‏הצגת רשומות עם תוויות דלקת בגיד אכילס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דלקת בגיד אכילס. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 בפברואר 2025

חברות, נכדים, הרבה דמעות ודכאון

 החורף הגיע סוף סוף ואני דווקא מרוצה. 

אמנם קר לי, אבל אני מצויידת היטב - בבית בז'קט פליז מצוין, ובחוץ במעיל משובח וכובע. 

ולפעמים אנחנו אפילו מדליקים את החימום. בעיקר כשקר ל-T, כי כאמור אני מסודרת מבחינת חימום הגוף. 

בששי נסענו לתל אביב להופעה של שלמה ארצי בהיכל התרבות בצהריים. זו היתה מתנת יום ההולדת שלי מבתי וחתני.

כשהייתי צעירה היו לי כמה וכמה אלבומים של שלמה ארצי - בקלטת, באוטו בעיקר - שהייתי שומעת בלופ. את רוב השירים ההם אני עדיין יודעת בעל פה. אחר כך המשכתי לאהוב אותו אבל כבר לא קניתי תקליטים / קלטות...

יצא לי ללכת לשתי הופעות שלו בקיסריה, בתחילת שנות האלפיים. היה מצוין. 

אני מודה שאת האלבומים המאוחרים יותר שלו אני פחות מכירה, אבל יש מתוכם הרבה שירים ששמעתי ואני אוהבת. 

גם T אוהב אותו, ושמח לקבל את המתנה הזאת. 

היתה הופעה מצוינת. הבן אדם הופיע כמעט שלוש שעות ברצף, כאשר שיר רודף שיר ובין לבין הוא קצת דיבר, עם נגנים מעולים - שחלקם מלווים אותו כבר עשרות שנים וחלקם חדשים אבל משובחים - והקהל היה לגמרי איתו. כולם ידעו את כל המילים של כל השירים, גם כאלה שלא היו מוכרים לנו. היו שם מכל הגילאים. 

היו שם גם כמה משפחות שכולות מהשנה וחצי האחרונה, אחת מהן טרייה טרייה ממש מדצמבר האחרון. הוא חלק כבוד לנופלים. הוא חלק כבוד לחטופים. למפונים. הוא שר שירים שמתאימים לתקופה ולמצב הרוח.

אפשר לומר ששלוש שעות שרנו ובכינו, ובכינו ושרנו. היה מעולה. 

בערב המשכנו לבכות, איכשהו יצא לנו לראות כתבות בטלוויזיה שקרעו לנו את הלב.

ואז למחרת היתה השבת שבה חזרו שלושת החטופים אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי. והבכי והאימה והתסכול רק התגברו. 

עם כל כמה שניסינו להמנע בשנה וחצי האחרונות מההשוואה - המילה "שואה" פשוט קפצה לה מעצמה. הם נראו כמו המשוחררים ממחנות הריכוז וההשמדה בשואה. אי אפשר להתווכח עם זה. וממשלתנו....לא בוער לה בכלל להחזיר את האחרים. להיפך, היא עושה הכל כדי לטרפד את המשך ביצוע המתווה הנוכחי וכמובן את ההמשך. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...........

עשינו הפסקה באמצע השבת מהטלוויזיה והבכי כי בתי הגיעה עם חתני והנכדים. זה היה ממש מזור לנפש. היה כל כך טוב להיות איתם, לאכול איתם אוכל טעים, להתחבק. 

אחר כך ביקרנו אצל הורי, מה שהרגיש יותר כמטלה מאשר ביקור משפחתי. מילא, ככה זה עכשיו. 

אחר כך נשמותק נזכר שהוא היה אמור לראיין אותי לטובת עבודת השורשים שלו (זו עבודה מתמשכת על פני שנה שלמה...כל שבוע משהו אחר, מישהו אחר מהמשפחה המורחבת). אז הוא שלח לי את השאלות וכתבתי לו את התשובות....היה דווקא מעניין. 

