‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת איראן 2025. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת איראן 2025. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 במרץ 2026

שבוע של טילים ובישולים

חזרנו בשבת שעברה ומאז אנחנו רוב הזמן במטבח. 

לשמחתי יותר זמן במטבח מאשר בממ"ד, אמנם, אבל עדיין - לארח משפחה עם שלושה ילדים, שניים מהם מתבגרים, זה אומר הרבה בישולים, הרבה פינויים ושטיפות כלים, הרבה כביסות, וגם הרבה משחקים וצחוקים בין לבין. 

כאשר בתי וחתני כאן הם תורמים את חלקם ולפחות את הכביסות וחלק מהבישולים הם מנסים לקחת על עצמם, אבל מאז שחזרנו הם יוצאים לעבוד - בתי בקליניקה שלה, וזה לא יום מלא אמנם, אבל חתני בעבודה מהבוקר עד הערב. בעצם לאו דווקא עד הערב אבל הוא לא מגיע ישר הביתה בתום יום העבודה. הוא קופץ אליהם הביתה, הולך לאימון שלו, דואג לצרכים של עצמו ופחות משתתף במאמץ המשפחתי. בתי רבה איתו לא מעט השבוע, ויצא שאפילו ביום הולדתה, שחל השבוע, היחסים ביניהם היו מתוחים. 

אחרי הרבה שיחות, חלקן אל תוך הלילה, היא פשוט הבינה שהוא עדיין עמוק במשבר על אבא שלו - הקונפליקט העמוק בין האבל לבין הבגידה, האכזבה, הריב בין האחיות....הוא בכלל לא פנוי לראות אף אחד אחר או לדאוג למה שעובר על בתי או הילדים....זה קשוח, המצב הזה. אבל כרגע אין לה הרבה מה לעשות עם זה. היא עצמה תמכה בו לאורך כל הדרך עד שלאחרונה - עוד לפני המלחמה - כבר היה לה קשה לשאת את הסכסוך המשפחתי שלו, והיא לקחה צעד אחורה. הוא מאד נפגע מזה......שוב, לא מצליח להבין איך זה בעצם משפיע גם עליה. קשה לה לשהות במחיצת כל אחת מהאחיותיו ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, כי זה לא. קשה לה שהגדולה מקטרת על הקטנה ומנסה להסית אותה נגדה. קשה לה להתנהג כאילו כלום לא קרה כשהיא עם הקטנה, כפי שחתני מנסה לעשות כדי לשמור על היחסים, כי כן קרה וגם בתי נפגעה מזה. בקיצור - לא פשוט. ועכשיו כל זה בתוך המלחמה ובתוך לגור אצל ההורים שלה, כאשר יש גם את האלמנט של לראות איך היחסים במשפחה שלנו הכל כל כך בסדר, לעומת מה שקורה אצלו. מאד מאד לא פשוט. ואני מניחה שגם לא פשוט לו להיות כל כך תלוי בנו כלכלית....

והמלחמה עכשיו דוחה עוד יותר את היכולת שלהם למכור את הדירה.........בלי הממ"ד. מסובך. 

בכל מקרה אנחנו הצלחנו לחגוג לבתי איכשהו. קניתי בלון הליום ושרי ואני ניפחנו יחד עוד המון בלונים וקישטנו את הבית. הזמנתי לה פרחים ושלחתי אותה לעיסוי מפנק ומפרק...ולמרות שבדיוק חזרנו מיוון ולא נערכתי לאפות את עוגת התותים המסורתית שלי, מצאתי בפריזר את עוגת השמרים הלא פחות מסורתית שלי, שמנו עליה נרות ושרנו לה וחגגנו איכשהו. חתני קנה לה AIR PODS חדשים, שהיא לא ממש רצתה, ובעיקר העדיפה שהוא יהיה איתה ויעזור לה - אבל הוא הגיע בערב וכל מה שהתעסק איתו מרגע שהגיע היה לעטוף את המתנה וללכת להביא סושי. היא היתה די מבואסת ממנו. 

