‏הצגת רשומות עם תוויות החיים הם בית ספר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות החיים הם בית ספר. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

עם מי לדבר על זה

באחד הפוסטים שלה, שאלה י. בע"מ אם גם אנחנו, כמוה, מדברים על X עם חברים מסוימים ועל Y עם חברים אחרים, ואמרתי לה שכן, בטח - יש נושאים שאדבר עליהם עם X ולא עם Y ולהיפך.

בשבועיים האחרונים העיק עלי משהו. משהו שישב עלי ולא הסכים להתפוגג.

הבנתי שאני רוצה להתייעץ עם מישהו,  לקבל נקודת ראות שונה מזו שאני כרגע מצליחה לראות. זווית טרייה של מישהו שהוא לא אני. ולא היה לי מושג עם מי אוכל לדבר על זה.

אז גיששתי קצת, מתוך הבנה שלכל אחד יש לא רק את נקודת הראות שלו, אלא גם את האג'נדה שלו. ושדווקא זה עלול להפריע. כי לפעמים זה לא באמת מציב מולי מראה ועוזר לי לעבד את מה שאני מרגישה כלפי זה.

דיברתי עם T כמובן אבל הוא חלק מהעניין, ולכן בעצם חלק מהבעייה, אם יש בכלל בעייה. לא בטוח שיש בעייה.

דיברתי באקראי לגמרי עם השכנה, זאת שמטפלת לנו בחתולים. באתי אליה לביקור חולים, כי היא בבית עם גבס על הרגל, אחרי נפילה מאד לא מוצלחת בעת טיול.

גם זה לא עזר לי.

תהיתי אם לדבר על זה עם בתי - שהיא האדם האידיאלי לדבר איתו על דברים כאלה - אבל חששתי שהיא לא תוכל להיות אובייקטיבית מספיק.

דיברתי גם עם 'מחברת', שדווקא שמחה על הסחת הדעת, לצאת לרגע מהעניינים שלה ולהתרכז בי. אבל כפי שניחשתי מראש, האג'נדה שלה בנושא הזה לא באמת עזרה לי להתבונן על העניין מזוויות חדשות.

בסוף כן דיברתי עם בתי.
וזה היה מדהים. והיא בדיוק ידעה לקרוא את הזווית של כל אחת מהנפשות הפועלות, ולהסביר לי את התחושות שלי ושל כל מי שכרוך בעניין........ואפילו לייעץ לי איך לגשת לפוגג את הסיטואציה שנוצרה.........ולנתח בדיעבד סיטואציות דומות מן העבר, כדי להסביר לי מה בעצם קרה כאן. והכי מדהים, היא ידעה איך להיות אובייקטיבית בלי להיות מנותקת, מנוכרת.....
וזה היה פשוט מדהים.

והוצפתי בהכרה תודה אליה, וגם בהערכה עצומה על האישה שהיא גדלה להיות, על הפסיכולוגית המעולה שברור לי שהיא.....

ושיתפתי את T, וביחד טיפלנו במה שהעיק עלי......
ואני די בטוחה שעוד יהיו עניינים בתחום הזה בהמשך, אבל כרגע משהו בתוכי נרגע...........

יום ראשון, 11 בפברואר 2018

משהו קטן שראיתי היום בפייסבוק

אני לא מרבה לשוטט בפייסבוק. אני לא מפרסמת סטאטוסים וגם לא עושה הרבה מדי לייקים ולא משתפת.
בין השאר כי אם אעשה לאחד אצטרך לעשות לכולם. אין לי כוח לזה.

בניגוד לחלק גדול ממכריי אני לא מרגישה בנוח בפלטפורמה הזאת. 

אבל היום נתקלתי במשהו שמצא חן בעיני.

ציטוט של הדלאי לאמה, שכמובן כל אחד יכול לפרש אותו בדרך קצת שונה, אבל אני דווקא לקחתי אותו לכיוון של להוריד אותנו לאדמה, למציאות הרגילה, לכאן ועכשיו.
לא להתבודד על איזה הר ולהתנזר ולעשות מדיטציה - אלא להבין שכל מה שקורה לנו בחיים הרגילים הוא חלק מה"לימודים" שלנו ב"בית הספר של החיים", וכל עוד אנחנו מבינים זאת כך, חיינו בכל מקרה הרבה יותר טובים.

אמרתי כבר ואני חוזרת על זה שכאשר הדלאי למה נשאל לגבי הדת שלו, או באיזו דת הוא מאמין או משהו דומה לזה הוא אמר "טוב הלב" kindness. כן, אני בעד kindness.............ולהבין שכל מי שבחיי - גם מי שנדמה לי שלא עושה לי טוב - הוא כאן כדי שאלמד עוד משהו.............







