לקראת הטיסה ליוון

שבת שקטה עברה עלינו. T אפילו לא יצא להליכת בוקר מרוב שכבר היה חם אבל אני לא ויתרתי.... וזו הפעם היחידה שיצאתי בשבת מפתח הבית. ישבנו במזגן, עם ספר וטלוויזיה ...ולא עשינו כלום. 

הדאיג אותי שהכתף שלי לא לגמרי רגועה, ושלקח בסך הכל יומיים מאז קבלת הזריקה ועד שכבר התחלתי להרגיש אותה שוב. ברור לי שיש משהו במפרק הכתף ובטוח יש משהו בהתנהגות היום יומית שלי שגורם לזה להידלק בכל פעם מחדש. אחרי יום כזה של באסה מזה שבכל זאת מידי פעם כואב, התחלתי לקחת את כדורי הוולטרן גו אקטיב (שמותר לקחת במשך שלושה ימים) וזה עזר. עד הפעם הבאה. 

נפגשתי עם 'מחברת' וזה היה ממש נחמד, והספקתי גם ללכת לספר וגם ללק ג'ל...והשארתי את היומיים האחרונים לפני הטיסה ליוון פנויים ללווייה של אבא של 'שריתה' וקיוויתי שאולי גם נספיק לנסוע לשבעה, וכמובן להתארגן ולארוז. 

סיימתי לקרוא את הספר "גוטפרוינד" מאת שאול אולמרט (הבן של...), שוב בהמלצתה של רעות אסתר, שהתחלתי להסתמך על ההמלצות בבלוג סקירת הספרים שלה לאחרונה ובינתיים לא התאכזבתי. 

בהמלצתה, שוב, הורדתי כבר שלושה ספרים חדשים - שניים מהם אמורים להיות קלילים יותר, אולי אפילו סוג "ספרי מטוסים" ואילו השלישי אמור להיות כבד ורציני יותר. נראה איזה אתחיל עכשיו. אולי, בגלל הטיסה לחופשה ביוון, אתחיל דווקא מהקלילים. 

אמרתי "חופשה" אבל אני רואה ש-T כבר גם ארגן לנו קצת "עבודה" שם, בדמות שתי פגישות עם מנהלות נכסים של וילות אחרות איתן הוא מבקש לשתף פעולה. האמת שזה רעיון מצוין לקיים קשרים עם בעלי וילות סמוכות - אליהן אפשר להפנות לקוחות כאשר אצלנו התאריכים שהם מבקשים תפוסים, או כאשר יש יותר אנשים ממה שהתפוסה שלנו מאפשרת, ולהיפך כמובן - נשמח לקבל הפניות גם מהם. 

ל-T ול'שותפנו' נכנס לקוח ייעוץ עסקי חדש, אז נראה שהם יהיו עסוקים עם זה בזמן הקרוב, וזה מאד משמח. אמנם הוא לא מתחום המסעדנות, שזו המומחיות שלהם, אבל אני מקווה שזה יילך טוב. 

הלווייה של אביה של 'שריתה' היתה עצובה אבל יפה ומרגשת. הוא היה איש מאד מיוחד ורבים דיברו עליו. זו היתה לווייה חילונית בקיבוץ, למרות שלגמרי היו כל האלמנטים של לווייה כולל כל התפילות....רק שלמשל את ה"קדיש" הקריאו גם בנותיו, לא רק בניו. חלילית ניגנה שירים שהוא אהב וכולם שרו ביחד.....היה יפה מאד. 

בסוף כנראה ניסע ל"שבעה" בדרך לשדה התעופה. 

הערב אמור להגיע מישהו שמתעניין ברכישת הצ'לו שלי, נקווה שיאהב אותו. הכלי הנהדר הזה יושב כאן שנים כאבן שאין לה הופכין, אין מי שינגן בו והוא תזכורת מתמדת עבורי שבגלל הכתף המסכנה שלי, כבר גם לא יהיה מי שינגן בעתיד. 

עדכונים שוטפים

 בששי אירחנו סוף סוף גם את בתי ומשפחתה וגם את הורי, שלא היו אצלי מאז לפני המלחמה (ובעצם מאז לפני שטסנו בשבוע האחרון של פברואר ליוון). 

זו היתה שמחה גדולה וזלילה גדולה עוד יותר. אמא שלי טרפה מכל מה ש-T הכין, ומרוב המנות לקחה מנה כפולה - כולל מעוגת השוקולד שהוא אפה לקינוח. העניין הזה מצד אחד שימח אותנו מאד, אבל מצד שני התחיל להדאיג אותנו עוד יותר לגבי עד כמה הם אוכלים מספיק בבית.

אמא מתעקשת להמשיך לבשל בעצמה, מסרבת בתוקף לתת למטפלת לנסות לבשל להם, ומסרבת גם לקחת ארוחות צהריים מהקפטריה ב'אחוזה', שמבשלת אוכל ממש טוב. בכל פעם שאני מעלה את הנושא היא אומרת "כן, כן, אנחנו עובדים על זה" כאילו שאו טו טו זה יקרה, אבל כששאלתי אותה אם זה באמת נכון או שהיא סתם אומרת כדי לסתום לי את הפה, היא הודתה שהיא סתם אומרת. 

