שעון חורף ומלחמה ואבא ודגל ועוד

לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה. 

עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון,  ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג. 

 אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.

זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה. 

במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים. 

בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים. 

מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה. 

המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים. 

בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה. 

התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו. 

הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.

זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע.... 

נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................

אירוחים - חלקם מתוכננים וחלקם ממש לא - ועוד עדכונים

הימים חולפים די מהר. הנה כבר שעון חורף ועוד מעט אוקטובר, שנראה לי כאילו רק עכשיו התחיל, עומד להסתיים. 

אני אוהבת את המעבר לשעון החורף. מעבר לשעת השינה הנוספת שזה מעניק ביום המעבר, פתאום יש אור בבוקר, וכאשר מחשיך מוקדם יש תחושה של חורף, של בית. כבר יכולה לדמיין את האח דולקת ואותי עם כרבולית על הספה עם ספר או מול סידרה טובה. 

בנתיים הקיץ עדיין כאן, למרות שבהליכה של ראשון בבוקר תפס את T גשם שוטף (עד שאני יצאתי כבר לא היה לו כמעט זכר). 

היה סופשבוע של אירוחים - בששי אירחנו בגינה (ובמרחק נאות זה מזה) את 'שותפנו', 'שריתה' ושני ילדיהם (בת עשרים ובן חמש עשרה). היה כיף ממש, וכולם התענגו על האוכל. 

במוצ"ש הגיעו בתי וחתני עם הילדים, אחרי שבששי החליטו להישאר בבית לערב של פיצה ונינטנדו. גם אותם ארחנו בגינה, פשוט כי היה ממש נעים וכיף לאכול בגינה כשלא חם מדי או קר מדי או יתושים מדי.

T החליט על תפריט זהה לשתי הארוחות  - דגים: פילה מוסר וגם פילה סלמון וגם שרימפס עם פירה וסלטים טעימים: סלט קיסר נהדר, סלק עם גבינת פטה, חצילים, סלט עגבניות חריף, סלט ביצים, סלט כרוב ש'שותפנו' מאד אוהב...ועוד כמה שאני לא זוכרת עכשיו. אה, כן וגם חומוס ש-T התחיל להכין לבד כל שבוע וגם לחלק להם ולהורי. 

לילדים הוא הכין ספגטיני בולונייז, והם טרפו את זה, כולל נוקת שגם כשנמאס לה מהפסטה, המשיכה לנשנש את הבשר. תענוג לראות את הקטנה הזאת אוכלת. 

כשבתי והמשפחה הגיעו ראינו שהם הביאו תיקים עם בגדים ותיקים עם מחברות, ואז הודיעו לנו שהילדים החליטו שהם נשארים לישון אצלנו "אם זה בסדר". T קצת חטף את הג'ננה על כך שהם לא יידעו אותנו על העניין הזה לפני שהם באו. "אני מוכן לעשות ולתת המון בשבילם, אבל מן הראוי שישאלו קודם...לא?" הוא בסוף הצליח לומר לי אחרי שהצקתי לו לגבי מצב הרוח הירוד בו אליו הוא נכנס כשהם היו אצלנו. הוא צודק. אין מה להגיד. הוא צודק. לא באמת יודעת מה עבר (או לא עבר) לבתי ולחתני בראש, שהם החליטו להנחית את הדבר הזה עלינו. הרי אם היינו אומרים שאי אפשר, אחרי שהילדים כבר הגיעו מוכנים נפשית וטכנית - הם היו מתבאסים נורא. 

בפועל לא היו לנו תכניות ליום ראשון ולא היתה לנו בעייה שהילדים ישנו כאן, שיחקו יפה, וגם למדו יפה בזום כל הבוקר. הפעם ללא אירועים או תקלות מיוחדות. בהפסקות הם שיחקו בלגו או קראו בספר, היה ממש בוקר פסטורלי. 

בתי הגיעה בצהריים, אכלנו יחד ואז היא לקחה אותם הביתה. 

מה עוד היה השבוע? 

סיימתי לקרוא את "המטופלת השקטה". ידעתי מראש שבסוף יש איזה 'טוויסט' בעלילה אבל משהו באופן שבו הספר כתוב (בכוונה כמובן) לא באמת איפשר לי לנחש מראש מה זה יהיה. בסך הכל נהניתי. 

עכשיו התחלתי לקרוא את "אמא מספיק טובה" (לא זוכרת אם גם על זה המליצה ג'וליאנה או אולי עדי). לגמרי במקרה בשני הספרים הדמות המרכזית היא/הוא פסיכולוג/ית.

