אין פנאי

זו התחושה הכללית מאז שחזרנו מבוסטון.

אני מרגישה שאין לי זמן לשום דבר, שאני לא מספיקה כלום, שאני כל הזמן עמוסה.

בפועל T אומר לי שמה שבאמת חסר לי זה רוגע, וזו הסיבה שאני חשה כך. כנראה שהוא צודק.

נזכרתי בשיר הזה של פורטיס "אין פנאי" - והחלטתי להעלות אותו לכאן, ואז הקשבתי למילים ובכלל זה נשמע לי מאד רלוונטי. לא רק חוסר הפנאי אלא גם חוסר התקווה.

ולמרות הרפרור למלחמה גרעינית בשיר, חוסר התקווה שלי נובע בעיקר מכל מה שקורה אצלנו בפנים. ומהעובדה שאני פשוט לא מצליחה לראות איך משנים את זה. היציאה לרחובות לא מזיזה לאף אחד. והאופוזיציה אנמית. 

מהבחירות בארה"ב אני בעיקר חוששת - בלי קשר לתוצאות. 

הלילה התעוררנו לאזעקה, מה שלא קורה אצלנו הרבה. כמובן שהיה קשר להירדם אחר כך ואיפשרנו לעצמנו לישון עוד קצת בבוקר לפני שהשכמנו להליכה/ריצה. את ה"בום" של נפילת הטיל בטירה שמענו ממש ברגעים בהם סגרנו את דלת הממ"ד. את היירוטים של שני הטילים האחרים לא שמענו. 

דווקא מיינקוני בא לשכב עלי פעמיים (פעם אחת לפני האזעקה ופעם אחת אחריה). מתוקי שלי.

הוא אגב ממשיך מידי פעם להשתין במטבח - וגם כשארגז החול היה במטבח אבל לא במקום בו הוא בוחר להשתין, הוא השאיר לנו שלולית. די ברור לי שהוא מנסה לומר לנו משהו אבל לא לגמרי הצלחתי להבין מה. עכשיו הארגז בול בנקודה "המועדפת" שלו ובינתיים הוא עושה רק בתוכו. לפחות זה. 

נראה לי שהשבוע לא תהיה ברירה ואחזור להתייעץ עם הפסיכולוגית ועם וטרינר. 

הגיע הפענוח של ה-MRI של T אבל אנחנו לא ממש מבינים מה כתוב שם. יש לו תור אצל הפרופסור השבוע אז מחכים לזה. 

אבא ממשיך להשתקם ולהשתפר, כבר יורד ועולה למיטה לבד, עושה תרגילים ומתהלך קצת, מאד מתקדם בכל התחומים. 

כבר דיברנו בשבוע שעבר עם מטפל פוטנציאלי אבל זה היה מישהו שהיה חייב עבודה מיידית, כי הוא כבר חודשיים בלי עבודה (המטופל שלו נפטר) ולא יכול היה לחכות שאבא ייצא משיקום. בנוסף, הורי החליטו שהם דווקא מעדיפים מטפלת. בעיקר למענה של אמא, שהיתה מרגישה מאד לא נוח עם גבר זר בבית. אני מקווה שנמצא מישהי שתהיה להם טובה וששניהם יסתדרו איתה, ושגם תהיה מספיק חזקה למקרה שאבא יזדקק עדיין לסיוע פיזי, במקלחת, בשירותים וכדומה. 

בתחילת השבוע נסענו לאיקאה כדי לרכוש ריהוט וציוד לחדר המטפל/ת. 

כשהיינו שם במהלך חול המועד היו כל כך הרבה אנשים שפשוט רשמנו את כל מה שאנחנו רוצים וברחנו משם, כדי להגיע אחרי החגים. אבל אז כשהגענו ביום ראשון המדפים היו פשוט מרוקנים. עם ישראל פשט על איקאה כמו ארבה. לא נשאר כמעט כלום. בלית ברירה בחרנו חלופות כמעט לכל הדברים, בתקווה שזה יהיה גם בסדר, ויומיים אחרי כן הכל כבר סופק ולאחר מכן הורכב. ואז גילינו, שכמו שהתברר שקרה גם ל'שותפנו' בזמנו, מסגרת המיטה מגיעה בכלל ללא בסיס. לא שהיה כתוב בשום מקום שצריך לקנות בסיס בנפרד......בכל מקרה צריך לנסוע לאיקאה ולעשות זאת, אחרת אין על מה להניח את המזרון. 

אנחנו ממשיכים לבשל גם בשביל אמא, ומקווים שהיא אוכלת כמו שצריך. היא גם שותה אינשור אבל לדעתי לא מספיק. לא בטוח אפילו שהיא מסיימת בקבוק אחד ביום. 

עכשיו שאבא כבר אוכל הכל (ורק שותה את הנוזלים כשהם סמיכים יותר, בעזרת חומר מסמיך) הבאנו לו גם עוגה ש-T אפה. מקווה שייהנה ממנה. 

אז מה עוד נותר לנו?  לקבל את המיטה החדשה שלהם, להתחיל לדבר עם תאגיד לגבי מטפלת, לקנות להם עוד כמה דברים - אבא רוצה עכשיו גם טלוויזיה בחדר השינה - עד עכשיו צפו רק בסלון או בממ"ד. נראה לי שכדאי שתהיה גם טלוויזיה בחדר המטפלת. 

בקיצור, יש עוד מטלות וסידורים לעשות. ועוד אין לנו מושג מתי ישוחרר מהשיקום. 

בששי שוב היינו מוזמנים אל בתי, ו-T הכין חריימה טעים (שחוסל עד טיפת הרוטב האחרונה) וגם עוגה (אפה שתי עוגות, אחת בשבילם ואחת בשביל אבא). גם בתי וחתני הכינו אוכל טעים, והיה נעים וטעים ונחמד להיות ביחד. 

היום כשחזרנו מהביקור היומי אצל אבא הספקתי לקפל ערימות של כביסה ואפילו לגהץ... ובכל זאת, התחושה הזאת שאני לא מספיקה ממשיכה ללוות אותי.

בבוסטון סוף סוף חגגו את הלואין- לאחר שהתכוננו אליו כל החודש - וקבלנו תמונות מתוקות של הנכדים מחופשים, מבקשים ממתקים מהשכנים, וגם יושבים לזלול אותם אחר כך (ברור שאת הרוב בני וכלתי גנזו...וממילא סביבוני לא ממש נוגע בדברים כאלה, רק קיקה). 

עכשיו התחילו המון סדרות חדשות ולפחות בחדר הכושר ובערב יש מה לראות. אגב, מה שהתחלנו לעשות בערב הוא לצפות באיזה סרט או סידרה, ורק אחר כך לשים חדשות ב-CATCHUP ולהריץ קדימה את הפרסומות, וגם לדלג על כתבות שלא מעניינות אותנו. זה הרבה יותר יעיל וחוסך זמן. 

אפילו הורדתי לעצמי ספר חדש (כזה "ספר מטוסים" קליל וטפשי בשם BOOK LOVERS מאת אמילי הנרי, שכבר קראתי ספר קליל וחמוד וטפשי שלה) אבל כאמור, לא ממש מוצאת זמן לקרוא. 

ממשיכה עם הפעילות הגופנית - פעמיים ביום כשמתאפשר - ושומרת על קשר עם חברות ומשפחה....מקווה להיפגש עם 'קלי' השבוע, עם 'מחברת' (שהצלחנו להיפגש השבוע לראשונה) ואני מקווה שמתי שהוא גם עם 'היידי', אותה לא ראיתי מאז לפני שנסענו לבוסטון. 

השבוע 'שותפנו' קפץ אלינו איזה ערב כש'שריתה' יצאה עם חברות. המפגשים האלה עושים לנו טוב. 

בגזרת הפודקסטים אני ממליצה על "כל הקלפים על השולחן" של משה רדמן. מעניין. גם "האינטרסנטים" של דה מארקר הוא טוב. בזמן החגים לא היו פרקים חדשים ב"אחד ביום", אבל עכשיו זה חזר ויש לי כמה פרקים להשלים. את זה אני תמיד עושה בזמן ההליכה. 

אז כן, ממלאה את הימים גם במטלות וסידורים אבל גם בתכנים שעושים לי טוב. מנסה להתמקד בטוב. אבל תחושת הבטן היא שיהיה כאן עוד הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אם בכלל עוד יכול להיות טוב.............

מחשבות וכל מיני

אני במוד של לשפוך על הנייר הוירטואלי מחשבות אקראיות. 

נראה לאן זה ייקח אותי.

הקשבתי השבוע לפרק בפודקאסט המצוין של ג'רמי פוגל think&drink different אודות השורשים האיסלמיים של ישראל, ושוב (כמו בעת קריאת "הספר האדום" של אסף ענברי) התוודעתי לנטייה של ישראל / היהודים לדואליות. להתנדנדות בין תמיכה בצד אחד לבין תמיכה בצד אחר במהלך ההיסטוריה - לפעמים מתוך אידאליזם אמיתי אבל בדרך כלל מתוך יצר ההישרדות, לנסות לתמוך בצד שיש סיכוי שיתמוך בנו. 

במהלך ההקשבה לפרק נזכרתי בעצם כיצד החזרה המשמעותית (גם אם עדיין קטנה מבחינה מספרית) של יהודים לארץ ישראל ותחילת ההתיישבות התחילה בעצם תחת השלטון העות'מני, דהיינו: המוסלמי. היישוב ומנהיגיו דאז בעצם תמכו, כתוצאה מכך, גם בתורכים אבל גם בגרמנים לקראת ובמהלך מלחמת העולם הראשונה.... (בדיעבד זה נשמע מגוחך).  אם הבנתי נכון, בתקופה ההיא התורכים באמת לא הערימו קשיים על היהודים בכל נושא ההגירה (לכל רחבי האימפריה, לא רק לישראל), רכישת אדמות, לעיתים אפילו התאזרחות והקמת יישובים.  

כך ב"ספר האדום" בלטה מאד הדואליות לגבי התמיכה של רבים ממנהיגי היישוב דאז בברית המועצות וסטאלין "שמש העמים" שלכאורה תמך במדינה היהודית הסוציאליסטית לעומת תמיכתו של בן גוריון (בעיקר) בבריטניה ובארצות הברית. ובאמת בתחילת דרכנו ברית המועצות תמכה במדינה שבדרך וגם בשנות המדינה הראשונות. אחר כך כמובן דברים התחילו להתהפך. 

איכשהו זה מעורר בי הרבה מחשבה, הרבה תהיות....בטח באקלים השורר בעולם היום. טוב, משאירה את המחשבה הזאת פתוחה לעת עתה. 

