יום רביעי, 26 בפברואר 2025

הכאב והשיגרה

הימים ממשיכים להיות מלאי כאב ודאגות - גם בכללי וגם באישי.

ההלוויות של עודד ליפשיץ ושל שירי, אריאל וכפיר ביבס ("אריאליטו" כפי שכינה אותו במבטא הארגנטינאי מחמם הלב יאיר הורן) הניבו עוד ועוד בכי שמסרב להרגע. 

והמתח סביב המשך מתווה שחרור החטופים הוא כמו רכבת הרים, רגע מתקדם, רגע מאיים להתפוצץ. וזו אני, שאין לי שום קשר אישי לאף אחד מהחטופים. אז אני לא מתחילה לדמיין בכלל מה עובר על המשפחות והחברים הקרובים שלהם. 

אצל T בינתיים ההתקפים ממשיכים, כל כמה ימים ולעיתים פעמיים ביממה. הוא התחיל לקחת את ה-LYRICA אבל במינון התחלתי, וייקח זמן עד שיגיע למינון המלא. ואז נראה אם אנחנו בכיוון בכלל. הוא ממשיך עם הדיקור, על בסיס שבועי כרגע (קודם הוא כבר הלך על בסיס חודשי), ומקווה שגם זה יעזור מעט. 

בשני הייתי בפיסיותרפיה ואחר כך נסענו לבקר אצל בתי. היה טוב להיות איתה ועם הנכדים. אצל שרי היתה חברה והן שתיהן שיגעו את נשמותק, ששיתף איתן פעולה באופן מעורר התפעלות. תענוג לראות את הילדים האלה ביחד. הם באמת האור בחיינו. 

בראשון נפגשתי עם 'מחברת'. אני כל כך שמחה כשאנחנו מצליחות להיפגש כל שבוע. 

בשלישי נפגשתי עם 'שושנה' והיה נחמד להתעדכן ולשבת על כוס קפה ביחד. 

החדשות הטובות מבוסטון הן שבני קונה בית משלו, אחרי שכל השנים האלה הם חיו בשכירות. עכשיו שהסטאטוס שלהם מסודר ויש גרין קארד, אפשר להתחיל להכות שורשים באמת. הם מצאו בית חדש יחסית מאד קרוב לבית השכור בו הם גרים, ואמורים לעבור כבר בסוף החודש הבא. אנחנו מאד מאד שמחים בשבילם. ובעצם כאשר נבקר אצלם במאי זה כבר יהיה בבית החדש. 

סיימתי לקרוא את lessons in chemistry מאת בוני גארמוס (הבנתי שהפיקו סידרה, שמשודרת באפל טי וי) - והופתעתי לטובה. לתומי חשבתי שזה "עוד ספר מטוסים" אבל נהניתי מכל רגע קריאה. 

עכשיו התחלתי את "מלון הזכוכית" מאת  אמילי סנט ג'ון מנדל הקנדית. נראה איך הוא יהיה. בני המליץ על טרילוגיה בשם THE KEEPER CHRONICLES מאת J.A. Andrews אבל כיון שהז'אנר הוא פנטזיה, אני מהססת. מחכה עם זה קצת. 

בששי הורי חוגגים 67 שנות נישואים, אז החלטתי שהגיע הזמן להזמין את כל המשפחה, כולל אחי ובנותיו ובני זוגן ונכדתו כמובן, לארוחת ששי. והם נענו בשמחה. כמובן שסייגתי את ההזמנה ב"בתנאי שכולם ירגישו טוב" שזה כולל כמובן את הורי, בראש ובראשונה, את T וגם את הנכדים - שיהיו בריאים כולם. 

צחקתי שנוכל לחגוג ביחד גם את תחילת הראמאדן............

אז התחלתי עם הקושי וסיימתי עם חיים רגילים..... וכנראה זו השאיפה. חיים רגילים. 


יום ראשון, 23 בפברואר 2025

סוף שבוע מטלטל

 זה היה סוף שבוע מאד מאד קשה. וזרמו בו הרבה מאד דמעות. 

על הבכי על האישור הסופי של מותם של עודד ליפשיץ, שירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים אריאל וכפיר, נוסף הכאב הבלתי נתפס על החלפת גופתה של שירי במסירה הראשונה, ועל אופן רציחתם של הילדים וניסיון הטשטוש אחר כך. 

אי אפשר היה לשלוט בבכי שפשוט זרם וזרם. היתה הקלה ושמחה לראות את ששת החטופים שחזרו סוף סוף הביתה. T אמר בציניות שהמזל של הישאם ואברה שקרה אסון השבעה באוקטובר. אחרת הם עדיין היו נמקים בעזה. צודק. ואז קבלנו עוד הוכחה (כאילו שהיינו זקוקים לה) על אכזריות החמאס, שהביא שני חטופים "משלב ב'" לצפות בשחרור של חבריהם.........כמה רוע יש שם. רוע טהור. 

ובתוך כל זה T חווה התקפי כאב בשרשרת - לפעמים שניים ביום, כל יום, וגם כאלה שמעירים אותו באמצע הלילה. ואז בנוסף התחילה לו צרבת מהגיהנום (והוא מטופל עם נקסיום, מאז הניתוח הגדול, אז אף פעם אין לו צרבות), וגם כשהיא שככה הוא המשיך להרגיש את כל האוכל והשתייה כשהם יורדים מהגרון במורד הוושט לקיבה. זה היה מאד מוזר, אבל אחרי יומיים שלושה זה נרגע. אולי למשך זמן מה כדאי שייקח את הנקסיום פעמיים ביום. 

בכל מקרה זה הבהיל אותי מאד, וכאשר הנכדים רצו להישאר לישון אצלנו בששי בלילה, החלטתי שזה לא מתאים. זה אכל אותי לסרב להם, ואני עדיים מבואסת מזה, אבל דמיינתי מצב שבו אנחנו ישנים כולנו יחד ופתאום T מתעורר עם התקף.......לא, זה לא מתאים. בסוף דווקא לא היה התקף בששי בלילה ולא היה בינתיים התקף נוסף. 

הם הגיעו לארוחת ששי, וגם הורי הפתיעו ורצו לבוא - וכל כך שמחו ונהנו שזה היה פשוט נהדר. אבל לא יכולתי ממש ליהנות ולשמוח כי הייתי גמורה מהחטופים החללים ומהמצב של T. חבל. 