יום שישי, 23 בספטמבר 2016

אימונים #37 - להגיע מוקדם כדי לא לפספס שום דבר

אני אדם שמגיע בזמן.
כולם יודעים זאת.
עד לא מזמן כולם ידעו גם שאם אני מגיעה עם T, יש סיכוי טוב שלא אגיע בזמן, כי הוא היה מאחר כרוני. זה דווקא קצת עבר לו.
גדלתי בבית שבו אני ואמא שלי היינו תמיד מוכנות בזמן, אפילו לפני הזמן, ותמיד חיכינו לאבי ובעיקר לאחי - שמאחר עד היום.
בזמן הביקור של הורי שמתי לב שאמא שלי הקצינה מאד את התכונה הזאת, ועכשיו היא מוכנה הרבה הרבה לפני הזמן ומנסה לשכנע גם את אבא שלי לצאת לכל מקום לפני הזמן. גם אם זה לחכות למונית שהוזמנה לשעה שבע, כבר משש וחצי בחוץ בשמש.....

ראיתי כמה הצורך הזה להקדים מנהל אותה, וכמה הוא מפריע בפועל לסובבים אותה, והבנתי שלמרות שאני לא עד כדי כך קיצונית כמוה, בא לי לחקור את התופעה הזאת גם אצלי.

התיישבתי אצל המאמן שלי כאשר ההשערה ההגיונית שלי היתה שחשוב לי "להיות בסדר", שלא יכעסו עלי וכדומה - כי זו תכונה שאני כבר מכירה אצלי. אבל בכל זאת, אין לדעת לאן האימון יוביל, והתחלתי לדבר על הצורך להגיע בזמן ועוד יותר מכך - הנטייה להקדים ממש.
אעדיף להגיע ליעד מוקדם מדי ולשבת באוטו או במקום אחר לחכות לשעה היעודה מאשר לאחר.
כדי להסביר לו את הלחץ שנוצר אצלי סביב ההגעה בזמן, סיפרתי לו מה קרה לי באותו הבוקר.

בבוקר של יום האימון היתה לי "כיתת אמן" באימושיין. הצעתי טרמפ לחיילת (שעובדת ברמת החייל) והחלטנו שנצא מוקדם כדי שהיא תספיק להגיע לעבודה בזמן. שמתי שעון מעורר, מה שכבר לא קורה אצלי כמעט כי אני ב"יקיצה טבעית" מאז שעזבתי את מקום עבודתי לפני ארבע שנים, ושמתי לב שלמרות שהשעון היה מכוון על שש וחצי, החל מהשעה ארבע וחצי בבוקר התחלתי להתעורר כל כמה דקות ולהביט בשעון.
איכות השינה שלי מאותו הרגע נפגמה לגמרי, ובסוף קמתי לפני שהשעון צלצל והתחלתי להתארגן.

המאמן משקף את דברי, ושואל אותי מה אני אומרת לעצמי? "יש לי עוד שעה, יש לי עוד רבע שעה" ככה? 

כן, אני עונה לו. הבוקר אמנם מה שאמרתי לעצמי זה "אוף תפסיקי עם השטות הזאת כבר!" אבל כן, בדרך כלל זה מה שקורה. אני רואה שיש לי שעה, נגיד, אז אני אומרת לעצמי "יופי יש לי עוד שעה, אפשר להמשיך לישון", ואז "יש לי רק חצי שעה...מה אם השעון לא יצלצל?" או "יש לי רק רבע שעה, אולי בעצם אני כבר אקום עכשיו"

כלומר, הוא שואל, יש פחד שלא תתעוררי?

כן, יש פחד שהשעון לא יצלצל ואז אני לא אתעורר. זה לא שהשעון יצלצל ואני לא אתעורר. אני מקיצה כבר מהצפצוף הראשון שלו. הפחד הוא שהשעון לא יצלצל. פחד מחוסר התפקוד הטכנולוגי. ואז נוצר חוסר שקט, לפעמים אני שוב קמה לשירותים וחוזרת למיטה, זה כבר עניין של משא ומתן עם עצמי מתי בסוף אני מוותרת וקמה.

ואת קמה עייפה יותר? הוא שואל. זה משפיע עלייך? זה משפיע על העייפות שלך במהלך היום? 

עכשי אני עוד לא מרגישה את זה, כנראה זה בא לידי ביטוי בערב, אני נהיית עייפה יותר מוקדם. באופן כללי אני במיטבי בבוקר. בכלל, בכל שעה שתעיר אותי משינה אהיה עירנית מייד. העייפות מדביקה אותי יותר מאוחר...ככל שהיום מתקדם.

מתי בדרך כלל את הולכת לישון? הוא מבקש לדעת. 

בדרך כלל בין אחת עשרה לשתיים עשרה בלילה, מאז שאני לא עובדת.

זה משתנה אם יש לך למחרת משהו מוקדם בבוקר? 

כן, אם יש לי משהו בבוקר אשתדל ללכת לישון עד אחת עשרה. כשעבדתי וקמתי בחמש כל בוקר הלכתי לישון בסביבות עשר, עשר וחצי. 

ואני מבין שאין לך בעייה להירדם. קרה לך פעם שלא התעוררת בזמן? 