נראה שהחתולה שלי התאוששה לאחר הבדיקות והטיפול המסור של הוטרינר. הוא הראה לי בצילומים מה שנראה כשני כדורי שיער קטנים במערכת העיכול שלה. הוא נתן לי שמן פרפין והנחה אותי לטפטף לה אותו שלוש פעמים (לא פשוט לתת תרופה כלשהי לחתול....אבל משהו מזה הצלחתי) - כדי לאפשר לכדורי השיער פשוט להחליק החוצה בזמן היציאות שלה. בינתיים לא שמתי לב שזה אכן קרה....מקווה שהיא תהיה בסדר.

בנוסף הוא הראה לי את בדיקות הדם שלה, שמראות שהיא מעט אנמית, מעט ירודה, באופן שהוא טען שהוא תואם גיל - ושהגיע הזמן (כנראה כבר מזמן) להאכיל אותה במזון לקשישים. שאלתי בדאגה מה יקרה אם גם בן השנתיים שלי יאכל מזה (כי אין מצב שהיא תקבל אוכל והוא לא יאכל לה, בטח לא אוכל יבש שפשוט יושב שם בקערה לכל המעוניין) והוא טען שזה לא יזיק לו. אז קניתי. 

מקווה שיהיה בסדר. בכל מקרה מאז שהיא חזרה מהוטרינר היא לא חזרה להקיא, היא אוכלת והיא מתפנקת והיא שותה (מאד חשוב! הוא אמר שהיא קצת מיובשת כשהגיעה אליו)....כאמור, נקווה לטוב. 

בששי בתי והמשפחה לא הגיעו, נחו להם בבית. היינו אמורים לבוא לבקר אצלם בשני אבל נשמותק לא הרגיש טוב אז הם אמרו לנו לא לבוא. מקווה שיגיעו בששי הקרוב. הזמנתי לששי גם את המשפחה של אחי, אחרי חודשים שהם לא היו אצלנו. אצל גיסתי כרגיל יש כל מיני מחלות וצרות, מקווה שהם יגיעו בהרכב מלא. 

אצל אבא דומה היה שהעניינים נרגעו והשתפרו ועכשיו פתאום נפלה עליו צרה חדשה - כאב נוראי בעקב הרגל. משהו כמו דורבן, אבל הבחור בקושי עומד על הרגליים, בקושי הולך, מה דורבן עכשיו? מחכה שהרופא / הפיסיותרפיסט יוכלו לעזור. מסכן, כל פעם משהו. הגוף פשוט בוגד. 

במסגרת ההברקות של שרי, בתי סיפרה לי שבשבת היא התעוררה כולה ישנונית ושאלה איזה יום היום? כשגילתה ששבת היא קראה "איזה כיף אני בחופש" ואז נרדמה לעוד שעתיים. הילדה בגן. לא רוצה לדעת איך יהיה כשתצטרך ללכת לבית הספר. 

קוריוז קטן: לאחר שעשיתי בדיקת DNA וכזכור התאכזבתי מהתוצאות (99% אשכנזיה יהודיה ממזרח אירופה מכל הצדדים) פתאום קבלתי הודעת דוא"ל דרך האתר ממישהי מניו יורק שגילתה שיש לנו DNA משותף ברמה שאנחנו בנות דוד שניות. אני הרי לא חיפשתי קרובי משפחה אבל רפרוף על הרשימה שקיבלתי בעקבות תוצאות הבדיקה לא הראו לי קירבה משפחתית מעל בני דודים חמישי-ים או משהו כזה, אז זה לא כל כך עניין אותי.

כשקבלתי את הודעתה של האישה הזאת, התייחסתי אליה בהתחלה בקצת חשדנות. אבל אז היא התחילה לשלוח לי תמונות של אמא שלה ודודים שלה וסבים שלה, כולם מארגנטינה, וגם את תעודת הלידה של אמא שלה. 

הראיתי לאמא שלי ופתאום אורו עיניה. 

התברר שאמא של הניו יורקית הזאת ואמא שלי בנות דודות ממש. האבות שלהם היו אחים. והם היו משפחה מאד קרובה, מהצד של אבא של אמא שלי. אמא שלי היתה במיוחד קרוב לדודה של הניו יורקית, שהיתה בגילה, ואפילו למדו בתיכון ביחד. 

בקיצור, היתה התלהבות גדולה מצד אמא שלי, שאף פעם לא מתעניינת בקרובי משפחה קרובים או רחוקים. התגלית הזאת מאד שימחה אותה. 

לא שאני מתכוונת לפגוש את האישה הזאת אי פעם, אבל בשלב זה אנחנו מתכתבות וזה נחמד. 

לבסוף - בתי וחתני מנסים למכור את הדירה שלהם. 

לפני כשנתיים הם קנו (על הנייר) דירת גג בבניין שאמור היה לעבור הריסה ובנייה (מה שנקרא תמ"א 38/2). אני זוכרת ש-T ואני היינו מאד מתוסכלים מהרכישה הזאת. ראשית כי כלל לא התקבלו אז אישורים עבור ביצוע התמ"א. שנית כי הם התחייבו לשלם על הדירה סכום דימיוני (אמא שלי קוראת לזה "סכום פרונוגרפי"). משהו לא הגיוני יחסית למה שהם אמורים לקבל. ושלישית כי התכנית של הדירה לא באמת תאמה את מה שהם חיפשו. לא הבנתי למה בכל זאת הם הלכו על זה. וכמובן שקצת אחרי שהם חתמו על החוזה מכירי הדירות התחילו לרדת.... וכמובן שעכשיו אחרי המלחמה יהיה להם קשה מאד למכור דירה בלי ממ"ד. בקיצור........אנחנו די מודאגים מכל העניין הזה. 

בינתיים האישורים כן התקבלו והבניין נהרס והבנייה החלה, אבל עדיין מדובר על לפחות שנתיים עד הכניסה............

ואם הם באורח פלא יצליחו למכור את הדירה עכשיו, זה אומר שהם יצטרכו כנראה לשכור דירה אחרת (כי מי יסכים לתאריך פינוי כל כך רחוק?), עוד הוצאות, עוד טרטור.... 

חברה שלי אמרה שהם כנראה בונים עלינו שנציל אותם במקרה הצורך, וברור שאנחנו עוזרים להם המון (רק השנה מימנו גם את הבר מצווה של חכמוד, גם את טיול בר המצווה לתאילנד שאמור להתקיים בפסח, וגם העברנו להם - כמו לבני - סכום כסף מכובד במתנה) ותמיד נהיה כאן בשבילם, אבל לא בסכומים האסטרונומיים שהם יצטרכו עבור הדירה ושכר הדירה שבינתיים....ממש לא. אז מה יהיה? 

וכמובן המצב מסביב - במדינה, בעולם, במדינה מול העולם - רק ממשיך ללכת ולהתדרדר ולא ארחיב אבל אני מרגישה את המועקה. ממש פיסית. 

אז כמו שמוטי חותם את הפוסטים שלו בזמן האחרון - אני לא יודעת מה יהיה. 

על ספרים, פודקאסטים, כאבים, התנדבות ו..."המצב" כרגיל

 סיימתי לקרוא את "לב רעב" של אשכול נבו. 

מצד אחד הצטערתי שהוא הסתיים. כשאני נהנית לקרוא אני לא רוצה שספר ייגמר.

מצד שני, עד כמה שנהניתי מכל אחד מהסיפורים (זה קובץ של סיפורים, לא רומן באורך מלא) - כל סיפור עורר בי תסכול מעצם העובדה שהוא היה סיפור ובעצם לא באמת נגמר. כל סיפור, כמעט, השאיר בי טעם של "עוד". פרט לאחד. ודווקא האחד הזה, התברר בסוף הסיפור בהערת השוליים, היה מבוסס על אוסף של מכתבים שכתבה דודתו של אשכול נבו. כאילו - הסיפור האחד שהיה מבוסס על סיפור אמיתי באמת (כי הרי בכל סיפור יש אמת כלשהי שהסופר מביא - בין אם מעצמו ובין אם ממישהו אחר) היה הכי פחות מוצלח, מבחינתי.

וזה הזכיר לי את הספר היחיד (בינתיים) של דויד גרוסמן שלא ממש אהבתי - "איתי החיים משחק הרבה" - שגם הוא היה מבוסס על סיפור חיים אמיתי. 

ופתאום חשבתי על כך שיש סופרים שעדיף שיכתבו רק מתוכם, ולא יתבססו על סיפורים שאחרים מספרים להם. 

סתם היה לי חשוב לכתוב לעצמי את זה. 

הייתי הבוקר בטיפול דיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אחרי שנתיים שלא הייתי אצלה. זו היא שאמרה שאפשר להפסיק, אז, אבל כשהתחילה את הטווינה, הגוף שלי זעק שהייתי צריכה להגיע אליה ל"תחזוקה" מידי פעם במהלך כל השנתיים שעברו. 

קבעתי איתה בגלל איזה כאב שהתחיל לי באמה השמאלית, קצת מתחת למפרק המרפק, כבר לפני כמה וכמה שבועות, ושלקח לי משום מה הרבה זמן להבין איפה הוא בדיוק. הייתי חוטפת "זץ" של כאב, כמו זרם חשמלי ממש, מידי פעם כשהייתי נשענת עם האמה על משהו. זה היה מוזר, כי בהתחלה חשבתי שיש לי חבורה, שחטפתי מכה, לא היה לי ברור מה זה הכאב הזה. כשלחצתי על האמה לכל אורכה זה לא כאב, ולא הבנתי - פשוט לא הבנתי מה קורה ולמה בדיוק. 

רק לפני כמה ימים, בחיפוש קצת יותר יסודי, הבנתי היכן בדיוק הנקודה שמקפיצה אותי לשמיים מכאב, והרמתי טלפון וקבעתי עם 'שנטי". ואני מאד מקווה שזה יעזור. כן, זו אותה הזרוע של הכתף הבעייתית. כן, אני שמאלית ועושה את הכל עם היד הזאת. כן, אולי הגיע הזמן שאעשה קצת הפסקה עם משחקי הטלפון למיניהם בזמן אני צופה בחדשות, יושבת בשירותים..... די ברור שהתנוחה והמאמץ לא תורמים לעניין. 

הבוקר אבא שלי שוב התעורר עם "רעד" בתוך הראש (שרק הוא מרגיש, לא רואים כלום כלפי חוץ). היה לו את זה כשהיה מאושפז ואז זה נרגע, והנה חזר. כנראה זו תופעת לוואי של אחת התרופות. כנראה שיצטרך לחיות עם זה. 

T ממשיך לעבוד כחקלאי באחד המשקים בסביבה. 

'שותפנו', 'שריתה' והבת שלהם ירדו אתמול לעוטף לעזור לקטוף עגבניות בחממות, לקול הפיצוצים מעזה. הם חזרו מפורקים אך מרוצים. 

