נחתי חמישי ששי והרגשתי שאני מתחזקת ומשתפרת.
בשבת היתה שמש לסירוגין, וחשבתי שיעשה לי טוב לשבת קצת בחוץ, אז הצטרפתי אל T כשהלך להתעמל בקאנטרי, וישבתי בדשא עם החברים הקבועים ("הפרלמנט" לפעמים אנחנו קוראים לחבורה הזאת).
בצהריים אכלנו את המרק המצוין ש-T הכין, וקציצות (חתני מתעקש שבשר אדום זו התרופה האולטימטיבית לכל מחלה) - וישנתי די טוב כשעה.
התקלחתי והתכוננו לערב שקט ליד האח מול הטלוויזיה, דיברנו קצת עם הורי בסקייפ, ואז צלצל חתני שהם יוצאים להמבורגר ואולי נרצה להצטרף, אם אני מרגישה מספיק טוב.
כל כך התגעגעתי לנכדים, שלא ראיתי השבוע לא בחמישי (כי הרגשתי לא טוב) ולא בששי (עדיין הרגשתי לא טוב והם היו מוזמנים אל חברים) - שמייד אמרתי כן.
הם כל כך שמחו לראות אותי, והיה ממש כיף ביחד - אבל כנראה ששילמתי על היציאה הזאת (ואולי גם על זאת שבבוקר) ביוקר כי חצי לילה לא ישנתי, כאב לי להשתעל, הזעתי לסירוגין - בקיצור באסה!
הבוקר דבר ראשון שתיתי מיץ לימון - סחוט טרי מהעץ שלנו - ואמנם עשיתי כמה "מטלות בית" שלא הסכמתי לוותר עליהן, אבל בגדול עכשיו אני מתכוננת לרבוץ כל היום. חייבת להבריא, זה לא לעניין הדבר הזה.
בלי קשר, השבוע היתה תכנית "המערכת" עם מיקי חיימוביץ' על שחיקה מעבודה. לא ראיתי את כל התכנית - אבל הנושא מוכר לי מאד.
אפשר לומר שלפחות במשך 20 שנה (אם לא יותר) מתוך סך 35 השנים שעבדתי (כולן בתחום המחשבים, פלוס כמה שנים שגם עסקתי ברפואה משלימה בשעות אחה"צ/ערב) עבדתי בעומס לא אנושי, בלחץ לא אנושי, וחוויתי כמה וכמה פעמים שחיקה אמיתית.
ומה שמרגיז, הוא שבאותם מקרים שבהם לא היה לחץ או עומס בעבודה (והיו כמה כאלה לאורך השנים) - העבודה שלי היתה טובה, פרודוקטיבית, איכותית ובעלת הספק לא פחות (אם לא יותר) מאשר בעבודות שנעשו תחת לחץ ועומס מטורפים.
ולכן אני לא מצליחה להבין למה יותר ויותר מקומות עבודה מגיעים לזה, איזו מחשבה מוטעית ומעוותת מביאה את המעסיקים לחשוב שאם יעמיסו וילחיצו עוד ועוד גם שעות עבודה וגם כמות פר עובד - הם ירוויחו מזה.
לפעמים כאשר המצב הגיע להיות בלתי נסבל, החלפתי מקום עבודה, בתקווה שבמקום החדש יהיה שפוי יותר - ולפעמים, לפחות בשנים הראשונות, זה אכן היה כך. אבל נושא העומס והלחץ הם כמו מגפה, ופושטים כאש בשדה קוצים בכל החברות - בוודאי בתחום המחשבים. אפילו בחברות שהתחום שלהם אינו היי טק, שמתנהלות באופן שפוי, יחידת המחשב שלהם תמיד עובדת בלחץ. וחברות כאלה גם לא משלמות כמו חברות היי טק, אז אין אפילו את החשיבה שאולי זה בכל זאת משתלם בגלל השכר.
פעמיים הפסקתי לגמרי לעבוד כאשר הגיעו מים עד נפש. בפעם הראשונה נאלצתי לחזור (למקום חדש) אחרי כמה חודשים כי פשוט לא עמדנו בנטל הכלכלי בלי המשכורת שלי. ובפעם האחרונה זה כבר היה מתוכנן, מחושב, הגענו למצב שיכולנו - והשארתי את הכל מאחורי.
אבל אני חוזרת בדמיוני אל התקופות העמוסות ההן, ונזכרת איך העבודה השתלטה על הכל - על הזמן, על המחשבות.....איך מרגע שגם ניתן היה להתחבר מהבית דרך המחשב הנייד כבר לא היו "שעות עבודה" בכלל, לא היו חגים או שבתות, לא היו לילות....אפילו מחלות. היה רצף של עבודה עבודה עבודה.....
אז כאמור לא צפיתי בתכנית כולה, אבל אני יודעת שיש ארצות שבהן הדברים מתנהלים לגמרי אחרת. וראו זה פלא - זה עדיין עובד. אז למה ככה?
