חזרנו בשבת שעברה ומאז אנחנו רוב הזמן במטבח.
לשמחתי יותר זמן במטבח מאשר בממ"ד, אמנם, אבל עדיין - לארח משפחה עם שלושה ילדים, שניים מהם מתבגרים, זה אומר הרבה בישולים, הרבה פינויים ושטיפות כלים, הרבה כביסות, וגם הרבה משחקים וצחוקים בין לבין.
כאשר בתי וחתני כאן הם תורמים את חלקם ולפחות את הכביסות וחלק מהבישולים הם מנסים לקחת על עצמם, אבל מאז שחזרנו הם יוצאים לעבוד - בתי בקליניקה שלה, וזה לא יום מלא אמנם, אבל חתני בעבודה מהבוקר עד הערב. בעצם לאו דווקא עד הערב אבל הוא לא מגיע ישר הביתה בתום יום העבודה. הוא קופץ אליהם הביתה, הולך לאימון שלו, דואג לצרכים של עצמו ופחות משתתף במאמץ המשפחתי. בתי רבה איתו לא מעט השבוע, ויצא שאפילו ביום הולדתה, שחל השבוע, היחסים ביניהם היו מתוחים.
אחרי הרבה שיחות, חלקן אל תוך הלילה, היא פשוט הבינה שהוא עדיין עמוק במשבר על אבא שלו - הקונפליקט העמוק בין האבל לבין הבגידה, האכזבה, הריב בין האחיות....הוא בכלל לא פנוי לראות אף אחד אחר או לדאוג למה שעובר על בתי או הילדים....זה קשוח, המצב הזה. אבל כרגע אין לה הרבה מה לעשות עם זה. היא עצמה תמכה בו לאורך כל הדרך עד שלאחרונה - עוד לפני המלחמה - כבר היה לה קשה לשאת את הסכסוך המשפחתי שלו, והיא לקחה צעד אחורה. הוא מאד נפגע מזה......שוב, לא מצליח להבין איך זה בעצם משפיע גם עליה. קשה לה לשהות במחיצת כל אחת מהאחיותיו ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, כי זה לא. קשה לה שהגדולה מקטרת על הקטנה ומנסה להסית אותה נגדה. קשה לה להתנהג כאילו כלום לא קרה כשהיא עם הקטנה, כפי שחתני מנסה לעשות כדי לשמור על היחסים, כי כן קרה וגם בתי נפגעה מזה. בקיצור - לא פשוט. ועכשיו כל זה בתוך המלחמה ובתוך לגור אצל ההורים שלה, כאשר יש גם את האלמנט של לראות איך היחסים במשפחה שלנו הכל כל כך בסדר, לעומת מה שקורה אצלו. מאד מאד לא פשוט. ואני מניחה שגם לא פשוט לו להיות כל כך תלוי בנו כלכלית....
והמלחמה עכשיו דוחה עוד יותר את היכולת שלהם למכור את הדירה.........בלי הממ"ד. מסובך.
בכל מקרה אנחנו הצלחנו לחגוג לבתי איכשהו. קניתי בלון הליום ושרי ואני ניפחנו יחד עוד המון בלונים וקישטנו את הבית. הזמנתי לה פרחים ושלחתי אותה לעיסוי מפנק ומפרק...ולמרות שבדיוק חזרנו מיוון ולא נערכתי לאפות את עוגת התותים המסורתית שלי, מצאתי בפריזר את עוגת השמרים הלא פחות מסורתית שלי, שמנו עליה נרות ושרנו לה וחגגנו איכשהו. חתני קנה לה AIR PODS חדשים, שהיא לא ממש רצתה, ובעיקר העדיפה שהוא יהיה איתה ויעזור לה - אבל הוא הגיע בערב וכל מה שהתעסק איתו מרגע שהגיע היה לעטוף את המתנה וללכת להביא סושי. היא היתה די מבואסת ממנו.