הבנתי שרמת הכאב של אבא הולכת ויורדת, ולמרות שהוא לא מודה בכך - הוא פשוט אומר שסוף סוף המשככים משפיעים - אני מקווה שזה יילך וישתפר ובקרוב הפרק הנוכחי של כאבי הגב יהיה מאחוריו. בנוסף, קלינאית התקשורת שאחיינית2 הצליחה למצוא ולשלוח אליו הביתה, זיהתה פטריה על הלשון שלו, שהיא חשדה שהיא גם משפיעה על חוסר חוש הטעם שלו. לאחר שקיבל טיפות מתאימות מהרופאה, הוא מדווח שחוש הטעם מתחיל לחזור. איזו הקלה. היא גם שיחררה אותו סופית מהסמכת המים והקפה, אחרי שבדקה ביסודיות את הבליעה שלו, ובינתיים - טפו חמסה עיגולים - נראה שזה עובר בשלום. 

השבוע חגגנו לגיסי יום הולדת 70. העיתוי היה ממש לא מתאים - בחמישי בערב, לאחר קבלת גופות החטופים החללים - אבל האירוע נקבע מזמן וראיתי שגיסתי לא מתכוונת להזיז, אז התייצבנו. גם כאן לא יכולתי באמת לשמוח וליהנות, בגלל העצב התהומי שפקד אותי, אבל השתדלתי ושימחנו אותו והיה טוב לראות את האחיינים ואת החברים של גיסי וגיסתי...במיוחד את הבת של אחיין-T3, בת שנה, שלא ניתן היה להשאיר אותה עם השמרטפית, ששמרה על שתי בנותיו הגדולות יותר, ודי גנבה את ההצגה כל הערב במתיקות שלה ובעיקר בכמויות האוכל שהיא טרפה, כמו גדולה. היא כל כך הזכירה לי את אחיין-T3 עצמו כשהוא היה פעוט. "ממש copy + paste" הוא הגדיר זאת בעצמו. 

השבוע התקשרה אלי המטפלת של אבא בבקשה ליום חופש. הצחיק אותי שהיא מבקשת ממני במקום מהורי, ואמרתי לה שאם הם מסכימים אז זה בסדר, אבל דווקא שמחתי שהיא חושבת שאני הסמכות בעניין. יש לה בעייה, שהבן של המעסיקים הקודמים שלה, שנפטרו, עדיין חייב לה כמה משכורות ואת הפיצויים שלה. התאגיד המליץ לה לנסוע למשרדים של "קו לעובד" כדי שיעזרו לה, ולכן הזדקקה ליום חופש. הורי הסכימו, כמובן. באופן כללי ראיתי שהם די מסתדרים לבד גם כשהיא לא נמצאת. וטוב שכך. 

לסיום, בעקבות כל ההתקפים ההולכים ומתגברים לאחרונה, הבנו שצריך להתחיל לבחון כיוונים חדשים, ובשלב ראשון קבעתי ל-T תור אצל 'רופאהחדשה', שלפעמים היא מעצבנת ולעומתית והרבה פעמים היא לא זמינה אבל יש לה המון ניסיון וכושר אבחון טוב. עם המזל של T בתורים, הצלחתי להשיג לו תור היום על הבוקר. 

הוא סיכם לה את כל התסמינים והם עברו על כל ההיסטוריה הרפואית של שלוש השנים האחרונות (שאת רובה היא מכירה), כולל כל ה-CT וה-MRI והגסטרוסקופיה והקולונוסקופיה, והיא חושבת שאת הכיוון הכירורגי מיצינו, ושאולי כדאי לבדוק את הכיוון הנוירולוגי-עצבי. 

ההשערה הזאת של עצב שנשאר חשוף או "זוכר" את החסימה שהיתה כבר העלה "פרופסור-על" כש-T ביקר אצלו, אבל לא עשו עם זה אז שום דבר. כרגע 'רופאהחדשה' המליצה לו להתחיל עם תרופה בשם LYRICA , במינון חלש ולהעלות בהדרגה...ולראות האם אולי זה יעזור. אני יודעת שאבא שלי מקבל את זה בגלל כאבים ברגליים בזמן השינה. גם חמי ז"ל לקח אותה מאותה הסיבה, ולשניהם זה עזר מאד. מה אומר? שווה לנסות. 

היום יש ל-T גם דיקור שוב (היה לו בשבוע שעבר) - הוא מרגיש שכאשר קיבל דיקור באופן קבוע ההתקפים הגיעו לעיתים יותר רחוקות. ייתכן מאד. כל מה שעשוי לעזור מבורך. 

אני הייתי שוב בפיסיותרפיה עבור גיד האכילס המסכן שלי, ודווקא מאז הכאב התגבר. רק היום חשבתי שזה אולי כי היא שמה לי מדבקות על הקרסול - וכששאלתי אותה היא אמרה שייתכן שזה הגורם, והנחתה אותי להסיר אותן. נראה אם זה יעזור. בכל מקרה מחר יש לי עוד תור אצלה. 

בינתיים מחרחרי המלחמה כבר מרימים את קולם ואני חוששת לגורל החטופים ומשפחותיהם..........אוף. 

שנקווה לטוב? זה מה שנותר. 

יום רביעי, 19 בפברואר 2025

יפה וגם פורחת ומתייפחת

חששנו. חשדנו. לא רצינו להאמין, ומשום מה גם הרשויות עשו כמיטב יכולתן להשאיר את זה פתוח, כאילו לא ברור - אבל ידענו. בעצם כבר מזמן ידענו. את הגרוע מכל.

הלב נקרע

מאד מאד אופתע לטובה אם יתברר ששירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים שחדרו מההתחלה ללב של כולנו בסוף שרדו ויחזרו אלינו בחיים. מאד מאד אופתע. ואשמח להיות מופתעת באופן הזה. אבל זה כנראה לא יקרה. כי כבר עם חזרת החטופים הראשונים אי אז בנובמבר 2023, התבשרנו שהם נהרגו בהתקפה של צה"ל. ולא רצינו להאמין. ואמרנו שאולי זה חלק מההתעללות הפסיכולוגית של החמאס בירדן ביבס ובכולנו. אבל ידענו. לצערנו. כבר אז. 