המלחמה נמשכת. 

עבר חודש מאז שהכל התחיל, והסיפורים לא מפסיקים לזעזע ולהעציב ולהרגיז. 

חוסר התפקוד (ובעיקר האטימות) של הממשלה ממשיך להרתיח את הדם. T בטוח שימיהם ספורים אבל אני....רואה שחורות.

השנאה כלפינו בעולם רק הולכת ומתגברת - ובעיקר מסכנת את חייהם של יהודים וישראלים שחיים בחו"ל.

אני מקשיבה לפרק מרתק בפודקאסט של ג'רמי פוגל THINK AND DRINK DIFFERENT על "תפיסת הביטחון של ישראל" בו מדבר פרופסור ואלוף במילואים יצחק בן ישראל. ממליצה בחום. 

החטופים עדיין חטופים, המפונים עדיין מפונים. החיזבאללה עדיין מהווה סיכון עצום מצפון...ובעזה אני מרגישה שממש רק התחלנו, ותיכף יכריחו אותנו לסיים. וגם האזרחים העזתים ממשיכים לשלם את המחיר שנכפה עליהם. 

ואף על פי כן נוע תנועי

 הכותרת היא ציטוט מאחד הפודקסטים שאני מאד אוהבת, של שירלי יובל יאיר "ליהנות מהדרך". בפרק 101 - "גם רעידת אדמה וגם שיווי משקל" - שהתחלתי להקשיב לו הבוקר בזמן הליכת הבוקר ב"מרק" הזה שקוראים לו "מזג האוויר", במקום לארח מישהו/י כהרגלה ולשוחח איתו/ה על הכלים שיש לו/לה כדי לחיות חיים טובים יותר, שירלי התחילה לפרט כמה כלים שהיא עצמה מיישמת בחייה. כיון שזה היה פרק 101 (ששודר לדעתי מתי שהוא במרץ השנה) היא ביקשה להתייחס אליו כאל סוג של תיק "עזרה ראשונה" (101 - מספר הטלפון של מד"ר). 

אהבתי שהיא אמרה שהיא אוהבת להיות "סנדלר נעול" (בניגוד ל"הסנדלר הולך יחף"). 

התחלתי להקשיב לפרק לקראת החזרה הביתה כבר, ואמשיך להאזין לו מחר בבוקר, אבל הספקתי לשמוע כבר על שניים מהכלים שלה. 

הראשון דיבר על "פעולה". כלומר, כשהיא מוצאת את עצמה בתוך סיטואציה קשה, מפחידה או מדאיגה - היא בודקת עם עצמה מה היא יכולה לעשות, איך היא יכולה לפעול בתוך המציאות כדי לתקן או כדי לשפר את המצב או לפחות את מצבה בתוך הסיטואציה. 

רבות כבר דיברו על כך שכאשר אנשים פועלים בדרך כלשהי בזמן טראומה, הסיכוי לסבול אחר כך מפוסט טראומה קטן יותר. שירלי דיברה על הסכנה שבשיתוק, בייאוש, בחוסר פעולה בתוך המצב. 

אז התחלתי להתבונן על הדברים שמעציבים או מדאיגים או מפחידים או מרגיזים אותי בימים אלה, וניסיתי לראות אם אני מצליחה לפעול בתוכם כדי לנסות להקל על הסיטואציה. 

למשל מצבו של אבא שלי. הוא חלש ולעיתים הדופק איטי מאד או לחץ הדם נמוך מאד. הוא לא סיעודי, חלילה, והוא אפילו מקפיד על פעילות - בין אם זה בחדר כושר או בחוגים אחרים. לפעמים אם זמן החוג מתקיים כאשר הוא ממש חלש ועייף הוא מדלג על ההשתתפות שלו, אבל בגדול הוא לא הפסיק לתפקד. אז הוא לא מתייאש, והוא גם קובע תורים לרופאים ולבדיקות כדי להבין טוב יותר מה קורה לו וכדי לנסות להיטיב את מצבו. זה מופלא בעיני.

ומה אני עושה עם הדאגה שלי אליו?

אני לא יכולה לשפר את מצבו הבריאותי, אבל אני מתקשרת כל יום ונפגשת איתם לפחות פעם בשבוע. אני מארחת אותם לביתי לארוחה כל שבוע או לוקחת אותם לארוחה במסעדה. אני קונה תרופות כשצריך, לוקחת לבדיקות או לרופאים כשצריך, קונה ספרים או דברים אחרים שהם צריכים לבית. T מבשל להם אוכל טעים. מבלה איתו זמן איכות. נראה לי שבתנאים הנוכחיים זה מה שהוא צריך. בהמשך אולי יהיה צורך ביותר מזה. עם שני מסתמים פגומים בלב שאף אחד לא מעז להיכנס ולתקן, ברור שהמצב לא ישתפר. על סרטן הערמונית כרגע נראה שהשתלטו...בואו נאמר שזו דאגה פחות מיידית מאשר הלב. 

לגבי מצבו של T - עד עכשיו חיינו בשיגרה של  ה"חרא" הרגיל. בסך הכל בסדר אבל מידי פעם כאבי בטן קשים או בעיות עיכול...... בחילות בזמן שירותים....הוא טוען שהוא מתרגל לזה. אבל חלק מה"שיגרה" היא שכל שבועיים פחות או יותר הוא גם חווה התקף כאבים. לפעמים קשה יותר, לפעמים פחות. לאחרונה שני התקפים ביום, אחד חזק יותר ואחד חלש. זה לא נגמר. ואז השבוע הוא עשה בדיקות דם וחלק מהערכים לא טובים. לא בהרבה אבל מעל ה"טווח" התקין. ואני רואה שגם הוא מודאג עכשיו. באמצע החודש הבא צפוי לו CT נוסף. 

אז חוץ מדאגה, מה אני יכולה לעשות? אני מזכירה לו לעשות את הבדיקות ולשתף את הפרופסור בתוצאות. אני תומכת בו כשהוא עובר התקף, אם אני לידו. לא פחות חשוב - אני לא מנדנדנת לו למרות שלדעתי הוא צריך לירות לכל הכיוונים, לחפש מומחים חדשים, לנסות רפואה אלטרנטיבית...כל מיני. יש שיאמרו - זה לא לטובתו שאני לא מנדנדת. אבל אלה לא מכירים את T. ככל שמנג'סים לו יותר כך הוא מתבצר בעקשנותו. נראה מה תהיינה תוצאות ה-CT הקרוב ומה הפרופסור יאמר על תוצאות בדיקות הדם, ולפי זה נראה עד כמה להגביר את הלחץ. לצערי אם חלה התדרדרות ממשית במצבו, הכל כבר יקרה לבד. 

מה אני עושה בשביל להרגיע את עצמי? אני ממשיכה לקחת את טיפות ההיפריקום, אמנם במינון מופחת. בינתיים לא חזרו התקפי החרדה והדאגה לא מעירה אותי באמצע הלילה. 

לגבי מצבה של המדינה, מצבו של "העם" (במרכאות כי אני לא יודעת בדיוק איך להתייחס אלינו כאל "עם" בחודשים האחרונים).......הדאגה והכעס והחרדות בשיאם. נראה לי מצב כבר בלתי הפיך גם אם באורח פלא יצליחו להגיע להסכמות ולעצור את הטירוף. הקרע כבר נעשה, השיסוי והשנאה כבר פושים אצל כל הצדדים. האם אני עושה מספיק כדי לשפר או לתקן את המצב? לא בטוח. 

אני הולכת להפגנות, אבל לא חוסמת כבישים. T משתתף יותר במחאה ממני, אבל גם הוא לא חוסם כבישים ולא מתעמת. אפילו אתמול הוא היה בפתח תקווה בטקס הפתיחה של הרכבת הקלה. הוא צילם את המכת"זית ואת הפרשים מרחוק כדי שאראה שהוא שומר מרחק ולא מעמיד את עצמו בסכנה.

מה עוד? אני לא משוחחת עם אנשים שלא חושבים כמוני כי מעולם לא ידעתי לשכנע ומניסיוני אי אפשר באמת לשנות את דעתו של אדם שמאמין במשהו, גם אם זה נראה לי הכי לא הגיוני. אני לא עושה פעולות יזומות לאיחוי הקרע עם אנשים שחושבים אחרת ממני. יש כאלה שעושים זאת, בי אין את הכוחות ואני לא מרגישה שיש לי את הכלים. 

אני מרגישה שזה לא מספיק, מה שאני כן עושה, אבל כרגע אני לא רואה שאני מסוגלת ליותר מזה. 

הכלי השני שהספקתי להקשיב לו בפודקסט של שירלי הוא לנוע. 

שירלי מדברת על היתרון העצום של הפעילות הגופנית. כל אחד כמובן כפי יכולתו ולפי העדפותיו, היא ממליצה לכולנו לפחות שעה של פעילות גופנית כלשהי ביום. גם היא, כמו רבים אחרים, ממליצה למי שלא עושה זאת בכלל להתחיל בקטן. עשר דקות ביום, לא ישר שעה שלמה. אבל להתמיד. הליכה, ריקוד, שחייה...כל אחד לפי מה שמתאים לו. היא מזכירה את שחרור האנדורפינים והורמונים נוספים שתורמים להפחתת הדכאון והחרדה. 

כאן אני שמחה לומר שאני מיישמת את הכלי באופן מלא. בכל יום אני עוסקת לפחות בשעה ורבע/שעה וחצי של פעילות גופנית נמרצת. ויש ימים שיותר מכך. 

אמשיך להקשיב לפרק מחר בבוקר. 

לסיכום השבוע שהיה - גם היום וגם בששי שעבר בתי והמשפחה לא הגיעו לארוחת ששי. בשבוע שעבר הם היו מוזמנים לגיסתה הצעירה לחנוכת הבית שלהם, והשבוע הם בחופשה בצפון. 

בששי שעבר הזמנו את 'שותפנו' ו'שריתה', והם הצטרפו לארוחה עם הורי, שלמרות החולשה של אבא הצליחו להגיע וגם מאד נהנו. 

אגב 'שריתה' הביאה לנו פרחים (היא תמיד קונה פרחים לשבת גם הביתה, וכאשר הם באים לארוחה היא מביאה גם לנו) אבל במזל ראיתי שזה שושן צחור, שהוא רעיל ביותר לחתולים ופשוט אסור להכניס אותו הביתה. השארתי את הזר בצלופן (בקצת מים) ושלחתי אותו הביתה עם הורי, שייהנו. מאד אוהבת שושן צחור אבל את החתולים שלי אוהבת יותר.......

שבת שעברה היתה שקטה ורגועה - עשינו הליכה בחום המהביל ואחר כך לא יצאנו מהמזגן עד שבערב כמובן נסענו (על האופנוע) לקפלן. היה חם ולח אבל מידי פעם היתה בריזה. זה הקל קצת. 

