‏הצגת רשומות עם תוויות קורונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קורונה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 14 בספטמבר 2025

אז מה היה לנו בשבוע האחרון?

אתחיל דווקא ממה שקרה בארץ ובעולם - עוד אחד מהשבועות הקשים וההזויים שמאפיינים את החיים שלנו ושל העולם. 

הפיגוע הקשה עם שישה הרוגים ועוד הרבה פצועים בירושלים, עוד צוות שלם של טנקיסיטים "הותר לפרסום", שום חטוף לא חזר, ישראל החליטה לעשות סיכול ממוקד בקטאר - ובסופו של דבר זה היה סיכול ממוקד גם של המשא ומתן לשחרור חטופים וגם עוד צעד בדרך של בידוד עולמי ואובדן בעלי הברית האחרונים שעוד נותרו לנו. אפילו בארה"ב היה רצח פוליטי הזוי שאיכשהו קשור אלינו גם כי הוא היה "תומך ישראל". וכמובן עוד הדרה של ישראל מתחרויות ספורט או איירוויזיון או לא יודעת מה. ואו טו טו כולם יכירו במדינה פלסטינית, אגב בלי שהפלסטינים ערוכים לזה בכלל, לדעתי. לתהום אין סוף ואנחנו ממשיכים להתדרדר. 

אבל צדק המגיב הטרול "מיץ גזר" שהגיב לי באחד הפוסטים האחרונים בכעס ובזלזול על הדיסוננס שבין התלונות שלי על המצב מצד אחד לבין מה שקורה בחיים הפרטיים שלי מצד שני. צדק, אין מה לומר. בהעדר כל שליטה על כל מה שקורה מסביב, אני חיה את חיי הקטנים והלא חשובים כמיטב יכולתי, תוך הבנה שבכל רגע הכל עלול להתפוצץ לי בפרצוף. אולי אלה ימי פומפיי האחרונים......מי יודע? 

אז בחזרה לחיי הקטנים והלא חשובים:

התברר שאבא שלי חולה בקורונה וגם לחץ הדם שלו צנח לריצפה. הרופא (החדש) של ה'אחוזה' נבהל ושלח אותו לאשפוז, שם עקבו אחריו במשך יומיים (והרבה עירוי נוזלים, כי התברר שגם הבחור לא שתה מספיק מים וגם שתה יותר מדי קפה) ושחררו אותו הביתה. כבר סיפרתי על ההנחיות המדאיגות לגבי הורדה של תרופות משתנות - הרופא של 'האחוזה' העלה את המינון בחזרה, לשמחתי, והם באים למדוד לו פעמיים ביום את לחץ הדם.

בינתיים כמובן שגם אמא שלי נדבקה בקורונה, ושניהם נשפכו למיטה למשך כמה ימים. הם סרבו להשאיר את המטפלת בשבת (גם אחרי שאיימתי להגיע להשגיח עליהם בעצמי) וטענו שהם "עייפים אך מתפקדים". ונראה שהם צדקו. בינתיים אבא מתחיל להראות סימנים די ברורים של התאוששות, אנחנו מחכים ומקווים שנראה משהו דומה גם אצל אמא תוך יום יומיים.......

היה גם ויכוח לגבי השהות בבית החולים - אני התעקשתי להביא לשם את המטפלת (שהם השאירו בבית כשנסעו למיון), הורי הכריחו אותי להחזיר אותה הביתה כי "היחס במחלקה מצוין ואין לה מה לעשות שם", וכמובן שעד לתום האשפוז כבר התברר שצדקתי והייתי צריכה להשאיר אותה איתו. אולי הם למדו את הלקח לפעם הבאה. אולי לא. 

לגבי מיינקוני: החתלתול חטף עוד התקף אפילפטי בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף השני, שקרה בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף הראשון. לפי ה"חוקיות" הזאת מחר הוא אמור לחטוף עוד אחד. הוא מסכן ומבולבל בדקות שאחרי ההתקף אבל אחר כך מתאושש וגם מקבל בולמוס אכילה מטורף, ואז חוזר להתנהג כרגיל. בינתיים זה מה שיהיה, כנראה, ונקווה לטוב. 

בשבת בבוקר המחשב שלי סירב להידלק - ואחרי שלקחתי אותו לטכנאי עדיין לא ברור לי מה קרה שם. המחשב נכנס ל"קומה" - סוג של - ואחרי כמה שעות קיבלתי אותו בחזרה תקין בלי הסבר של מדוע זה קרה והאם זה עלול לקרות שוב. ושילמתי 380 ש"ח כמובן. נחכה ונראה. 

באותו יום אירחנו כאן לארוחת שבת צהריים את בתי עם המשפחה, והיה נעים וטעים. 

היום שמרתי בצהריים על שרי, שאחרי שהיתה חולה יומיים ולא הלכה לבית הספר, ביקשה לא להיות היום בצהרון. היה לי כיף איתה, וגם עם הבנים שהגיעו הביתה מבית הספר בזה אחר זה, ואחרי שבתי חזרה מהקליניקה, גם הקפצתי את נשמותק לפסיכולוגית שלו. בדרך שוחחנו, כרגיל, ובאיזשהו שלב הוא אמר לי ש"יש מספיק פסיכולוגיה ברכב הזה עכשיו, אולי אפשר לוותר על התור שלי ולחזור הביתה" - כלומר, שהשיחה איתי עשתה לו טוב. מתוק שלי. 

אז באופק יש עוד טיסה ליוון - לסגור סופית את החוזה על הבית ולהמשיך לחפש ריהוט ואביזרים עבורו - וכמה ימים אחר כך הטיסה הגדולה לארה"ב עם בתי ומשפחתה. 

אנחנו מתכננים, ומה שיקרה יקרה. ושיהיה לכולנו בהצלחה. 

יום שבת, 3 בפברואר 2024

תכניות לחוד ומציאות לחוד

בסופו של דבר שום דבר לא התקיים השבוע כפי שתוכנן.

זה התחיל מהאורתופד הפרטי שהזמנתי עבור אבא. 

הוא היה מאד נחמד (גם בטלפון וגם כאשר הגיע בפועל) ומאד זהיר ויסודי, וביקש קודם כל את רשימת התרופות שאבא שלי לוקח, מה שהוביל לכך שהוא אמר שאין אפשרות להזריק לאבא דיפרוספן (שזה מה שהוא בדרך כלל מזריק) אבל יש חומר אחר (הומיאופטי) שהוא עובד איתו. 

היינו סקפטיים אבל בשלב זה היינו מוכנים לנסות כל דבר. 

גם בקביעת מועד הביקור היו עניינים, כי אמא לא היתה מוכנה לקבוע ליום רביעי - לדבריה כי ביום רביעי עושים לאבא את העירוי השבועי של הפוסיד, והיא חששה שזה יתנגש. אז קבענו לחמישי בבוקר. 

ואז ברביעי בבוקר אבא התלונן שחבל שלא קבענו לרביעי כי הוא סובל כאבים. אז הקדמנו אותו לרביעי באחת עשרה. הוא הגיע, בדק אותו בדיקה יסודית, קבע שהמצב הרבה פחות נורא ממה שחשש, והזריק את החומר ההומיאופטי (תוצרת GUNA). 

הוא גם המליץ על מריחת ספריי ג'ל מקומי בשם  SWISS RELIEF, אמר שלדעתו פיזיותרפיה מאד תעזור, וגם המליץ להתחיל להשתמש בהליכון, כזה שגם ניתן לשבת לנוח עליו. 

ברור שמייד נסענו ל"יד שרה" להביא הליכון, ולבית מרקחת להביא את הספריי....

אבל לצערנו לא חלה שום הטבה בכאבים. ביקשתי מאבא שיפנה אל הרופא וידווח לו, והוא ענה שזה לוקח כ-48 שעות אבל....גם אחרי הזמן הזה לא חלה שום הטבה.

האח שביצע את עירוי הפוסיד הציע לאבא שלי לבקש קנביס רפואי....אולי זה ייקל עליו. בינתיים הוא גילה שכאשר הוא שוכב במיטה לא כואב לו כלום, אז הוא בילה את היומיים האחרונים בשכיבה. די מדכא. 

א פרו פו כאבים, בעקבות שיעור היוגה נדלקה לי שוב הכתף השמאלית, כנראה בכל זאת עשיתי משהו שלא הייתי צריכה - אני חייבת לומר לה בשיעור הבא להיזהר עם זה. אני סובלת כבר כמה ימים.

ואז נודע לנו שחתני חיובי לקורונה. גם הוא וגם נשמותק התחילו להרגיש לא טוב בסוף השבוע הקודם, כאשר חכמוד כבר החלים מדלקת הגרון שלו (שהיתה חיידקית והאנטיביוטיקה שהוא קיבל עזרה לו מייד). אבל לא נראה לפי התסמינים שהם נדבקו מחכמוד, ולכן עשו בדיקה. נשמותק דווקא יצא שלילי, אבל השתעל ממש כמו ש-T השתעל כשהיה חולה בקורונה (וגם אחרי). יצאנו מתוך הנחה שגם הוא נדבק, אבל כנראה העומס הנגיפי היה נמוך מדי בשביל הבדיקה. ברביעי גם שרי קיבלה חום ולא הרגישה טוב, ואז הבנו שאין טעם לקיים ארוחה רב משפחתית גם עם המשפחה של אחי, כי אין מצב שחושפים אותם לנגיף. 