ויותר מזה אומר - לאורך כל השנה ורבע האחרונות, וגם היום, החשש הכי הכי גדול שלי, הוא שלא נדע לעולם. שלא נקבל גופות של חללים. זה הכי גרוע. מבחינתי, לפחות. אז עדיף לקבל, וכמה שיותר מהר, את מי שנהרג, נרצח, קמל בשבי. עדיף לדעת. לקבור. להתאבל כיאות. להרגשתי, לפחות.

מחר נקבל ארבעה חללים, וזה עומד להיות יום קשה ביותר. ובשבת נקבל ששה חטופים חיים וזה מרגש ברמות אחרות. וגם על זה וגם על זה אני לא מפסיקה לבכות. מהצער, מההקלה, וגם מהדאגה להמשך. 

ובתוך כל המציאות המורכבת הזאת, החלטנו לצאת אתמול לטיול פריחות.

נסענו לאזור רמת מנשה, פארק מנשה, נחל עין השופט, ואחר כך גם מסלול עוקף דליה - שסובב את קיבוץ דליה. יצא לנו מזג אוויר מושלם. ממש מזור לנפש דואבת......














יום ראשון, 16 בפברואר 2025

עוד שבוע מטלטל

היה שבוע מטלטל, עם כל ההכרזות ההזויות של טראמפ והאיומים של החמאס והחשש מהפסקת פעימות שחרור החטופים....

באמת הרגשתי שאני נכנסת עוד יותר לייאוש ולדכאון כללי. 

הלילות טרופים, מלאים חלומות - בעיקר על החטופים, אבל גם דאגות כנראה לבריאות של T - שאמנם החלים יפה מהניתוח אבל התקפי הכאב חזרו ביתר שאת, תדירים וחזקים. 

בחלום אחד הסתובבתי בין הריסות עזה עם נעה ארגמני בחיפושים אחר אבינתן אור. 

בחלום אחר הצד של המיטה של T היה ספוג מים, וכשהבטתי למעלה לתקרה ראיתי חור ענק שדרכו טיפטף גשם. משום מה "שכחתי" לספר לו על זה, וכשחזרתי לחדר השינה שוב, בחלום, המיטה כולה היתה ספוגה והקיר היה מלא עובש. צריכה לספר לבתי, שתנסה לפרש את החלום, אבל הדאגה ל-T די ברורה, נראה לי. 

היום הוא סוף סוף חוזר לדיקור, שמאד עזר לו בשלוש השנים האחרונות עם בעיות העיכול, לא בטוחה עד כמה עם ההתקפים, אבל הוא לא קיבל דיקור מאז חודש לפני הניתוח. אני רוצה שהוא יתחיל עוד טיפול, בשם קרניו-סאקרל , שאמנם נחשבת ל"פסאודו מדעית" ואין וודאות שהיא תעזור, אבל כל עוד מדובר בפעולה לא פולשנית, אני בשלב של לנסות הכל. 

גיליתי על הטיפול הזה אצל הפיסיותרפיסטית שהתחלתי אצלה טיפול בדלקת בגיד האכילס שלי. 

חמותי ז"ל תמיד נהגה לומר, שכאשר יש לך בעייה, ספר עליה לכמה שיותר אנשים, כך יש סיכוי שיהיה מי שיוכל לעזור. היא מאד צדקה בעניין הזה. בכל מקרה אני התחלתי אצלה טיפול, כבר הייתי אצלה פעמיים והיא כמובן גם נתנה לי תרגילים לעשות בבית, ונראה אם זה יעזור. אם לא - אחזור לאורתופד. כשהייתי אצלה היא גם התקשרה לאיש המדרסים שלי ושאלה אותו אם יש גם משהו שהוא יכול לעשות כדי להקל עלי. הוא הכין לי הגבהה קלה של חצי ס"מ לעקב, להניח באופן זמני מתחת למדרסים, כדי לקצר את הגיד ובכך להקל עליו בזמן שמטפלים בדלקת. 

קבעתי גם סוף סוף תור לרופאת העור המצוינת שלי, שכבר חששתי שיצאה לפנסיה אבל אז התברר שהיא עדיין מקבלת כ"מומחית" - כלומר בתשלום של 200 ש"ח דרך הקופה. היתרון: קבעתי את התור לפחות משבוע. זה עוד לא קרה לי עם רופא עור. 

בחמישי בדיוק הגעתי לקופה בסופר כאשר פרצה תקלת התקשורת באשראי כתוצאה ממתקפת הסייבר. הייתי כבר עם העגלה עמוסה וארוזה - ולא ניתן היה לשלם באף כרטיס אשראי. מה עושים? במזל היה לי מזומן בארנק. ממש במזל. 

כששאלנו את בתי וחתני אם הם מגיעים בששי בערב, הם ענו שחשבו להזמין אותנו אליהם. נענינו בשמחה. הם הכינו ארוחה טעימה והיה כיף להיות ביחד אצלם, גדולים כקטנים. 

הזמנו להורי תנור אפייה חדש, כי התנור שקנינו להם כשהגיעו ארצה התחיל לקרטע ונמאס להם לתקן אותו כל הזמן. T נסע לעזור להם להתקין אותו, והכניס אותו למקום בעזרתה של המטפלת. 

בקרנו אצלם גם בשבת ובמקביל עקבנו במתח אחר החזרת החטופים שגיא, יאיר וסאשה. 

היה מזג אוויר מושלם. אבא ישב על הספסל מחוץ לבית והתחרדן לו בשמש... הוא קיטר כרגיל על כאבי הגב, אבל כששאלנו לעומק, התברר שכאשר הוא יושב לא כואב לו, כשהוא שוכב לא כואב לו, כשהוא מתהלך לא כואב לו..........בעצם כואב לו רק במעברים ממצב אחד לאחר. זה באמת מבאס אבל זה לא כאילו שכואב לו כל הזמן. אבל היי, מותר לו לקטר. בגילו ובמצבו מותר גם מותר. 

במוצ"ש קפצנו אל שותפנו ושריתה וכרגיל עשה לנו טוב לבלות איתם כמה שעות. 

קפצתי אל אבא הבוקר שוב כדי לעזור לו לדווח למס ההכנסה בארה"ב - ה-IRS.