בשבת היתה שמש לסירוגין, וחשבתי שיעשה לי טוב לשבת קצת בחוץ, אז הצטרפתי אל T כשהלך להתעמל בקאנטרי, וישבתי בדשא עם החברים הקבועים ("הפרלמנט" לפעמים אנחנו קוראים לחבורה הזאת).
בצהריים אכלנו את המרק המצוין ש-T הכין, וקציצות (חתני מתעקש שבשר אדום זו התרופה האולטימטיבית לכל מחלה) - וישנתי די טוב כשעה.
התקלחתי והתכוננו לערב שקט ליד האח מול הטלוויזיה, דיברנו קצת עם הורי בסקייפ, ואז צלצל חתני שהם יוצאים להמבורגר ואולי נרצה להצטרף, אם אני מרגישה מספיק טוב.
כל כך התגעגעתי לנכדים, שלא ראיתי השבוע לא בחמישי (כי הרגשתי לא טוב) ולא בששי (עדיין הרגשתי לא טוב והם היו מוזמנים אל חברים) - שמייד אמרתי כן.
הם כל כך שמחו לראות אותי, והיה ממש כיף ביחד - אבל כנראה ששילמתי על היציאה הזאת (ואולי גם על זאת שבבוקר) ביוקר כי חצי לילה לא ישנתי, כאב לי להשתעל, הזעתי לסירוגין - בקיצור באסה!
הבוקר דבר ראשון שתיתי מיץ לימון - סחוט טרי מהעץ שלנו - ואמנם עשיתי כמה "מטלות בית" שלא הסכמתי לוותר עליהן, אבל בגדול עכשיו אני מתכוננת לרבוץ כל היום. חייבת להבריא, זה לא לעניין הדבר הזה.
בלי קשר, השבוע היתה תכנית "המערכת" עם מיקי חיימוביץ' על שחיקה מעבודה. לא ראיתי את כל התכנית - אבל הנושא מוכר לי מאד.
אפשר לומר שלפחות במשך 20 שנה (אם לא יותר) מתוך סך 35 השנים שעבדתי (כולן בתחום המחשבים, פלוס כמה שנים שגם עסקתי ברפואה משלימה בשעות אחה"צ/ערב) עבדתי בעומס לא אנושי, בלחץ לא אנושי, וחוויתי כמה וכמה פעמים שחיקה אמיתית.
ומה שמרגיז, הוא שבאותם מקרים שבהם לא היה לחץ או עומס בעבודה (והיו כמה כאלה לאורך השנים) - העבודה שלי היתה טובה, פרודוקטיבית, איכותית ובעלת הספק לא פחות (אם לא יותר) מאשר בעבודות שנעשו תחת לחץ ועומס מטורפים.
ולכן אני לא מצליחה להבין למה יותר ויותר מקומות עבודה מגיעים לזה, איזו מחשבה מוטעית ומעוותת מביאה את המעסיקים לחשוב שאם יעמיסו וילחיצו עוד ועוד גם שעות עבודה וגם כמות פר עובד - הם ירוויחו מזה.
לפעמים כאשר המצב הגיע להיות בלתי נסבל, החלפתי מקום עבודה, בתקווה שבמקום החדש יהיה שפוי יותר - ולפעמים, לפחות בשנים הראשונות, זה אכן היה כך. אבל נושא העומס והלחץ הם כמו מגפה, ופושטים כאש בשדה קוצים בכל החברות - בוודאי בתחום המחשבים. אפילו בחברות שהתחום שלהם אינו היי טק, שמתנהלות באופן שפוי, יחידת המחשב שלהם תמיד עובדת בלחץ. וחברות כאלה גם לא משלמות כמו חברות היי טק, אז אין אפילו את החשיבה שאולי זה בכל זאת משתלם בגלל השכר.
פעמיים הפסקתי לגמרי לעבוד כאשר הגיעו מים עד נפש. בפעם הראשונה נאלצתי לחזור (למקום חדש) אחרי כמה חודשים כי פשוט לא עמדנו בנטל הכלכלי בלי המשכורת שלי. ובפעם האחרונה זה כבר היה מתוכנן, מחושב, הגענו למצב שיכולנו - והשארתי את הכל מאחורי.
אבל אני חוזרת בדמיוני אל התקופות העמוסות ההן, ונזכרת איך העבודה השתלטה על הכל - על הזמן, על המחשבות.....איך מרגע שגם ניתן היה להתחבר מהבית דרך המחשב הנייד כבר לא היו "שעות עבודה" בכלל, לא היו חגים או שבתות, לא היו לילות....אפילו מחלות. היה רצף של עבודה עבודה עבודה.....
אז כאמור לא צפיתי בתכנית כולה, אבל אני יודעת שיש ארצות שבהן הדברים מתנהלים לגמרי אחרת. וראו זה פלא - זה עדיין עובד. אז למה ככה?
