו ממגוון של סיבות, לטוס לכל המקומות בהם חלמנו לבקר. עד שזה התחיל להשתנות. 

הדבר הראשון שהשתנה, היה שאחרי כמה שנים שבהן T ו'שותפנו' הקימו את מקום האירועים שלהם, מצבנו הכלכלי התחיל להשתפר. בנוסף, כל אחד מהם יכול היה לקחת חופש מידי פעם, כי העסק היה בידיים טובות מאד אצל השני. והיו להם גם כמה מנהלים טובים שעזרו להם בעסק. 

הדבר השני שהשתנה, היה שאני עשיתי סוג של "סוויץ'" בראש, והבנתי שלמרות שמקום העבודה שלי מאד אוהב את המסירות שלי (עד כדי עבדות ממש, 24/7) יש סיכוי שהמקום לא יקרוס אם איעדר ממנו יותר מימים ספורים. לשמחתי, המנהלת שלי ('החתולה'), שהיתה גם חברה טובה אבל גם מנהלת מצוינת, עודדה אותי ואמרה שכל עוד יש לי את ימי החופשה הדרושים, אין בעייה שאקח חופשה ארוכה יותר. 

ואז התחלנו לתכנן את הנסיעה לארגנטינה. תכננו לפגוש את הורי (שעדיין גרו בקליפורניה אז) בבואנוס איירס ותכננו איתם טיול של חודש שלם. בעבודה אישרו לי את החופשה הזאת ו-T תיאם אותה מול 'שותפנו', אבל אז בתי הודיעה שהיא בהריון והלידה היתה אמורה להיות בדיוק במועד שתכננו להיות בארגנטינה. אז ביטלנו הכל, יותר נכון - דחינו בשנה.

אבל אז עלה לי רעיון, ושוחחתי עליו עם 'החתולה': ממילא תכננתי לקחת חודש חופש לצורך הנסיעה, וזה אושר. אז אולי בכל זאת אקח חודש חופש - כדי להיות עם בתי אחרי הלידה. וכך היה. הודעתי שהחופש יתחיל ברגע שחכמוד ייוולד, ולראשונה בחיי נעדרתי במשך חודש שלם מהעבודה. אמנם הייתי בארץ אבל לא הייתי זמינה כל הזמן, והקדשתי את הזמן הזה להיות עם בתי במהלך היום עד שחתני היה מגיע מהעבודה, ואז הייתי נוסעת הביתה. זו היתה תקופה קסומה, האמת, עבור שתינו. ותכננתי לעשות זאת שוב בלידה הבאה, אלא שעד אז כבר החלטתי לעזוב סופית את העבודה, ונשמותק נולד פחות משבועיים לאחר יום עבודתי האחרון. 

אגב, ב-31/7 היה לבלוג הזה בלוגולדת אחת עשרה. מזל טוב. 🎈🎉 איכשהו "דילגתי" על זה כי היינו בים המלח עם הנכדים.

באורח פלא מקום העבודה לא קרס בהעדרי, וכך את הטיול לארגנטינה באמת קיימנו שנה לאחר מכן, וגם זה עבר בשלום. אחר כך כאמור כבר עזבתי את העבודה, וכמה שנים לאחר מכם גם T ושותפנו סגרו את מקום האירועים ועברו לייעוץ, מה שמותיר לשניהם זמן די גמיש לחופשות ולטיולים.

מאז, לאט אבל בטוח אנחנו עוברים על רשימת ה"מקומות שרצינו לראות בעולם" בזה אחר זה, ולמרות שבעיות בריאות אכן מאיימות פה ושם להרוס ולקלקל, בינתיים אנחנו מגשימים יפה את חלומותינו. 

היינו בדרום אפריקה ובמאוריציוס, בארה"ב הספקנו בינתיים את ניו יורק כמה פעמים, את וושינגטון וניו אורלינס, את לאס ווגאס והגרנד קניון והסביבה, מיאמי ועוד כמה מקומות בדרום פלורידה, וכמובן בוסטון ואזור ניו אינגלנד. ביקרנו ביפן, בויאטנאם וקמבודיה, באיטליה בכמה ארוזים כמה פעמים, בשווייץ וברומניה (אזור טרנסילבניה) ובצרפת ובאנגליה כמה פעמים, בבודפשט וביער השחור בגרמניה וגם קצת בברלין, באיי הגלאפאגוס, בקוסטה ריקה, בגואה (הודו) פעמיים, בסקוטלנד ובאירלנד....וכמובן שגולת הכותרת היתה בניו זילנד לפני כשנה והרוקי'ס הקנדיים לפני כחודשיים, ו-T צלל פעמיים כבר באיי המלדיבים. היינו בסיני והיינו בירדן (עקבה והסלע האדום וואדי רום). היינו בתורכיה - ממש מזמן - לא רק בקלאבים בדרום.  אני לא הייתי ביוון עצמה אבל כן נפשתי ברודוס ובכרתים. 