יש לנו בשכונה חתול רחוב יפהפה עם זנב גדול ומפואר. הוא נולד לפני כשנתיים והשכנים שלנו אימצו אותו, מה שאומר שהם מאכילים אותו וגם לפעמים הוא נכנס אליהם הביתה אבל רוב היום הוא בחוץ. הרבה פעמים הוא נצמד לחלונות שלנו וזה משגע בעיקר את החתולה ל' שמייד נכנסת למוד טריטוריאלי (החתולים שלי לא יוצאים החוצה). 

לפני כמה ימים כשהתקלחתי ראיתי אותו יושב על אדן החלון מבחוץ, בקומה שנייה - אין לי מושג איך הגיע לשם. 

ואז למחרת כשכבר עלינו לישון וכל הבית היה סגור ומסוגר, פתאום T שמע רעשים מחדר הכביסה (שם השירותים של החתולים, וגם האוכל היבש והמים). שני החתולים שלנו היו על גרם המדרגות, אז נראה לו מוזר שבוקעים משם רעשים. כשפתח את הדלת לחדר הכביסה החתול עם הזנב המפואר יצא משם וירד בריצה לסלון. 

אין לנו מושג איך הוא נכנס אלינו הביתה. אף פעם אין אצלנו חלון שנשאר פתוח ללא תריס או רשת (או שניהם). אף פעם אנחנו לא משאירים אף דלת פתוחה, בעיקר כדי שהחתולים שלנו לא ייצאו, אבל גם כדי ששום דבר מבחוץ לא ייכנס. 

והנה הוא בפנים ואין לנו שום דרך לדעת איך זה קרה .שאלנו אותו, שאלנו את החתולה ל' שנראתה די לחוצה מזה שהוא בבית - אבל הם התעטפו בשתיקתם החתולית. אגב בתוך כל ההתרחשות החתול ד' נראה די אדיש לכל הדרמה. 

ירדנו לסלון. החתול עמד על יד אחד החלונות ולא נראה בלחץ או במצוקה. T התקרב אליו, ליטף לו את הראש, פתח את החלון והחתול פשוט יצא החוצה. סיפור מוזר בהחלט.

אנחנו ממשיכים עם הליכות הבוקר - כל אחד לחוד - והליכות הערב ביחד. השבוע לא התעצלנו ונסענו כל ערב לטיילת של נתניה בשעת השקיעה - וזה באמת כיף גדול. האוויר הנהדר והנוף של הים משדרגים את ההליכה, ללא ספק.

בזכות שעון החורף אנחנו גם קמים יותר מוקדם. כלומר, אנחנו קמים באותה השעה אבל השעון מראה שעה יותר מוקדם.

הלילות שלי הם סיפור מוזר. אני מתעוררת כל שעה וחצי, שעתיים. לפעמים, בעיקר לפנות בוקר, קשה לי לחזור לישון. מוזר מאד. לא ברור לי אם אני קמה כי אני צריכה לשירותים, או שאני מתעוררת ואז שמה לב שאני צריכה לשירותים. היו יומיים השבוע שבהם זה השתפר מעט - התעוררתי כל שלוש שעות. הבוקר למשל התעוררתי בארבע לשירותים ואחרי כן לא הצלחתי כבר להירדם בחזרה. סתם נשארתי במיטה עד אחרי חמש, וכאשר T קם להליכה כבר קמתי בעקבותיו.

בגזרת הקורונה, חברתי 'מחברת' עכשיו בלחץ, כי מישהי שעובדת איתה, שגם ביקרה אצלה במוצ"ש, נכנסה לבידוד בעקבות הידבקותה בקורונה של המורה שלה ליוגה. לא שאלתי איך בדיוק היא למדה יוגה כאשר הסטודיו-ים לכאורה עדיין סגורים. הבנתי לבד. עכשיו 'מחברת' מחכה לתוצאות הבדיקה שחברתה תעשה, ולפי זה תחליט אם להיבדק בעצמה או לא. מאד מאד מאד מקווה שהיא לא נדבקה. 

היום מתוכננת לי פגישת זום עם חברותי 'קלי' ו'שני' ואני ממש מצפה לזה. גם ככה אנחנו לא נפגשות לעיתים מספיק קרובות, לטעמי, ומאז הקורונה כמובן שלא נפגשנו בכלל. 

יאללה, סיימתי את הקפה ואני יוצאת להליכה.