הוא עושה זאת באמצעות תוכנה בשם TURBOTAX. ישבתי איתו על זה כבר בשנה שעברה, כדי ללמוד לעשות זאת למקרה שהוא לא יוכל או כבר לא יהיה בחיים....והאמת שהיום כשעשינו את זה שוב, הבנתי שאם וכאשר הוא כבר לא יוכל לעשות זאת, אני פשוט אאסוף את כל החומר הנדרש ואעביר לרואה החשבון שלנו - שהוא יבצע את הדיווח ל-IRS, כפי שהוא עושה עבורנו. 

לכאורה התוכנה פשוטה למילוי, אבל יש כל כך הרבה עיזים בדרך, שלמרות שכל ההוראות היו כתובות לי מהשנה שעברה, רק אבא שלי ידע לענות על כל מיני שאלות שעלו שם ולא ניתן היה לצפות אותן. מילא, העיקר שהשנה גמרנו עם זה. 

המטפלת שלו התקשרה אלי הבוקר וביקשה יום חופש. זה היה מוזר שהיא ביקשה ממני ולא מהם, אבל זה דווקא מצא חן בעיני. ידעתי שלהורי לא תהיה עם זה בעייה, במיוחד אם אין לאבא שלי צורך לנסוע לאן שהוא ביום הזה או פעילות שדורשת ליווי. היא אמרה שהיא נוסעת למשרדי "קו לעובד" כדי לנסות להסדיר את עניין הפיצויים שהיא עדיין לא קיבלה מהמעסיק הקודם. הבן של זוג הנפטרים טוען שהוא ישלם לה אחרי שהוא יקבל בחזרה את הכסף מהדיור המוגן - מה שאולי נשמע הגיוני מבחינתו אבל לדעתי זה לא אמור לעניין אותה. זו הלנת שכר לכל דבר. אבל אני לא באמת מבינה בזה. התאגיד שלה המליץ לה לדבר עם "קו לעובד" אז הורי באמת שחררו אותה ליום אחד לשם כך. ושיהיה לה בהצלחה. 

חכמוד בטיול שנתי ראשון שכולל לילה מחוץ לבית, ומשום מה אני מאד מתרגשת מזה. דברתי על זה היום עם בתי, וגם היא הגיבה כמוני. אני מאד מקווה שהוא יהנה. כמובן ששתינו הסכמנו שטיולים שנתיים בבית הספר מעולם לא הגיעו לכיף הגדול של הטיולים של התנועה, אבל שני הנכדים שלי לא נוטים ללכת לתנועת נוער, כך שלא תהיה להם החוויה הזאת. לפחות לא בשלב זה. 

ושרק יהיו להם חוויות כאלה כמו טיולים.....במציאות ההזויה שאליה אנחנו מגדלים אותם. 



יום שישי, 14 בפברואר 2025

למדור השרביט החם - תל אביב עיר ללא הפסקה

 במדור השרביט החם שואל אותנו טליק בתאריך 14/02/2025 איך אנחנו בקשר לתל אביב. 

על זה נאמר : "או! טוב ששאלת". 

כי אני מוקפת באנשים שמאוהבים בתל אביב. 

בין אם ממש היו רוצים לגור בה.

או לחזור לגור בה. בעיקר כאלה שגדלו בתל אביב, ובבגרותם עברו / נאלצו לעבור לאזור השרון, גבעתיים/רמת גן או רשל"צ וכדומה. 

למשל מסיבות כלכליות. אני זוכרת שכאשר התחתנו וחיפשנו דירה לשכור, שילמנו 1200 לירות בחודש, כאשר על דירה דומה בתל אביב או אפילו ברמת השרון ביקשו 2400. 

בסביבה שלי, מי שגדל בתל אביב איכשהו חולם מתי שהוא לחזור אליה. או לפחות לבקר בה לעיתים קרובות. 

אני גדלתי בקריית יובל בירושלים, אחר כך גרתי ארבע שנים בפרבר של לוס אנג'לס, וכשחזרנו לישראל גרנו שלוש שנים ברמת אביב, לא רחוק מהאוניברסיטה. 

זו היתה בעצם הפעם היחידה בחיי שגרתי בתל אביב, אם אפשר לקרוא לרמת אביב תל אביב. 

כשגרנו בירושלים היינו נוסעים פעם בשנה בערך "לתל אביב" אבל זה בעצם היה לשכונת סלמה ג' ברמת גן או רמת חן. שם היתה לסבתא שלי דירה, שמשום מה באותן שנים עמדה ריקה, והיינו נופשים בה בקיץ. הדירה היתה ממש צמודה לפארק הלאומי ברמת גן, או לפחות לחלק שלו שבו הקימו אחר כך את הספארי. משם היינו נוסעים לתל אביב, או לבת ים - לחוף הים - או ליפו. 

זוכרת שהורי לקחו אותנו ל"בלט על הקרח" או לקרקס, לסרטים ולהצגות, ובעיקר כל יום לים. בילינו הרבה בפארק הלאומי עצמו, שהיה ממש ליד הבית. זה היה עבורי "תל אביב" כשהייתי ממש קטנה. 

ופרט לכך שבאמת ביליתי שם בנעימים עם כל העיסוקים המפנקים האלה, את העיר עצמה - או מה שהכרתי ממנה - מאד לא אהבתי. לא אהבתי את הריחות, את הלחות והחום שהיו שונים לגמרי מהאקלים הירושלמי. האנשים נראו לי שונים. לא התחברתי. 

כשחייתי ברמת אביב אחת ההנאות שהיתה לחברות שלי היתה לנסוע לתל אביב, לדיזנגוף או לאלנבי. למשל לקנות בגדים. זה היה עיסוק שלא דיבר אלי מעולם, גם כשהייתי ילדה. כן אהבתי לנסוע כדי ללכת לקולנוע או לתיאטרון או למוזיאון. אבל מעולם לא הרגשתי "בבית" בתל אביב. 

בסוף הורי עזבו את רמת אביב לטובת הרצליה, ושם - ממש קרוב לחוף הים - חייתי בחמש השנים האחרונות לפני שעזבתי את הבית. מרכז החיים שלי עדיין היה ברמת אביב, כי המשכתי ללמוד שם בתיכון, ללכת לתנועת הנוער, וכל חיי החברה שלי היו שם. שם גם פגשתי את T, שגר ברמת אביב. 

אבל תל אביב מעולם לא זכתה "להיכנס לי ללב". ואחרי החתונה עברנו לרעננה - גם מטעמים כלכליים אבל גם בגלל האופי היותר כפרי שלה. כמובן שרעננה כבר פחות כפרית כיום. 