בתוך כל זה היתה לי השבוע בדיקת גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה, שקבעתי מזמן ובקושי הצלחתי לחזור מיוון כדי לקיים אותה. זה מצחיק, כי קבעתי את הבדיקה בגלל הרפלוקס שלי, העובדה שאני לוקחת נקסיום כל יום והיה לי חשוב לוודא שאין לי פוליפים בוושט או דלקת (שהיתה לפני עשר שנים), ו"על הדרך" הרופא החליט גם לעשות שוב קולונוסקופיה (אם כבר, אז כבר) למרות שבפעמיים הקודמות הכל היה שם בסדר במעי.

אז יצא שהוושט תקינה (פרט לבקע הסרעפתי "הקטנטן", לדבריו), ודווקא מהמעי הוא הסיר שלושה פוליפים קטנים ואחד גדול יותר, שנשלחו לבדיקה. אז מזל שעשיתי. בכל מקרה הוא אמר לחזור על הבדיקה בעוד שלוש שנים אבל כמובן שאם חלילה התוצאות ההיסטולוגיות יצריכו זאת, נטפל מייד. 

אני יודעת שאנשים מקטרים על ההכנה לבדיקה, ובאמת הלילה שלפני הבדיקה התאפיין בהרבה ריצות לשירותים במקביל לריצות לממ"ד (היה לילה "שמח" במיוחד מבחינת אזעקות) אבל לדעתי זה לא היה כזה נורא. העיקר שזה כבר מאחוריי. 

אז היו לנו כאן משחקי טאקי ו"ארץ עיר" ו"הרמז" ובסך הכל הרבה מאד כיף וביחד, וגם הרבה שעות שכל אחד מהילדים ספון בחדר עם "זום" או משחקי מחשלב או טלוויזיה...ו-T ואני מבשלים וקופצים לקניות ומסדרים וחוזר חלילה. 

מפה לשם עלתה השאלה של ליל הסדר. 

בהנחה (לא מבוססת על כלום) שעד אז המלחמה תסתיים, חתני שאל אם אפשר להזמין את המשפחה שלו לליל הסדר. וכאשר הוא אמר "המשפחה" דייקתי אותו כדי להבין את מי זה כולל. אז זה כולל את אמא שלו ואת המשפחה של אחותו הקטנה. וידאתי איתו כמה פעמים, כי ממש לא בא לי לצאת זו שלא הזמינה את אחותו הגדולה ושכל האש תופנה אחר כך אלי. הוא אמר שבטוח, רק הקטנה. אז שאלתי אותה. היא אמרה שתבדוק עם הוריו של בעלה. ותחזור אלי. אם הם לא יבואו אלינו, אשאל את המשפחה של אחי. ואולי המלחמה ממילא תימשך וכל זה לא רלוונטי. 

אני מקווה ששותפנו ומשפחתנו יצליחו לנסוע ל"ארמון" ביוון כמתוכנן בסוף החודש לחגוג שם את פסח. בכלל לא בטוח שזה יהיה אפשרי. 

שמעתי באקראי השבוע אזכור לאיזשהו מתווה פיצויים לעובדים / עסקים במלחמה. וצחקתי שאם הם יבססו את המתווה על מחזורים של השנה שעברה או זו שלפניה....הם יעשו עוול. לדעתי הם צריכים לבסס את הפיצויים על ההכנסות של אנשים מלפני הקורונה בכלל. כי מאז אף אחד לא באמת חזר לעצמו. לדעתי. 

טוב, נראה לי שכיסיתי הכל. 

ולא, אין לי מושג מה אנחנו עושים במלחמה הזאת או מה האמריקאים עושים. אין לי מושג מה המטרות האמיתיות. אין לי מושג מה ייחשב הישג או נצחון. אני בעיקר חוששת ששום דבר לא באמת ישתנה, לא מול איראן ולא מול החיזבאללה. ומטריד אותי שלא מזכירים בכלל את החמאס ועזה. כאילו זה כבר לא קיים? אני בעיקר חוששת מההשלכות - המקומיות וגם הגלובליות - של המלחמה הזאת. 