בטח שכחתי עוד כמה מקומות.

אז לאן טרם טסנו? וואו, יש עוד המון עולם לראות, והאמת שיש גם מקומות שארצה - אם ניתן יהיה - לחזור אליהם. כמו למשל קוסטה ריקה, או יפן. על אוסטרליה (פרט למלבורן, וגם אותה ראינו רק חלקית ובמזג אוויר מעצבן) בינתיים דילגנו, כדי לא להאריך את הנסיעה יתר על המידה כשתיירנו בניו זילנד, ובתאילנד טרם היינו. בסקנדינביה T עוד לא היה - אני טיילתי שם עם הורי כשהייתי בת 13. 

יש עוד מקומות בארה"ב שארצה לראות. יש מקומות שהייתי רוצה לבקר בהם אבל אני חוששת, כמו מקסיקו. או ברזיל. או רוסיה. ממש לא רואה את עצמי נוסעת בשום שלב לרוסיה. ויש מקומות כמו אנטארקטיקה שאני לא בטוחה לגביהם. 

אבל דבר אחד בטוח: אם מצבנו הבריאותי והכלכלי ייאפשר זאת, נמשיך לטייל בארץ ובעולם, לראות נופים ולספוג תרבויות ולצבור חוויות. וכיוון שאנחנו לא נהיים צעירים יותר או בריאים יותר, זה כנראה יצטרך לקרות בשנים הקרובות. 

עוד בשיגרת הקיץ

בשבת נסענו אל בתי וחתני לחגוג לו יום הולדת, וכל המשפחה שלו היתה שם. 

כל המשפחה של חתני (פחות אבא שלו, שכמעט לא בתמונה) זו אמא שלו ושתי אחיותיו על משפחותיהם. הגדולה עם ארבע ילדים, שניים מהם תאומים בין חמש. הקטנה עם שלושה ילדים, הקטן בן כחצי שנה. זו משפחה חמודה ועליזה אבל הם כולם שם כמעט כמו על סטרואידים. היפר היפר היפר אקטיביות - ורעש ובלגן ועניינים. ממש מוזר שחתני לא יצא כזה. ולא רק שהוא לא כזה, זה גם מפריע לו. לכן הוא די ממעיט במפגשים רב משפחתיים שכאלה. בעצם גם האחות הקטנה לא כזאת אבל הבת האמצעית שלה....וואו, קרציה (סליחה, כן? מאד לא פדגוגי מצידי). כל הילדים מתוקים אבל האנרגיות שלהם כל כך לא מתאימות לאנרגיות של הנכדים שלי. 

הגדולים ניסו לארח את בני הדודים שלהם בשעות הראשונות אבל התייאשו מהם מאד ופרשו כל אחד לעיסוקיו, ושרי כל פעם באה במצוקה גדולה לבתי ואמרה לה "בואי תראי מה הם עושים בחדר שלי!". T בעיקר סבל מהרעש, ההמולה, וההצקה של הילדים אלה לאלה. זה ממש לא בשבילו. גם לא בשבילי אבל הרגשתי שאני "מהצד" ויכולתי לנתק את עצמי מכל ההתרחשות ולשוחח בנחת עם מי שהיה לידי. האמת, כל הכבוד לאמא של חתני שברגיל מטפלת בחלק ניכר מהילדים האלה. אמנם זה גם מי שהיא, אבל היא בגילנו ולא לגמרי בריאה. לא פשוט. 

במקום להיסחף בהשתוללות של בני הדודים שלה, שרי באה למטבח ועזרה לבתי לקשט את עוגת יום ההולדת, ואז כשהתעניינתי במה שהיא עושה לקחה אותי להשוויץ במעשה ידיה. מתוקונת. 

משם נסענו לקפלן, כשהפעם הנאומים היו כולם של נשים, וכולם ריגשו אותי ברמה שאף נאום באף הפגנה עד היום לא הצליחו לעשות. זה לא שהתמלאתי פתאום תקווה או אופטימיות. אבל היה טוב. בחדשות אחר כך אמרו שהיה תגבור של המשטרה לאור הפיגוע שהיה לפני כן בתל אביב אבל חייבת לומר שלא ראיתי שום תגבור או שום היערכות מיוחדת.