פעמים ספורות קרה לי שלא התעוררתי, שכחתי לשים שעון או שמשהו לא עבד והוא לא צלצל...ונרדמתי חזק לפנות בוקר...וגם אז התעוררתי חצי שעה אחרי כן וזה לא באמת גרם לי לאחר. אני שונאת לאחר, שונאת להיתקע בפקקים. היום כשאני נוסעת לאימושיין פעם בחודש או פעם בשבוע אני מוכנה לזה מראש, אבל כשעבדתי ונסעתי לתל אביב יום יום לא הייתי מוכנה לבזבז כל כך הרבה זמן על הכביש, ויצאתי מהבית כבר בשש ורבע....ומגיעה צ'יק צ'ק.
זה לא היה רק לא לאחר לעבודה, כי דווקא היו לי תמיד שעות די גמישות.
זה הפך כבר לקטע של להגיע לפני כולם, ואם יש תקלה אז להספיק לסדר לפני שכולם מתחילים לעבוד....
והיום לא היה לזה הסבר הגיוני.
אני בכל מקרה לא הייתי מאחרת, זה לא רציונלי. לכן אני רוצה להסתכל על זה.

אז את אומרת שבמציאות לא קרה אף פעם שלא התעוררת, וגם בפעמים הספורות שזה כן קרה, לא אחרת, לא קרה שום דבר נורא, הוא מחדד. 

נכון, אני מהרהרת בקול רם. בעצם אני לא זוכרת איזו חווייה קשה או טראומטית כתוצאה מאיחור. גם בילדות התיישרתי בקלות עם הנטייה של אמא להקדים. זה לא הפריע לי. תמיד הייתי מוכנה בזמן.

אז מה את רוצה בעצם? הוא מנסה להבין. 

אני שוהה רגע.
דבר ראשון אני רוצה לישון באופן רגוע עד לרגע ההתעוררות. אני רוצה להיפטר מהדאגה הזאת, שהיא מיותרת.
על הדרך גם הייתי רוצה לשחרר קצת את הצורך הזה להיות תמיד בזמן. זה נשמע קצת מגוחך אבל זה מעיק עלי. זו הקיצוניות השנייה מאלה שתמיד חייבים לאחר. כמו שהחיילת צריכה שיחכו לה כי זה גורם לה להרגיש בעלת ערך....
ואצלי זה הפוך - כאילו, מה כבר קרה?
זה מתקבל יפה אצל אנשים שאני מגיעה אליהם בזמן אבל זה גובה ממני מחיר.

אוקי, הוא מסכם. אז אנחנו מדברים על הפחד מלאחר או על הדאגה .....בעצם זה אותו דבר. פחד לא להתעורר ולאחר. 

כן, לא להתעורר או המקבילה של זה: להיתקע בפקק בדרך ולאחר. אולי זה חלק ממשהו גדול יותר, אני חושבת בקול רם. אולי זה בכלל הפחד לעשות משהו לא בסדר. לא רק לאחר. לאחר זה סוג של לא להיות בסדר. נישאר כרגע עם הפחד לאחר. יש התעסקות יתרה בדאגה, זה בזבוז אנרגיה לדאוג.

מה יקרה אם תאחרי? מה הפחד? הוא מבקש לדעת

אז זה שוב מחזיר אותי ללהיות בסדר. אני רוצה להיות בסדר. לאחר זה לא להיות בסדר.

מה זה מזכיר לך מהילדות? 

אוקיי אז יש את אוסף הזכרונות שלי מחכה עם אמא לבנים. אנחנו הבסדר והם הלא בסדר ואין מה לעשות נגד זה. אף אחד מהשניים לא שינה את דרכיו. זה לא היה תהליך. אנחנו כאלה, הם כאלה. בסיטואציה הזאת היה לי טוב שאני בסדר ומצד שני זה לא נעים תמיד לעמוד ולחכות למישהו אחר. זו שיחה אחרת, נראה לי. אבל אולי יש עוד משהו חוץ מהבסדר ולא בסדר...
פתאום עלה לי זיכרון כשהייתי ממש קטנה לא הצליחו להעיר אותי בבוקר. אני לא זוכרת את החווייה שמנסים להעיר אותי ואני לא מתעוררת, אני זוכרת פתאום את השיחה של הגננת שאומרת לאמא שלי לידי: את חייבת להרגיל אותה להתעורר בזמן ולהגיע בזמן לגן כי בשנה הבאה היא תלך לבית הספר ואסור שהיא תאחר ככה. זה לא מקובל שהיא תגיע בעשר/אחת עשרה לגן.

זה מה שהיה קורה? הוא שואל. אלה השעות שהיית מגיעה? 