למשל גם איפה ומתי נולדתי אבל גם המאכלים שהיו נהוגים אצלי בבית, השירים ששרו, הסיפורים שסיפרו ומנהגים אחרים......שפות שדיברו בבית. כל מיני. וגם איך פגשתי את סבא. נחמד שהם נחשפים לסיפורים האלה, שלפעמים גם ככה צצים בשיחות בינינו אבל בדרך כלל לא. 

בראשון סוף סוף הצלחתי להיפגש עם שלהבת, שכנתי ההיפר אקטיבית (שפעם נהגה לעזור לנו עם החתולים כשהיינו נוסעים). שתינו מאד אוהבות זו את זו אבל היא כל כך תזזיתית ועסוקה כל הזמן שנדיר שאנחנו מצליחות לשבת לדבר, לשתות יחד קפה....אז הפעם ממש קבענו ביומן והצלחנו. כבר בסוף המפגש ניסיתי לקבוע את הפעם הבאה, אבל בינתיים עוד לא הצלחנו. כאמור - היא מאד מאד עסוקה. 

שני היה בינתיים היום הכי עמוס שלי השבוע. בבוקר הייתי במספרה, וסוף סוף עשיתי קצת שינוי בצבע, קצת יותר בהיר עם מעט גוונים - יצא ממש יפה. 

אחר כך נפגשתי עם 'מחברת', אחרי שבשבוע שעבר לא הצלחנו להיפגש. היה טוב מאד. 

קניתי כמה חומרי יצירה חדשים עבור שרי, לפעם הבאה שהיא תהיה אצלנו. 

אחר כך היה לי סוף סוף התור אצל האורתופד, והתברר שצדקתי באבחנה: יש לי דלקת בגיד אכילס. מה עושים עם זה? הוא טען שרק פיסיותרפיה, ושזה בדרך כלל עוזר. הוא שלח לי הפנייה דרך הקופה אבל לא היה לי עד היום ניסיון טוב כל כך עם מכוני פיסיותרפיה של קופות החולים, כך שמייד קבעתי עם הפיסיותרפיסטית של גיסתי, שבמקרה התפנה לה תור עבורי כבר היום אחר הצהריים, אז קבעתי ונראה איך יהיה. 

אחרי האורתופד נסענו לבתי, לביקור "יום שני" שמזמן לא קיימנו בגלל המחלות של כולם. אמנם נשמותק שוב לא הרגיש טוב אבל הוא נשאר בחדר בזמן שהותנו, וחכמוד יצא לאימון - אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת חיבוקים. בעיקר היינו עם בתי ושרי, ושיחקתי כל מיני משחקים איתה והכנו שרשראות מחרוזים...והיה נחמד מאד. 

ואז שמענו את הודעת החמאס על דחייה על להודעה חדשה של המשך החזרת החטופים.............ונכנסתי לדכאון עמוק. ועוד לא יצאנו ממנו. 

יום שישי, 31 בינואר 2025

אז מה קורה בינתיים

בראש ובראשונה הבטן מתהפכת מהסיוט שעברו ארבל יהוד וגדי מוזס אתמול בדרך לשחרור.....

זה ממש החזיר אותי לשבעה באוקטובר...לכעס ולפחד ולתסכול....ולרצון - כן, אני מודה ומתוודה - למחוק שם את כולם. פשוט למחוק. לא ידעתי שיש בי דחפים כאלה בכלל. בני אדם באשר הם בני אדם וכו..............."אזרחים", "בלתי מעורבים"....אוף. 

נורא. נורא מה שהם עברו ונורא מה שזה עשה לי - הוציא ממני את האינסטינקטים ההישרדותים הכי בסיסיים. טוב שזה רק בתחושות ואין לי באמת כוח או יכולת לעשות עם זה שום דבר. וטוב שבכל זאת יש את ה- frontal cortex או איך שקוראים לזה.....ובכל זאת אפשר לחשוב רוב הזמן בצורה הגיונית ורציונלית. 