T ואני אמורים להיות "מחוסנים" טבעי כי חלינו לפני כמה שבועות, כמובן שזה בערבון מוגבל - לאו דווקא אותו ואריאנט בדיוק וכו וכו. 

בכל מקרה עם אבא במיטה, אין מצב שהוא יכול היה להגיע אלינו לארוחה. 

אז דחיתי.

אבל אז החלטנו שאם כל בני המשפחה של בתי ירגישו כבר מספיק טוב הם כן יוכלו להגיע אלינו, לבד. או שנבוא אנחנו אליהם.

אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי - אבל במהדורה מוקטנת (וגם ככה כמובן שלחתי איתם הביתה את מה שנשאר). יצאה מאד מוצלחת.

הם הגיעו והיה ממש טוב להיות ביחד. 

שרי ציירה לי ציור מתוק של "חתול חד קרן" וכל אחד מהבנים כתב לי ברכה מהלב. נשמותק הסכים שאקריא את הברכה שלו בקול ואילו חכמוד ביקש שאקרא בלב. מתוקים שלי. 

ונשמותק נשאר לישון אצלנו, והיה מתוק כתמיד.

והלילה שלושת הבנים - חתני, חכמוד ונשמותק -  טסים לסקי בצרפת. מקווה שירגישו טוב ומקווה שיהיה להם הכי כיף בעולם. 

בינתיים שמעתי מגיסתי ששתי האחייניות (כל אחת בביתה היא) חטפו איזה וירוס הקאות - אז גם מהבחינה הזאת טוב שלא נפגשנו. בקיצור - זה הארוחה הרב משפחתית כנראה לא נועדה לקרות עכשיו. 

עוד דבר שלא נועד משום מה לקרות היום הוא הפעילות הגופנית שלנו. לא היה רגע אחד של הפוגה מהגשם ולא הצלחנו לצאת להליכה, לא בבוקר ולא אחר הצהריים ולא עכשיו. פשוט לא.

מילא, יום אחד זה לא נורא. ומחר על הבוקר נלך (או נסע) לחדר הכושר. 

ומסביב המצב הולך מדחי אל דחי ואני כבר לא מרשה לאף אחד לדבר איתי על זה - כי די. גדשתי את הסאה. 


יום שלישי, 16 בינואר 2024

ימים מלאי התרחשויות.....

קר לי. כל הזמן. נדמה לי שנשמר לי בעצמות הקור של בוסטון, ולמרות שמה שקורה כאן היה נחשב שם לחם ונעים, אצלי בקור כל הזמן קר. אז אני מתלבשת חם ואני מחממת יותר מהרגיל, ומברכת יום יום שיש לי בכלל את האופציה הזאת. 

בניגוד לחיילים, בניגוד לחטופים, בניגוד להרבה מאד אנשים שאין להם את הפריווילגיה הזאת. 

לא חושבת שאני צריכה לחזור כאן על העצב והדכדוך והכעס על הממשלה ועל כל המצב, שעם כל חוסר פעולה או פעולה שגויה מצד מנהיגינו רק הולך ומחמיר.....זה נראה לי די ברור. 

בסוגיית הדרמות של חכמוד הסתמן שהוא עמוק בקטע החברתי ובעצם הצורך שלו בחֶבְרָה ובחברים מאפיל על שיקולים אחרים, בעיקר נושא הלימודים. היו גם לחתני וגם לבתי כמה שיחות רציניות איתו בנושא, והיה נדמה להם שהוא הבין והפנים וקצת נרגע (ובעיקר בתי קצת נרגעה, כי כל ההיעלמויות שלו והכרזות ה"אין לי בשביל מה לחיות" עם כל ציון כושל הבהילו אותה), אבל בינתיים הם רואים שיש בו איזושהי התנגדות פנימית לישיבה ולמידה למבחנים וברור ששיחות זה לא מספיק - צריך איכשהו לגרום לילד לשבת וללמוד. לא פשוט בגיל הזה. נראה לי שהשלב הבא יתחיל להיות מניעת פעילויות שהוא אוהב - כמו חוג הכדורסל - או זמן מחשב....דרכי פעולה שהם ממש (אבל ממש!) לא רצו לנקוט בהן...אבל ייתכן שלא תהיה ברירה. 

כל הדרמה הזאת איכשהו מעמיסה עוד שיכבה על הכעס המתמיד שבתי מסתובבת איתו (כמו רבים מאיתנו) בחודשים האחרונים, וגורמת לכל דבר (לכאורה קטן) להרגיש גדול וקשה. היא מתקשרת הרבה לשחרר קיטור ואני שמחה להיות שם ולהקשיב ולתמוך בה. 

בסוגיית הבריאות, נראה ש-T לא מצליח לצאת לגמרי מתופעות הפוסט-קורונה. הוא מלא ליחה, בצורה מפחידה שגם מחלישה אותו וגם מגבילה את הפעילות שלו (ולעיתים מפריעה לו גם לישון, אבל השעות הקשות באמת הן על הבוקר כשהוא מתעורר וקם משכיבה למצב מאונך). גם יש לו כל הזמן איזה כאב ראש עמום (לא המיגרנות של פעם) שמלווה אותו מאז שהיינו חולים בקורונה. 

ניסינו לקבוע לו תור אצל 'רופאהחדשה' אבל התור הקרוב היה רחוק מדי וקבעתי לו אצל השותפה שלה למשרד. הוא היה אצלה כבר פעם/פעמיים בעבר. לא יודעת עד כמה היא טובה כמו 'רופאהחדשה' באבחונים שלה, אבל היא טענה שתוך שבועיים זה פשוט יחלוף ושאין מה לעשות בינתיים (ואין איזה כדור או סירופ שבאמת ייקל בשלב הזה), ושדווקא להתעמל ולרוץ עשוי לשחרר את הליחה מהר יותר. אז לרוץ הוא לא מצליח במצב הזה, לפחות לא בבוקר. אבל הוא ממשיך כרגיל בפעילות פעמיים ביום (חדר כושר - מסילה שעה ורבע שעה כוח) בבוקר והליכה איתי של ארבעה קילומטר אחר הצהריים. הוא טוען שזה עושה לו טוב. 

בששי היינו מוזמנים לבת דוד שנייה (תיאו טוענת שהיא בת דוד מדרגה שנייה) אז לא תכננו ארוחת ערב משפחתית ובתי ומשפחתה הלכו אל חמותה. אמרנו שאולי ניפגש איתם בשבת. בסוף בת הדוד הודיעה שהיא חולה בקורונה וכל הסיפור בוטל/נדחה, לשמחתה של אמא שלי - שגם תמיד מעדיפה לסרב להזמנות באופן כללי וגם לא ממש מספמטת את בת הדוד הזאת, למרות שפגשה אותה אולי שלוש פעמים בסך הכל ולא באמת מכירה אותה. לאמא שלי יש נטייה לשפוט אנשים ככה, אבל ייתכן שהיא קלטה משהו שאנחנו (שפגשנו אותה בינתיים רק פעם אחת ודווקא התרשמנו שהיא ובעלה נחמדים מאד) טרם קלטנו. בכל מקרה זה לא באמת משנה כי זה לא שעכשיו ניפגש איתם כל הזמן. היא קרובת משפחה שלי ושל בני הדודים שלי והיא גרה ברעננה ורוצה קשר איתנו ועם הורי - אין סיבה שלא ניתן לזה צ'אנס. 

אז במקום זאת הזמנו את הורי בששי צהריים ל'בורגר סאלון' שאמא שלי כל כך אהבה, וכבר קנינו לה ב'אדידס' בגדי ספורט חדשים לכבוד יום הולדתה ה-92, והיא מאד מאד שמחה: גם מהביטול של ארוחת הערב אצל בת הדוד, גם מההמבורגר ומהעבודה שלא היינו צריכים לטרוח ולבשל ולארח וגם ובעיקר מהמתנות. איזה כיף זה לקנות מתנה למישהו שבאמת באמת נהנה ממנה. בין היתר קנינו לה ז'קט עמיד למים ולרוח, כיוון שהאישה הזאת יוצאת להליכות שלה ב'אחוזה' בכל מזג אוויר. מה שמזכיר לי שאשאל אותה שוב אם היא רוצה שאקח אותה לקנות נעלי הליכה אטומות למים כמו שיש לנו לטיולים, כי מסתבר שהבעייה העיקרית ב'אחוזה' כשגשום הן השלוליות, ופעמיים היא כבר חזרה מההליכות שלה עם נעליים וגרביים ספוגות לחלוטין. 