כן, משום שפחדתי ללכת לישון, היו לי חלומות רעים, הייתי מלאה פחדים ביום וסיוטים בלילה. פחדתי ללכת לישון בגלל הסיוטים. הייתי הולכת לישון נורא מאוחר. היו להם כל מיני שיטות לשדל אותי ולאיים עלי. למשל שאני חייבת להירדם לפני ששומעים את "התקווה" ברדיו. בתקופה ההיא היו מסיימים את השידורים באחת עשרה עם "התקווה". המון זמן פחדתי מה"התקווה" בגלל זה. מדהים שהכל חוזר אלי עכשיו. הרבה פעמים גם בדד ליין הזה לא עמדתי. הם ישנו לידי על הריצפה ועוד כל מיני ניסיונות לגרום לי להרדם בזמן ושום דבר לא עזר.
בסוף הייתי נרדמת אבל אז, בגיל ארבע או חמש, ברור שלא הצלחתי להתעורר בשבע או אפילו שמונה כדי להגיע בזמן לגן. 

ואת לא זוכרת את ניסיונות ההורים להעיר אותך בבוקר...

לא, אני ממש לא זוכרת את הרגעים האלה. אני רק זוכרת את השיחה הזאת בגן.

את זוכרת את הגננת אומרת לאמא שלך שהיא צריכה להרגיל אותך לבוא בזמן, כי בשנה הבאה תהיי בכיתה אלף ובבית הספר אי אפשר בשום אופן לאחר. ואמא שלך אמרה משהו?

אני לא זוכרת אם אמא שלי אמרה משהו, אבל כיוון שאני שמעתי את זה לקחתי את זה מאד ללב. אהבתי מאד את הגננת הזאת, ולקחתי ברצינות כל דבר שהיא אמרה. כששמעתי את הדברים האלה כנראה מייד החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות.

פתאום אני מרגישה לחלוחית בעיניים.

המאמן שם לב מייד ומבקש שאכבד את התחושות שעולות ושאשהה איתן. מה קורה? הוא בודק

כנראה געגוע....היא היתה ממש גננת טובה, מאד אהבתי אותה. 

אז מה זה עשה לך כששמעת מה שהיא אמרה?

אני פתאום הבנתי שאני לא בסדר. עד אז בכלל לא ידעתי שיש שעה שמגיעים לגן, לא יודעת עד כמה ידעתי מה זה שעון ושעה. עד כמה שאני ידעתי, מגיעים מתי שמגיעים לגן ומצטרפים לפעילות שמתנהלת שם באותו הרגע. 

ואמא שלך לא אמרה כלום? הוא שואל בפליאה

אני פשוט לא זוכרת את אמא שלי בסיטואציה הזאת. 

איך זה הגיוני? איך זה מסתדר? את מספרת הרי, שאמא שלך תמיד מגיעה לכל מקום בזמן, לפני הזמן, איך ייתכן שהיא איפשרה לך לאחר ככה? 

לא יודעת, באמת זה לא מסתדר. היא פשוט כנראה גם ריחמה עלי שלא ישנתי מספיק....

אמא ידעה למה את הולכת לישון מאוחר? הוא שואל

בטח שהיא ידעה. היתה שם המון חמלה, המון הזדהות. בשנים ההן באמת היתה להורי הכלה מלאה אלי. הם היו לגמרי קשובים אלי. אין לי מהשנים ההן שום זיכרון של התקפות הזעם לא של אמא שלי ולא של אבא שלי שבאו אחר כך. לא יודעת אם לא היו או אני לא זוכרת. אבל עבורי הורי היו אז מבצר בטחון. רצתי אליהם עבור כל דבר, סיפרתי להם הכל, הסתמכתי עליהם לגמרי. וחוץ מהתחנונים שאלך לישון והאיומים של ה"תקווה" תמיד היו אתי בטוב. אני לא זוכרת כעס, לא זוכרת שהרגשתי לא בסדר שאני לא הולכת לישון, למשל. יכול להיות שהיה אבל אני לא זוכרת את זה. 

אז בעצם הפעם הראשונה שהבנת שאת לא בסדר שאת מאחרת לגן היה כשהגננת אמרה. 

נכון. 

ואז מה? 

ואז כמו כל דבר אחר שהעירו לי, הייתי ילדה מאד טובה, מאד מֵרָצָה, לקחתי לתשומת לבי. לא יודעת אם זה היה מיידי אבל אני יודעת שעד סוף גן חובה קמתי מוקדם ובאתי בזמן ומעולם לא אחרתי לבית הספר. בשנים הראשונות הייתי מגיעה בול בזמן. אני נזכרת שאספתי ילדה של השכנים שהיתה איתי בכיתה ותמיד חיכיתי לה שתסיים את ארוחת הבוקר...זה כבר דפוס שאני מוכנה ומחכה למישהו אחר... אבל היינו מגיעות בזמן.
ובשנים יותר מאוחרות לאט לאט התחלתי להגיע יותר ויותר מוקדם. ממש כל כך בהדרגה שאני לא זוכרת איך זה קרה אבל עד החטיבה והתיכון כבר הייתי בבית הספר שעה וחצי לפני הזמן, לפעמים.

שעה וחצי? הוא משקף. אוקיי. כלומר, השיחה הזאת בגן היתה נקודת המפנה. 