סיימתי ספר סתמי (בכוונה) בשם SEAL OF CONFESSION מאת MICHELLE PACE. הכתיבה היתה מאד בנלית ודי הבנתי מראש לאיזה כיוון העלילה הולכת, למרות שבכל זאת היו כמה טוויסטים לא רעים. בסך הכל לא סבלתי.

השבוע קראתי את החדש של מאיה ערד "שנים טובות", שהוא כביכול אוסף של מכתבים, "ברכות שנה טובה" שמישהי כתבה לאורך מעל לחמישים שנה לחברותיה מסמינר המורים. קבלתי המלצות מ'שריתה', למרות שאני כבר סקפטית לגבי הטעם שלה, וגם לא את כל הספרים של מאיה ערד שקראתי בעבר אהבתי, אבל הספר הזה הוא שונה. לא יצירה ספרותית בשום צורה, כפי ש"דבר העורכת" מעידה בעצמה. כמובן שזה "דבר העורכת" פיקטיבי כמו גם אוסף המכתבים אבל קראתי אותו "בשלוק אחד" כמו שאומרים. 

לסיום רוצה לספר על משהו שאמא שלי אמרה לי כבדרך אגב בשיחת טלפון השבוע ורק למחר בבוקר בחדר הכושר זה "נחת" אצלי בהכרה.

הרקע לדברים הוא, שכאשר רק הגענו לארה"ב, כשהייתי בת תשע וחצי, קרתה לנו תאונת דרכים כשאבא שלי נהג וכולנו היינו יחד ברכב. עמדנו לצאת מהכביש המהיר (FREEWAY) והרמזור התחלף לירוק, אבא שלי התחיל לנסוע ורכב שנסע בכביש אליו ניסינו להשתלב נכנס בנו בכל הכוח. התברר שהיתה לו שמש בעיניים והוא לא שם לב שיש לו רמזור אדום. לא היו אז חגורות בטיחות והמכה העיפה את אבא שלי על אמא שלי, שישבה לצידו, והיא חטפה מכה בצד הראש, מאחורי האוזן, מהראש הקשה שלו. לאבא שלי יש מה שנקרא בספרדית caveza dura: ראש קשה. תרתי משמע.

באותו הרגע לא ניכר היה שהיא נפגעה, אבל כמה שעות מאוחר יותר היא קיבלה סחרחורת קשה ואיבדה את שיווי המשקל שלה. אמא שלי לא הצליחה בעצם לקום מהמיטה במשך כחודש. גם לאחר שהתאוששה, נותרה פגיעה באוזן הפנימית שלה, או בחוליות הצוואר או בשניהם, אני לא לגמרי יודעת. מידי פעם זה קורה לה שהיא מאבדת הכרה או מקבלת סחרחורת קשה או מאבדת את שיווי המשקל. 

במשך כל השנים היא מקפידה לא לעשות תנועות מסוימות עם הצוואר שהיא יודעת שגורמות לכך, ולמשל במספרה היא מאד מקפידה על תנוחות הצוואר. אבל מה שהיא סיפרה לי אתמול, הוא שרק עכשיו, אחרי חמישים וחמש שנים, סוף סוף היא החליטה להפסיק לעשות תרגיל התעמלות מסוים על המזרון, בגלל שהוא גורם לה לסחרחורת ותחושת עלפון. כלומר - עד עכשיו, בגלל שהתרגיל הזה היה חלק מה"חבילה" של התרגילים ש"צריך" לעשות על המזרון, היא המשיכה באדיקות לבצע אותו בכל בוקר, למרות איך שהוא גורם לה להרגיש. לזה קוראים אצלי בבית "תענוגות החובה" אבל באקסטרים. וואו. פשוט וואו. 

זהו, להפעם. הערב רק הורי באים ו-T בחר להכין לזניה, להערב. בנוסף הוא בישל גולאש עם תפוחי אדמה ואפונה שיהיה לנו ולהם לכל השבוע.

חגגנו השבוע יום נישואים 44 אבל לא עשינו שום דבר מיוחד. בסוף יצאנו להליכה שנייה לפנות ערב באותו היום, וכל הדרך שוחחנו על עצמנו, על התפתחות היחסים שלנו ועל הילדים. דרך לא רעה לציין את יום הנישואים, או כמו שאמרנו לגיסי שהתקשר לומו לנו מזל טוב - אנחנו חוגגים כל השנה. 

השבוע בטוח נהיה עם הנכדים וגם נשמור על שרי, שגם היא כבר בחופש מהגן, אבל עוד אין לנו תכניות ספציפיות. 

עכשיו באמת זהו. ושיהיה טוב. 

הרהורים, חלומות וענייני דיומא

לפני כמה ימים הקשבתי לפודקסט "לחשוב טוב" - פרק 138 "הצל שלי ואני" שבו יהודית כץ מראיינת את פרופסור איתי איבצאן. הם דיברו על ה"צל" שיש לכולנו: אותם חלקים בתוכנו שאנחנו מתביישים בהם והודפים ומסתירים. זה גרם לי לחשוב על דוגמאות כאלה של "צל" בתקופות שונות בחיי.

אז יש כמובן את  "אני לא מספיק טובה" שליווה אותי הרבה לאורך חיי, ויש מגוון של רגשי בושה או אשמה שונים שאני סוחבת, כמו רבים, לאורך כל השנים. 

אבל נזכרתי במקרים ספציפיים, למשל כשלקחתי לי פסק זמן בתקופה של משבר ממש קשה בעבודה, ובדיוק אז התברר שהסרטן של חמותי חזר (היה לה סרטן השד שבע שנים קודם לכן) והפעם הוא מפושט. זה היה הלם והיה כאב גדול, אבל במקביל גם עלתה בי המחשבה, שלא ככה תכננתי לבלות את חופשת ההתאוששות שלי, ושזה היה אמור להיות "הזמן שלי", ובמקום זאת כמובן שארוץ לטפל בהם ואקדיש להם את כל תשומת לבי. התביישתי במחשבה הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שזה היה כל כך טבעי...

דוגמא נוספת ל"צל" כזה היתה כמובן גם כאשר סוף סוף גם אני וגם T נכנסנו לכושר וירדנו במשקל ועפנו על עצמנו בקטע של בריאות וכושר - ואז הוא חטף את התקף הכאב הראשון ופצח בסידרה של ניתוחים ובדיקות...ומהרבה בחינות הוא עדיין לא בסדר עד היום. ואז חשבתי: כאילו, מה נסגר? היינו ילדים טובים, עשינו תפנית של מאה שמונים מעלות לטובת הבריאות, וככה? 

אבל ה"צללים" האלה לא מעסיקים אותי באופן שוטף או קבוע. 

עוד משהו שקרה השבוע, הוא שחלמתי שאני חולה בסרטן. אני ממש זוכרת בתוך החלום את התחושה הזאת של "נו, הנה גם לי זה קורה". 

אינני יודעת איזה סוג סרטן זה היה ואיך נודע לי, אבל בחלום ישבתי אצל הרופא ועל השולחן היו מפוזרות התרופות שיהיה עלי לקחת. זה היה ממש מוזר. לפחות עשר "תרופות" שאף אחת מהן לא בצורה של כדור או קפסולה. כולן גדולות יותר ושטוחות ובצורות שונות, והזכירו לי יותר את הדמויות מ"בובספוג" מאשר תרופה כלשהי,  והמחשבה הראשונה שלי הייתה, שאין סיכוי שאצליח לבלוע משהו כזה. ואז הרופא או האחות התחילו להסביר לי כיצד לכופף איזה חלק באחת התרופות...משהו הזוי ולא קשור לכלום. 

זה הרגיש מאד אמיתי, וכשהתעוררתי ממש הייתי צריכה לומר לעצמי "אז בעצם אין לי סרטן". 

מוזר ביותר. 

בענייני דיומא, טיפלתי זמנית בבעיית הדלת והאזעקה בעזרת שיחת טלפון קצרה לאיש התקשורת/אזעקה שלנו. הוא יגיע לטפל באופן יותר יסודי לאחר שנחזור מחו"ל. T סידר בחזרה את הדלת כדי שתיפתח ותיסגר בקלות, ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה שלבייבי סיטר של החתולים לא אמורה להיות בעייה להיכנס ולצאת. 

היא הגיעה אתמול ל"חפיפה" והדגשתי בפניה את הצורך לשהות כאן יותר זמן עם החתולים בכל פעם שהיא באה, ללטף, אולי להבריש קצת, כי זו היעדרות ארוכה והם יהיו לבד בבית כל הזמן. היא אמרה שהיא הרבה יותר פנויה, ושרוב המטלות בבית הספר כבר הסתיימו, והבטיחה שאני יכולה לסמוך עליה. נקווה. 

המדיח המשיך לקצר ובאמת בסוף הזמנו חדש. ניצלנו את הקשרים של גיסי, שעוסק בעצמו בייבוא של מכשירי חשמל ועוד כל מיני מוצרים, ודרכו קיבלנו מחיר מצוין על מדיח שאמור להיות משובח ביותר. המדיח כבר הגיע, ואפילו אמורים להספיק לבצע לו התקנה לפני שאנחנו טסים. 

בימים האחרונים נשמע שמצבו של אבא ממשיך להשתפר, והשבוע הוא גם הלך לחדר כושר וגם השתתף לראשונה שוב בחוג דרמה. אלה חדשות מעודדות, ויש תקווה שהוא אכן לאט לאט מתחיל לחזור לעצמו. הוא עדיין סובל מכל מיני תופעות, חלקן אולי כלל לא קשורות להקרנות שעבר. אולי ללב. הרופאה באחוזה הציעה לו לקבוע תור אצל נוירולוג, אז הוא מצא תור לסוף אוגוסט. אני לא חושבת שיש לו בעיות נוירולוגיות, אבל אני לא אשת רפואה כמובן. אני חושבת שחלק מהתופעות (למשל הסחרחורות) הן תופעת לוואי של תרופות שהוא לוקח (למשל זאת לטיפול בערמונית), וחלקן קשורות בכלל לעובדה שהלב שלו לא נותן הספק מלאה, כתוצאה משני השסתומים הפגומים שאובחנו אצלו, ושהחליטו לא לטפל בהם מפאת גילו ומצבו הגופני (למשל בצקות לעיתים ברגליים וגם ירידה קלה בתפקוד הקוגניטיבי). 

בכל מקרה יחסית לגילו המופלג ולכל מה שהגוף שלו עבר - אין טעם להתלונן (כלומר - תמיד אפשר להתלונן כמובן). 

היה נחמד להיפגש אצלם עם אחי וגיסתי בשבת. 