בשבת בסוף התברר שבתי ומשפחתה היו מוזמנים לגיסתה הבכורה לג'אחנון, אז שוב לא ראינו אותם. ויש לי הרגשה ש-T חש הקלה, כי הוא חם על חתני כרגע וזה גורם לו לרצות לא לראות אותו. דיברנו על זה ושכנעתי אותו שאין באמת סיבה לא להיפגש עם בתנו ונכדנו האהובים רק כי הוא רותח על חתננו, ואולי עדיף שיתפוס אותו לשיחה וישפוך עליו את כל מה שיש לו בבטן, ונגמור עם זה. 

יש כמה דברים שהצטברו אצל T בבטן מול חתני בזמן האחרון - הוא לקח קשה מאד את הארגון הכושל של הבר מצווה בבית הכנסת, שאגב גם אותו הוא הציע לקחת על עצמו אבל איכשהו התעלמו מזה וחתני באמת פישל ואפילו לא מוכן להודות בכך שזה היה גרוע - ויש גם קטע עם נסיעה לסקי, לקלאב מד, שחתני ארגן לו ולשני הבנים. כבר שנתיים שהוא מנסה לגייס את T לטיול סקי שכזה ו-T תמיד הסכים והתלהב (וגם הציע לממן) אבל חתני רצה חופשה בת ארבעה ימים תמיד, ו-T ניסה להסביר לו שהילדים לא עשו סקי מעולם ולכן הם גם זקוקים למקום עם הדרכה (עדיף בעברית) ושבוע שלם כדי להספיק ללמוד וגם ליהנות מהגלישה. חתני תמיד מיסמס את ההצעות של T בטענות של "אי אפשר להשאיר'את הבנות' לבד שבוע שלם" או הצעה לקחת גם אותן (ומה הן בדיוק תעשינה שם???) או קושי בהיעדרות מהעבודה שבוע שלם, ולא יצא מזה אף פעם כלום. והנה חזרנו מבוסטון ונודע לנו שהוא כנראה הפנים את מה ש-T אמר כל הזמן והזמין שבוע בקלאב מד בצרפת לעצמו ולבנים - מעשה מבורך בפני עצמו - בלי לשאול את T בכלל אם בא לו להצטרף. ו-T גם לא מצליח להשתחרר מההרגשה שבזכות העבודה שאנחנו מימננו את הבר מצווה ואת הנסיעה באפריל לתאילנד וגם העברנו להם כסף (וגם לבני כמובן) בחודש שעבר, הוא הירשה לעצמו להזמין את שבוע הסקי הזה למרות שהוא כל הזמן אומר שהם בצמצומים בגלל הדירה החדשה. בקיצור T מצא את עצמו ממש כועס על חתני, ונראה לי שזה יתבשל וירתח ויבעבע אצלו אם הוא לא יתפוס אותו לשיחה. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו מחו"ל מיינקוני ישן עלינו בלילה כמה וכמה פעמים, שזה נדיר. זה בדרך כלל קורה כשהוא נבהל ממשהו, ובפעם הראשונה שזה קרה באמת הבנו שהוא כנראה שמע רעשים מהצנרת (תאגיד המים עשה עבודות באמצע הלילה והשבית את המים ביישוב), אבל בלילות הבאים כשהוא חזר על זה לא היתה סיבה נראית לעין. מצד אחד זה כיף לישון מחובקת עם חתול ענק, מצד שני לפעמים זה קצת מפריע, כשהשפם שלו מדגדג את הפרצוף או הרגליים שלו מוחצות את החזה עד שהוא נשכב או כשהוא מחליט ללעוס לי את השיער. 

אתמול בערב במקום לשכב עלינו הוא התיישב לו על דובי-גדולי-כחול ועשה עם הרגליים תנועות של יניקה ושהה עליו המון זמן, חבל שלא הספקתי לצלם את זה בוידאו, זה די קורע. 

יש לי עוד עדכון קצת מוזר לגבי המשקל שלי. למה מוזר? כי סיפרתי כבר שהצלחתי לרדת את שני הקילו המיותרים ש"ישבו" עלי בשנתיים האחרונות, ולא רק שהייתי בטוחה שזה כי התמדנו בהליכות הערב שלנו בנוסף לאימון הבוקר בחודשים האחרונים, אלא גם כי היה לי ברור שזה גם קשור לתפריט המאד מוקפד שלי, ושכאשר אני אוכלת קצת יותר מהרגיל מייד זה מתבטא בעלייה במשקל. אז מה שקרה, הוא שבארה"ב הייתי חולה הרבה ולא תמיד הצלחתי להתעמל, וגם מן הסתם אכלתי יותר מהרגיל (למרות שכאשר הייתי ממש חולה בקושי אכלתי), אבל חזרתי ארצה ונשקלתי ולא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי עוד קילו במשקל. מאד מוזר. בכל מקרה חזרתי לפעילות הרגילה ולתפריט המוקפד, בינתיים אני ממשיכה להיות במשקל הנמוך או קילו מעליו, ואני מאד מרוצה. 

בתחום הקריאה, סיימתי בחול ספר שאהבתי מאד בשם האברך יענקי וייסברג - דבורה ווגנר ומאז התחלתי ספר חדש בשם 

The bookbinder's daughter - Jessica Thorne. גם ממנו אני נהנית. 

ועדכון אחרון: בזמן שביקרנו בבוסטון אצל בני כל מיני דברים התקלקלו או איימו להתקלקל אצלו בבית. זה בית שכור, שכדי לתקן כל דבר יש צורך בקריאה לחברת הניהול. אז חברת הניהול הזמינה עבורו טכנאי כדי לבדוק את הדברים הבאים:  לבדוק: 

את המקרר, שלא ממש קירר והפריזר לא הקפיא בכלל. 

נזילה שקרתה במרתף בזמן הסערה הגדולה (שבה נפל העץ בחצר). 

את דוד המים החמים שהתחיל לספק מים עכורים, מעט חומים, והתעורר חשש שהוא עומד לסיים את חייו. 

בעלת הבית השכור שלהם ידועה ככזו שלא תתקן או תחליף שום דבר עד שכבר לגמרי אין ברירה, וחברת הניהול כמובן נאלצת לשתף איתה פעולה. לדוגמא היה המיקרוגל שלהם, שמאז שהם נכנסו לגור לא נסגר באופן תקין (ובינינו ייתכן שדלפה ממנו כל השנים קרינה בגלל זה) אבל עד שהדלת לא נשברה סופית, בעת הביקור שלנו אצלם ביוני שעבר, היא לא הסכימה להחליפו. זה הגיע למצב שבו קנינו להם מיקרוגל חלופי (אסור להם להחליף מכשירים בבית על דעת עצמם) לשימוש בינתיים, אבל בסוף המיקרו הוחלף.

בכל מקרה אנשי חברת הניהול הגיעו, מייד גילו וביצעו תיקונים (כמיטב יכולתם) ואיטומים למקור לנזילות במרתף (בתקווה שאכן זו היתה הבעייה, נגלה בסופה הבאה) ובדקו את מצב המקרר והדוד.

הם אכן דיווחו לבעלת הבית שהמקרר לא מקרר ולא מקפיא ושהדוד ישן מאד ומראה סימני גסיסה. 

את המקרר החליפו להם כשבוע לאחר שחזרנו ארצה, אבל הדוד התפוצץ והציף את כל המרתף לפני שהואילו בטובם להחליפו. 



למזלם, דיווחה לי כלתי, הדבר היחיד שממש נפגע היה השטיח שממילא הגיע הזמן להחליפו, והם קנו במקומו משהו דק שגם מתכבס במכונה....ועכשיו סוף סוף תוקנו המון דברים שהיו תקולים והם יכולים ליהנות....עד הקלקול הבא. 

לבסוף, לחברתי 'מאשה' אסון נוראי - בתה (בשנות העשרים לחייה) נפגעה בתאונת דרכים ולפני כמה ימים נפטרה, לאחר שהיתה מחוסרת הכרה מאז התאונה. 

כל מוות הוא נוראי וכל אובדן מכאיב עד אין קץו, אבל לאבד ילד - כפי שכל כך הרבה מאבדים עכשיו במלחמה ורבים אחרים מאבדים לאורך כל השנים בתאונות דרכים שכאלה, זה אולי האובדן הקשה מכל. 

הלווייה התנהלה בגשם שוטף וההספדים ארכו כשעה וחצי. לא היתה חברה או בת דוד או מורה שלא הרגישו צורך להיפרד ממנה בכמה מילים קורעות לב, שלא לדבר על הוריה ושני אחיה, במיוחד זה שהיה שנה מעליה והם היו חברים קרובים בנפש. 

כל חברה הרגישה שהיא היתה החברה הכי טובה שלה, וזה היה די נכון. היא היתה שם בשביל כולם, תמיד. היא טרפה את החיים, כאילו להספיק ...כאילו משהו בתוכה רמז לה שאין לה הרבה זמן. 

הטקס נוהל על ידי הרב (הרפורמי או קונסרבטיבי) שגם ניהל את בת המצווה שלה ובר המצווה של אחיה. חלק מהתפילות קיבלו נוסח עדכני עכשווי יותר. היא נקברה בארון, וכמה וכמה ארגזי צבעונים עמדו לרשותנו, להניח על הקבר הטרי. אפילו נציג החברה קדישא התחשב עד כמה שיכול בחילוניות המשפחה ובהעדפות שלהם. בהחלט הלווייה שונה מכל מה שאי פעם השתתפתי. 