כן, עד כמה שאני זוכרת. 

שהמסקנה היתה שלאחר זה לא בסדר. 

נכון. זה לא בסדר. 

אוקיי. מה קורה עכשיו בגוף? 

יש עדיין לחלוחית בעיניים, וקצת מרגישה את הלסת קצת נוקשה. הגוף והנשימה די רגועים. שמתי לב שיש לי בדרך כלל נשימה סדירה, רדודה מאד ופעם בכמה זמן אני צריכה לקחת נשימה עמוקה.

אז היה עוד משהו שאת יודעת על הרגע הזה? את מרגישה אשמה?

יכול להיות.....אני מנסה להיזכר. אני זוכרת בעיקר שהייתי מופתעת.

היא הפתיעה אותך, הוא משקף.

כן, הייתי מופתעת. כאילו שאומרים לי שצריכים לבוא לבושים לגן, ואני לא ידעתי. משהו כל כך בסיסי. פריט מידע שעד אז בכלל לא הייתי מודעת אליו. הייתי ילדה קטנה, לא היתה לי התייחסות לזמנים. לקחו אותי, הביאו אותי, זה אף פעם לא היה תלוי בי. אז הייתי מופתעת. אני לא זוכרת שהרגשתי אשמה, רק הפתעה. 

חשבת שאת לא בסדר....

הבנתי שאני לא בסדר. אולי חשבתי שאמא לא בסדר. הבנתי שמשהו בסיטואציה לא בסדר. אני לא זוכרת שהרגשתי אשמה.  אני זוכרת שזה היה מאד מפתיע. איך לא ידעתי את זה קודם? אני לא יודעת אם אני מדמיינת עכשיו או שזה באמת קרה אז אבל התחלתי פתאום לחשוב מה קורה בגן בבוקר כשאני לא שם. אחרי זה התחלתי להגיע בזמן ואז ידעתי מה קורה בגן בבוקר. אולי הבנתי שפספסתי מלא דברים עד עכשיו. אולי זה חלק מהעניין. 

אז הגעת בזמן כדי לא לפספס שום דבר. 

זה מה שאני מתחילה לחשוב. זה גם להיות בסדר אבל גם לא להפסיד שום דבר ממה שקורה שם מרגע שהגן נפתח בבוקר. אולי זה מה שהיה כל כך חשוב. אולי זה מה שגרם להתדרדרות עם השנים, שהתחלתי להגיע עוד יותר מוקדם ועוד יותר מוקדם. אם תחשוב על העבודה למשל, ככל שהגעתי יותר מוקדם כך אני יכולה לסדר דברים לפני שאנשים מרגישים שמשהו לא בסדר.

זה יפה, הוא חושב בקול רם, שהם לא יחוו משהו לא בסדר. שהם לא יפספסו שום דבר.

בדיוק. כשאני מגיעה מוקדם, אני מזהה שיש תקלה, ואני מספיקה לתקן את זה לפני שהצרכנים מרגישים את זה. גם הם לא חווים את הפספוס וגם אני מה זה בסדר, סופר בסדר. אני צוחקת. מעניין לאן זה התפתח. 

זה שאת היום דואגת לקום בזמן ולהגיע בזמן ואף מוקדם זה כדי לא לפספס כלום ולהיות בסדר וגם לאפשר לאחרים לא לפספס כלום ושהכל יהיה בסדר. זה באמת סופר סופר. 

בדיוק, רק שעכשיו אנשים לא תלויים בי כדי שהמערכת שלהם תהיה בסדר. אבל הרגל הוא הרגל. זה ממש דוגמא למנגנון מיותר שמגביל אותי ומפריע לי לישון והוא כבר לא נחוץ. 
אבל - אני מהרהרת בקול - אולי זה מסביר את הלחץ המסוים הבוקר כי החיילת היתה תלויה בי להגיע בזמן לעבודה, זה כבר לא היה רק שאני צריכה להגיע בזמן לאימושיין. 

אני רוצה להבין עוד משהו. אז הילדה שהיית התחילה מאותו רגע לקום בזמן כי היא הבינה שמשהו לא בסדר בסיטואציה? ומה עם השינה ? הרי היא פחדה ללכת לישון בגלל הסיוטים. אז מה, השינה השתנתה? זה מעניין אגב שהיית הולכת לישון באחת עשרה, וגם היום...

כן זה מאד מעניין. לא זוכרת את השינוי איך הוא קרה. כי תמיד היו לי סיוטים, גם בשנים שאחרי כן. היום כשאני לא עובדת אני הולכת לישון בין אחת עשרה לחצות, כשעבדתי וקמתי בחמש אז הלכתי לישון בין עשר לאחת עשרה. ישנתי פחות שעות בלילה אז. אז לפעמים עוד קודם. אז בילדות הייתי חייבת עד אחת עשרה בגלל "התקווה", אני מזכירה לו וצוחקת, וגם הוא צוחק.

אז אם הילדה אז היתה יכולה לעשות הכל מול הגננת, מה היא היתה אומרת או עושה? היית בת ארבע או חמש? היית בגן חובה...