אחרי שהתחתנתי, היו הרבה מאד שנים שבהם עבדתי בתל אביב. שנים שנסעתי באוטובוס לעבודה ובחזרה, ואחר כך כשהיה לי רכב אז שעות בפקקים - או שפשוט התחלתי לנסוע לעבודה בשש בבוקר - ולמצוא חניה. זה לא עזר לי להתאהב בתל אביב.

מעולם לא הייתי בסצנת המסיבות או המועדונים...היתה תקופה קצרה שבה היינו נוסעים ליפו או לתל אביב לפאבים שבהם שרו שירי ארץ ישראל והיינו "רוקדים על שולחנות" ...אבל זו היתה תקופה קצרה ובסוף עברנו לפאבים באזור כפר סבא והוד השרון, יותר קרוב לבית, ואז הפסקנו עם זה בכלל.

כיום נסיעה לתל אביב עבורי היא די סוג של עונש. בין התנועה אל העיר ובתוכה, העבודות של הרכבת הקלה ובעיות החניה - אין כיום הרבה דברים בעיר הזאת שמושכים אותי. 

חברות שלי שגרות באזור תל אביב (או אפילו רמת גן או גבעתיים) כמעט אף פעם לא תצענה להגיע להיפגש איתי כאן באזור השרון. תמיד זה "תגידי לי כשתהיי בתל אביב" ואז ניפגש. כאילו אין להן "ויזה" לצאת מתחום תל אביב. עם חברות כאלה פשוט הפסקתי להיפגש. 

כן נהניתי מאד לעשות הליכות לאורך הטיילת הנהדרת, או - כפי שעשינו השנה ביום הולדתי - לטייל בפארק המסילה. 

כאשר אנחנו נוסעים להפגנות נגד הממשלה זה בעיקר בקפלן - כך שזו, למשל, מטרה ראויה בעיני לנסוע לתל אביב. 

אבל כאשר מדברים איתי על לקחת מלון לכמה ימים בתל אביב........זה לא ממש מושך אותי. בטח לא כיום. אולי כשיסתיימו עבודות הרכבת הקלה והעיר תחזור להיות נוף אורבני מעניין, זה יהיה כמו לבקר בניו יורק או בלונדון...או בטוקיו. 

כרגע אני מעדיפה לוותר. ובוודאי לא הייתי רוצה לגור שם. 

יום שלישי, 11 בפברואר 2025

חברות, נכדים, הרבה דמעות ודכאון

 החורף הגיע סוף סוף ואני דווקא מרוצה. 

אמנם קר לי, אבל אני מצויידת היטב - בבית בז'קט פליז מצוין, ובחוץ במעיל משובח וכובע. 

ולפעמים אנחנו אפילו מדליקים את החימום. בעיקר כשקר ל-T, כי כאמור אני מסודרת מבחינת חימום הגוף. 

בששי נסענו לתל אביב להופעה של שלמה ארצי בהיכל התרבות בצהריים. זו היתה מתנת יום ההולדת שלי מבתי וחתני.

כשהייתי צעירה היו לי כמה וכמה אלבומים של שלמה ארצי - בקלטת, באוטו בעיקר - שהייתי שומעת בלופ. את רוב השירים ההם אני עדיין יודעת בעל פה. אחר כך המשכתי לאהוב אותו אבל כבר לא קניתי תקליטים / קלטות...

יצא לי ללכת לשתי הופעות שלו בקיסריה, בתחילת שנות האלפיים. היה מצוין. 

אני מודה שאת האלבומים המאוחרים יותר שלו אני פחות מכירה, אבל יש מתוכם הרבה שירים ששמעתי ואני אוהבת. 

גם T אוהב אותו, ושמח לקבל את המתנה הזאת. 

היתה הופעה מצוינת. הבן אדם הופיע כמעט שלוש שעות ברצף, כאשר שיר רודף שיר ובין לבין הוא קצת דיבר, עם נגנים מעולים - שחלקם מלווים אותו כבר עשרות שנים וחלקם חדשים אבל משובחים - והקהל היה לגמרי איתו. כולם ידעו את כל המילים של כל השירים, גם כאלה שלא היו מוכרים לנו. היו שם מכל הגילאים. 

היו שם גם כמה משפחות שכולות מהשנה וחצי האחרונה, אחת מהן טרייה טרייה ממש מדצמבר האחרון. הוא חלק כבוד לנופלים. הוא חלק כבוד לחטופים. למפונים. הוא שר שירים שמתאימים לתקופה ולמצב הרוח.

אפשר לומר ששלוש שעות שרנו ובכינו, ובכינו ושרנו. היה מעולה. 

בערב המשכנו לבכות, איכשהו יצא לנו לראות כתבות בטלוויזיה שקרעו לנו את הלב.

ואז למחרת היתה השבת שבה חזרו שלושת החטופים אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי. והבכי והאימה והתסכול רק התגברו. 

עם כל כמה שניסינו להמנע בשנה וחצי האחרונות מההשוואה - המילה "שואה" פשוט קפצה לה מעצמה. הם נראו כמו המשוחררים ממחנות הריכוז וההשמדה בשואה. אי אפשר להתווכח עם זה. וממשלתנו....לא בוער לה בכלל להחזיר את האחרים. להיפך, היא עושה הכל כדי לטרפד את המשך ביצוע המתווה הנוכחי וכמובן את ההמשך. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...........

עשינו הפסקה באמצע השבת מהטלוויזיה והבכי כי בתי הגיעה עם חתני והנכדים. זה היה ממש מזור לנפש. היה כל כך טוב להיות איתם, לאכול איתם אוכל טעים, להתחבק. 

אחר כך ביקרנו אצל הורי, מה שהרגיש יותר כמטלה מאשר ביקור משפחתי. מילא, ככה זה עכשיו. 

אחר כך נשמותק נזכר שהוא היה אמור לראיין אותי לטובת עבודת השורשים שלו (זו עבודה מתמשכת על פני שנה שלמה...כל שבוע משהו אחר, מישהו אחר מהמשפחה המורחבת). אז הוא שלח לי את השאלות וכתבתי לו את התשובות....היה דווקא מעניין. 