ההחמצה הגדולה ביותר, אמרה לי 'מאשה' כשביקרתי בשבעה, היתה מבחינתה שמעולם לא התאהבה (ולבה מעולם לא נשבר) וכמובן שלא זכתה להיות אמא. 

יהי זכרה ברוך והלוואי שיתגברו על הצער הזה, ולא יידעו עוד. 

יום שני, 18 בדצמבר 2023

כל המשפחה חולה בקורונה

הוירוס שתקף את T התברר מהר מאד כקורונה. וכולנו חטפנו את זה בזה אחר זה.
אז הנה אנחנו, שש נפשות בבית אחד, כולם חולים ברמה כזו או אחרת של קורונה, ובסך הכל אנחנו בסדר.

נראה ש-T ואני חטפנו את זה הכי קשה - כל אחד מאיתנו בתורו בילה כיממה וחצי בשינה - אבל T כבר בסדר גמור ונראה שגם אני כבר מתאוששת.
בני וכלתי יחסית קיבלו את זה יותר קל, ועל הילדים זה עבר ברפרוף - יום אחד עם חום וקצת עייפות וזהו. 

אם כבר לחלות אז טוב שזה יצא השבוע, כי בשבוע הבא מתוכננת לנו נסיעה משותפת לדרום החם - מיאמי. לברוח קצת מהקוררררר של בוסטון.
ביום שבו הייתי כל היום וכל הלילה במיטה השתוללה כאן סערה מטורפת, רוחות עזות שאיימו לעקור את הבית ממקומו וגשם שאפילו הצליח לחדור טיפה למרתף הבית.
כשקמנו בבוקר ראינו ששני עצים נפלו בגינה - אחד מהם על הטרמפולינה שלהם - במזל זה קרה כשלא היה שם איש.




כאשר T יצא להליכת הבוקר שלו למחרת (כשכבר הרגיש טוב) הוא דיווח אחר כך שלאורך כל המסלול היו עשרות עצים נפולים, חלקם חסמו כבישים, נפלו על בתים ועל מכוניות - בקיצור, היה לנו מזל. 

החדשות מן הארץ ממשיכות להכאיב וכרגיל גם להרגיז - שום דבר לא השתנה בגיזרה הזאת, וכמו שתיארתי לעצמי - אנחנו לא באמת מנותקים. אבל העיסוק עם הילדים והנכדים עושה לנו טוב. ממש טוב. ונראה שגם להם. 

בהחלטה של רגע קנינו לסביבוני "טאקי" והתברר שזו היתה בחירה מצוינת. הוא קלט את כללי המשחק מייד וכל הזמן רוצה לשחק. בני ממש התלהב ועכשיו מנסה לחשוב איזה עוד משחקי קופסא כבר אפשר ללמד אותו. 

כלתי קיבלה "גיג" לנגן בקונצרט של אנדראה בוצ'לי ב"גרדן" - מאד מאד משמח. מאז שהיא קיבלה את רישיון העבודה (הזמני, בינתיים) שלה, ההזמנות ל"גיג"-ים התחילו לאט לאט לזרום. 

הצלחתי לשוחח הבוקר ארוכות עם בתי לפני שכולם כאן התעוררו וזה הרגיש ממש טוב. תמיד אני מתגעגעת למישהו......

אם ארגיש מספיק טוב הערב אולי אפילו אצליח להתעמל קצת על האליפטיקל (שיש לנו בחדר) או המסילה (במרתף), אבל גם אם לא  - אני מקווה שמחר בבוקר כבר אהיה בריאה לגמרי. 

יום שני, 27 ביוני 2022

בוסטון - יוני 2022

 חזרתי.

הייתי שלושה שבועות בביקור אצל בני, כלתי, סביבוני וקיקה - וחזרתי.

חזרתי כבר לפני כמה ימים אבל רק עכשיו התפניתי קצת כדי להתחיל לאסוף את המחשבות, את הזכרונות ואת התמונות - ולנסות להתחיל לכתוב פוסט - או סידרה של פוסטים - על יוני הקסום בבוסטון עם המשפחה, וגם מעט טיולים במקומות אחרים.

הביקור הזה התאפיין בלא מעט שיבושים, אילוצים ושינויי תכניות, אבל איכשהו גם הצליח להיות אחד הביקורים המוצלחים. 

כמו הרבה פעמים לפני טיסה, התמלאתי חששות לא מעטים לקראת הנסיעה הזאת. 

בין השאר בגלל בריאותו של T, שבשבועות שלפני הנסיעה חווה מידי פעם התקפי כאבים קשים (אך קצרים) באזור הבטן העליונה, שהיו דומים מאד להתקפי הכאב באזור המרה שהתחילו את כל הסאגה הבריאותית שלו במהלך השנה האחרונה. בנוסף הוא סבל מכאבי בטן, בעיקר בשעות הצהריים, פעילות ערה של הבטן - גם הקיבה וגם שאר מערכת העיכול - תיארתי את זה כאן בבלוג בעבר. 

בין השאר בגלל דיווחי החדשות לגבי העומסים ואי הסדר בשדות התעופה בארץ ובעולם, תורים אינסופיים ומזוודות שאינן מגיעות. 

בין השאר כי בכל זאת היה מתוכנן ביקור, שלמעט שבוע שיועד לטיולים באמצעו, כלל בעיקר שהות בביתו של בני, סיוע במטלות הבית וטיפול בנכדים, וחששתי (מסתבר שכולם במשפחה גם בארץ וגם בבוסטון חששו) שבאיזה שהוא שלב T יתחיל לטפל על הקירות משעמום. 

בין השאר כי כולם כאן סביבי חלו בקורונה בתקופה שלפני הנסיעה, וגם בני ומשפחתו חלו ממש לפני שנסענו אליהם, וחששתי שנידבק - מה שעלול היה למנוע את יציאתנו (כי בתקופה ההיא ארה"ב עדיין דרשה בדיקת קורונה שלילית בתוקף 24 שעות לפני ההגעה) או שיבושים במהלך הביקור. 

אז מה לא קרה בסוף? 

בסוף הטיסות שלנו היו הכי טובות, הכי חלקות, הכי נוחות מזה הרבה מאד זמן. 

טסנו עם דלתה באחת הטיסות הישירות הראשונות שלה בין תל אביב לבוסטון. טסנו במטוס חדש לגמרי, נקי ומצוחצח, מושבים חדשים ונוחים, מערכת מדיה חדישה ומשוכללת וצוות דיילים מיומן, מקצועי ואדיב שדאג לפנק אותנו לאורך כל תשע וחצי שעות הטיסה. המראנו בזמן ונחתנו בזמן גם בהלוך וגם בחזור. 

את בדיקות האנטיגן לטיסה עשינו ממש כשהגענו לשדה התעופה ביום הטיסה, וקיבלנו את התוצאות (השליליות, תודה לאל) תוך כדי שעמדנו בתור (הלא נורא ארוך) לבידוק הביטחוני. גם התורים לצ'ק אין לא היו ארוכים מדי והתהליך היה יעיל ומהיר. כיון שבאנו לשדה יותר משלוש שעות לפני הזמן, יצא לנו לשבת בדיוטי על ארוחת בוקר (של ארומה) ולקרוא הרבה מאד זמן. 

באפליקציה של "דלתה" קיבלנו הודעה כאשר המזוודות שלנו הועלו על המטוס. יכולנו להיות רגועים. 

בקצה השני יצא שבמקרה נחתנו ביום הזיכרון של ארה"ב (Memorial Day) ושדה התעופה היה כמעט ריק. לא היה תור ב"הגירה" (immigration) ועברנו אותו תוך דקות. עוד דקות ספורות אחרי כן הגיעו המזוודות ויצאנו ליום הבוסטוני החם (היחיד כמעט בכל הביקור הזה) לפגוש את בני שהגיע לאסוף אותנו. רוב שאר הביקור מזג האוויר היה קר עד נעים ולעיתים גשום.

כשחזרנו ארצה שוב היה לנו מזל עם הטיסות. התור לצ'ק אין היה קצת איטי, אבל כל השאר עבר חלק, כמו גם הטיסה עצמה. בנחיתה בארץ (למחרת בבוקר שעון ישראל) לא היו הרבה נחיתות באותה השעה. את ביקורת הדרכונים עשינו במכונה אוטומטית בדרך מהמטוס, ולא היו תורים כמעט על המכונות הרבות שהיו מפוזרות לאורך המסדרונות. כשהגענו לקרוסלה המזוודות שלנו כבר חיכו לנו. בקיצור - תוך פחות מחצי שעה כבר היינו במונית בדרך הביתה. כן, היו פקקים עד שהגענו לאזור קוקה קולה....כמובן. אבל אחר כך הכביש נפתח וצ'יק צ'ק הגענו הביתה לחתולים, שהיו מטופלים לא רע על ידי הבת של השכנים במשך כל התקופה הזאת, אבל ניכר היה שהם שמחים מאד שחזרנו אליהם. התגעגענו. 