אני לא מבינה איך תושבי הצפון יכולים לחיות במצב הנוכחי......זה בלתי נסבל. 

יאללה, שיהיה סופשבוע שקט. 



יום רביעי, 25 ביוני 2025

מאפס למאה

נו, טוב, מעשרה אחוז למאה. 

וכך בן לילה או בן כמה שעות אפילו, נגמרה המלחמה. לכאורה. כלומר, מלחמת איראן. לא מלחמת עזה. לא, את העונש הזה עם המחירים הכבדים מנשוא שכרוכים בו - את זה לא מסיימים עדיין. על שבעת החיילים מההנדסה הקרבית שנהרגו אתמול בעזה שמענו כבר בערב הקודם. יש טלגרם ויש קבוצות וואטסאפ והכל רץ עוד לפני שהותר לפרסום. ממש דכאון.

בבוקר עוד הריצו אותנו לממ"ד כל כמה דקות (ופעם אחת התריעו שתיכף יריצו אותנו ובסוף זה לא קרה) ואז בבת אחת פתאום הכל חוזר לשיגרה. ובישראל כמו בישראל, בבת אחת הכל נפתח. הכל רץ. הכבישים עמוסים. העבודה. הפגישות. הכל כאילו ממשיך בדיוק מהיכן שהפסיק, בלי רגע לנשום.

כל המטופלים של בתי, שחלקם ביטלו פגישות בשבועיים האחרונים וחלקם ביקשו פגישות בזום - פתאום חוזרים לשעה שלהם כרגיל. 

האמהות של החברות של שרי שתכננו לשרי ולבנות שלהן יום הולדת בפארק - שבוטל בגלל המלחמה - כבר מתאמות מייד מועד חדש לחגיגה. 

בגן כבר הוכרז על מסיבת סיום בששי וכבר נשלחות מטלות - עשרים ביצים קשות, זה מה שביקשו מבתי. 

כאילו לא עברנו את השבועיים האלה. כאילו אנשים בנויים ממתג ON/OFF. 

ואני רואה שבתי מתקשה עם זה. 

וגם שרי.

כשבישרו לשרי שמסיעים אותה לגן הבוקר, היא שאלה אם אפשר להישאר לישון אצל סבא וסבתא. בתי הבינה שהמעברים קשים לה, ושאלה אותנו אם זה בסדר. 

ברור שזה בסדר. עוד לילה, עוד שני לילות - שיישארו כמה שהם רוצים. 

גם ככה זה יהיה מבצע לוגיסטי לא קטן להעביר בחזרה את כל מה שהם הביאו הנה בהדרגה במהלך השבועיים האחרונים. 

בינתיים הם נסעו - לעבודה, לגן, לחברים וחוגים - ונשארנו לבד. ועכשיו T בטיפול דיקור, ואני פה עם המנקה. שמקבלת יפה את העובדה שפתאום יש לה עוד שני חדרים לנקות, והם הרבה יותר מבולגנים ממה שהיא רגילה אצלנו. אבל היא הרי רגילה לזה בבתים אחרים. 

בינתיים המשכתי בתנופה את מה שהתחיל בזמן מלחמת איראן (מסרבת לכינוי "עם כלביא") - משתלטת על פינה כלשהי בבית ומתחילה לפנות דברים מיותרים. ויש המון כאלה. זה התחיל ממוטיבציה לדלל את כל מה שנמצא בממ"ד ובמרתף. דווקא בתחום הזה לא התקדמנו הרבה עדיין, נראה ש-T מתקשה עם זה ועשה הכל כדי לדחות ולדחות דווקא את הפעילות הזאת, והרי 99% ממה שיש במרתף ובממ"ד אלה דברים שהוא צריך להחליט עליהם. 