בראשון נפגשתי עם 'מחברת' בבוקר. אני אוהבת את המפגשים שלנו ובעיקר אני שמחה שאנחנו מצליחות להיפגש ולשוחח וליהנות ביחד למרות שהדעות שלנו שונות בהרבה תחומים זו מזו (בטח בפוליטיקה) והחיים שלנו תפסו כיוונים שונים זו מזו. בעיקר אני חושבת שיש הרבה פתיחות ויש הרבה הקשבה ופרגון ותמיכה - וכנראה יש גם דברים שאנחנו מקפידות לא לשפוט זו את זו. הלוואי וכולם היו מתנהלים ככה. 

אחר הצהריים קבענו עם נשמותק וחכמוד שניקח אותם סוף סוף לקולנוע - הם רצו לראות את הסרט החדש של "אינדיאנה ג'ונס" עוד מתחילת החופש הגדול, והם לא התאכזבו. שמחתי שהם ראו אצלנו בבית שניים מסרטיו הישנים, כדי להיות בעניינים לגבי מיהו ומה קורה בעלילה בכלל. 

תוך כדי ארוחת ערב צפינו בבית בעוד סרט - "פארק היורה" הראשון (שגם הם כבר ראו בעבר) ולמחרת בבוקר בזמן שנשמותק עוד ישן, חכמוד צפה ב"עולם היורה" תוך כדי ארוחת הבוקר. בצהריים כש-T ואני עלינו לשנ"צ הם צפו ב"מלתעות" הראשון המקורי - וכך יצא להם לצפות בהרבה מאד "קלאסיקות" ביומיים האלה. מעניין ש"מלתעות" הפחיד את חכמוד הרבה יותר מאשר סרטי היורה השונים. אולי כי זה היה לכאורה מציאותי יותר. 

הם לא הכירו כמעט את סרטי סטיבן שפילברג (למרות שכן ראו את אי.טי כמה פעמים) אז נראה לי שזה יהיה ה"פרוייקט" הבא שלי, להכיר להם עוד סרטים שלו. 

אחרי שגם נשמותק התעורר ואכל (T הכין ערימה גדולה של פנקייקים, אולי כדי לפצות על המחסור בהם במלון בשבוע שעבר)  יצאנו לבריכה ביישוב הסמוך. 

השניים האלה כמעט לא יצאו מהמים, כאשר T ואני מצטרפים אליהם מידי פעם או יושבים בצל מידי פעם. למרות ערימת הפנקייקים הם כמובן אכלו ארטיקים, ובסביבות שתיים עשרה כבר שאלו אם אפשר ללכת למסעדה בארוחת צהריים. בהחלט מתבגרים.........לא מפסיקים לטחון. 🤣

שמתי לב שכאשר הם היו לבד במים הם הסתדרו מצוין ולא היו ויכוחים או ירידות (בעיקר של חכמוד על נשמותק), וכיון שאפשר הרי לדבר איתם על הכל, שאלתי אותם אם ייתכן שכאשר הם לבד הם ממש אחלה ביחד, והירידות והמריבות קורות בעיקר כאשר יש לידם מבוגר. הם מייד אישרו שזה נכון וחכמוד אמר במבוכה שאין לו מושג למה זה. אז שאלתי אם כדאי שאשאיר אותם לבד והם הפצירו בי להישאר איתם, והתאמצו להיות נחמדים זה לזה כל הזמן. מתוקים כאלה. חכמים כאלה. איזו מודעות עצמית. 

כשהיינו בים המלח ולקחנו אותם לצהריים מחוץ למלון זכרתי שנשמותק רצה המבורגר וחכמוד רצה פיצה ובסוף לקחנו אותם לפיצה (לא היה שם מבחר גדול ממילא). לכן הפעם הצעתי שנלך לאכול המבורגר, ואז התברר שגם חכמוד רוצה, אז לא היו ויכוחים. T נזכר ששמע על מסעדת המבורגרים טובה בתחנת דלק ליד קדימה "בורגר סלון" ונסענו לשם, ולא התאכזבנו. לשמחתנו לא היה עמוס, אכלנו וחזרנו הביתה לנוח, לא לפני ש-T הגיש להם גלידה לקינוח וקצת אבטיח.