מה עוד לא קרה? 

T לא השתעמם ולא התבאס בשום שלב, ולא התחיל לטפס על הקירות שהוא כבר רוצה הביתה. 

גם לא היו שום מתחים ושום חיכוכים בשום שלב עם כלתי (מה שהיה קורה בעבר הרבה פעמים), היחסים היו מצוינים וקלילים והיה ממש כיף ביחד. 

בימים שהיינו איתם בבית שיגרת יומנו כללה הליכה/ריצה לאורך נהר הצ'ארלס מוקדם בבוקר.


אביב הגיע ולכל האווזים היו אפרוחים
שיירת ברווזים בפעילות בוקר
כמה כיף לחזור לנופים האלה בהליכת הבוקר
עשרות צבות הטילו ביצים לאורך גדת הנהר
הכי כיף היכן שיש זרמים - שם נמצאים כל הדגים

                                 

אחרי הספורט שותים קפה וארוחת בוקר של יוגורט עם פירות (מדהימים! אבל יקרים) ו-T הוסיף לזה גם גרנולה שהוא הכין בעצמו (כפי שהוא מכין גם כאן בבית, לעצמו, להורי, לבתי ולשותפנו). 

בשלב הזה קיקה בדרך כלל כבר היתה מתעוררת והיינו עוזרים עם האכלת הבוקר או טיפול בה בזמן שסביבוני התעורר והתכונן ללכת לגן (בימי השבוע) או התחיל את שיגרת סוף השבוע בבית. 

שאר היום מתחלק בין פעילויות שונות. למשל הליכה לסופר. למשל בישולים (T פתח שירות כבקשתך ובני וכלתי נהנו ממטעמים שלוש פעמים ביום במהלך כל השהות שלנו שם). אני מיניתי את עצמי אחראית על שטיפת הכלים (פלוס מילוי וריקון מדיח), כביסות (וקיפולים). 

השתתפנו איתם במשחק וטיפול בסביבוני ובקיקה. הילדה הזאת היא פשוט ממתק, וסביבוני כל כך התקרב אלינו וגם נתן קפיצה כל כך גדולה בהתפתחות שלו - שזה היה ממש תענוג. 

T מאכיל את סביבוני

T מאכיל את קיקה

T מקריא ספר לסביבוני

סביבוני מתרפק עלי עם השמיכה האהובה שלו של מיקי מאוס

סביבוני מתחבק גם עם T בשמיכת המיקי מאוס האהובה עליו

פתאום בזמן שעזרתי לו ללבוש מכנסיים סביבוני נתן לי חיבוק. התמוגגתי

סביבוני מחבק את סבא T במקדונלדס

סביבוני נשכב על T במקדונלדס

קיקה לועסת לי את האגודל. השן הסוררת מסרבת לצאת...


לקחנו את סביבוני גם לגני שעשועים ולגירסת I-JUMP שקוראים לה JUMP-ON-IN

T מנדנד את סביבוני

T קופץ עם סביבוני ב-JUMP-ON-IN

חלק מהזמן שיחקנו איתו גם בגינה הגדולה שלהם. 



ערב אחד היתה לבני הופעה באחד המועדונים בקיימברידג' ויצאנו לשמוע אותו מנגן. 

לצערי פספסנו הופעה אחרת שלו, שהתרחשה זמן מה לפני שהגענו, שבו הוא ניגן חומר חדש לגמרי שהוא הלחין עם החבר'ה שניגנו איתו בתקליט הראשון שהוא הוציא. 

יום אחד הגיעו חברים להתאמן אצלו בבית (במרתף, שם הוא גם מלמד) וסביבוני הצטרף אליהם לקראת סוף החזרה.

סביבוני "מנגן" עם הלהקה וזורח מאושר

ערב אחד הזמנו בייבי סיטר ויצאנו כולנו לאכול במסעדה איטלקית קרובה. יש לידם רחוב שמלא במסעדות, חלקן ממש משובחות. 

עם בני וכלתי במסעדה איטלקית משובחת


אז מה כן השתבש בכל זאת?

כפי שכבר סיפרתי, כשבועיים לפני ביקורנו היו בני וכלתי חולים בקורונה. הילדים יצאו שליליים בכל בדיקות האנטיגן, למרות שגם הם היו מצוננים ומשתעלים כמו הוריהם. היינו די רגועים שעד שאנחנו נגיע הקורונה כבר תהיה מאחוריהם. אז טעינו. ממש ביום שנחתנו בבוסטון, סביבוני יצא חיובי לקורונה.

זה קרה אחרי שכבר הגענו אליהם הביתה וכבר התחבקנו והתנשקנו....לא ממש היה טעם להתבודד. התנהגנו כרגיל וקיווינו לטוב. שלושה ימים אחרי כן T הרגיש קצת מצונן (לא מספיק מצונן כדי להימנע מספורט אפילו) והלך לישון בלילה עם דקסמול קולד. 

הבעייה היתה, שהיינו אמורים לטוס לקנדה לטייל בהרי הרוקיס ולא ממש רצינו להתקע בקנדה אם במקרה חלינו בקורונה. בנוסף חששנו, כי בחזרה לבוסטון היינו נדרשים להראות בדיקת קורונה שלילית, וידוע שגם לאחר שמחלימים לפעמים ממשיכים לקבל בדיקות חיוביות במשך זמן מה. 
לכן, כדי לא להסתכן, יום לפני הטיסה לקנדה נבדקנו - ו-T יצא חיובי בבדיקת אנטיגן ביתית. אני יצאתי שלילית, אבל היינו בטוחים שזה רק עניין של זמן עד שגם אני אדבק. 
קבענו לעצמנו בדיקת PCR (יש שם ארגון שעושה את הבדיקות האלה בחינם) ובינתיים כבר התחלנו לבטל את הטיסות לקנדה, את הרכב השכור ואת המלונות שהזמנו מראש. את בדיקת ה-PCR רצינו בעיקר עבור ביטוח הנסיעות, שרכשנו בו כיסוי למקרים כאלה בדיוק. 

בדיקת ה-PCR של T יצאה חיובית אף היא, למרות שהוא הרגיש מצוין, ואני שוב יצאתי שלילית. ותכניות הטיול שלנו בקנדה התאדו להן. 
אגב, אותו ארגון שביצע את הבדיקה גם דאג להתקשר כמה פעמים כדי לשאול את T איך הוא מרגיש והאם הוא זקוק למשהו. הם הסבירו שההנחיות הן לבודד את עצמו בבית במשך חמישה ימים, ובתומם - אם בדיקת אנטיגן ביתית יוצאת שלילית הוא משוחרר. אם הבדיקה עדיין חיובית, במשך חמישה ימים נוספים עליו לעטות מסיכה כאשר הוא הולך למקום כלשהו. כן, לא בדיוק כמו בארץ. 

אגב חובת עטיית המסיכות פסקה גם שם, ובכל זאת חלק מן האנשים עדיין הסתובבו עם מסיכות, חלקם גם כאשר הלכו באוויר הפתוח ולא התקרבו לאיש. בני חשב שאולי חלקם פשוט עדיין חיוביים לקורונה......

כדי לא להחמיץ לגמרי את ההזדמנות לטייל, אחרי זמן הבידוד הנדרש החלטנו שבכל זאת נוסעים - אבל בתוך תחומי ארצות הברית, כדי לא להצטרך לעשות בדיקה במעבר גבול כלשהו. סתם קוריוז - בתאריך שבו היינו אמורים לחזור מקנדה ארה"ב הסירה את הדרישה לבדיקת קורונה שלילית בכניסה למדינה. אבל כמובן לא יכולנו לדעת את זה מראש, וממילא לא היינו מטיילים תוך סיכון אחרים בהדבקה. 

שכרנו רכב ויצאנו צפונה למדינת מיין היפהפיה. אבל על זה כבר אספר בפוסט נפרד. 

מה עוד השתבש? 

T התחיל לחטוף התקפי כאב בבטן העליונה בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר קודם. 

בפעם הראשונה זה קרה לו ברכב השכור ממש איך שיצאנו מחברת ההשכרה. הוא הצליח לעצור בצד ועבר אותו כמו גיבור, תוך שהוא בקושי נושם מרוב כאב. ההתקף, כמו כל האחרים, היה קצר אבל נוראי. 

אחר כך זה קרה פעמיים בעת קניות בחנויות ועוד פעם כשחזרנו מבילוי בגן שעשועים ופארק יפהפה עם בני וכלתי והילדים. 

בנוסף היו לו כאבי בטן "רגילים", בלגן במערכת העיכול (מלא "רעשים" מצחיקים שהבטן שלו עשתה) ממש כל יום אחרי הצהריים. 

מטבע הדברים זה הדאיג את כולנו, אבל אז T החליט שהוא מפחית את המינון של אחת התרופות (האנזימים של הלבלב). אחרי הניתוח הוא הונחה לקחת את הכדור הזה (CREON) שלוש פעמים ביום, ואחרי הביקורת הראשונה אצל הפרופסור הלא הנחה אותו להפחית בהדרגה עם הזמן ולראות איך הוא מרגיש ואיך יוצאות תוצאות הבדיקות. T הפחית את המינון לפעמיים ביום כבר לפני כמה שבועות, אבל עכשיו בבוסטון הוא החליט לנסות להפחית לפעם ביום.