אבל הוא וחתני והילדים הגדולים עשו עבודה יפה בחצר, העיפו דברים ישנים שאף אחד לא צריך (כמו נדנדה של תינוק, כסאות נוח וכסאות מתקפלים שהתבלו כל כך שלא ניתן היה להשתמש בהם וסתם כיערו את החצר ועוד כהנא וכהנא). 

אתמול התלבשתי על הארון בחדר האורחים והעפתי טונות של מעילים ישנים שברור שלעולם לא נשתמש (תרמנו, למרות שבאתר התרומה גילינו באיחור קל שלט שביקש לא להביא בגדי חורף. אופס). 

היום התחלתי להתלבש על הארון בחדר של בני. הארון היה מלא בבגדים שהוא לא לקח איתו לחו"ל והעברנו כפי שהם לכאן כשעברנו דירה. מעבר להתיישנות, ברור שהם כבר כולם קטנים עליו. הוא כבר מזמן במידה MEDIUM ולא SMALL. 

יש לו בחדר אוסף עצום של תקליטורים שהוא יצטרך להחליט מה לעשות איתם. סביר להניח שאין מה לעשות איתם.

יש לו כאן גם שני סטים מלאים של מערכת תופים ועוד תופים שונים כגון דרבוקה ותופי טאבלה הודיים, תוף אירי ועוד... גם לגבי זה הוא יצטרך להחליט מה עושים - מה להשאיר, מה לנסות למכור, מה לתרום. בתקווה שהוא ומשפחתו אכן יגיעו כמתוכנן לביקור בסוף החודש הבא, השארתי לו את ההחלטה. 

השלב הבא מבחינתי הם טונות של מצעים - חלקם כבר לא מתאימים לאף מיטה (היתה לו בחדר  "מיטה וחצי" שהוחלפה מזמן במיטה כפולה). אותם אשמח לתרום למי שצריך. 

ואז אני מקווה שבכל זאת נגיע למרתף ולממ"ד ולשיתוף פעולה מצד T. 

אז אפשר לומר שאני עושה סוג של "פסח" בבית. הגיע הזמן. 

אני עוקבת בחצי עין אחר ההתרחשויות בארץ ובעולם אבל באמת שעדיין לא יודעת איך הדברים יתגלגלו, מה יהיה ואפילו מה בדיוק היה. 

החברות שלי שתקועות בחו"ל עדיין תקועות בחו"ל - ואני מקווה מאד שדברים עכשיו יתחילו לזוז עבורן מהר יותר. 

וזה מה שיש כרגע. לא מגיעה לקרוא. כמעט לא צופה בסדרות (פרט זמן האימון בחדר כושר, זמן מצוין להשלים סדרות). יש איזה חוסר שקט - לא דאגה או חרדה - אבל חוסר שקט שנובע משיגרה שהופרה ועדיין לא באמת חזרה........





יום שני, 23 ביוני 2025

full house

לא יודעת באמת מה לכתוב. 

מאז יום ששי כל המשפחה של בתי אצלנו ואנחנו עוברים יחד את מלחמת ישראל איראן הראשונה - או כפי שאני מכנה אותה "עִם כַּלְבִּיֶא".

אז איך אנחנו עוברים את זה?

בסך הכל בנעימים, בהתחשב בנסיבות.

הם כאן אז אני לא צריכה לדאוג להם בכל פעם שיש אזעקה - האם הם יושבים בחדר המדרגות או האם ניצלו את ההתראה המוקדמת כדי לרדת חמש (בעצם שש) קומות למקלט של הבניין ולעשות "בונדינג" עם השכנים. 

הם כאן, אז כולנו יורדים בנחת לממ"ד שנמצא במרתף (ולכן הוא בעצם מקלט).

ההתראה המוקדמת מאפשרת למי שרוצה ללכת לשירותים, לשתות מים, לקחת איתו משהו לשהייה במקלט. אחרים מתעלמים ממנה וקמים רק כשנשמעת האזעקה עצמה.

אין פה לחץ או חרדה. עד כמה שאני רואה. עד כמה שאני מרגישה. נוח להם פה והם מרגישים רגועים, ואני מלאת תודה על כך. 