למשל גם איפה ומתי נולדתי אבל גם המאכלים שהיו נהוגים אצלי בבית, השירים ששרו, הסיפורים שסיפרו ומנהגים אחרים......שפות שדיברו בבית. כל מיני. וגם איך פגשתי את סבא. נחמד שהם נחשפים לסיפורים האלה, שלפעמים גם ככה צצים בשיחות בינינו אבל בדרך כלל לא. 

בראשון סוף סוף הצלחתי להיפגש עם שלהבת, שכנתי ההיפר אקטיבית (שפעם נהגה לעזור לנו עם החתולים כשהיינו נוסעים). שתינו מאד אוהבות זו את זו אבל היא כל כך תזזיתית ועסוקה כל הזמן שנדיר שאנחנו מצליחות לשבת לדבר, לשתות יחד קפה....אז הפעם ממש קבענו ביומן והצלחנו. כבר בסוף המפגש ניסיתי לקבוע את הפעם הבאה, אבל בינתיים עוד לא הצלחנו. כאמור - היא מאד מאד עסוקה. 

שני היה בינתיים היום הכי עמוס שלי השבוע. בבוקר הייתי במספרה, וסוף סוף עשיתי קצת שינוי בצבע, קצת יותר בהיר עם מעט גוונים - יצא ממש יפה. 

אחר כך נפגשתי עם 'מחברת', אחרי שבשבוע שעבר לא הצלחנו להיפגש. היה טוב מאד. 

קניתי כמה חומרי יצירה חדשים עבור שרי, לפעם הבאה שהיא תהיה אצלנו. 

אחר כך היה לי סוף סוף התור אצל האורתופד, והתברר שצדקתי באבחנה: יש לי דלקת בגיד אכילס. מה עושים עם זה? הוא טען שרק פיסיותרפיה, ושזה בדרך כלל עוזר. הוא שלח לי הפנייה דרך הקופה אבל לא היה לי עד היום ניסיון טוב כל כך עם מכוני פיסיותרפיה של קופות החולים, כך שמייד קבעתי עם הפיסיותרפיסטית של גיסתי, שבמקרה התפנה לה תור עבורי כבר היום אחר הצהריים, אז קבעתי ונראה איך יהיה. 

אחרי האורתופד נסענו לבתי, לביקור "יום שני" שמזמן לא קיימנו בגלל המחלות של כולם. אמנם נשמותק שוב לא הרגיש טוב אבל הוא נשאר בחדר בזמן שהותנו, וחכמוד יצא לאימון - אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת חיבוקים. בעיקר היינו עם בתי ושרי, ושיחקתי כל מיני משחקים איתה והכנו שרשראות מחרוזים...והיה נחמד מאד. 

ואז שמענו את הודעת החמאס על דחייה על להודעה חדשה של המשך החזרת החטופים.............ונכנסתי לדכאון עמוק. ועוד לא יצאנו ממנו. 

יום שבת, 8 בפברואר 2025

למדור השרביט החם - זכר ונקבה ברא אותם

בתאריך 07/02/2025 היה נושא מדור השרביט החם  "זכר ונקבה ברא אותם". 

במדור מציין מוטי שהנשיא טראמפ הכריז על שני מינים בלבד בארה"ב מעתה והלאה: זכר ונקבה.

אז ראשית תיקון קטן: הנשיא דיבר על שני מגדרים, לא שני מינים. 

אין ויכוח שקיימים רק שני מינים - זכר ונקבה.

הויכוח נסוב סביב נושא המגדר. 

בארה"ב, ובהדרגה גם בכל שאר העולם, נוצרו במהלך השנים כמה וכמה מגדרים, ועד כמה שהבנתי כל הזמן נוצרים עוד ועוד מגדרים שונים. אני פחות מעורה ולכן לא מכירה את כולם, אבל יש כמובן זכר ונקבה וא-בינארי - שמבקשים שיתייחסו אליהם לא כזכר ולא כנקבה, ויפנו אליהם בדרך כלל כ"הם" או "אתם" - וכבר שמעתי מבן דודי בשיקאגו שחברה של בתו ביקשה שיכנו אותה כ"ז'י" (zhe). יש טרנסג'נדרים, כאלה שממש החליפו את מינם עם הורמונים ו/או ניתוח, וכאלה שרק מזדהים במגדר ששונה מהמין שבו נולדו ביולוגית....ויש עוד מגוון גדול כנראה של "קווירים" (queers) שאני פשוט לא מכירה.....

וזה כמובן מאד לא מוצא חן בעיני טראמפ ושמרנים רבים נוספים, בארה"ב ובעולם. ובכלל, הומוסקסואליות לא מקובלת עליהם, וטראמפ כבר נוקט אמצעים נגד בני אדם שעונים להגדרות האלה. 

לי אישית זה נשמע נורא, פשוט מנקודת הראות של זכויות אדם. נכון שזה לא משהו שאני מכירה מסביבתי הקרובה, אבל לדעתי זכותו של כל אדם להחליט על המגדר שלו, לשנות את המין שלו, להתאהב ולקיים זוגיות חופשית ופתוחה עם מי שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע בזכויות ובחירות של אף אדם אחר. 

הסילוק של הומוסקסואלים מוצהרים מצבא ארה"ב למשל, נשמע לי מחריד. 

מצאתי בפייסבוק שלט שירותים שמצא חן בעיני: 

זה שלט מלא הומור וגם קבלה והכללה. 

בכלל, אני בעד הכללה כמה שאפשר, בעד "חייה ותן לחיות" כמה שאפשר. 
אני לא מאלה שחוששים שככל שתהיה יותר פתיחות כלפי רב מגדריות והומוסקסואליות כך זה עלול להשפיע על הילדים שלי ול"לגרום" להם גם "לרצות" להיות כאלה. וגם אם ילד ירצה להתנסות - למשל בלבוש של מין אחר - כשהוא צעיר, אני לא רואה סיבה להילחץ מזה, אלא להיפך - לאפשר לו, ועם הזמן או שזה באמת יהיה משהו שהוא יזדהה איתו או שזה פשוט יעבור לו כמו הרבה דברים אחרים - אבל זכותו. 

ברור שהורים נלחצים מהתגובות שילד "חריג" כזה עלול לעורר בקרב ילדים אחרים או מורים או הורים של חברים....ואת זה אני מבינה, כי כל עוד העולם שלנו לא באמת פתוח ומכיל ומכליל אז תמיד תהיה סכנה לחריגים ולשונים. 
ועדיין הייתי מקווה שלפחות כלפי הילד עצמו הם יגלו הבנה והכלה, ובעיקר ינהלו שיחה פתוחה וגלויה על ההשלכות.....