כן הייתי בת חמש כי הייתי ילידת ינואר, גדולה יחסית. הייתי שנתיים בגן הזה. זו היתה תחילת השנה השנייה. 
מה הייתי עושה או אומרת? 
הדבר הראשון שקופץ לי זה להגיד בקול רם "איך לא ידעתי את זה עד עכשיו?"

למי היית אומרת את זה? לאמא או לגננת? 

לשתיהן. אולי הייתי פונה לאמא. למה אנחנו באות בשעה הזאת לגן? את ידעת שצריך להגיע בשמונה ולא בעשר/אחת עשרה? אז יכול להיות שהייתי אומרת לגננת : אני לא מצליחה לקום בבוקר כי אני מפחדת ללכת לישון. אולי אפילו הייתי אומרת לה, זו לא אשמתה של אמא, לי קשה לקום בבוקר......
ועולות לי דמעות. 

מי יודע איך השיחה הזאת השפיעה על אמא? אולי אז מצב ההקדמות אצלה החמיר עוד יותר? 
הייתי אומרת לגננת שזו לא אשמתה של אמא כי אני מפחדת ללכת לישון בלילה בגלל החלומות הרעים.
יכול להיות שאמא אמרה לה על זה משהו, אני לא זוכרת

אבל את לא אמרת...

אני לא אמרתי כלום.

אז עכשיו תגידי...הוא מבקש

הייתי שואלת את אמא מה זה, לא ידעתי שיש שעה שצריך להגיע לגן. 
אני מנסה להבין איך הצלחתי ללכת לישון בזמן למרות הפחדים....
אולי כי עשיתי מאמץ לקום בזמן כדי להגיע בזמן לגן אז באופן טבעי הייתי מותשת בערב ופשוט נרדמתי....
כנראה שזה היה סדר הדברים. התאמצתי לקום מוקדם ואז הייתי פשוט עייפה בערב. כי אף פעם גם לא ישנתי בצהריים. 
בטח פשוט קרסתי באיזושהי שעה בערב.

מה עוד הייתי אומרת או עושה? 

יכול להיות שהייתי שואלת את הגננת למה היא לא סיפרה לי עד עכשיו שמגיעים לגן בשמונה? 
יכול להיות שהייתי שואלת מה הם עושים בבוקר כשאני לא פה? למה את אומרת את זה רק עכשיו? אני כל כך הרבה זמן בגן.....למה חיכית עד עכשיו? 

ועכשיו פתאום עולה לי מחשבה שהילדה הבינה שהיא לא יכולה לסמוך על אמא שתעיר אותה בזמן.
שזה באחריותה. 
יכול להיות שמזה נולד המנגנון הזה של לא לסמוך על שעון מעורר שיעבוד.....

אם היית המבוגרת המיטיבה של הילדה המופתעת ברגע הזה מה היית אומרת לה? הוא בודק

הייתי אומרת לה, אני רואה שאת מופתעת. אני מבינה שלא הבנת שיש שעה שצריך להגיע בבוקר לגן. זה בסדר שלא ידעת. לא סיפרו לך. זה לא שאת לא בסדר.
לאמא כנראה לא היה לב להעיר אותך בבוקר כי לא ישנת מספיק אבל זה לא בסדר שלא אמרו לך. היו צריכים להגיד לך. היו צריכים לספר לך שהגן מתחיל בשמונה.
היו צריכים להגיד לך כדי שתוכלי להחליט לבד אם להתאמץ לקום בזמן או לא. יהיה לך את המידע והבחירה תהיה בידייך.

הייתי קטנה אבל בגיל הזה מבינים הכל. את צודקת, הייתי אומרת לה. היית אמורה לקבל את המידע הזה. 
והייתי מלטפת לה את הראש, זה היה מרגיע אותה, עושה לה טוב. 
זה היה גורם לה להרגיש אהובה. 

היית זקוקה לאהבה באותו הרגע? 

כן, כי אמנם אף אחד לא כעס אבל איכשהו אצלי לא היה ברור שעדיין אוהבים אותי אם אני עושה משהו לא בסדר. אז זה היה חשוב שארגיש אהובה. 

וואו, זה זיכרון כל כך קטן, אפילו לא דרמתי....אבל כל כך משמעותי.

זה ממש זיכרון משנה מציאות, מכונן. 

זה שינה את כל ההתייחסות שלי לקום בבוקר למטרה מסוימת או להגיע בזמן למקום מסוים. 

גילינו עוד משהו עלייך......

מעניין איך זה נהיה כל כך קיצוני עם השנים?

יכול להיות שזה העניין של לא מגלים לי. ייתכן שאת צריכה להיות באיזשהו מקום בזמן כלשהו ולא מגלים לך ואת מרגישה שאת צריכה לגלות לבד. שאת לא יכולה להסתמך על מידע של מישהו אחר. כאן נולדה הדאגה. 