וכאשר אנחנו מביאים להם אוכל שאנחנו בישלנו, היא מייד דוחפת אותו לפריזר, מי יודע אם ומתי הם אוכלים אותו בסוף. 

מצד שני הם התחילו שוב לקחת אינשור, מה שאומר לנו שהם מודעים לכך שהם לא מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו מהאוכל. לא עדיף לאכול כמו שצריך? זה מאד מתסכל. 

לפחות כרגע נראה שהביקור של העובדת הסוציאלית כן עזר במשהו ליחסים בין המטפלת של אבא שלי לאמא שלי.....נראה כמה זמן זה יחזיק. 

מה שכן, נראה שגם מיינקוני שמח מאד לראות את המשפחה של בתי וגם הם ממש ממש התגעגעו אליו. זה היה תענוג לראות. וגם היה כיף שהם באו, וכיף להרגיש שדווקא התקופה שבילו כאן כמעט חודש וחצי, קירבה בין כולנו מאד. 

בנימה שמחה יותר, גיסתי הקימה קבוצה בשם "חגיגת מקווה לאחיינית2", וביקשה מכל המוזמנות לשלוח לה גם ברכה עבור אחיינית2 לקראת החתונה, וגם תמונות שיש לנו איתה. כתבתי ברכה מרגשת ומושקעת, כמובן, ומצאתי כל מיני תמונות חמודות מכל מיני תקופות שונות אבל אף תמונה שבה אני ואחיינית2 מצולמות ביחד. בכלל, גם באירועים שבהם אני יודעת שהיא נכחה (כמו יום הולדתי ה-50), מצאתי תמונות של גיסתי ושל אחיינית1 בשפע ומעט תמונות גם של אחי, אבל אף תמונה של אחיינית2. זה מוזר, כאילו בכוונה התחמקה מהמצלמה. גיסתי אמרה שהיא תחפש אצלה. החתונה בסוף יוני וכולנו מקווים שתתקיים כמתוכנן. 

הרי ממש אין לדעת מעכשיו לעכשיו אם ומתי תפרוץ שוב מלחמה....

גם בסוף החודש הזה הוזמנו לחתונה, של האחיין הצעיר של גיסתי. אנחנו - T ואני - לא חובבי חתונות (בלשון המעטה) - במיוחד בשנים האחרונות שבהן משום מה הרעש הפך בלתי נסבל. ואצל T זו גם עייפות החומר - כל כך הרבה שנים ערך אירועי חתונות ובר מצוות וכו בעצמו, שזה נמאס עליו לגמרי. 

אבל בקרבה כזו - אחיין של גיסתי - אין לנו ברירה אלא להשתתף. ושוב, בכפוף למצב ולהוראות פיקוד העורף, כמובן. 

על הטיסה ליוון ביום העצמאות ויתרנו, כאמור, כאשר בוטלו הכרטיסים (בחברה זרה) ורכישת כרטיסים בחברה ישראלית כלשהי דרשה עלויות לא הגיוניות. כרגע בתי מתכננת לטוס לשם בראש השנה, ואולי אולי גם אנחנו נצטרף. 

מה שכן, T התייעץ עם ה-AI, שמתברר שיודע גם למצוא ולהמליץ על טיסות, ומצא טיסה של אל על לבוסטון בסוף ספטמבר במחיר שפוי (עוד נמוך מזה ששילמנו הרבה לפני המלחמה עבור הטיסות הצפויות לנו בחודש הבא). אז קנינו. שיהיה. אז עכשיו מתוכננות לנו שתי טיסות לביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - הראשונה בחודש הבא והשנייה בסוף ספטמבר. אינשאללה ששתיהן תתקיימנה כמתוכנן. 

את הצ'לו לא הצלחתי למכור בינתיים - למרות שאני מאוהבת בו והוא מתוצרת משובחת, הוא בכל זאת בן 54 וישב במארז (הקשיח אך מיושן) שלו ללא שימוש הרבה שנים. היה מי שביקש אותו כתרומה, אבל עוד לא התייאשתי מספיק כדי למסור אותו בחינם. בתיאוריה, לפחות, הוא שווה הרבה כסף.

בשבת ויתרנו T ואני על הליכת הבוקר מפאת האבק הכבד ששרר בחוץ (וחדר הכושר סגור בשבת).

לא זוכרת אם סיפרתי שצפינו בסרט עטור פרסי האוסקר "קרב רודף קרב", שהיה בעיני קצת מוזר. מצד אחד היו בו אלמנטים שהזכירו לי את מה שקורה בפועל בארה"ב כרגע (מבחינת ההתנהלות של הממשל כלפי מהגרים), מהצד האחר הסרט מאד דיסטופי ולא באמת משקף את המציאות כפי שהיא, אך מצד שלישי היה בסרט לא מעט הומור שחור וסרקאזם שמבחינתי, לפחות, שידרגו אותו מאד. 