מה שעובד הכי הרבה בימים אלה הוא המטבח, וכתוצאה מכך - T ואני, אבל לאחרונה גם בתי וחתני נכנסו לעניינים - בעיקר בסוף השבוע. 

המקרר מפוצץ ואנחנו מרוצים מעצמנו בכל פעם שמצליחים לסיים משהו ולפנות מקום. 

בתי וחתני חיוניים שניהם, כך שהם עובדים. חתני לפעמים עובד מהבית, בחדר שלהם (מה שנקרא אצלנו חדר האורחים) ולפעמים נוסע למשרד. בתי נוסעת בדרך כלל לקליניקה, גם אם הטיפול בסוף יהיה ב"זום" - היא תקיים אותו משם. 

נשמותק וחכמוד מתעוררים מאוחר, כיאה למתבגרים, ורוב הזמן שקועים בטלפונים שלהם או בנינטנדו סוויץ' (נשמותק) / סוני פלייסטיישן (חכמוד) שהם הביאו איתם מהבית. אלא אם נחה עליהם הרוח (בעיקר חכמוד הוא היוזם) ואז אנחנו כולנו משחקים משחק קופסא. 

לפעמים זה משחק של קטנים - כמו "הרמז הצעיר", שבו מנסים לגלות מי אכל את העוגה, באיזו שעה ומה הוא שתה עם זה. זה בניגוד ל"רמז" הרגיל, שבו מנסים לגלות מי רצח, באיזה חדר ובעזרת איזה חפץ. מותאם לילדים. עוד משחק הוא  "קטאן ג'וניור" - שבו מנסים לבנות כמה שיותר טירות בעזרת משאבים שונים. שני אלה הם משחקים לטובתה של שרי. 

בששי זה היה "מונופול", שבו היא ואני שיחקנו יחד נגד כל אחד מהם. המשחק התארך ושרי עזבה אותנו בשלב כלשהו, ואז נשמותק פשט את הרגל...וחכמוד ואני המשכנו עוד עד שהבנו שזה לא עומד להיגמר - בכל פעם מישהו מאיתנו נחת על רכושו של האחר, שילם מיליונים, וחוזר חלילה. אז עזבנו את זה ככה. 

באחד הימים אפילו שלפנו את "טיסה 501" שמלמד גיאוגרפיה והתמצאות בעולם והילדים גילו עניין רב במידע אודות כל יעד, יותר מאשר בפעמים קודמות בהן שיחקנו. 

לפעמים T מנצל את ההזדמנות שיש לו עוד שלושה גברים חסונים בבית כדי לעשות עבודות כמו ניקוי הגינה, השער, פינוי חפצים מיותרים מן הגינה ומן המרתף.... לנשמותק וחכמוד אנחנו "משלמים" עבור חלק מ"עבודות הפרך" האלה, כדי לתת להם מוטיבציה וכי יש להם הרבה דברים שהם רוצים לקנות לעצמם. וכי בזמן הזה של החופש הגדול לפחות חכמוד (שכבר בן 14) היה אמור לעבוד....

ובכל זאת - לא פשוט. ראשית מעצם העובדה שמלחמה, עוד מלחמה, ואנשים נפגעים ובתים נהרסים - מה זה בתים? שכונות שלמות נהרסות. ועדיין נלחמים בעזה וגם שם עדיין יש מידי פעם חיילים הרוגים. ומבין חטופי עזה יוצאים רק חללים - במבצעי חילוץ שאני רק מתפללת שלא סיכנו את חיילינו (ודי חוששת שכן). לא מדברים על החטופים, לא מדווחים על משא ומתן לשחרורם או לסיום המלחמה. הצבא נשחק עד הקצה. משפחות החטופים כבר יצאו מזמן מדעתן. 