אחי, שהוא לגמרי הפרופסור המפוזר הקלאסי (וגם בנוסף אסטניסט גדול או ליתר דיוק סובל מ-OCD) , סיפר לנו אנקדוטה מצחיקה שקרתה לו בטיסה לכנס האחרון. 

הוא סיפר שגיסתי הכינה לו כריך לדרך, מלחמניה ארוכה (מה שהוא מכנה "לחמניה שווה"), ועטפה לו את הכריך בנייר מגבת ומעליו ניילון נצמד, כמו תמיד. את הכריך היא שמה לו בתיק שהוא תמיד לוקח איתו בטיסות. הוא סיפר שהוא אכל את הכריך עוד לפני שעלה למטוס. אחרי ההמראה הוא חיפש משהו בתיק, ופתאום התפלא למצוא בו עוד כריך, עטוף בדיוק באותו האופן. 

אחי לא האמין שגיסתי הכינה לו שני כריכים, ותהה אם אולי זה כריך ישן שנשאר בתיק מטיסה קודמת. רק המחשבה על כך הגעילה אותו, כמובן, והוא קירב את הכריך לאפו כדי לרחרח אותו אבל לא הריח דבר. הוא לחץ על הכריך וגילה שהלחם קשה לגמרי, כמו אבן ממש, ובלי לפתוח את הניילון הנצמד או את נייר המגבת כדי לבדוק מה המצב שם בפנים (כי ברור שזה יותר מדי מגעיל אותו), זרק אותו לפח. 

הוא הגיע ליעדו, וכשבא להתגלח בבוקר, גילה שהוא לא מוצא בתיק את מכונת הגילוח שלו. ורק אז הוא נזכר, שכיוון שמכונת הגילוח (החדשה יחסית) היתה גדולה מדי ולא היה לה תיק אחסון ייעודי, הוא בעצמו עטף אותה באותו הבוקר בנייר מגבת ואז בניילון נצמד כדי להגן עליה בעת הנסיעה..................ושכח מזה לגמרי. 

כשהוא סיפר לגיסתי בטלפון את מה שקרה היא כמעט עשתה במכנסיים מרוב צחוק. 

עוד השבוע לקחנו את חכמוד לרופאת אף אוזן גרון, כי מזה כמה חודשים הוא מתלונן שהאוזניים שלו נסתמות כל הזמן. כשהם סיפרו לנו את זה המלצתי לבתי לקנות לו תרסיס שבו אני משתמשת על פי הנחייתו של רופא א.א.ג שלי, שמרכך את השעווה ואף מסלק אותה מהאוזן. ברור שהיא שכחה מזה לגמרי. לפני כחודש בתי סוף סוף קבעה לחכמוד תור, ואז יצא, שבדיוק באותו הזמן נכנסה לה פגישה חשובה והיא ביקשה את עזרתנו. 

לאחר שחיכינו כשלושת רבעי שעה (כי כנראה הרופאה הקדישה לכל פציינט את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשים בלי קשר לשבע דקות שקופת החולים מכתיבים לה) וחכמוד כבר חשב לוותר כי לא רצה לאחר לאימון הכדורסל שלו, נכנסתי איתו לרופאה. היה רק כיסא אחד מולה, אז הצעתי לו לשבת, אבל היא אמרה לו לשבת בכיסא לידה, ו"לתת לאמא לשבת מולי". אז הוא חייך ותיקן אותה "סבתא" וכך סחטתי מחמאה על כמה שאני נראית צעירה. כיון שחכמוד ילד גדול בן 12 נתתי לו להסביר לה בדיוק ממה הוא סובל ולא התערבתי, אבל כשהיא הנחתה אותו לשכב על מיטת הטיפולים כדי לבדוק לו את האוזניים, הוא ביקש שאעמוד לידו. בזמן שהיא שאבה לו שעווה מהאוזניים הוא החזיק לי את היד חזק חזק, וניסה להיות גיבור אבל זה היה ממש לא נעים ובשלב כלשהו גם כאב. כמובן שהתעצבנתי בלב שבתי לא קנתה לו את התרסיס ולכן הוא לא הכין את האוזן לניקוי ולכן זה כאב, אבל לא אמרתי כלום. אבל הרופאה חסה על הילד, הפסיקה את הניקוי, למרות שבאוזן שמאל עדיין היה פקק קטן, רשמה לו את התרסיס הזה כמירשם, ואמרה שאם הוא ישתמש בו כל יום הוא אפילו לא צריך לקבוע תור חוזר להמשך הניקוי כי זה כנראה יתנקה לבד. 

אחר כך בבית הוא אמר לבתי שהוא שמח שאנחנו אלה שלקחנו אותו לרופאה "כי אתם יותר קשוחים" (היא וחתני). התמוגגתי. 

התחלתי כבר לארגן את כל מה שצריך לטיסה, וכמובן שבבוסטון הילדים חולים ואנחנו צופים שכרגיל, הם ידביקו אותנו. אבל אין כנראה מנוס מזה. העיקר להיות איתם ולחבק אותם. בני וכלתי הזהירו אותנו שבגלל המחלות והלילות הלבנים הבית מבולגן ברמות, אבל זה לא מרתיע אותנו, כמובן. העיקר להיות שוב ביחד. 

אני מניחה שבזמן שלא נהיה בארץ אכתוב פחות, אבל אם אוכל להתפנות מעט כדי לעדכן כאן אעשה זאת. ורק מקווה ששנינו נרגיש טוב ושהטיסה והשהייה והטיול יעברו בשלום. 

עדכונים של אחרי החג

באופטימיות זהירה אני יכולה לראשונה לדווח על שיפור קל שבקלים אצל אבא. אולי אולי יש אור בקצה המנהרה, קצת פחות משבועיים מאז שסיים את ההקרנות. מקווה שעד יום הולדתו (לקראת סוף החודש) יחזור כבר לעצמו. 

בדיוק שמעתי בזמן הספורט פרק בפודקסט של שירלי יובל יאיר עם מאיר שלו (שהוקלט ביוני אשתקד), ואז הודיעו על פטירתו. מצמרר. הוא אמר בפודקסט שהוא מתקרב לגיל שבו אביו נפטר....אבל לא הזכיר שהוא חולה בסרטן. לא יודעת אם כבר ידע. 

אהבתי את הראיון, למרות שלא אוהבת בכלל את הספרים של מאיר שלו - לא למבוגרים ולא לילדים. 

לא זוכרת אם כבר כתבתי שיש לי דלקת בגב כף הרגל - בגיד או משהו כזה. יש לי הרגשה שזה קרה בגלל שכיבסתי זוג נעלי ספורט במכונת הכביסה ושכחתי להקפיד על מים קרים (לחלוטין) והם התכווצו. הכאבים התחילו תוך כדי הליכה לפני מעל לשבוע כבר, ואת שני הקילומטרים האחרונים צלעתי. מאז כואב לי כאשר אני הולכת (הפסקתי לנעול את זוג הנעליים הזה) - לפעמים יותר, לפעמים פחות. מקווה שזה יעבור מעצמו. 'שריתה' המליצה לי לעסות את המקום, לא ללכת עם כפכפים (גם לא בבית, זה מעמיס על כף הרגל, לדבריה) וכמובן להקפיד על נעליים נוחות. 

בינתיים כאשר חדר הכושר פתוח (לא בשבתות וחג) אני מנצלת זאת כדי להתעמל על האליפטיקל במקום לעשות הליכות (ואז זה לא כואב בכלל). אבל כשהוא סגור אני לא מוותרת על ההליכה, ורק שמתי לב שעדיף שאלך עד ששה קילומטר גג, אחרי כן הכאב מתגבר מדי. בינתיים קבלתי מ'שריתה' שתי המלצות חשובות. האחת, לא ללכת עם כפכפים, רק עם נעליים נוחות וסגורות שתומכות בכל הרגל, גם מאחור. אז בבית התחלתי ללכת עם הקרוקס הקלאסי (זה שיש לו רצועה כמו סנדל מאחורה). יחפה אני לא יכולה ללכת לאורך בגלל הקשת הגבוהה בכף הרגל. 

ההמלצה השנייה היא לעסות את גב כף הרגל, ממש לחדור פנימה לגידים. יש לי מן "אקדח עיסוי" שקבלתי מתנה ליום הולדת מבתי וחתני בשנה שעברה, אז התחלתי לעבוד איתו, בתקווה שזה יעזור ולא יזיק. ליתר ביטחון אקבע גם תור אצל אורתופד. מקסימום אבטל אם זה יעבור עד אז.

סיימנו לראות בנטפליקס סידרה ממש טובה (לאוהבי הז'אנר) - סוכן הלילה והתחלנו סידרה מוצלחת חדשה (בקודי, לא יודעת איפה זה משודר) - RABBIT HOLE.

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שסיימתי עם ה"נתניהו'ז" שקבלתי מתנה מבן דודי. 

היו ל-T כמה ימים יחסית טובים והיום הוא שוב לא מרגיש כל כך טוב. לא שזה מונע בעדו לבשל לששי בערב. כמו שגיסתי אמרה, זו תרפיה בשבילו. היום תוך כדי הקניות בסופר, בירקן ובקצב היו לו התכווצויות במעיים, והוא נהיה חלש - בקושי שמעתי כשהוא דיבר. אוף. 

התברר שיש "הזמנות" לארוחת ששי. נשמותק הזמין שניצל בשר, חכמוד הזמין חריימה (הוא מאד התאכזב כשלא היה חריימה בליל הסדר) ובתי הזמינה גפילטע פיש, אחרי ליל הסדר נשאר לה טעם של עוד. T הכין את זה מסלמון (כי לא השגנו קרפיון) וזה היה מעדן. אז גם את זה וגם את החריימה הוא מכין מסלמון, שוב. הוא גם העמיד שני סירי מרק בשר - שיהיה לנו לשבועיים הקרובים (זו ארוחת הצהריים שלנו). בקיצור - חולה, חולה, חלש, חלש, אבל מבשל. זה הבעל שלי.

"אחרי חג" שמח. 

לא רק T ולא רק בריאות

 בא לי לכתוב על דברים אחרים. 

על אימון הריצה שלי למשל. הגעתי כבר באימון השלישי ב"אתגר 2" של LALIWAY והשבוע כבר רצתי 3.5 דקות רצוף, חמש פעמים, לסירוגין (הפסקות של 2 דקות הליכה בין לבין). 

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את אימון הריצה הזה חוויתי קושי. הזעתי ממש. רק אז הבנתי שעד כה האימון תאם לגמרי לרמת הכושר שכבר יש לי. הפעם לראשונה אתגרתי את עצמי, עשיתי אימון שהיה לי קשה. ודי עפתי על עצמי.