בתוך כל זה היתה לי השבוע בדיקת גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה, שקבעתי מזמן ובקושי הצלחתי לחזור מיוון כדי לקיים אותה. זה מצחיק, כי קבעתי את הבדיקה בגלל הרפלוקס שלי, העובדה שאני לוקחת נקסיום כל יום והיה לי חשוב לוודא שאין לי פוליפים בוושט או דלקת (שהיתה לפני עשר שנים), ו"על הדרך" הרופא החליט גם לעשות שוב קולונוסקופיה (אם כבר, אז כבר) למרות שבפעמיים הקודמות הכל היה שם בסדר במעי.
אז יצא שהוושט תקינה (פרט לבקע הסרעפתי "הקטנטן", לדבריו), ודווקא מהמעי הוא הסיר שלושה פוליפים קטנים ואחד גדול יותר, שנשלחו לבדיקה. אז מזל שעשיתי. בכל מקרה הוא אמר לחזור על הבדיקה בעוד שלוש שנים אבל כמובן שאם חלילה התוצאות ההיסטולוגיות יצריכו זאת, נטפל מייד.
אני יודעת שאנשים מקטרים על ההכנה לבדיקה, ובאמת הלילה שלפני הבדיקה התאפיין בהרבה ריצות לשירותים במקביל לריצות לממ"ד (היה לילה "שמח" במיוחד מבחינת אזעקות) אבל לדעתי זה לא היה כזה נורא. העיקר שזה כבר מאחוריי.
אז היו לנו כאן משחקי טאקי ו"ארץ עיר" ו"הרמז" ובסך הכל הרבה מאד כיף וביחד, וגם הרבה שעות שכל אחד מהילדים ספון בחדר עם "זום" או משחקי מחשלב או טלוויזיה...ו-T ואני מבשלים וקופצים לקניות ומסדרים וחוזר חלילה.
מפה לשם עלתה השאלה של ליל הסדר.
בהנחה (לא מבוססת על כלום) שעד אז המלחמה תסתיים, חתני שאל אם אפשר להזמין את המשפחה שלו לליל הסדר. וכאשר הוא אמר "המשפחה" דייקתי אותו כדי להבין את מי זה כולל. אז זה כולל את אמא שלו ואת המשפחה של אחותו הקטנה. וידאתי איתו כמה פעמים, כי ממש לא בא לי לצאת זו שלא הזמינה את אחותו הגדולה ושכל האש תופנה אחר כך אלי. הוא אמר שבטוח, רק הקטנה. אז שאלתי אותה. היא אמרה שתבדוק עם הוריו של בעלה. ותחזור אלי. אם הם לא יבואו אלינו, אשאל את המשפחה של אחי. ואולי המלחמה ממילא תימשך וכל זה לא רלוונטי.
אני מקווה ששותפנו ומשפחתנו יצליחו לנסוע ל"ארמון" ביוון כמתוכנן בסוף החודש לחגוג שם את פסח. בכלל לא בטוח שזה יהיה אפשרי.
שמעתי באקראי השבוע אזכור לאיזשהו מתווה פיצויים לעובדים / עסקים במלחמה. וצחקתי שאם הם יבססו את המתווה על מחזורים של השנה שעברה או זו שלפניה....הם יעשו עוול. לדעתי הם צריכים לבסס את הפיצויים על ההכנסות של אנשים מלפני הקורונה בכלל. כי מאז אף אחד לא באמת חזר לעצמו. לדעתי.
טוב, נראה לי שכיסיתי הכל.
ולא, אין לי מושג מה אנחנו עושים במלחמה הזאת או מה האמריקאים עושים. אין לי מושג מה המטרות האמיתיות. אין לי מושג מה ייחשב הישג או נצחון. אני בעיקר חוששת ששום דבר לא באמת ישתנה, לא מול איראן ולא מול החיזבאללה. ומטריד אותי שלא מזכירים בכלל את החמאס ועזה. כאילו זה כבר לא קיים? אני בעיקר חוששת מההשלכות - המקומיות וגם הגלובליות - של המלחמה הזאת.
אני לא מבינה איך תושבי הצפון יכולים לחיות במצב הנוכחי......זה בלתי נסבל.
יאללה, שיהיה סופשבוע שקט.