ובאופן כללי בית שרגיל לזוג מבוגר צריך להתרגל לעוד משפחה של חמש נפשות. להזכיר להם לכבות מזגנים כשיוצאים מהחדר ולסגור את הדלת כשהמזגן דולק. לנקות אחריהם בשירותים. במטבח. בסלון. בגינה. מטבע הדברים זו שצורכת הכי הרבה השקעת אנרגיה זו שרי, שמצד אחד מתוקה מאד וחכמה ואוהבת ומתחשבת, ומצד שני מפונקת וחסרת גבולות וזקוקה לטונות תשומת לב וכל דבר "לא בא לה" ו"כן בא לה" והיא נוטה לגעת ולפרק ולהרוס דברים סתם כי משעמם. באמת לא פשוט. וחבל לתקוע אותה מול מסך... 

דווקא הבוקר היא שיתפה פעולה ושיחקנו "טאקי" והיא ניצחה אותי פעמיים. וגם לימדתי אותה את "טיסה 501" אז נוכל בפעם הבאה לשחק גם עם נשמותק וחכמוד. 

המשק די משותק. הילדים משתעממים, ההורים מתחרפנים...

וכל מומחה מטעם עצמו פולט שטויות לגבי מה יהיה ומה היה ואני מתקשה להאמין לרובם. 

אני בו זמנית מתפעלת מן ההישגים ומפקפקת בהם. בו זמנית חשה הקלה שארה"ב נתנה את המכה הנדרשת לאתרי הגרעין (בלי לדעת עדיין את תוצאותיה והשלכותיה) וחוששת שיש כאן בכל זאת פוטנציאל להתלקחות של מלחמה כוללת, אולי אף מלחמת עולם. אולי אני מגזימה. 

הימים חולפים מהר, מצד אחד, ואינסופיים מצד שני. דברים שקרו היום בבוקר - דומה שקרו לפני כמה ימים.

לפעמים האזעקה תופסת אותנו בזמן ההליכה בחוץ. התרגלתי למסלול חלופי, שבו אני נמצאת כל הזמן בקרבת מקום לבית או למקלט ציבורי כלשהו. פרט לבעלי כלבים אני די לבד ברחובות כל הזמן. לפעמים אני פוגשת אישה שאני מזהה מהליכות הבוקר ואנחנו אומרות בוקר טוב זו לזו. בוקר אחד היא עצרה אותי, ולמרות שאיננו מכירות כלל, התחילה לשפוך בפני את תלונותיה על המועצה. התברר שהם לא פתחו את המקלטים של בתי הספר, ובאחד הבקרים היא נקלעה בעת האזעקה לרחוב שליד בית ספר ונכנסה ומצאה את המקלט נעול, ונאלצה להשתטח על הרצפה ולהתפלל לטוב. כל הפניות שלה למוקד ולמזכירות המועצה לא נשאו פרי, ובשיחה עם קב"ט היישוב נאמר לה שהם חוששים מוונדליזם וקיבלו החלטה שלא לפתוח.

היא טענה שהיא התקשרה לפיקוד העורף, ושהם אמרו שההנחיות הן לפתוח את כל המקלטים, גם את אלה שבמוסדות הלימוד. הצעתי לה לכתוב בפורום התושבים בפייסבוק אבל היא אמרה שהיא לא בפייסבוק. אז כתבתי בשמה, באופן אנונימי. במשך יומיים חייכתי למראה תגובות האנשים, שרובם הסכימו עם תלונתה, חלקם טענו שהמועצה צודקת ושבכלל אין מה להסתובב בחוץ בימים אלה (WTF?) ואם כבר יוצאים אז רק לאזור שצמוד למרחב מוגן ציבורי פתוח (DUH!), וחלקם ניצלו כרגיל את ההזדמנות להתנגח במועצה ולהתלונן על מצב המקלטים בחלק מן השכונות. הוי, אנשים. אי אפשר איתם. 