לפני כן עשיתי "חימום" בן חצי שעה על האליפטיקל. בסך הכל הייתי די מרוצה מעצמי. באופן כללי אני די מרוצה מעצמי בקטע של הפעילות הגופנית, שלא ויתרתי עליה גם תוך כדי הניתוח והאשפוז של T. אפשר לומר אפילו שהייתי חייבת אותה. לגוף ולנפש. 

ואם מדברים על אליפטיקל, זה מה שקנינו לבני ליום הולדתו שחל בתחילת השבוע. 

מזה כמה שנים שבני וכלתי מנסים להתמיד בפעילות גופנית כלשהי. בשנה שעברה הם הבינו, שחלק ניכר מהשנה לא ניתן בבוסטון לצאת החוצה לשום סוג של פעילות גופנית בגלל הקור, והחליטו להירשם למועדון ספורט. בני לקח שם כמה שיעורי טניס כדי לחזור לכושר, ואז מצא לו פרטנרים להתאמן איתם, ונוסף התאמן גם בחדר הכושר. בשלב כלשהו גם כלתי הצטרפה. אבל בגלל הקורונה חלק מהזמן המועדון היה סגור, וגם כשהיה פתוח היו צריכים להתעמל עם מסיכות. ובכל מקרה צריך היה לצאת מהבית, להיכנס לאוטו, ולנסוע לשם. ועם סביבוני זה לא תמיד התאפשר, ועכשיו שהיא בהריון ואו טו טו יולדת, הם רואים שהם לא כל כך מצליחים לצאת לנצל את החברות במועדון. כך עלה הרעיון לקנות מכשיר הביתה, וכיון שזה המכשיר שהם הכי ניצלו בחדר הכושר, החלטנו שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלו מאיתנו. אני מאד מקווה שהמכשיר ישרת אותם היטב ולא יהפוך (כפי שהמכשירים האלה נוטים בדרך כלל) ל....קולב. 

בא לי גם לכתוב קצת על הפודקסטים ששמעתי בזמן האחרון. לרינה מצליח יש פודקסט חדש בשם "אמא, אבא ואני" בו היא מראיינת אנשים שונים על היחסים שלהם עם הוריהם. זה פשוט מרתק. וגם עצוב. כמה פצעי ילדות עולים בשיחות האלה, כמה מורכבים היחסים של אנשים - ולא משנה אם הם בשנות החמישים או בשנות השמונים לחייהם) להוריהם. אהבה וגעגוע אבל גם כעס גדול או אשמה גדולה. בקיצור - מרתק. 

מצאתי שאני גם אוהבת לשמוע את אלעד שמחיוף ב"אחד ביום". כן, אני, שלא צורכת כמעט חדשות ולכאורה לא מתעניינת באקטואליה - מאד נהנית מהפודקסט הזה. 

עוד פודקסט שגיליתי לאחרונה הוא "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" של טל בשן ולימור רייך. הוא מדבר הרבה על הורות ובכלל על הפער הזה שבין "מה שהזמנתי" לבין מה שקורה במציאות החובטת, כפי שהוא מנסח זאת, של חיינו. 

את כולם, אגב, אני שומעת בספוטיפיי. שם הכי נוח לי לסדר אותם לפי סדר כרונולוגי, והוא מסמן לי את מה שכבר שמעתי. 

בגיזרת החתולים מיינקוני מתוק וחכם וגדל יפה. 

מאז ש-T בבית גם ל' נרגעה קצת יותר ומאפשרת לקטנצ'יק להתקרב אליה יותר. אין מה לעשות, כמו שאומר תמיד סיזר מילאן התותח (אמנם הוא אומר זאת לגבי כלבים), T הוא זכר האלפא בבית, THE LEADER OF THE PACK. כשהוא נמצא והוא נותן את הטון כולם רגועים. 

הנה כמה תמונות 

שרוע על הברכיים שלי (על חלוק נעים במיוחד)

קרובים על המיטה שלנו

מאחורי הגב של T: קרובים על הכורסא

אם בכל זאת לעדכן על מצבו של T, אז הוא עושה הליכות ובהדרגה מאריך אותן. הבוקר הוא כבר הלך בערך עד מרחק של כ-750 מטר מהבית ובחזרה. לדעתי זה קצת מוגזם, שבועיים ויומיים אחרי הניתוח, אבל ל-T יש באמת נטייה להגזים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מזהירה אותו לא להתאמץ יתר על המידה. יש לו הרבה מאד מוטיבציה להחלים ולחזור לעצמו, שזה נפלא, רק חוששת ממצב בו הוא יגרום לעצמו נזק כלשהו. 

אתמול למשל עמדתי לבשל כמה דברים - מודה שאני קצת חלודה במטבח, לאחר שבשנים האחרונות מאז שסגר את העסק של האירועים והפסיק לבשל באופן מקצועי ושוטף, הוא בעצם השתלט על כל הבישולים והאפייה בבית. אז כשאני מתייעצת לגבי משהו לפעמים הוא פשוט קם ובא לעשות במקומי, וזה גורם לו להרגיש טוב אבל אני ממש נזהרת לא לאפשר לו להתאמץ יותר מדי. שלא יסבול אחר כך. 

מפה לשם הצלחתי להכין חזה עוף ב"סו-וויד" גם עבורנו וגם עבור 'שותפנו' וגם הכנתי קציצות עוף. כך אני מגוונת ל-T את התפריט עם דברים טעימים שמורכבים מהרבה חלבון. כשביקשתי שיזכיר לי איך מכינים פולנטה, הוא פשוט קם ותוך דקה הכין בעצמו. אני שמחה שהוא מרגיש שהוא מסוגל, וזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, אני רק חוששת שלא יגזים. 

עודפי הנוזלים פחות או יותר נעלמו מגופו ואין כמעט זכר לבצקות, כך שהבוקר הוא הפסיק על דעת עצמו לקחת את הפוסיד (הכדור המשתן). בדיקות הסוכר היומיות בינתיים מראות מצב תקין, לשמחתנו, וגם הנוזל שבשקית הנקז שינה את צבעו וכעת כבר לא נראה כמו חומר לבלבי. T צילם ושלח לפרופסור, ואנחנו מקווים שבתחילת השבוע הוא יקרא לו להסיר את הנקז האחרון מהגוף. אם כן זה יהיה עוד צעד בדרך להחלמה.

גיסתי התחילה לדבר איתי על יום הולדתה ה-90 של אמא שלי, שיחול בעוד שבועיים.

לא דיברנו על זה כל עוד הניתוח היה לפנינו אבל עכשיו התחלנו להרהר מה עושים.

T כמובן קפץ ואמר שעד אז הוא יוכל להכין ארוחה ולארח את כולם כאן, אבל אני נעמדתי על רגליי האחוריות והודעתי שזה לא בא בחשבון. גם אם ירגיש טוב, אין מצב לארח 22 אנשים חודש אחרי הניתוח. 

גיסתי הציעה לקחת את זאת שעשתה לה קייטרינג ליום הולדתה של אחיינית2 הקיץ ולקיים את האירוע אצלם בבית. זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, ש-T יבוא כאורח ולא יתפתה אפילו לעבוד. 

בכל מקרה נצטרך לחכות עם זה כי עכשיו גיסתי עשתה בעצמה MRI בגלל שבדיקות שדה הראייה שלה חזרו לא טובות כבר פעמיים, אז נראה מה קורה איתה ואז נחליט. 

ואני בכלל לא מדברת על הקורונה....... אולי זה בכלל לא חכם לערוך מפגש משפחתי מורחב בימים האלה. 

בקיצור נראה. 

בינתיים היום יום הולדתו של חכמוד - הילד כבר בן 11 - וקבענו שמחר בבוקר הם יבואו הנה כולם, ויביאו איתם אוכל, כיבוד, עוגת יום הולדת, כל מה שצריך כדי לחגוג וכדי שאנחנו לא נצטרך לעמול אבל גם לא נצטרך לצאת מהבית. 

אמרתי גם להורי לקפוץ.

אז שנה אזרחית טובה לכולם - מאחלת שתהיה טובה יותר מזו שהיתה ומזו שהיתה לפניה - בעיקר הרבה בריאות ושלווה ושקט נפשי. 

הרהורים על טיפול ותוצאות הביופסיה

ביום חמישי, כאשר T שוב הביע את תסכולו על כך שטרם הגיעה תשובה על הביופסיה, הצעתי לו לכתוב שוב לפרופסור. מה זה יכול להזיק? מקסימום יאמר שאין חדש. 

תוך שעה הגיעה תשובה. שיש תשובה. "שפיר", הוא כתב. ועוד הוסיף וכתב שהוא דיבר כבר עם מומחי הגאסטרו, שיזמנו את T להליך  ERCP נוסף (!), במקביל ל-MRI. וחתם ב-"תגיע אלי לביקורת אחרי כן".

"מזל שאמרת לי לכתוב לו" אמר לי T. מי יודע אם ומתי מישהו מהם היה יוזם פנייה אלי עם התשובה הזאת? 

ככה זה, כנראה. חייבים להיות אסרטיביים. פרו-אקטיביים. 

T חזר אליו במייל ושאל לשם מה ה-ERCP הנוסף, והפרופסור ענה די מהר:" המטרה להסתכל שוב, עדיין לא שקטים לגמרי". נו, ברור שלא שקטים לגמרי. כי יש עדיין כאבים. כי למרות שאיננה ממאירה, מסתובבת שם רקמה דלקתית שמקורה לא ברור וסיבותיה עוד פחות. 

T מיהר לעדכן את בני המשפחה והחברים שחיכו במתח לא פחות מאיתנו לתשובת הביופסיה, והם כולם מיהרו לשלוח הודעות ברכה ואימוג'ים של גביעי שמפניה וכובעי מסיבות - ורק אני לא הרגשתי הקלה בכלל. 

כן, ברור שדאגתי שהנה למרות תחושותיו של מומחה הגאסטרו שאמר כבר בתום ההליך "לא ראיתי שום דבר חשוד" בכל זאת יימצא משהו סרטני. אבל דווקא בשבועות האחרונים זה לא מה שהלחיץ אותי, כנראה. ולכן גם העובדה ששוב קיבלנו "שפיר" שימחה אותי אבל לא הרגיעה בכלל. אם כבר, באותו יום נכנסתי קצת לדכדוך (שלא לומר דכאון קל). 

והבנתי שאפילו עם המתח וכל ההמתנה, הייתי יותר שמחה, יותר חיונית בשבועיים / שלושה האחרונים מאשר באותו היום. בעצם מצבי הנפשי בשבוע האחרון רק הלך והתדרדר מאז ש-T התחיל לחוש מידי פעם שוב כאבים, אחרי שהיה שקט בגזרה הזאת שלושה שבועות שלמים. ודווקא עם התשובה השפירה, והמענה של הפרופסור: ממשיכים לעוד ERCP בנוסף ל-MRI, "עדיין לא שקטים לגמרי" היה המשפט שהפיל אותי. מצד אחד כל כך זהיר וכל כך אכפתי ולא מוותר על אבחנה יסודית ואמיתית - מצד שני כמו בוקס בבטן. חוששים שיש שם משהו מפחיד, מסוכן, קטלני - ולא מוצאים אותו. 