שרי ממשיכה להיות חולה, ובנוסף לכל יש לה פריחה בכל הגוף וכאבי תופת באוזניים. אנחנו כל כך מתוסכלים מזה שבתי וחתני לא עשו לה ניתוח כפתורים כשהתברר שגם לה יש בעייה כמו שהיתה לנשמותק. סתם הם הלכו לרופא אף אוזן גרון שונה מזו שהלכו אליה עם נשמותק והוא היה כל כך בטוח בעצמו שעם הגיל זה יחלוף............

נראה לי שעכשיו סוף סוף הם יפעלו בכיוון. 

בינתיים יש להם לילות בלי שינה, והם איכשהו עושים תורנות גם על הלילה וגם על יום העבודה. לא פשוט. 

בביקור של T אצל ד"ר בקע הוסרו לו שניים מהתפרים החדשים (שתפרו את הקרע בתפרים) ושניים יוסרו כנראה בשבוע הבא. הרופא טען שהמצב טוב - בטח טוב, לא כואב לו, לא מגרד לו, לא דוקר לו....רק T סובל! מילא, היתה איזו הקלה כשהוסרו שני התפרים....והוא גם קיבל פטור מהחגורה הרחבה והותר לו לחזור לחגורת בקע טבורי קטנה יותר, שהרבה פחות מציקה לו. הדליפה ממשיכה, אבל עכשיו אנחנו דווקא מרוצים מזה, כי כאשר הנוזלים מצטברים מתחת לתפרים (או מתקרשים כמו שקרה לפני שבועיים) זה גם מכאיב מאד וגם עובדה שהם לחצו ופתחו את התפרים. אז שיזרום..........

עם הרגל (גיד אכילס או מה שזה לא יהיה) אני מצליחה איכשהו לתמרן עם האימונים שלי - לא עושה בכלל על האליפטיקל וגם כשעושה הליכות - הורדתי את המרחק לששה קילומטר....כי מעל לזה מתחיל לכאוב. מחכה לתור אצל האורתופד. 

קוראת ספר נחמד בשם 'איירפורט TIME' מאת שילה ענבר, ורק עכשיו אני מבינה שזה בעצם ספר המשך לספרה הראשון "כל הדברים היפים", שההתרחשויות בו מוזכרות בספר הנוכחי. לא נורא. הוא כולו מסופר בזמן הקורונה, מה שגם מחזיר אותי לתקופת הטרלול ההיא שעבר על חיינו ממש לא מזמן. די הזוי. 

אבא עבר השבוע בהצלחה אקו לב בתל השומר, ונאמר לו שמצבו יציב. כלומר אין שינוי. שזה גם משהו. 

קבלנו הארכה של שלושה חודשי "אי אכיפה" נוספים על המטפלת שלו, אז בינתיים עניינים כרגיל. 

ה"חשמל החכם" אצלנו בבית בתקלה, איש התמיכה שלנו בחו"ל, וזה משעשע לראות אותנו מנווטים בין המתגים ה"טפשים" הבודדים בחיפוש אחר המתג שמפעיל או מנטרל משהו שבדרך כלל המתג ה"חכם" או המחשב החכם שולטים בו.

כשרק נכנסנו לבית עשיתי מיפוי של כל הפאנלים ה"חכמים" וה"טפשים", כמה שנים לפני שהכנסנו גם את ה"מחשב החכם". וטוב עשיתי, כי עכשיו אנחנו נעזרים בהם מאד. מתברר שלא לכל התאורה בבית יש בכלל מתג "טיפש" כגיבוי...ואנחנו בינתיים מסתדרים עם מה שיש. ידעתי כשנכנסנו לגור כאן ו-T התפרע עם מערכת החשמל שהבית הזה הרבה יותר מדי חכם בשבילנו.......😉

מה עוד? 

החלפתי למיינקוני את ארגז החול שמטבח לארגז גדול יותר - שיהיה לו נוח. אין באמת ארגזי חול גדולים יותר, ופשוט קנינו באיזו חנות סטוק זול ארגז במימדים שהתאימו, וזה עובד ממש יפה. בינתיים הארגז החדש בקצה המטבח, לא באמצע, ובינתיים לא היו "שלוליות" של שתן ליד התנור.........אז נראה אם נצליח לאט לאט בכל זאת לסלק את הארגז מהמטבח. בארגז הישן שיושב במקום "המסורתי" בחדר הכביסה, מיינקוני הפסיק להשתמש בכלל 😧

העיקר שהוא מתוקי. 