אחרי יומיים הגיעה תשובה רשמית מן המועצה שכתבה שבניגוד לנטען, אין הנחיה של פיקוד העורף לפתוח מקלטים במוסדות לימוד, ושרשויות מקומיות שכן עשו זאת, זה כי אין להם מספיק מרחבים מוגנים אחרים ביישוב. אני לא השתתפתי באף אחד מן הדיונים האלה, את שלי עשיתי בעצם פרסום הפוסט. אבל ראיתי את פריסת המקלטים ביישוב, ויש אזורים שיש בהם המון מקלטים, בעוד באזורים אחרים אין כלום. 

לא קראתי ספר מאז שהכל התחיל. בקושי ראיתי פה ושם פרק בסידרה. לא כתבתי בבלוג - אבל אני מצליחה לקרוא בבלוגים ולהגיב. לפחות זה. 

יש לי כמה וכמה חברות שתקועות בחו"ל ולא מצליחות עדיין לחזור ארצה. וגם דודה של כלתי באה לביקור אצלם בבוסטון ונתקעה שם. הוריה של כלתי, שגרים בשנה האחרונה בגרמניה ליד אחותה, הגיעו ארצה כדי להשכיר את הדירה שלהם ולסגור קצוות, ונתקעו כאן. 

כן, לא פשוט. ולא רואים את הסוף. של שום דבר. של המלחמה הזאת. של המלחמה בת 626 (ועוד היד נטויה), של שלטון הקואליציה הגרועה בתולדות המדינה......

איך אומרים כולם? בתקווה לימים טובים יותר......




יום ראשון, 15 ביוני 2025

ושוב...

בחמישי אחר הצהריים עוד ישבתי עם שכנתי היקרה  'שלהבת' (החברה היחידה שיש לי ברחוב) בבית הקפה החדש שפתחו לפני כחודשיים ביישוב שלנו וטרם יצא לנו לבדוק אותו. 

אנחנו מאד אוהבות זו את זו ומנסות כבר שנים להיפגש, אבל הלו"ז - בעיקר שלה, שהיא העסוקה וגם התזזיתית יותר מבין שתינו - לא תמיד הסתדר. לבסוף השנה התחלנו מנהג חדש: אנחנו קובעות פגישה מראש ביומן - לפעמים מעל לחודש מראש - וכך פתאום זה מצליח לנו, ואנחנו נפגשות אצלה או אצלי על כוס קפה, ועכשיו סוף סוף גם הצלחנו לצאת לשבת בחוץ בבית קפה וזה היה נחמד מאד.

עוד עברתי איתה בדרך חזרה הביתה - ברגל כמובן - בכמה חנויות כדי לקנות ממתקים למסיבת יום ההולדת של בתה החיילת, שהיתה מתוכננת לששי בערב. 

גם אצלנו היתה מתוכננת ארוחה לששי בערב שהיתה אמורה לכלול גם את אחי וגיסתי ואת אחיינית1 עם בעלה והתינוקת, בנוסף לבתי ומשפחתה והורי. אחיינית2 היתה מוזמנת עם החבר שלה לחתונה של ששי אחר הצהריים, והם אמרו שאם הארוחה עדיין תימשך כשהם יסיימו שם, הם יקפצו גם. 

כן, זה היה ב"לפני". 

בחמישי בערב עוד הספקנו T ואני לריב, אני ממש נפגעתי ממנו ובעצם בקושי דיברתי איתו כל הערב והלכתי לישון פגועה וכועסת. הוא נרדם מייד ואני התהפכתי והתהפכתי והתעצבנתי על עצמי שלא דיברתי מייד ולא שפכתי את כל מה שעל ליבי ושהלכתי לישון ככה ועכשיו אני לא מצליחה להירדם. בסוף אחרי כשעתיים לקחתי כדור כדי להירדם, וגם אז זה לקח המווווון זמן........

ואז, מתוך אפופת שינה מההשפעה של הכדור, העירה אותנו האזעקה. ירדנו לממ"ד, במרתף, ופתחנו טלפונים, ואז ראינו שבעצם לא קורה שום דבר עדיין. כן, אנחנו מתקיפים באיראן, אבל אין עדיין מתקפת נגד ואין הנחיות לשבת במרחבים מוגנים. זה היה קצת הזוי. אז חזרנו למיטה, ודווקא אז הצלחנו לדבר. על הכל. ונרדמנו. אז תודה לפיקוד העורף על ההשכמה המוזרה הזאת. 