בעקבות התשובה, T התחיל לקדם את הטיסה שלנו לבוסטון, לבקר אצל בני, כלתי וסביבוני. עכשיו, הוא טוען, אין סיבה לבטל את הנסיעה הזאת. ואת התורים ל-MRI ול-ERCP הוא יארגן בהתאם, סביב מועדי הטיסה. 

במקור תכננו לשהות בביתם של בני וכלתי שבוע, לנסוע לטייל שבוע ולחזור אליהם לשבוע. התברר ש-T ממשיך לתכנן את זה, וכרגע בודק אפשרות של כמה ימים בניו יורק (כולל ביקור אצל בן דודו בניו ג'רזי) וכמה ימים בוושינגטון די.סי (שם טרם ביקרנו ביחד, למרות שאני כבר הייתי שם בילדותי ובנערותי כמה פעמים). 

מצאתי את עצמי נבהלת מהתכניות האלה, מסתייגת - וכרגע אני בודקת עם עצמי אם ייתכן שפשוט נתקע לי ה"סטארטר" בכל הקשור לנסיעות וחופשות - בין הקורונה לבין בריאותו של T - ואם אולי הגיע הזמן שאנסה לשחרר קצת. לזרום. 

אולי באמת לא ראוי לשים את כל החיים ב-HOLD בינתיים עד שדברים יתבררו, עד שייפתרו. עד שיסתדרו. אולי בכל זאת אפשר לחיות "לצד" בעיות הבריאות של בעלי היקר כמו שאנחנו חיים "לצד" הקורונה. להיערך (ביטוח רפואי לנסיעה - חובה!) , להיזהר, אבל לחיות. פשוט לחיות. נראה אם ואיך זה יצליח לי. לא בטוח.

אני קוראת עכשיו את הספר "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ומוצאת את עצמי מהרהרת על העולם הזה של טיפול  פסיכולוגי או אימון רגשי, גם כמאמנת אבל בעיקר כפציינטית. מאז סוף שנות השלושים לחיי הייתי בטיפול או אימון במשך תקופות שונות למשך תקופות שונות אצל מטפלים ומאמנים שונים. אני לא רוצה לחשוב מי הייתי ואיך חיי היו נראים לולא תקופות טיפול/אימון אלה.

אני חושבת על התגובות השונות מאנשים שונים לספר הזה. למשל תגובה סופר מתלהבת של חברתי 'מחברת', שכתבה שהסיפור מתאר אותה - כפסיכותרפיסטית שגם עברה פרידה מטלטלת ובלתי צפויה מבן זוגה וגם הולכת לטיפול פסיכולוגי בעצמה - ממש במדויק. 

ומצד שני אני חושבת על תגובתה של אמא שלי, שקראה את הספר ואף המליצה לי עליו.

אמא אמרה, שהספר רק מוכיח לה (שוב) ש"טיפול פסיכולוגי זה סתם" או לא נחוץ או לא באמת עובד או...לא זוכרת את המילים המדויקות. פסיכולוגים, היא הכריזה בארוחת ערב משפחתית אחת, הם מיותרים ולא נחוצים. את זה, אגב, היא הכריזה מול אחיינית1, נכדתה האהובה, שבדיוק התקבלה סוף סוף להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, לאחר שסיימה בשנה שעבר את התואר השני, וכאשר בתי (נכדתה הבכורה) היא פסיכולוגית מוסמכת כבר כמה שנים טובות. אבל לא נראה לי שהן נעלבו מסבתן או לקחו אותה יותר מדי ברצינות. הן מכירות את הסבתא שלהן. 

והאמת היא שטיפול פסיכולוגי או טיפול רגשי כלשהו לא באמת עובד בשביל כל אחד. לא כל אחד בנוי לזה. כדי לעבור טיפול מועיל ומשמעותי, הפציינט צריך להסכים להסתכל על עצמו באמת, להסכים להביט במראה שהמטפל מעמיד בפניו, ולכל הפחות לגלות לגבי עצמו סקרנות.

חלק ניכר ממי שמגיעים לטיפול עושים זאת בעקבות משבר או חווית קושי כלשהו בחיים. מעטים מגיעים לטיפול סתם מתוך רצון להכיר את עצמם טוב יותר. בדרך כלל קיים טריגר כלשהו. אבל גם כשמגיעים לטיפול, הרבה מאד פעמים עסוקים - לפחות בהתחלה - בדיבור על אחרים. או על גורמים חיצוניים, שהם אלה שהביאו למצוקה שממנו כרגע הם סובלים. אגב הפסיכולוגית שבספר, כאשר היא הופכת לפציינטית, היא לא שונה מכל אלה. גם היא מבלה שעות טיפול רבות בדיבור על מי שפגע בה (לא אעשה ספוילרים) ובכי ורצון לדבר עליו ועל הפגיעה הגדולה, ולוקח המון זמן עד שהיא מסכימה להתבונן על עצמה ולנסות להבין מה באמת קרה שם, מה החלק שלה במה שקרה, איך לקחת אחריות על עצמה - ובעקבות זאת, איך להתחיל להחלים ולעבור הלאה. וזאת מישהי שמיומנת בשיחות נפש, בדינמיקה של הטיפול הפסיכולוגי. 

אז לגמרי ברור לי איך יש אנשים רבים שממש קשה, עד בלתי אפשרי עבורם, להפיק תועלת מטיפול.

במקרה השבוע שמעתי ראיון בפודקסט  של שירלי יובל יאיר (ליהנות מהדרך) עם אחינעם ניני. זה היה ראיון מאד מעניין וכיסה הרבה מאד נושאים, אבל ספציפית תפס לי את האוזן משהו שהיא סיפרה, על כך שיש לה מן "מתג ON/OFF" שמאפשר לה לעבור הלאה כאשר קורה משהו שפוגע בה או מטלטל את עולמה. היא לא היתה בטיפול מעולם ולא מרגישה שטיפול יכול לעזור לה. כאשר קורה משהו בחייה, היא יודעת לכבות את המתג הזה (להדחיק, אפשר לומר) ולהמשיך בחייה בלי להתייחס למה שקרה, בלי צורך להתעכב, לדבר, להתמודד בכל מיני דרכים. אם אני חושבת על אמא שלי, בהקשר הזה, חוזר אלי משפט שהיא היתה אומרת הרבה (ועדיין אומרת) לאורך השנים: "snap out of it". כלומר "צאי מזה", אל תתבוססי ברגשות, אל תתעכבי בתוך מה שקרה, מה שפגע, מה שכואב - תתנערי ותמשיכי הלאה. 

זו דרך מאד פרקטית להתנהל בחיים, הבעייה היא כמובן שכל הדברים האלה שהודחקו לא נעלמו באמת, לא הלכו לשום מקום, והם צבורים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חוויית החיים, משפיעים על התגובות שלנו לעולם ולמה שממשיך לקרות מכאן והלאה, לעיתים ממש תוסס מתחת לפני השטח ובמקרים מסוימים באיזה שהוא שלב גם מתפרץ - בין אם בהתנהגות, בין אם במחלה, במגוון דרכים. 

בהמשך הראיון, מספרת אחינועם ניני על כך שעל עצמה היא אינה מפחדת על עצמה ואינה דואגת לכלום ברמה האישית, אבל מתארת את החרדה הגדולה שלה לעולם. מה שמעסיק אותה הוא המאקרו. העוול שאנשים עושים זה לזה ולפלנטה. הכיבוש, כמובן, ההתחממות הגלובאלית. ועם כל ההערכה שיש לי לאמנית המוכשרת הזאת ולרצון הכן שלה להשפיע ולהיטיב, קשה לי שלא לקשור בין הדברים - בין מתג ה"ON/OFF" הזה שמתפעל אותה ברמה האישית רגשית, לבין העיסוק ברווחת העולם. 

זה הזכיר לי את הסרט "סקס שקרים ווידאוטייפ" כאשר הדמות של אנדי מקדואל יושבת על ספת הפסיכולוג ולא מצליחה לומר (אפילו לעצמה) מה כואב לה ומה מפריע לה במערכות היחסים שלה ובעולמה הרגשי, ורק מתעסקת בשאלה "מה עושים עם כל האשפה?" של כדור הארץ. 

טוב, באמת נסחפתי עם ההרהורים האלה. 

ברור לי שאני רוצה לחזור לטיפול כלשהו. אימון. משהו. לא ברור לי, משום מה, איזה סוג ואצל מי. וחוסר הבהירות הזאת מלווה אותי לעת עתה, ונראה לאן זה יבשיל. כמו שאני מכירה את עצמי, פתאום יגיע רגע שבו ארגיש שאני יודעת מה אני רוצה, וארים טלפון. 

השרביט החם - אהבה, זוגיות ואוקסיטוצין

 בפרק ההוא בפודקסט של ג'רמי פוגל שהזכרתי במדור השרביט החם, ששאל "מה זאת אהבה?" בעיקר טילטל אותי עניין האוקסיטוצין. אני לא יודעת באמת לומר למה.

הרי שמעתי כבר בעבר על הורמון ה"אהבה" הזה, וכמובן גם על הדופמין המשתחרר בעקבות מעשה האהבה, למשל. הורמון העונג.

אבל משום מה כאשר ד"ר ליאת יקיר דיברה ופירטה את מה שעושה לנו שחרור האוקסיטוצין בגוף, ואת שלל הדרכים שבהן ניתן לגרום באופן יזום לשחרורו בגופנו - נפל לי פתאום איזה אסימון.

עלו בזכרוני פתאום מחקרים עליהם שמעתי פעם שגילו, שאם לא נוגעים בתינוק במשך חודשיים מרגע לידתו הוא ימות.

חשבתי על אינספור הפעמים ששמעתי, מאנשים שונים, ממורים שונים, שאנחנו זקוקים למערכות יחסים כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ומים ואוכל. 

בפרק הזה בפודקסט ג'רמי (שהוא כנראה סטלן גדול בלי קשר) הביע את רצונו לקבל אוקסיטוצין באופן מלאכותי, כדי להגביר את היכולת שלו להרגיש אהבה. אבל אם הבנתי נכון, מספיק גם מגע יד מלטפת, מבט חם ואוהב, חיבוק של עשרים שניות, מעשה של טוב לב או נדיבות - כדי לשחרר אוקסיטוצין באופן טבעי, ולגרום לנו להרגיש טוב יותר, פחות לפחד, יותר לאהוב, יותר לתת אמון. 