באופן מפתיע (או לא) פסקו לגמרי כאבי הבטן וה"בלגנים" בשעות אחר הצהריים. בנוסף מאז הוא לא חווה התקף כאב בבטן העליונה. זה לא אומר שזה לא יקרה עוד, כמובן, אבל ההתקפים התכופים המרובים בטוח פסקו. אז אולי זה העניין? לא ברור.

בכל מקרה הוא צריך כבר לעשות בדיקות דם ויש לו ביקורת אצל הפרופסור באמצע החודש. ואז ישאל את כל השאלות ויבקש בדיקות נוספות. ועד אז מחכים.

היו עוד קצת שיבושים - בעיקר ימים גשומים כאשר טיילנו במיין, אבל כאמור - זה בפוסט נפרד. גם ככה יצא ארוך. 

לסיכום - היה טוב שנסענו, זה מאד שימח ומאד עזר לבני ולכלתי ומאד קירב בינינו לבין הנכדים. וטוב שחזרנו. המשך יבוא. 

יום חמישי, 31 במרץ 2022

אלימות וקורונה בצד מפגשים חברתיים ומשפחתיים

הפיגועים האחרונים החזירו אותי באחת עשרים שנה אחורה לתקופת האינתיפאדה השנייה. 

אין מקום בטוח. הסכנה אורבת בכל מקום ומכל אחד. 

כאילו לא מספיק שעדיין משתוללת הקורונה - ובמעגל הקטנטן שלי עכשיו גם אחיינית2 חולה וגם 'שריתה'.

כאילו לא מספיק שאוקראינה.

בני אדם נרצחים כאן, שוב. אין לזה סוף.

אגב בלי קשר לטרור כאשר היינו אצל 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' בראשון שעבר שמענו יריות (אני אמרתי שאלו יריות וכולם אמרו שמה פתאום, בטח נפצים או קפצונים) ואחרי זמן קצר שמענו המון סירנות (והם טענו שזו הפמליה של ראש הממשלה שחוזר הביתה - הם גרים ברעננה) אבל כאשר נפרדנו מהם וירדנו לאוטו ראינו המון ניידות משטרה והרחוב היה חסום, והתברר שאכן ירו במישהו ממש מתחת לבית שלהם. משהו פלילי. אז גם זה. 

בגיזרה הפרטית שלי בינתיים שורר שקט. שוררת שלווה. 

השבוע נפגשתי עם 'שושנה' אחרי המון זמן שלא התראינו. היה נחמד אבל לא יותר מזה. לעומת זאת נפגשתי שוב עם 'מחברת' וזה היה כיף כתמיד. 

אחר הצהריים אחד ביקרנו אצל בתי והנכדים ושמרנו על שרי בזמן שבתי יצאה לריצה. היא מנסה לחזור לכושר אחרי כל המחלות. 

'שותפנו' הבריא מהקורונה אבל כאמור 'שריתה' נדבקה ממנו, ולמרות ששניהם חלו בצורה קלה, והוא כבר יצא מהבידוד, היא עדיין באמצע. 

נראה אם אחיינית2 הדביקה גם את אחי או גיסתי. היא הרי עדיין גרה איתם בבית. 

באחד מימי השבוע יצאנו לנו לטייל בפארק קנדה וראינו בעיקר רקפות אבל גם כלניות פה ושם שהבינו שהחורף עדיין לא חלף לגמרי והן קיבלו הארכה. 





וגם כאן במושבים בהם אני עושה הליכות הפריחה בעיצומה




השבוע גם היינו מוזמנים לחתונה. 

לשמחתנו אנחנו לא מוזמנים להרבה חתונות. חתונות זה כבר לא משהו שאנחנו נהנים ממנו, עוד הרבה לפני הקורונה. 

אפשר להקדיש פוסט שלם לנושא הזה (ואולי באמת אציע את זה כנושא לכתיבה מתי שהוא במדור השרביט החם) אבל רק אומר שאנחנו הולכים באמת רק לחתונות של אנשים שכל כך קרובים אלינו ושאנחנו כל כך אוהבים שאנחנו רוצים לשמח ולהשתתף בשמחתם. מכל השאר אנחנו מצליחים להתחמק באלגנטיות. 

אז השבוע התחתנה בתו הבכורה של אחיה הצעיר של 'גיס-טי' (כינוי חדש שהחלטתי להעניק לאשתו של גיסי, אח של T, הלא היא "גיסתו של T"). לכאורה, לא הכי קרוב. אבל הבחור הזה, האבא של הכלה, גם עבד עם T הרבה שנים כמלצר ומנהל משמרת במסעדות ועסקי האירועים השונים (בתקופות הלימודים שלו) והם מאד מאד קרובים ומאד אוהבים זה את זה.

בתקופות שהיינו בקשר הדוק יותר עם אחיו של T ומשפחתו, היה האח חלק בלתי נפרד מהמפגשים המשפחתיים שלנו, ימי הולדת וחגים. מסיבות שלא ממש פירטתי בבלוג אנחנו כבר די הרבה שנים פחות בקשר עם הצד הזה של המשפחה, הנתק הזה קרה ביוזמתו של T ואני כיבדתי את רצונו אבל גם היה לי נוח להתרחק מ'גיס-טי' וממערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי איתה שנים רבות. היה לי נוח שנפגשנו רק באירועים כלל משפחתיים עם בני הדודים, בשמחות ובאזכרות ותו לא. היה חבל לאבד קשר עם האחיינים האהובים, והיה חבל שהם וילדיי לא הצליחו ממש לשמור ביניהם על קשר בנפרד מאיתנו, ההורים. אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם, ולמדנו לחיות עם זה. 

אבל לאחרונה -בעיקר מאז מחלתו של T - התקרבו T ואחיו מאד ועכשיו הוא רוצה לחדש את המפגשים המשפחתיים, לקרב בין המשפחות, להכיר את הנכדים שלנו ושלהם אלה לאלה....ועד כמה שזה מרגיש לי מוזר, שוב אני משתפת פעולה.

אז החתונה הזאת של אחיה הצעיר (מאד צעיר - יש ביניהם 16 שנים הפרש) היתה הסנונית הראשונה. והיה נחמד לפגוש את כולם, לראות כמה הילדים גדלו, להתפעל גם מילדיו של האח של גיס-טי ומאלה של אחותה. 

הבעייה העיקרית בחתונה הזאת, פרט למוסיקה הנוראית שלא לטעמנו ולעובדה שהחופה נערכה בחוץ בקור מקפיא (נשארנו בפנים והבטנו דרך הזכוכית), הייתה שאף לא אחד מן המשתתפים או אנשי הצוות עטו מסיכות. אף אחד. 

בקיצור - אני סופרת את הימים מאז החתונה ומחכה לסימפטומים הראשונים של הקורונה...בינתיים אנחנו ארבעה ימים אחרי. נחכה ונראה. 

בבוסטון סביבוני עבר סוף סוף אבחון מעמיק וקיבל הצעה לעבור לגן עירוני שמעניק שירותים ייעודיים לאוטיזם, ובני וכלתי מאד מתלבטים. ארחיב על זה בהמשך. 

לבסוף - שוב חלמתי על N_lee בלילה. חלמתי שהיא פרסמה פוסט, שהיא מספרת שהחלימה. התאכזבתי בבוקר כשהבנתי שזה היה רק חלום. ממשיכה לקוות ולהתפלל להבראתה השלמה. 

יאללה, הפוסט הזה כבר ארוך מדי. המשך יבוא. 

יום ראשון, 20 במרץ 2022

ארוחת יום הולדת לבתי ועוד עדכונים

נראה לי שכאשר שדיברתי עם בתי ברביעי היא הבינה לראשונה עד כמה נפגענו מחתני ועד כמה אני מסתובבת עם המועקה הזאת סביב מה שקרה. ועד כמה קיבלנו את התחושה שעד שלא ניישר את ההדורים עם חתני, לא נזכה לראות את הנכדים.

מבחינתם כנראה שלחץ העבודה והילדים והפורים תפס פיקוד והם לא ייחסו למה שקרה את אותה חשיבות או אותה עוצמה שאנחנו. שאלתי את בתי אם יש סיכוי שהם יבואו בששי (כי גיסתי אמרה שאם אעשה ארוחת יום הולדת לבתי הם יבואו למרות שהיא חוזרת באותו היוםעם אחותה מפריז) והיא אמרה "נראה לי שבטח, אל תדאגי, השיחה תתקיים היום או מחר". היא אמרה ששניהם לוקחים לעצמם יום חופש בחמישי לבלות עם הילדים וברגע שחתני יתפנה מלחץ העבודה הוא יוכל לדבר. 

ואז בחמישי בבוקר היינו צריכים לדעת אם מכינים ארוחה חגיגית או לא, מה לקנות בסופר, את מי להזמין.....ופשוט הודענו לכולם (כולל הורי, כולל אחי, כולל בקבוצה עם בתי וחתני) שיש ארוחה מורחבת. וחיכינו לראות מה יקרה. 