בבוקר כבר היה ברור שמשהו גדול עומד לקרות, והצענו לבתי ומשפחתה לעבור לגור אצלנו עד שנבין מה קורה. לשמחתנו הם הסכימו. ממש לא לעניין לשבת בחדר המדרגות במצב כזה. 

הם הגיעו לקראת הצהריים ומאז הם אצלנו. 

נחמד שהם אצלנו. טוב להיות ביחד, וגם יש זמנים שכל אחד מאיתנו עסוק בעניינים שלו והכל זורם יפה. 

אנחנו כמובן מבלים הרבה במטבח, מטבע הדברים, אבל בינתיים זה בסדר. 

הפינוק של שרי לפעמים מפר את השלווה, אבל בינתיים לא באופן מוגזם מדי. 

בממ"ד פיזרנו כריות ושמיכות על הריצפה ושמנו כמה כסאות והבאנו מאוורר....כי גם כשהמזגן דלוק במרתף, כשדלת הממ"ד סגורה אין שם אוויר. 

בששי בערב האזעקה הראשונה תפסה אותנו עדיין ערים. 

אחר כך בלילות בשאר הפעמים כשנשמעה האזעקה כולנו ירדנו ישנונים למטה, הבנים מייד נשכבו והמשיכו לישון על הריצפה, שרי בדרך כלל על חתני, ממשיכה לישון גם היא, ואנחנו פשוט ישבנו מנומנמים ומתעדכנים בחדשות. וחוזר חלילה. 

T ואני יוצאים להליכות, לפעמים גם בבוקר וגם בערב - ואם זה בזמן שאמורים להיות סמוכים לחדרים הממוגנים אז אני פשוט עושה סיבובים ברדיוס קרוב יחסית לבית - כמו שהייתי עושה בקורונה. 

שיחקנו עם שרי ב"רמז הצעיר" וזה היה מאד מוצלח. לפעמים היא מציירת ולפעמים פשוט בוהה בסרטונים בטלפון של בתי. 

הבוקר בתי עשתה יוגה ב"זום", הבנים התחברו לאיזו שעה לבית הספר ב"זום". חתני נסע אתמול לאימון שלו בהרצליה והיום הוא עבד מהבית, ולקראת הצהריים הם נסעו כולם הביתה לכמה שעות. 

ל-T היה טיפול אצל רופא השיניים (להשלמת טיפול השורש שעבר לפני שטסנו לבוסטון) ואחריו טיפול נוסף של 'קרניו סקרל', שניהם התקיימו כמתוכנן. 

אחר הצהריים בתי תיסע לקליניקה שלה לפגוש את אותם המטופלים שלא ביטלו את הטיפול שלהם, ואחר כך הם כולם יחזרו לכאן. 

אני שמה לב, שלמרות ההפרעות בלילות, בין לבין אני ישנה טוב יותר בלילה, כנראה כי לא צריכה לדאוג להם. 

החדשות מדכאות ומדאיגות. כל לילה היו הרוגים בודדים אבל הלילה עם הפגיעה בבת ים ובטמרה זה היה פשוט נורא. עצוב. ועוד חייל נהרג בעזה. ואף אחד לא ממשיך להתעסק עם החטופים, הנמקים להם שם במנהרות. 

אני מעריכה ומתרשמת מההישגים של צה"ל והמוסד ואני מבינה שהיינו חייבים לעשות משהו - האם את זה? האם עכשיו? אולי מזמן? ואיך מגייסים את ארה"ב שתתן את המכה האמיתית הכואבת? 

אבל אני לא שותפה לאופוריה שאני שומעת מהרבה כתבים. 

אני מאמינה למי שטוען שלא פגענו כלל בתכנית הגרעין האיראנית. 

אני לא יודעת מה יהיה.