כשקמנו מהשנ"צ התברר שחכמוד שוב רעב (!). הוא זכר שנשאר טוסט גבינה מארוחת הערב ושאל אם אוכל להכין לו סלט קטן. אני בטוחה שבבית בערב הוא אכל ארוחה כרגיל. מדהים מה שגיל ההתבגרות עושה להם. זוכרת את הימים בהם היינו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי לגרום לילד הזה לאכול משהו. 

החזרנו אותם הביתה אחר הצהריים ועוד עלינו איתם כי T קנה מיתרים חדשים לגיטרה החשמלית של חכמוד ועזר לו להרכיב אותם. בתי היתה עם שרי בהצגה, וכשנכנסו לדירה היה מוזר לא לראות שם את החתולה. 

איכשהו דילגתי על העובדה שבשבוע שעבר בתי וחתני החליטו שהגיע הזמן להרדים את החתולה הזקנה (והאנטיפתית) שלהם. כבר הרבה זמן שהיא דועכת אבל לאחרונה היא גם התחילה לעשות את צרכיה בכל הבית ומידי פעם נהייתה משותקת ולא יכלה לזוז, והם הבינו שאין טעם להאריך את הסבל שלה. הם הכינו את הילדים ואיפשרו להם להיפרד והקטינו את הסבל של החתולה בכך שהזמינו הביתה את הווטרינר שירדים אותה ואז ייקח אותה איתו. היה שם הרבה בכי והיו הרבה שיחות ואני חושבת שהם עשו את זה באופן מאד נכון ומאד יפה. עזר כמובן שהם ידעו שגם אנחנו עברנו את זה עם חיות המחמד שלנו מן העבר, ואפילו הם נפרדו מהחתול ד' שלנו לפני שנתיים, ובכו איתנו גם אז. 

כשהיינו אצלם בשבת היו מלא אנשים ולא היתה הזדמנות לדבר עליה, אבל ראיתי שכלי האוכל והמים שלה עוד היה וגם השירותים (האוטומטיים, שאנחנו העברנו אליהם אחרי שהחתולה ל' סירבה להמשיך להשתמש בהם). הבנתי מבתי שהילדים העדיפו לא להיפטר בבת אחת מכל מה שמזכיר להם אותה. 

יהי זיכרה של החתולה האנטיפתית פ' ברוך. בשלב זה הם לא מדברים על חיית מחמד נוספת. 

שיגרת קיץ

בימים שאחרי שחזרנו מים המלח עברה עלינו שיגרה די רגועה.

באחד הימים קפצנו ל"איקיאה" כדי להתחדש בצלחות חדשות ליום יום. 

יש לנו סט כלים שלם של צלחות בגדלים שונים וקערות מרק לצרכי אירוח, אבל ליום יום יש לנו סט חלקי של צלחות שעוד היו של הוריו של T, שלקחנו אחרי שהם נפטרו. למרות הנוסטלגיה, חשבתי שהגיע הזמן שיהיה לנו סט חדש ליום יום, ו-T אמר שיש לו עוד כמה דברים שהוא רוצה ב"איקיאה" אז קפצנו לשם מוקדם בבוקר עוד לפני שהם פתחו.

זה לא היה בכוונה אבל איכשהו זו כבר הפעם השנייה שאנחנו מגיעים לאיקיאה לפני הפתיחה. הם נותנים להיכנס אבל רק בית הקפה פתוח, והם מציעים ארוחת בוקר מוזלת. צלחת ארוזה עם ביצה וירקות וכו עלתה 25 ש"ח, ומזנון מלא עלה 49 ש"ח. אין כבר מחירים כאלה בבתי קפה אצלנו, ולא התפלאנו לראות שמשפחות רבות הגיעו לשם. 

אנחנו רצינו רק קפה, כדי להעביר את הזמן עד שהחנות תיפתח. עמדנו בתור עם כולם כדי לקבל ספל שאיתו אפשר לגשת לעמדת מכונות הקפה האוטומטיות ולהכין איזה סוג קפה שרוצים, ואז כשהגיע תורנו התברר שלפני עשר בבוקר הקפה בחינם. נחמד.

בחרנו צלחות ו-T גם בחר קעריות קטנות לגלידה (שגם עבור זה אין לנו סט שלם, ואנחנו מגישים כאן הרבה גלידה ש-T מכין בעצמו לאורחים שלנו) ועוד כמה כריות קטנות לספה בסלון. כשיצאנו התברר לנו שגם החניה (שהתחילה להיות בתשלום לאחרונה), יצאה לנו בחינם. נחמד מאד. 