ואז בלי ידיעתי לא אהיה בסדר......זה הקטע של השליטה. 

מישהו מסתיר ממני משהו וזה יגרום לי לשגות. אז עדיף שאקדים יותר....

זיכרון קטן

בשביל הילדה זה לא היה קטן. פתאום הילד צריך להסתדר עם משהו שהוא לא הכיר בצורה לגמרי חדשה. 

זו היתה אחת הפעמים הראשונות שיכולתי לקחת אחריות. הרי הגננת דיברה עם אמא. אבל אני לקחתי את האחריות עלי. ומכאן לקחתי עוד ועוד אחריות.....

זו אחריות מדומה, מתוך פחד. 

כי אני לא יכולה לסמוך שיגידו לי. ובשנים ההן לא היה לי שעון.....אבל מאז, מספיק שאמא היתה נכנסת לחדר ואומרת בוקר טוב וכבר הייתי מזנקת. 

אז איך את יוצאת מכאן היום? 

התקופה ההיא מסקרנת אותי. אני יוצאת עם הרבה סקרנות. פתאום התעוררה בי סקרנות לגבי הגילאים האלה. איך ראיתי את העולם ואת עצמי......
ותודה רבה

וגם כאן

יום שני, 12 בספטמבר 2016

עדכוני חיילת

אחרי שיחה נוקבת ומעניינת בתגובות עם קוץ היקר אני פורשת כאן "שטיח" כמו שנאמר בז'רגון האימוני הסאטי : ייתכן מאד שמה שאני כותבת כאן הוא תמיד בגדר רכילות.
אז נכון שאני מנסה לכתוב על עצמי, ועל התגובות שלי לדברים שקורים לי מול אנשים ומול החיים, ולא רק על אותם אנשים. ונכון, שכאשר אני כבר כותבת על אחרים אני מנסה להוציא אותם גדולים....ובכל זאת ייתכן מאד שלא תמיד זה מצליח לי. ואני מודה שבעצם כתיבת הבלוג אני כל הזמן מרכלת. אוף! טוב, אני מרכלת. אנסה לחיות עם עצמי...... 😕

אז מה קורה עם החיילת שלנו.
צעד גדול מאד קדימה היה כאשר היא הבינה שמצבה בבנק בכי רע והיא העזה לפתוח בפנינו את החשבון שלה ולהתייעץ איתנו.
מאד הערכנו אותה על הצעד הזה, עברנו איתה על החשבון ועל ההלוואות (כן - בגיל 19 כבר לקחה הלוואה) ועל הגיהוץ הבלתי מבוקר בכרטיס האשראי.
הסברנו לה איך כדאי לה להתנהל: לא "לגהץ" בכלל את כרטיס האשראי בשלב ראשון, לחשב כמה היא באמת צריכה בחודש/בשבוע ולהיצמד לזה, לעבוד בכרגע רק במזומן ולרשום כל הוצאה ולדעת כמה יצא וכמה נשאר....ולפי זה לתכנן באופן נבון גם את היציאות והבילויים (ולהפסיק לגמרי לעת עתה עם קניות של בגדים, איפור וכו עבורה ומתנות עבור אחרים).

בסך הכל השילוב של משכורתה הצבאית המוגדלת (כי היא הוכרה כחיית בודדה) פלוס  המשכורת ממקום העבודה (שתלוי כמה משמרות היא עושה שם) מהווים הכנסה יפה מאד למי שלא משלמת לא שכר דירה, לא חשבונות, לא את חשבון הפלאפון שלה (זה הדבר היחיד שאמה מממנת, בינתיים לפחות), לא אוכל (אוכלת אצלנו ולוקחת בקופסאות לצבא ולעבודה) פרט לבילויים ויציאות, לא נסיעות ברכבת (בכלל, בזכות החוגר) ובאוטובוס כשהיא במדים.

ובכל זאת היא בחובות.
אני מכירה את זה גם מאנשים אחרים, שקונים כסוג של פיצוי ונחמה. בלי קשר למה שיש להם, בלי קשר למה שהם באמת צריכים.

בסך הכל ציפינו לתמונה שחורה יותר, ואפילו הופתענו לטובה כאשר הצצנו לה בחשבון.
סיכמנו איתה את מה שסיכמנו לגבי ההתנהלות הכספית שלה מכאן והלאה, עזרנו לה להזיז את מועד ירידת האשראי מהחשבון ל-15 לחודש במקום השני (מה שהיה משאיר אותה ללא יכולת למשוך מזומנים עד לכניסת המשכורת ממקום העבודה בעשירי לחודש), גם הודענו לה שלכבוד יום הולדתה נראה לנו שעדיף שניתן לה כסף מזומן במקום לקנות סתם מתנה, ואיתו היא תתנהל עד שלאט לאט תסגור את החוב.....
כשהיא פנתה אלינו היא היתה מאד מפוחדת ומבויישת לחשוף בפנינו את ענייניה הפיננסיים, ועד סוף השיחה היא יצאה מאד אופטימית ודי מעודדת.