וכלפי אנשים בוגרים - חשוב לי לקבל כל אחד כפי שהוא, לא משנה מה המגדר שלו ולא משנה אם זה תואם את המין הביולוגי שלו - לתת מקום לשונה כפי שחשוב לתת מקום לנכה או לכל אחד שהוא לא בדיוק כמוני. 

וגם אם יש שצוחקים על זה, וחושבים שזה מוגזם - מה אכפת לכם? חיו ותנו לחיות. 



יום חמישי, 6 בפברואר 2025

חופשת בטן גב ורגל

לא באמת. 
"בטן" - זו עדיין ההחלמה המקרטעת של T, עם כאבים ודקירות וגירוד ודליפה מהתפרים של הניתוח, ו"גב" אלה כאבי הגב שלי שמציקים לי לסירוגין בימים האחרונים. וכמובן הרגל - הקרסול - גיד אכילס או מה שזה לא יהיה - שעדיין מחכה לאורתופד בשבוע הבא בלי הרבה תקווה. 

מה שבאמת, הוא שנמאס ל-T להיות בבית, והוא היה חייב לצאת להתאוורר קצת. ממש חייב. עכשיו עכשיו. 
מזג האוויר הבטיח להתנהג יפה בתחילת השבוע (להיום הבטיחו סערה...בינתיים כאן ביישוב יורד מידי פעם גשם שקט, ללא רוח וללא סערה). 
אז T כמו T - דבר ראשון הזמין חדש במלון. 
מדובר במלון חדש בכפר הדרוזי בוקעתה שבצפון רמת הגולן. מה זה חדש? נפתח לפני חודש. 
מה שאומר שלא הכל כבר מתפקד. אבל תיכף אגיע לזה. 

דאגתי לשמרתולית עבור מיינקוני - בסך הכל היתה צריכה להיכנס בערב הראשון ובבוקר השני. 
ארזנו טרולי קטן ויצאנו לדרך. 

במרחק רבע שעה מהבית הבנתי ששכחתי מעיל. "תסתובב" הוריתי ל-T, שראה את הפקק המשתרך דרומה במסלול הנגדי ונחרד.... "זה ייקח שעה וחצי!" הוא התבאס. 
"טוב, אז נעצור באיזה קניון בדרך לקנות לי מעיל, כי אין מצב שאני שורדת את צפון רמת הגולן - במיוחד בערב או מוקדם בבוקר - בלי מעיל". ברור. 
אז בכל זאת הוא הסתובב הביתה, לא דרך כביש 4, וראו זה פלא: זה לקח רק רבע שעה להגיע. 
אז הפסדנו חצי שעה בסך הכל מכל הסיבוב הזה. לא נורא בכלל. 

זו היתה הפעם הראשונה שנסענו עם רכב חשמלי לגמרי למרחק שהוא מעל למאה קילומטר, ולמרות שהרכב עושה על הנייר 430 ק"מ (ובפועל כנראה יותר קרוב ל-350), החלטנו לוודא שכל הזמן יש לנו יתרה משמעותית בסוללה. 
באפליקציה של EV EDGE מצאנו עמדת טעינה מהירה בראש פינה, ועצרנו שם לקפה ומאפה. 
העמדה היתה פנויה, לא הכל פעל כמו שצריך. למשל לא ניתן היה לבצע סריקה של הברקוד של העמדה מתוך אפליקציית הטעינה, אלא צריך היה לסרוק אותו באפליקציה אחרת ואז לעשות העתק הדבק לתוך האפליקציה......לא נורא. 
העיקר שהטענו את הרכב בפעם הראשונה בעמדה שאיננה זו שעומדת אצלנו בחצר. 


מראש פינה נסענו לשמורת החולה. 
היה חמים ונעים אבל מעונן לגמרי, והשילוב הזה של אפרוריות כללית, ראות לקויה, ושמורה כמעט ריקה מאד - השרה עלי מצב רוח קצת עגמומי. 
בכל זאת התאמצתי לצלם קצת. 

שמורת החולה - לא ראינו ג'מוסים בכלל וגם לא בופאלו

לוטרה או נוטריה

עופות מים שונים

                                בקושי תפסנו את לוטרה / נוטריה לפני שברחה לתוך הסבך

העיקר שהלכנו לאורך כל המסלול, עלינו למצפה, חילצנו עצמות ונשמנו אוויר צח. 
אגב במהלך הטיול שמענו פיצוץ עז לא ברור. כנראה מלבנון. הוא לא הוזכר בחדשות עד כמה שידוע לי. 

כשיצאנו מהחולה חיפשנו מקום לאכול בו צהריים. 
לצערנו, הרבה מאד מסעדות ועסקים עדיין סגורים בצפון, מסיבות מובנות. גם כשעצרנו בראש פינה, חלק ניכר מהחנויות היה ריק וסגור. עצוב. העסקים האלה גם לא עדכנו את הסטאטוס שלהם בגוגל, כך שבהתחלה הגענו למסעדת שף שכבר מזמן כנראה לא קיימת. בסוף נסענו לקריית שמונה למסעדה שהיא כנראה אושייה בעיר בשם אסתריקה. המקום היה הומה אדם והיה כיף לראות עסק מתפקד ואווירה טובה. המנה של T היתה טובה (קציצות באורז), שלי קצת פחות (שניצל עם ציפס). כנראה הם טובים יותר בתבשילים. 

משם ניסינו להכניס את שם המלון לווייז או לגוגל מאפס ללא הצלחה. 
ניסינו גם להתקשר למלון לשאול איך להגיע, אבל מספר הטלפון שהופיע בגוגל היה שגוי. 
ואז T נזכר שהוא פנה למלון דרך "בוקינג" בשאלה האם יש להם עמדת טעינה לרכב והם חזרו אליו בטלפון, אז צלצלנו למספר שממנו חזרו - ובאמת הגענו למלון. במזל. 