היינו ברכב בדרך לקניות כשחתני כתב לנו : "אפשר להתקשר?" ועניתי שבטח, שאנחנו ברכב ושיתקשר לטלפון של T כך שנוכל לדבר איתו יחד בדיבורית. 

לא יודעת למה ציפינו. אולי להמשך נזיפה - איך אנחנו מזמינים ומתכננים ארוחה רבת משתתפים כאשר טרם דיברנו ויישרנו את ההדורים? אולי להתנצלות מקרב לב? בפועל זו היתה שיחה די קצרה. הוא אמר הי, ואנחנו ענינו הי. והוא אמר שהוא הבין שאנחנו מאד פגועים ושאמנם הוא היה מאד נסער אבל ממש לא התכוון לפגוע, ושבינתיים הוא הספיק להירגע אבל הבין שאצלנו המצב ממש לא כך. הוא לא אמר שהוא מצטער אבל הוא כן אמר שהוא יעשה הכל כדי שהיחסים ביננו יחזרו להיות טובים, ולכך גם אנחנו ענינו שנעשה הכל לשם כך. ושם פחות או יותר זה נגמר. אנחנו אמרנו או הוא אמר שכן כדאי יהיה להקדיש זמן לדבר לעומק על מה שהיה ועל איך זה היה, אבל שכרגע אין סיבה להתעכב על זה כי ברור שכולם אוהבים זה את זה ולכולם אכפת זה מזה. משהו כזה. 

מה שמעניין, הוא שכאשר הם באו בששי בערב לא הרגשתי מתיחות או חוסר נעימות. הרגשתי רגיל. ונראה היה שאני לא לבד בזה. 

כולנו שמחנו מאד להיפגש אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו (אני לא ראיתי אותם מאז לפני שטסתי לבוסטון - בין כל המחלות שלהם) ובמיוחד היה תענוג עילאי לחבק שוב את הנכדים. והם באו שוב ושוב אלי במהלך הערב לחבק אותי. וגם בתי וחתני עשו מאמץ מיוחד לעזור ולהראות שהם בסדר איתנו. 

וגם אנחנו עשינו מאמץ לחגוג לבתי את יום ההולדת שהוחמץ. הבית היה מלא בלונים (זה הפחיד מאד את מיינקוני, שמשום מה בלונים זה בערך הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו בעולם). הארוחה היתה כיד המלך. הכנתי כמובן גם את עוגת התותים המסורתית לימי ההולדת החורפיים אצלנו. היא יצאה לי טובה במיוחד, אגב, והבוקר החלטנו T ואני לזרוק את השאריות אחרת נתפתה לאכול ממנה. 

כתבתי מכתב ברכה ליום הולדתה של בתי והיא מאד התרגשה ממנו. הצלחנו לתת לה עוד מתנה (בנוסף לאייפון החדש שהבאתי לה מבוסטון), במקרה, כי T הזמין לעצמו מן מטען משוכלל לטלפון, אוזניות ושעון - שלא מתאים למכשירים שלנו. אז נתנו אותו לה והיא וחתני מאד מרוצים ממנו. 

הורי, שכאשר הזמנתי את כולם הודיעו שאבא שלי לא מרגיש עדיין מספיק טוב כדי לבוא, שינו את דעתם והגיעו. אמנם למחרת אבא דיווח שהיו לו כאבי גב והוא קצת מצטער שבא, אבל נראה לי שהם נהנו מאד במהלך הערב, אז אולי זה היה שווה את זה. במכתב השחרור מהמיון כתבו לאבא שלי שמה שהיה לו זה "פרפור" - לא ברור לי אם פרפור פרוזדורים או פרפור חדרים. אבל הוסיפו לו עוד תרופה והחליפו תרופה אחרת והמליצו על בדיקת אקו. בקיצור - מצבו לא הולך ומשתפר בגיזרה הזאת. 

גיסתי בסוף נחתה מפריז באיחור ולא הגיעה אלינו, בחרה להישאר מבודדת בבית ממתינה לתוצאת ה-PCR. רק אחי הגיע עם שתי האחייניות (בעלה של אחיינית1 הלך למשפחה שלו והיא באה אלינו לבדה). 

T הכין פילה בר ים שנטרף כולו, רוסט ביף מנתח סינטה, קציצות בקר עם כרישה, תפוחה אדמה ובטטות (אותן שרי חיסלה לבדה), אורז (לילדים) וכרובית בתנור. 

בנוסף הוא הכין סלט חומוס , סלט טחינה, סלט ביצים, סלט תפוחי אדמה, חצילים ברוטב עגבניות וגם סלט חצילים בטחינה וסלט ירקות. ואפה חלה. ברור שאנחנו עדיין אוכלים את השאריות. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון, למרות שנשמותק השתעל נורא - אבל טען שהוא מרגיש בסדר. בתי טענה שהם כולם חוו תסמינים דמויי קורונה שבוע אחרי שהחלימו. אבל לצערי נשמותק גם היום עוד לא חזר לעצמו ואני קצת דואגת לו. הקורונה הזאת, אי אפשר לדעת איזה שמות היא תעשה לך גם אחרי שהחלמת. 

דווקא בלילה הוא ישן מצוין ולא השתעל. ראינו איתם סרט בערב ועוד סרט בבוקר, ו-T הכין וואפל בלגי ושיחקנו טאקי ורביעיות...ואז בתי הגיעה בשבת בבוקר עם שרי ובנינו בלגו. היה ממש נחמד, עד שראינו שנשמותק לא ממש בסדר והם נסעו הביתה. 

ואז התחלנו לדבר איתם על נסיעה לחופשה יחד בפסח. בקיצור נראה שהכל בסדר בינינו. הקלה גדולה. 

נראה גם שהדלקת שלי נרגעה ואני לא מרגישה תסמינים. מקווה שזה אכן עבר.

החורף מסרב לעזוב ולמרות שאני מעדיפה חורף על קיץ, זה כבר מתחיל להמאס. 

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' ועוד מעט נסע לבקר אצל 'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - ו'המהנדס'.

אז אמנם אני מבינה שהקורונה מרימה ראש שוב, לאחר שלא באמת נעלמה מחיינו (בטח לא מחיי משפחתנו) אבל בכל זאת היתה בירידה. אז היא שוב בעלייה. ובאוקראינה המצב מחמיר. 

בגזרת החתולים - יש כל כך הרבה חתולים בחצר (הם מתרבים בקצב מעריכי) שמתקרבים לדלת ולחלונות ומשגעים את ל' ומיינקוני - שמידי פעם אני רואה על הרצפה צמוד לדלת כתם שתן שאחד מהם "סימן" במענה ל"פולשים". לא יודעת מה לעשות עם הצרה הזאת. 

כפי שטליק עדכן בבלוג שלו, מצבה של N_lee עדיין מדאיג, אבל הבנתי שהרופאים כן אופטימיים. ממש מודה על העדכונים השוטפים. מקווה מאד שנשמע בשורות טובות יותר בקרוב. 

התחיל שבוע חדש ומקווה שיהיה טוב. לכולם. 

יום ראשון, 13 במרץ 2022

לא משהו

 הימים הם ימי "לא משהו", לא להיט. וזה חבל. כי זו היתה אמורה להיות כבר תקופה טובה. תקופה של "אחרי". 

ובפועל אנחנו לא "אחרי" כמעט כלום. 

כן, אנחנו "אחרי" בעיות הבריאות של T והחרדות הקיומיות שצצו בעקבותיהן. "אחרי" הניתוח שבסוף עבר בשלום. "אחרי" ההחלמה שנראה שהושלמה (לא נחשיב שעכשיו הוא התחיל לקבל ברזל וזה כמובן עושה לו בלגנים בבטן אחרי שהגיזרה הזאת סוף סוף נרגעה קצת). 

אבל אוקראינה. וזה מרגיז ממש ומדכא מאד. תרמנו אבל זה מרגיש לא מספיק. הצענו לערוב לפליטה אבל בינתיים היא לא עוזבת את אוקראינה. לרגע T שקל לנסוע למולדביה שם ביקשו מתנדבים שיעזרו עם בישול לפליטים (בכל זאת זה התחום שלו) אבל כרגע נראה שזה לא ייצא לפועל. כמה אנחנו קטנים וחסרי משמעות לעומת הדברים הנוראים שקורים שם. 

לא רוצה יותר מדי להיכנס לזה כרגע, אבל איכשהו הצלחנו לריב עם חתני לקראת סוף השבוע, שזה משהו שאנחנו כל השנים משקיעים כל כך הרבה אנרגיות בהמנעות ממנו, כי כשחתני רב איתך זה מכוער ומכאיב ואי אפשר לצאת מזה טוב. כך זה אצלו במשפחה, ויכוח בוטה ולא מכבד ואמירות שנועדו לפגוע. ואנחנו למדנו את זה בשנים הראשונות של הזוגיות שלהם ולמדנו איך לעקוף את זה בדרך כלל. ובכל זאת נוצר מצב ורבנו ועכשיו גם בתי נפגעה וגם הוא וגם אנחנו נפגענו - כל אחד בשיחה נפרדת - ולמרות שכולנו אמרנו שנתגבר על זה אחרי שכל אחד יירגע קצת, אני לא יודעת איך בדיוק נעשה את זה. אני מדברת עם בתי כל יום מאז ושומרת על קשר וערוץ תקשורת פתוח, אבל עם חתני לא חזרתי לדבר עדיין וזה יצטרך לקרות. ובקרוב. ובעיקר חתני ו-T צריכים לדבר כי שניהם מלאים כעס ועלבון. 