ועכשיו ש-T לא מרגיש טוב הוא בא לישון איתו לפעמים במהלך הלילה. כמו שהוא עשה לי כשהייתי חולה. מדהים החתול הזה. 

אז בטח נקפוץ אל הורי היום או מחר, ו-T כבר מכין להם גלידה....כי הבנו שזה הדבר היחיד שאבא שלי ממש מרגיש את הטעם שלו ונהנה לאכול. 

ומעבר לזה צפוי סוף שבוע שקט........עם הרבה מתח כמובן לקראת שחרור חטופים נוסף מחר. 

יום שני, 27 בינואר 2025

כאבים והקלות

השבוע T הרגיש די לא טוב באופן כללי. התפרים החדשים כאבו ודקרו וכל צלקת הניתוח גרדה בטירוף, והיתה הרגשה כללית של איכס וגם נמאס לו מההחלמה האינסופית הזאת שלא נגמרת.... מסכן. 

הבוקר הוא התעורר במצב טיפה יותר טוב, ובכל מקרה הוא החליט שאם כואב לו הוא פשוט ייקח כדור לשיכוך הכאב ולא יסבול סתם. 

אצלי הדלקת בגיד אכילס (או מה שזה לא יהיה) ממש החמירה, בעיקר לאחר השימוש באליפטיקל, אז הפסקתי עם האליפטיקל לגמרי, עברתי רק להליכות - בחוץ או על המסילה - וירדתי לפעילות גופנית אחת ביום. גיליתי (בדרך הקשה) גם שאחרי ששה קילומטר גם זה מתחיל לכאוב אז אני הולכת פחות מהרגיל. וזה עוזר. ובינתיים מחכה לתור שקבעתי אצל האורתופד.

בנוסף פתאום אתמול והיום קמתי עם כאבי גב. אתמול זה השתחרר די מהר אבל הבוקר זה היה די נורא. לא ברור מה קורה איתי. מרגישה כמו גרוטאה, שעוד מעט - מחר - בת 66. לא מתאים. 

יום אחרי שהייתי אצל בתי ושמרתי על שרי, חכמוד חלה שוב. היה לו חום גבוה ממש. פעם אחת הגיע, לפי המדחום שלהם, ל 41.6 וכולנו נבהלנו נורא כמובן, במיוחד לאור המקרים ששמענו בחדשות על ילדים בגילאים שונים ללא מחלות רקע שנפטרו פתאום משפעת וכדומה. הם מייד הורידו לו את החום, גם בעזרת כדורים וגם במקלחת, ועכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, אבל כמובן לא התראינו איתם מאז. וגעגוע. 

ביקרנו אצל הורי ונראה היה שמצבו של אבא טוב יותר, או שלפחות הוא מתמודד איתו טוב יותר. 

היה אצלו קלינאי תקשורת מומחה לבליעה סוף סוף - וכל הכבוד לאח במרפאת האחוזה שגרם לזה לקרות - אבל כמו כל הקלינאי תקשורת הקודמים, גם הוא נתן לאבא אור ירוק לשתות רגיל, ומייד התחילו אצל אבא השיעולים וההשתנקויות כתוצאה מכך, אז הוחלט ברוב קולות של המשפחה להתעלם מזה ולהמשיך להסמיך את כל הנוזלים וזהו. פחות נעים, פחות מרווה, אבל מציל חיים. 

ביקרה אצלם גם עובדת סוציאלית מביטוח לאומי, כנראה לוודא בעיניים מה מצבם, והשאירה את רמת התלות / סיעוד של שניהם כפי שנקבע מלכתחילה. בסך הכל הכסף שהם יקבלו כתוצאה מכך (ישירות לחשבון שלהם בלי לעבור דרך חברת סיעוד כלשהי) די יכסה את רוב ההוצאות על המטפלת, כך שהם מרוצים. 