אז כן, אחד הדברים שהמלון לא השקיע בהם הוא לוודא שיש באינטרנט מידע עדכני ומועיל. אגב אפילו תיאור החדרים במלון לא נכון באתר שלהם. T ישר אמר שהם זקוקים לייעוץ עסקי 😂.
כשהתקשרנו הם אמרו לנו להכניס לאפליקצית הניווט את מסעדת "מור מייט" שנמצאת מעבר לרחוב. 
אז למי שמעוניין - חשוב להכניס את המילים המדוייקות : "מסעדת מור מייט, בוקעתה" ולא סתם "מור מייט, בוקעתה" כי אז שתי האפליקציות, גם ווייז וגם מאפס, יובילו לאיזה חור בבוקעתה, לא רחוק אמנם מהמלון אבל גם לא בכיוון בכלל. 

בסוף הצלחנו והגענו אל מלון אוקס Oaks בבוקעתה. בדרך עברנו ליד "רמת טראמפ". סתם קוריוז. 
המלון חדש, כאמור ויפהפה. 
השירות טוב ואדיב. כבר בצ'ק אין הציעו לנו קפה (שחור) ומאפים / פירות יבשים. אחר כך עשו לנו סיור במלון, וליוו אותנו לחדר. 
העיצוב באמת מדהים, נראה שהושקע הרבה בתכנון ובבנייה. 
לקחנו את החדר הבסיסי ביותר - אבל הוא היה יפה ומאובזר כמו שצריך וענק - הרבה יותר ממה שכתוב באתר המלון - עם מיטה גדולה ומקלחת גדולה ונוחה. 
 
הספא של המלון נהדר. 
יש בו גם סאונה יבשה וגם רטובה וגם חמאם וגם ג'אקוזי. וטיפולים כמובן. 
בקומה רביעית יש בריכה מקורה מחוממת, ואת חדר האוכל - שם אכלנו ארוחה מצויינת ומגוונת בבוקר. אמורה להיות במלון גם מסעדה לארוחות ערב אבל היא טרם נפתחה. וגם חדר הכושר טרם נפתח. 
ממילא T לא יכול היה - במצבו - לטבול בג'קוזי או בבריכה, אז סתם ישבנו בסאונה היבשה כמה דקות לפני שהתקלחנו לקראת ארוחת הערב. 

הם המליצו על מסעדה טובה בשם "תושאר בר" ביישוב 'מסעדה' שליד בוקעתה, אבל היא סגורה בימי שני בערב. אז במקום שני המליצו על ארוחת ערב במסעדת T Bone , גם היא ב-' מסעדה'. ממש על "ברכת רם". 

היינו כמעט לבד במסעדה. השירות היה בסדר, החומוס היה מן הטובים שאכלנו אי פעם, אבל על שאר המנות שהזמנו אין לנו שום דבר טוב לומר, פרט לעובדה שהמנות ענקיות. המוסיקה היתה קצת מעיקה. 

כאמור החדר היה יפה ונוח מאד וישנו טוב, בהתחשב בכל הכאבים שהבאנו איתנו מהבית. 

אחרי ארוחת בוקר מושקעת, יצאנו לכיוון שמורת גמלא.
השמיים היו בהירים והיה ממש חם, והראות היתה מעט טובה יותר מאשר ביום הקודם. 

כלוב רביית גוזלי נשרים

נשרים בשמורת גמלא

הגוגל זיהה כ"עירית גדולה"

רקפות מתחת לכל סלע בשמורת גמלא

הלכנו להנאתנו בכל המסלולים, זכינו לראות נשרים למרות שהשעה היתה מוקדמת יחסית - בדרך כלל זרמי האוויר שהם מעדיפים מתחילים מאוחר יותר ביום - וכשסיימנו, החלטנו לבקר בשמורת אירוס הביצות נוב בתקווה לראות נרקיסים - הפרח האהוב עלי ביותר. 

אופס........פספסנו

כמו רבים אחרים הגענו לשמורה וחיפשנו וחיפשנו.............ומהר מאד התאכזבנו. היו הרבה מאד נרקיסים אבל.......כבר הספיקו לנבול. אחרנו את המועד. 

אז החלטנו לצאת חזרה לכיוון הבית, תוך עצירה ביקנעם להטעין שוב את הרכב. 
באפליקציה של EV-EDGE ראינו שיש שתי תחנות טעינה בחניון של קניון G ביקנעם, אחת מהירה מאד ואחת פחות. חשבנו לאכול משהו בזמן שהרכב נטען, ואז לבקר במקום אחד אחרון - עמק השלום, ששם ידענו בוודאות שיש עדיין פריחה נהדרת, כי 'שותפנו' ו'שריתה' טיילו שם עוד באותו הבוקר. 

הגענו ליקנעם וחיברנו את הרכב לטעינה ו............כלום. שום דבר. תקלה. בעמדה המהירה היו שני מטענים, וניסינו, לשווא, את שניהם. ראיתי ש-T מתחיל כבר להיות עצבני, וגם אני הייתי קצת לחוצה - לא היתה לנו מספיק יתרה בסוללה כדי להגיע הביתה, וממש לא בא לנו להתחיל לחפש עמדות טעינה אחרות בדרך..... בסוף התקשרנו לתמיכה של EV-EDGE, ונציגת השירות אמרה מייד "אה, כן, יש תקלה. תטעינו בעמדה השנייה". נו, יופי - כמה הזענו ועברנו ממטען למטען....סתם. כאשר היה כל כך פשוט לשלוח הודעת "לא תקין" על הצג! או לשלוח מישהו שיתלה שלט. או שיתקנו את זה סוף סוף.........

בכל מקרה עברנו לעמדת הטעינה הפחות מהירה, שעבדה תקין, והלכנו לאכול משהו. בשלב הזה כבר לא היה לנו כוח לטייל ואת "עמק השלום" נשאיר לפעם אחרת.......כנראה בשנה הבאה. 
הרכב נטען מספיק כדי להגיע הביתה ולנסוע עוד יומיים עד שהיינו צריכים לטעון שוב, אז בסך הכל זה היה בסדר. גם כן חוויה. 

מיינקוני שמח מאד לקבל את פנינו, הלכנו לנוח ובילינו את שאר אחר הצהריים והערב בבית. 
היה טוב לצאת להתאוורר קצת, והחלטנו שנעשה זאת עכשיו לעיתים קרובות יותר. לא צריך אפילו לקחת לילה, לרוב המקומות בארץ אפשר לנסוע ולחזור באותו היום. 

בינתיים התחלף מזג האוויר....אבל די ברור שהגשם והרוח זמניים. אז עד הטיול הבא....