וכשדיברו על טוב לב או נדיבות, דיברו בעיקר על עשייה למען האחר, לא על כך שיעשו עבורי. נתינה ועזרה ואמפתיה לאחרים - מגבירה את ייצור האוקסיטוצין. לעשות עבור אחרים עושה לנו טוב.

אמא שלי טוענת שלה זה בכלל לא עושה טוב לעשות עבור אחרים. אבל אצלה משהו באמת השתבש אי אז במהלך חייה, משהו נשרט באופן בלתי הפיך. לא איזו טראומה גדולה, אבל הרבה מאד פגיעות קטנות לאורך השנים - אבל לא זה הנושא שלי היום. 

בפודקסט נאמר גם שאצל ילדים עם אוטיזם נצפו רמות נמוכות מדי של אוקסיטוצין. שאולי בעזרת מתן ההורמון הזה ניתן לשפר את יכולת התקשורת של הילדים האלה עם סביבתם. להגביר את הקשר. זה די מהפכני, להרגשתי. 

אז כל עוד לא ניתן לקנות בבית המרקחת אבקת אוקסיטוצין או טיפות או כדורים - אני ממליצה על חיבוקים, על מילה טובה, על הקשבה ואמפתיה, על יד רכה ומלטפת, על עזרה ונדיבות כלפי אחרים - כנראה שזה עושה פלאים ותורם לשיפור איכות חיינו. 

שיגרה מעט חלושה

מאז שיצאנו מבית החולים בסך הכל T מרגיש טוב אבל חלש מאד. 

אפילו כשהוא מדבר מרגישים את חוסר הכוח שלו. 

הוא מתעקש לצאת להליכה בבוקר, טוען שהולך לאט  אבל בסך הכל הולך כשעה, בכל יום קצת יותר. זה לא מעט. בימים הראשונים הוא רבץ אחר כך כל היום, לפעמים נרדם על הספה. ביומיים האחרונים נכנסה לו קצת עבודה, אז הוא מבלה יותר זמן על המחשב. זה עושה לו טוב. 

גם אני חזרתי להליכות הבוקר שלי, לפודקסטים, לריחות שמסביב. באחד הבקרים שמתי לב, שאחרי שאני עוברת ליד החממה של הכוסברה, הריח נתקע לי גם בקילומטרים הבאים. יש גם המון זבובים בדרך. אני לוקחת איתי מגבונת זעירה (לנגב את זיעת הפנים תוך כדי הליכה) אז בעזרתה אני מעיפה אותם, את הזבובים הטורדניים האלה, כמו שסוסים מעיפים אותם עם זנבם. 

בהתחלה לא לגמרי הבנתי אם החולשה של T נובעת עדיין מהזיהום שהוא עדיין נלחם בו או בגלל האנטיביוטיקה שהוא לוקח או שניהם, אבל כל יום הוא מתחזק מעט, ומבחינתי זה מה שחשוב.

מאז שחרורו מבית החולים לא נפגשנו עם אף אחד.  T מבודד את עצמו, ביוזמתו, חושש שמערכת החיסון שלו חלשה. מחכה להתחזק.

היום אחרי הצהריים יש לו ביקורת אצל הפרופסור. אנחנו מקווים מאד שתהיה לו בשבילנו כבר תשובה של הביופסיה. בפעם הקודמת התקשרה אליו הרופאה הגאסטרו שביצעה את ה-EUS לבשר לו על התוצאות, אבל הפעם ביצע את ה-ERCP רופא גאסטרו אחר (אותו אחד שביצע את ה-ERCP הראשון), והוא כנראה לא כזה שמתקשר. או שעדיין אין תוצאות. או שיש תוצאות כאלה שלא נותנים בטלפון...😟

השבוע בתי תכננה לחגוג לנשמותק יום הולדת לחברים שלו בבריכה, עוד לפני שנכנסות לתוקף הנחיות התו הירוק המעודכנות. אבל לא ברור אם זה ייצא בסוף לפועל. 

בלילה שבין ששי לשבת שרי הקיאה כל הלילה, ולמרות שבמהלך השבת היא הרגישה מצוין, בראשון בסוף היום בגן עלה לה החום. בינתיים לא נראה שמישהו נדבק ממנה, ואנחנו שמחנו בדיעבד שלא נפגשנו איתם עדיין. 

ברביעי T גם תכנן לקחת את הנכדים לשייט, באמת אין לי מושג אם זה בסוף ייצא לפועל. 

בכל מקרה הוא זקוק למבוגר נוסף שיבוא איתם על הסירה, לא להיות עם הילדים לבד. אולי זה יהיה חתני שיצטרף אליהם. אולי גיסי, למרות שהוא עבר השבוע ניתוח להסרה של כל מיני נגעים מהעור (יש לו היסטוריה של מלנומה וכל שנה מסירים לו כמה נגעים ושולחים לבדיקה) - אז לא בטוח שמותר לו בכלל לצאת לשמש (גם ככה הוא מתכסה לגמרי מכף רגל ועד ראש כשהוא בשמש) ולדעתי ברביעי רק יוציאו לו את התפרים. נראה.

מעבר לכל זה, לכאורה בששי אנחנו טסים להולנד. 

זה נראה לי הזוי ש-T עדיין חושב שנטוס להולנד. 

האמת שאני חווה חרדה בכל פעם שאני חושבת על זה, בדומה לחרדה שאני מרגישה בכל פעם שאני דואגת למצבו של T. טוב, זה כרוך זה בזה אבל זה יותר מזה.

כי קורונה. כי בדיקות וטפסים והרבה אי וודאות לפני. ותוך כדי. ובידוד אחרי. וכל מה שעלול להשתבש. 

ואז זמן קצר אחרי כן אנחנו אמורים לטוס לבוסטון. 

הכל מרגיש לי כל כך הזוי. ומצד שני - האם אני באמת רוצה לוותר? אם הפרופסור יגיד היום שזה אפשרי, שזה לא מטורף וחסר אחריות....האם הבעייה אצלי? 

סביבי כולם חושבים שאנחנו מטורפים לנסוע. גיסתי, הורי. 'שותפנו' ו'שריתה'. בטח גם החברים האחרים. 

אין לי מושג מה נכון לעשות, אין לי מושג מה אני באמת רוצה לעשות. יודעת שאני חוששת. יודעת גם שאני לא רוצה להיות זאת שקובעת. 

בתי (הפסיכולוגית החכמה) אמרה שנוח מאד לאבא להעמיס עלי את תפקיד ה"מבוגר האחראי" ולקחת לעצמו את המרדן שמתעלם מהמציאות ומהשלכותיה. היא ייעצה לי לקחת צעד אחורה, לראות מה קורה כשהוא באמת צריך לקבל את ההחלטה. 

בתי גם הצביעה על כך שזה לא ממש הגיוני ה"0 או 100" הזה - מצד אחד להתבודד כדי לא להיחשף לאנשים על נגיפיהם, ומצד שני לטוס לחו"ל....והיא צודקת. הוא בסך הכל מסיים את המנה של האנטיביוטיקה ביום חמישי. ובששי הטיסה...? הגיוני?

כמו עם כל שאר הדברים התלויים ועומדים מעלינו בחוסר וודאות - גם עם זה, נחכה ונראה. 

והיום אנחנו חוגגים 42 שנות נישואים

פודקסטים ועוד עדכונים

 בינתיים אני מרגישה בסדר גמור ואתמול כבר יצאתי להליכה גם בבוקר וגם בערב.

בבוקר התכוונתי ללכת רק כשני קילומטר, אבל תוך כדי הליכה הבנתי שאני בסדר ומסוגלת ליותר, ובסוף הלכתי יותר מארבעה קילומטר, והייתי די מרוצה מעצמי. בערב הלכתי עם T ולשנינו לא היתה אנרגיה רבה מדי (אצלי השילוב בין טיפול דיקור אצל שנטי + אנטיביוטיקה בכל זאת נותן את אותותיו) אבל בכל זאת הלכנו קצת יותר משלושה קילומטר.

למרות שהחורף טרם הגיע באמת, כבר החלפתי לשמיכות הפוך, לשמחתם הגדולה של החתולים. בשנ"צ היום שנינו פשוט התעלפנו לנו, בקושי התעוררנו כשעה וחצי אחרי. זה נדיר ביותר.

סיימתי להקשיב ב-spotify לקורס של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות". זה היה הרבה יותר מעניין (עבורי) מהספר (שלא הצלחתי לסיים בזמנו). וגם היה מעניין שהקורס התקיים בשנת 2011 ואפילו בורה כמוני הצליחה להבין מתוך הדברים כמה עוד השתנה מאז ועד היום, כמה דברים שהוא דיבר עליהם בסימני שאלה לגבי העתיד, התחילו כבר להתממש במציאות של היום. 

לא מצאתי בינתיים קורס נוסף שלו, אבל שמעתי הרצאה במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" לגבי ההיסטוריה של המחר (או של העתיד, לא זוכרת בדיוק את השם). זה היה מרתק לא פחות. 

בינתיים התחלתי להקשיב ליהודית כץ והפודקסט שלה "חושבים טוב", בו היא מראיינת אנשים מכל מיני תחומים על נושאי שונים בחיים. 

בנוסף ובמקביל התחלתי להקשיב ל"פרוידקאסט", אותו מנחה איתמר רועי ובו הוא מראיין אנליטיקאים, שחברים בחברה הפסיכואנליטית בישראל. כל הפרקים ששמעתי עד כה דיברו על תקופת הקורונה ועל מחשבות ותובנות ותהיות שעלו ועולים בקרב האנליטיקאים האלה בתקופה הזאת. מה שהעלה חיוך עצוב על פני בהקשבה לפרקים הראשונים היה, שהם התקיימו במאי ויוני 2020 ביציאה מהסגר הראשון - ולא היה להם מושג מה עוד עומד לקרות עם המגיפה הזאת בעולם ובעיקר בארץ. איזו תמימות!

אני לא מכירה פסיכואנליטיקאים וסיקרן אותי מי הם האנשים האלה באופן כללי, ולא רק על ההתמודדות שלהם ושל המטופלים שלהם בתקופת הקורונה. ונראה לי שאפשר ללמוד הרבה על המרואיינים לא רק ממה שהם מספרים או ממה שהם בוחרים לומר, אלא גם (ואולי בעיקר) מהאופן שבו הם מדברים ועונים על שאלות. בינתיים זה מעניין מאד.

ממשיכה לקרוא וליהנות מ"הביקור", ונוזפת בעצמי על כך, שאני אמנם מוצאת בספר פה ושם ציטוטים שהייתי רוצה להביא לכאן, כמו שעדה נוהגת לעשות כשהיא קוראת ספר. רק שבניגוד לעדה, אני לא מתעדת אותם לעצמי בזמן והם בורחים לי....