יחד עם T המשכתי לתכנן את טיול בר המצווה המתוכנן של נשמותק (שמתוכנן לחגי תשרי) וכאשר שלחנו להם קישור של הקרוז שהזמנו, נשמותק התקשר אלינו ביוזמתו כולו בעננים כדי להודות לנו. איזה ילד! הוא אמר שלא יכול היה לבקש יותר מזה. שמחנו לבשר לו שיהיה עוד יותר מזה........בסופו של דבר. רק שבאמת נהיה בריאים ושהמצב יאפשר זאת. 

אבל לאורך כל השבוע - גם בימים וגם בלילות - מה ששלט לי בגוף ובראש היה נושא החטופים/ות. המתח והלחץ לקראת השחרור, והעדרה של ארבל יהוד מהרשימה של השבת האחרונה, ואחר כך עצירת הנסיגה מציר נצרים והחשש שהעסקה תתפוצץ ולא נקבל עוד חטופים........המתח די גמר אותי. 

ההקלה הבוקר כשהתעוררתי לחדשות שגם ארבל וגם אגם וגם עוד מישהו - אולי קית סיגל - ישוחררו באמצע השבוע, ובשבת יהיו עוד שלושה חטופים חיים............היתה עצומה. עדיין המתח שולט, עד שזה יקרה כמובן בפועל. ושהעיסקה תמשיך. ושיסכימו גם על השלב הבא. לחץ עצום. 

וגם עם לבנון הושגה איזושהי הסכמה - הארכת הפסקת האש ודחיית הנסיגה של צה"ל בעוד כשבועיים שלושה....נראה מה יהיה עם זה, וברור לי לגמרי שהתושבים חוששים לחזור לבתיהם בצפון. 

רק בתוך מדינתנו המסכנה אין הסכמות בין אף אחד לאף אחד, ועכשיו משבר חוקתי בין שר המשפטים ובית המשפט העליון......אנחנו נתפרק מבפנים הרבה לפני שאויבנו יפרקו אותנו מבחוץ............כך אני מרגישה. 

יום רביעי, 22 בינואר 2025

השבוע שהיה

היה שבוע רווי מתחים והתרגשות. 

בששי רווינו הרבה נחת מבתי ומשפחתה, שהגיעו לארוחת ערב. למרות שהוא לא במיטבו, T התעקש להכין ארוחה, והיה טעים ונעים מאד. 

אחרי האוכל ישבנו ותכננו קצת את טיול בר המצווה של נשמותק. אם הכל יסתדר, אנחנו מתכננים לנסוע איתם לארה"ב בחגי תשרי. גם לטייל ולבלות וגם לבקר אצל בני. כולם מאד מתרגשים לקראת טיול כזה. 

כמובן שכאשר בתי התיישבה למלא את בקשות הויזה (ESTA) האמריקאית, היא גילתה שהיא חייבת לחדש את הדרכונים של חתני ושני הבנים. טוב שיש זמן. ונקבע כבר תור במשרד הפנים לבנים באפריל (חתני יכול לחדש בדואר, מסתבר). 

בשבת נפגשנו עם אחי, גיסתי ואחיינית2 אצל הורי, כדי לחגוג לאמי יום הולדת. אי אפשר לומר שזו היתה חגיגה בכלל, להורי אין מצב רוח לחגוג, לא הוגשה אפילו שתייה... אבל היה מפגש משפחתי נעים. אחיינית1 ונכדנית1 היו חולות אז לא יכלו להגיע. 

אבא שלי היה כאוב ובקושי השתתף בשיחה, ואז בסוף כשקמנו ללכת אמר שכיף שבאנו ושקשה לו עם זה שקודם היינו מבקרים כל יום ועכשיו רק פעם בשבוע. "רק זה חסר לנו" אמר לי T כשיצאנו משם. "לבקר אצלו כל יום" כמו שעשינו כשהיה מאושפז ובשיקום. האמת שאין לי (אין לנו) כל כך כוח אליו, למרות שאנחנו עדיין עושים הכל כדי לתמוך ולעזור. אני לגמרי מודעת לכך שאני עושה הכל מתוך חובה ונאמנות אבל לא יותר מזה. 

אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין ביני לבין הורי את אותה הזרימה של אהבה פשוטה שאני מרגישה ביני לבין הילדים שלי. אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ועכשיו הם גם מאד מאד זקוקים לי ודי תלויים בי (בנו, ב-T לא פחות מאשר בי), אבל אלה לא היחסים שלמדתי שקיימים לאחר שאני נהייתי אמא. ככה זה, אין מה לעשות. עדיין אני (אנחנו) לגמרי כאן בשבילם בכל מה שהם צריכים. ובאמת השבוע הגענו איזה בוקר לשבת עם אבא על המיסים בארה"ב. 

בראשון חזרו שלוש החטופות הראשונות, והמתח היה בשיאו ואחר כך גם ההתרגשות. אני מרגישה שלא ממש אנשום עד שכולם יחזרו, ושיש חשש גדול מאד שמישהו יטרפד משהו בדרך ולא כולם יחזרו. זה גומר אותי. ובסוף השבוע צפוי הפרק הבא. מלחיץ ברמות על. 

ואז בתחילת השבוע הדליפה של T השתנתה, מנוזל לגושים - כנראה קרישים - ובאיזשהו שלב הם פרצו את התפרים ונפער לו בור קטן מתחת לטבור. משהו מפחיד. צילמתי ושלחנו למנתח, שמייד זימן אותו לאיכילוב ותפר אותו היטב, ועכשיו התפרים האלה דוקרים ומכאיבים לו מאד.......כך שהסאגה רחוקה מלהסתיים. לפחות נראה שהדליפה נפסקה. אבל יש כנראה עוד קרישים כאלה מתחת לעור, והתקווה היא שהם ייספגו פשוט בגוף. איזה סרט מסובך זה! 

בשלישי אספתי את שרי מהגן, כשבתי היתה בלימודים, וביליתי זמן איכות איתה ואפילו חלק מהזמן עם נשמותק וחכמוד, למרות שרוב הזמן הם היו כמובן בחדר. קבלתי הרבה מאד חיבוקים משלושתם וזה היה כיף גדול. את T השארתי הפעם בבית, כי הוא היה כאוב ועדיף היה לו להישאר לנוח. כששרי שמעה שסבא לא מרגיש טוב היא מייד רצתה שניסע אלי הביתה כדי שהיא תוכל לטפל בו. כזאת מתוקה. אחר כך עברנו בסופר, כי חכמוד ביקש איזה שוקולד שהוא אוהב. קנינו לנשמותק עוגיות שהוא אוהב אבל דווקא את השוקולד שחכמוד ביקר לא מצאנו שם. ואז שרי הורידה מהמדף דגני בוקר שהיא מאד אוהבת ושהם הפסיקו לקנות, בגלל הסוכר, וביקשה שאקנה ואשים אצלי בבית "שאבא לא יראה" כדי שהיא תוכל לאכול את זה לארוחת בוקר כשתבוא לישון אצלנו. תחמנית הקטנה הזאת. 

ל"קינוח" התפתחה לי כנראה דלקת בגיד אכילס ברגל שמאל. אני צריכה לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם זה. אולי גם זה פתיר באמצעות שיפצור המדרסים....בכל מקרה ניסיתי מנוחה (כשהייתי חולה הרי לא התאמנתי בכלל) וניסיתי כדורים נוגדי דלקת...זה לא עזר, ועכשיו אני עושה תרגילים (סיבוב הקרסול, פוינט ופלקס וכו) ונראה שיש הקלה.... כמו כן נראה שזה פחות כואב בהליכה ויותר בעת האימון על האליפטיקל, אז אולי אעשה הפסקה עם האלפיטיקל לזמן מה ונראה אם זה עוזר.....