משם נסענו לאאוטלט של "אדידס" כדי לקנות לחתני מתנת יום הולדת. הוא ביקש בגדי ספורט. חבל שלא ידענו זאת כשהיינו בארה"ב, שם היינו משיגים לו הרבה יותר והרבה יותר בזול. ב"אדידס" היה מבצע לא רע - כאשר ככל שקנית יותר פריטים כך גדלה ההנחה. שלושה פריטים ב-40% הנחה, ארבעה ב-50% ונדמה לי שחמישה ב-60% אבל לזה לא הגענו. הבעייה היתה - שלא היו מידות. רוב מה שנשאר היה או קטן מאד או גדול מאד. את ה-LARGE של חתני כנראה חטפו כולם. למרות זאת T הצליח למצוא גופיית ספורט, חולצת ספורט ושני זוגות מכנסי ספורט, ונראה לי שחתני יהיה מרוצה מאד.  לא יודעת להסביר את החשבונאות של העניין אבל בסוף יצא שקנינו ארבעה פריטים במחיר של פריט אחד. 

בגלל יום ההולדת הם הזמינו אותנו ואת המשפחה של חתני לשבת אחרי הצהריים (לפני ההפגנה) ולא הגיעו אלינו לארוחת ששי. החלטנו שלא מבשלים והזמנו שולחן במסעדת "פרטאלי" שהורי אוהבים, ולקחנו אותם בששי בערב. בסך הכל היה טעים ונחמד והם שמחו שאנחנו לא טורחים ומבשלים (וגם שירות מעולה הפעם) אבל זה עדיין פחות טעים מאשר בבית, וקשה מאד לשוחח כי מוסיקה ורעש... זה נחמד מידי פעם אבל לא הייתי עושה זאת כל שבוע. 

אצל T עניינים כרגיל מבחינת ימים טובים יותר ופחות טובים. היו ימים של בלגנים בבטן והיה יום של כאב גרון פתאום, וגם כאבים בגידים שמאחורי הברך פתאום....כרגיל דואגת לו. 

מתכננת לקחת שוב את הנכדים אלינו מתי שהוא השבוע, לקחת אותם לקולנוע ואולי גם לבריכה. נראה מתי יהיה לכולם נוח. מקווה גם להיפגש עם 'מחברת' השבוע. 

ראיתי כתבה בחדשות על הזמר דני רובס. אני מאד אוהבת את השירים שהוא כותב, גם אלה שביצע בעצמו וגם אלה שנתן לאחרים. משהו בשירים שלו נוגע בי, לא נשארת אדישה. אוהבת בעיקר את שני האלבומים הראשונים שלו וזוכרת תקופה ארוכה שבה הוא לא הוציא שירים חדשים כלל, וזוכרת אפילו שהיה מופיע אז עם שירים של "הביטלס", אבל גם היום נהנית להקשיב לו ושמחה שהוא קיים. דבר אחד בכתבה הפתיע אותי. כל השנים הייתי בטוחה שהשיר "איך הוא שר" נכתב על זוהר ארגוב, אבל בכתבה רובס טען שזה לא נכון. בויקיפדיה כתוב שהוא טען שזה נכתב על זמרים שהתדרדרו לסמים (כמו ג'ניס ג'ופלין או ג'ים מוריסון) וכאזהרה לעצמו, אבל מה הקשר בין "מרחוק הוא שומע תפילות בית הכנסת מלא" לג'ים מוריסון או ג'ניס ג'ופלין? לא יודעת למה הוא מכחיש שזה על זוהר ארגוב. נשמע לי מוזר. עוד הוא צחק שכאשר זכה באחת השנים בתואר "זמן השנה" אביהו מדינה העניק אמר שהשיר על זוהר ארגוב ושהוא שמח שגם זמרים אשכנזים שרים על זוהר, כאשר רובס אינו אשכנזי בכלל..... 

מהמצב במדינה אני די מיואשת, במיוחד כשאני שוב ושוב מבינה שזו לא רק ההפיכה המשטרית והניסיון לבטל ולנטרל את הרשות השיפוטית, זו גם ההתקדמות השקטה וההדרגתית אך המתמדת לכיוון מדינת הלכה גזענית וחשוכה, ובעיקר בעיקר מושחתת בכל הרמות ובכל הדרגים. ובלי שום דרך לעצור את זה. ובלי שום איזונים, בלמים, ביקורת. כלום. T אומר שנעצור אותם. אני לא רואה איך. מה יהיה?