הערב אנחנו מתכננים ללכת לקולנוע לצפות ב"פרויקט הייל מרי", שאהבתי מאד את הספר עליו הוא מבוסס. אני מקווה שלא אתאכזב. אומרים שהוא טוב. 

היום גם אקח את נשמותק לאורתודנט של קופת החולים, לקבל דעה שנייה עבור יישור השיניים שלו, לאחר שהאורתודנט הפרטי נתן תכנית מפורטת בליווי הצעת מחיר יקרה למדי. נראה מה יציעו לנו בקופת החולים. 

אז יום הזיכרון לפנינו, ואנחנו ממילא באווירת יום הזכרון כבר הרבה זמן........ את יום העצמאות עצמו אנחנו מתכננים לבלות כרגיל עם שותפנו ושריתה (שהבטיחה שכל שעה עגולה תקרא "יאסו" כדי שנחשוב שאנחנו ביוון 😂) ועוד כמה זוגות חברים.

וכמו שטליק תמיד נוהג לומר, אני סיימתי, תהיו טובים. ואוסיף - בבקשה תהיו טובים. גם לאנשים אמיתיים בחייכם, וגם לאנשים ברחבי הבלוגיה...........תהיו טובים ועדינים ומתחשבים......כי בעצם למה לא? 

אובך בחוץ ובפנים

אני מרגישה שהאבק ששורר בכל חדר גם פנימה, לנשמה.

זו השורה היחידה שנותרה מפוסט שלם שכתבתי הבוקר, ומשום מה הוא לא נשמר.... 

מה כתבתי בכלל? האם יש לי כוח לשחזר את כולו? מה רציתי לומר? האם אני זוכרת הכל? 

אולי כתבתי על כך ששבוע עבר מאז הפסקת האש ומאז שבתי והמשפחה חזרו לביתם, אבל זה מרגיש לי כמו הרבה יותר משבוע.

אולי סיפרתי על ביקור של העובדת הסוציאלית של התאגיד של המטפלת אצל הורי, והניסיונות שלנו לגרום למטפלת להבין שאמא שלי היא בעלת הבית ושצריך לכבד גם אותה, לא רק את אבא ואותי (שאותי היא רואה כסוג של סמכות). 

ודאי סיפרתי על הביקור שלנו אצל בתי בבית והמפגש המהנה עם הנכדים, אליהם התגעגענו מאד וגם הם אלינו. איך עזרתי לשרי להכין המווווון שיעורי בית, חיבקתי ארוכות את נשמותק, שהתמסר לזה בשמחה, והקשבנו לצלילי הגיטרה החשמלית של חכמוד ונהננו מאד. אפילו את חתני הספקנו לפגוש כשחזר הביתה, רגע לפני שעזבנו.

קבעתי סוף סוף תור לאמא לרופא אף אוזן גרון - לא מאמינה שהיא תסכים שהוא ישלח אותה לבדיקת שמיעה (אבל אולי?) אבל אולי לפחות הוא יוכל לעשות לה ניקוי אוזניים ואולי זה יעזור קצת? היא פשוט לא שומעת כלום! 

לבתי יש בשבוע הבא סוף סוף בדיקה שקשורה לבעיית השמיעה שלה, אז אני מקווה שגם בתחום הזה הדברים יתקדמו.

מקווה שזכרתי לספר שנפגשתי עם 'מחברת', ושהיא נשמעה מאד אופטימית לגבי סיכויי ההחלמה של בתה - למרות שהדרך עוד קשה וארוכה. זה היה משמח. 

באמת שאינני יודעת מה יהיה במדינה, גם מבפנים וגם מבחוץ, אז אני כרגע מסרבת לדבר על זה. 

יום השואה היה עצוב ואמיתי עבורי, כמו בכל שנה, וכרגע מתקרב יום הזיכרון שנהיה כבד מנשוא בשנים האחרונות. וזה בלי שיש לי אובדן מיידי במשפחה. לא יכולה אפילו לדמיין מה עובר על המשפחות. על יום העצמאות אני לא מדברת בכלל, לא מתכוונת לצפות בשום טקס שממש נגנב מאיתנו, האזרחים, לטובת המקורבים. בושה וחרפה.

אה, כן היה עוד משהו שסיפרתי עליו, לגבי הצ'לו שלי עתיק היומין (נו, טוב, רק משנת 1972) שהחלטתי סוף סוף למכור. נראה אם יהיה לו קונה...לא רואה הרבה ביקוש לכלי הזה. 

ועכשיו אבק מכסה את החוץ ואת הפנים - למרות שברגעים אלה ממש העוזרת החביבה שלי עמלה על נושא הפנים - ובעצם ככה התחלתי את הפוסט הזה...........אז כך אסיים.