לא ראיתי אותם ואת הנכדים מאז לפני שנסעתי לבוסטון, פרט לכמה דקות שבהן אספנו את נשמותק מבית הספר והשארנו אותו בבית ביום שנפגע כששיחק "פרה עיוורת" ואחר כך התברר שחכמוד חולה גם הוא בקורונה, ויומיים אחרי כן גם נשמותק התחיל עם הסימפטומים. אני מתגעגעת אליהם בכל נפשי ומאודי. זו תחושה פיזית ממש של געגוע. אז אולי אסע אליהם מחר אחר הצהריים. ואולי אולי גם T יבוא איתי. ונראה מה יהיה. 

באחד הערבים בשבוע שעבר אירחנו את 'שותפנו' עם 'שריתה' והילדים שלהם והיה מאד נחמד. 

בשבת גם ערכנו ביקור אצל הורי. מצבו של אבא שלי משתפר לאיטו (מאד לאיטו) ואני מקווה שזו מגמה. בשבת הוא היה במיטה וישבנו על כסאות בחדר השינה ופטפטנו. הביקור עשה לשניהם ממש טוב. בעצם היינו עבריינים כי החוקים ב'אחוזה' עכשיו הם שכל משפחה מקבלת רק מבקר אחד. אבל החוק הזה נשמע לנו לא הגיוני (במיוחד שגם ככה הדיירים יוצאים ונכנסים חופשי ובכל שבוע יש שם ממילא מאומתים לקורונה) והחלטנו להסתנן שנינו פנימה. T נהג ואני נשכבתי על המושב האחורי לפני שהגענו לשומר, ממש כמו בסרטים. זה היה מגוחך וחשבתי איזו פאדיחה תהיה אם יתפסו אותי ככה על חם אבל זה עבר בשלום. 

הלילה מיינקוני לא הרגיש טוב והקיא כמה פעמים. האמת שזה הבהיל אותי, אני דואגת לו כמו לתינוק. ממש. הוא הקיא אוכל פעמיים ואחר כך הקיא נוזל בלי כלום פעמיים, ואמרתי לעצמי שאם זה ימשיך אטוס איתו לווטרינר. אבל זה לא המשיך בינתיים ואני עוקבת בדריכות. בינתיים הוא נראה בסדר. אותו ווטרינר אמר לי פעם על החתולים cats are great healers - כלומר, יש להם יכולת מופלאה להבריא כמעט מכל דבר. מקווה שזה המקרה גם הפעם. 

בימים האחרונים אני לא מצליחה לקרוא. התחלתי את "החיים השקופים של אדי לה רו" אבל לא הייתי מרוכזת ונראה לי שאתחיל מההתחלה. רואה סדרות. מצאנו סדרה שהפתיעה לטובה בנטפליקס - pieces of her - בעברית קוראים לזה "אני אף אחת". גילינו אותה במקרה. 

קר וגשום ובכל זאת אנחנו מצליחים לעשות הרבה ספורט, לפעמים גם פעמיים ביום. ממש טוב לי עם זה. 

בגזרת הדלקת הבלתי נגמרת שלי בדרכי השתן עשיתי הבוקר בדיקת תרבית שתן כדי להבין מה קורה שם. רוב היום אני בסדר אבל כל לילה לפנות בוקר מתחילים כאבים ולחץ לרוץ לשירותים ולפעמים אפילו צמרמורות. מוזר. נראה מה תעלה הבדיקה. 

ולסיום חברתי 'ביוכימיה' נתקלה במשהו בחדר השינה שלה ונפלה לא טוב ושברה את עצם הכתף. זה מדהים איך בשנייה אנחנו עושים צעד לא טוב (כמו לפני ארבע שנים כשנפלתי לא טוב ונקעתי את הקרסול) וזהו. כאבי תופת והשבתה לכמה שבועות. מסכנה. ברביעי יש לה תור לאורתופד ונראה מה צפוי לה בזמן הקרוב. כרגע מנוחה ואי תזוזה של הזרוע (פרט לתנועת "מטוטלת" כדי שהכתף לא תקפא). בהמשך אני מניחה שפיזיותרפיה. אוף אוף אוף. 

אז כמו שכתבתי בכותרת: לא משהו. ממש. 

יום שבת, 5 במרץ 2022

צרות בצרורות

 באנגלית יש אימרה שאומרת: when it rains it pours, או במילים אחרות - צרות בצרורות. 

אז בצילום של אבא מתקבלת תמונה של ניוון והזדקנות - אוסתיאופרוזיס עם קריסות של חוליות זו על גבי זו ובעיקר - וזה כנראה מה שכואב כל כך - שבר דחיסה של ממש באחת מהן. 

האורתופד רשם לו חגורת גב עם חיזוקים, ש-T מייד נסע איתו לקנות בבית מרקחת של מכבי (כדי למדוד, כי זה בא במידות שונות).

למה T נסע ולא אני?

כי אני חטפתי בחמישי לפנות בוקר דלקת בדרכי השתן מהגיהנום - ממש עם כאבים וצריבות וריצות לשירותים ובחילות וצמרמורות - משהו נורא. כתבתי ל'רופאחדשה' אבל אז ראיתי שהיא תהיה בקליניקה רק אחר הצהריים, אז התקשרתי למזכירה והיא קישרה אותי עם השותפה של 'רופאהחדשה' (שלהלן תיקרא ד"ר 'רופאהשותפה') שמייד רשמה לי אנטיביוטיקה (ציפרודקס) - מקווה שהיא תעזור. משום מה זוכרת שלפני שנתיים וחצי עוד עם הרופאה הקודמת, הציפרודקס (או משהו דומה) לא עזר והיא היתה צריכה לתת לי גם אוגמנטין. נקווה שלא אצטרך הפעם. 

עוד לפני כן בתי הספיקה להזעיק אותנו כשהיינו בסופר לאסוף את נשמותק מבית הספר כי שיחק בהפסקה "פרה עיוורת" ונכנס בעמוד! בתי היתה בקליניקה ועשינו חשבון מהיר שעד שנסע הבית עם המצרכים ונשים במקרר, לפחות, ונצא להרצליה להוציא את הילד מבית הספר, בתי כבר תסיים לעבוד. אז ככה, עם כל המצרכים בתא המטען (ממילא היה קר ולא חששנו נורא שיתקלקלו) יצאנו מהסופר ישר לבית הספר. לקחנו אותו הביתה ושמנו לו קרח על אזור המכה, ויצאנו מייד הביתה לסדר את הדברים.

בתי וחתני והנכדים היו מתוכננים לבוא אלינו לארוחת ששי סוף סוף אחרי שבועות של חולי ובידוד - בתי היתה חולה בקורונה כל השבוע ויצאה מהבידוד בחמישי - ואז בששי בבוקר חכמוד התחיל להרגיש לא טוב ובדיקת האנטיגן שלו יצאה חיובית. 

ממש טפטוף של קורונה במשפחה הזאת. כל אחד בשבוע נפרד. אם זה ימשיך ככה זה לא ייגמר עד פסח! רק מתפללת שגם המתוקי יעבור את זה בשלום. בתי וחתני היו די מסכנים, כל אחד בתורו, למרות שלכאורה ניתן להגדיר את המחלה שלהם כ"קלה". 

שרי עדיין עם הדליפה מהאוזן אבל כבר ללא כאבים, ונקבע לה סוף סוף תור לרופא אף אוזן גרון של ילדים בשבוע הקרוב. הגיע הזמן לטפל כמו שצריך בדבר הזה. 

בערב פשוט נסענו אליהם עם קופסאות של אוכל (T ממילא בישל כבר) והשארנו על סף דלתם....ושוחחנו איתם בוידאו מהרכב (וגם מחלון המרפסת). איזו מציאות הזויה. 

ועדיין עם הקורונה - חלקכם כבר שמעתם שהבלוגרית האהובה n_lee מאושפזת עם קורונה במצב קשה כשהיא מורדמת ומונשמת. היא כתבה במענה לתגובות בבלוג שלה שזה מה שעומד לקרות, ושהיא מפחדת - ומאז לא שמעתי ממנה. פועה וטליק בקשר עם אחותה ואנחנו מקבלים עדכונים ככל שניתן. אני מתפללת לבריאותה ושלומה והתאוששותה מהמחלה האיומה הזאת. 

וכדי לא לסיים באווירה קודרת לגמרי, אני מביאה תמונות שצילמתי השבוע כאשר T ואני טיילנו בשמורת פולג (מתחת למכון וינגייט) במזג אוויר מושלם. 




















מאחלת לכולם בריאות שלמה