בפועל עשינו טעות שנתנו לה את התחושה שמצבה לא נורא כל כך בסופו של דבר.
בעקבות השיחה איתנו היא נכנסה לאופוריה : שהמצב לא נורא כל כך, שהאשראי יירד רק ב-15, שיש לה עכשיו כסף מזומן ביד......והצליחה תוך 10 ימים "לשרוף" את כל המזומן שנתנו לה ליום ההולדת, ו"לגהץ" באשראי פי שניים ויותר ממה שהיא גיהצה מתחילת החודש ועד לשיחה שלנו.

תוך פחות משבועיים היא הגיעה למצב שכאשר יירד התשלום על האשראי היא תיכנס למינוס, והחשבון שלה יינעל.
היא באמת נבהלה מעצמה והודתה שהמחשבה על המזומן שהיה לה, והעובדה שתשלום כרטיס האשראי יירד ב-15 לחודש במקום בשני ושאמרנו שהמצב פחות גרוע ממה שחששנו - סובב לה את הראש והתיר את כל המעצורים.

בלית ברירה, ולמרות שאנחנו בעיקרון מתנגדים לקרדיט ולקיחת הלוואות נוספות, הראנו לה כיצד לקבוע תשלום חודשי קבוע, לפחות לחודש/חודשיים הקרובים, בכרטיס האשראי (כאשר יש ריבית "יפה" על כל הסכומים שיידחו לחודש הבא).

היא הבטיחה שמעכשיו תצמצם את ההוצאות, תקפיד על מה שסיכמנו, וכבר דיווחה כמה פעמים שהיא רושמת כל הוצאה.
כמו שאומרים: נחיה ונראה.
בינתיים אני עוקבת מקרוב אחר החשבון שלה, ושואלת מידי פעם איך היא מסתדרת....

בחזית היחסים עם החבר היא מצליחה ליצור משבר אחר משבר, כאשר הרבה פעמים זה אסון ידוע מראש שאנחנו גם מדברים עליו יחד ומשרטטים את כל המוקשים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך.....ובכל זאת היא מצליחה ליפול לבורות שוב ושוב (וזאת למרות שהיא יודעת היכן הם).....אבל בינתיים האהבה שלהם זה לזה מצליחה לסייע להם להתגבר גם על מצבים שלנו, מהצד, נראה שזהו - על זה לא ניתן כבר להתגבר.
על הדרך הם שניהם לומדים על יחסים ועל עצמם, ואני הרי תמיד אומרת שהחיים הם בית ספר.

הלימוד הזה, על עצמה ועל החיים, ההשתדלות - גם כאשר יש צעד אחורה אחרי שני צעדים קדימה - מאד מאד מעודדים אותנו, וכמובן מספקים לנו מוטיבציה לעזור ולהיות שם בשבילה. והיא יותר ויותר פתוחה איתנו, קשובה לנו, לא מסתפקת רק במה שהיא רוצה לשמוע ומוכנה גם לקבל חוות דעת שלא נעימות לה ברגע הראשון אבל עושות פלאים בהתנהלות שלה בסופו של דבר.
אני מלאת התפעלות, האמת, ומעזה לקוות שאכן נצליח לסייע, ולו במעט, להכין אותה לחיים טובים ונורמטיבים בהמשך.

אגב כרגע הפסיכיאטר הצבאי משוחח איתה על האפשרות של שחרור מוקדם. זה היה ביוזמתו, האמת, ולמרות שבתחילה נבהלה מהאפשרות, עם הזמן החלה להתלהב מהאופציה. אני לא סגורה על העניין הזה אבל T טוען שבשלב זה ברור לו שהצבא לא תורם לה דבר, היא לא תורמת לצבא דבר, ועדיף שתצא לעבוד במקום מסודר ותרוויח כסף נורמלי ותתחיל לחסוך ולהיערך לאפשרות של לימודים באיזשהו שלב.......

כרגיל - ימים יגידו

וגם כאן

יום שלישי, 9 באוגוסט 2016

מפגש מאמנים

בחמישי נפגשנו כמה מאמנים בביתה של אחת מאיתנו.
קראנו לזה "מפגש פיסגה" לרגל שנתיים מאז שהתחלנו לאמן (בהתחלה כמתמחים תוך כדי שלב ב' של הקורס) והוא היה מיועד להיות גם מפגש חברתי וגם מפגש עבודה.
התבקשנו לשלוח למארחת נושא שבא לנו לדבר עליו, ויצא שרוב האנשים רצו לדבר על הגדלת העסק, הגדלת מספר המתאמנים.
היה ממש כיף להיפגש - אנחנו אמנם בקשר כל הזמן דרך הוואטסאפ וחלקנו נפגשים בקורסי המשך ובקבוצות מנטורינג וגם באופן פרטי, חברתי - אבל בהרכב כזה מזמן לא יצא לנו להתראות.
הקבוצה הזאת הפכה להיות משמעותית עבור כולנו - כפי שחזתה זאת מורתנו ביום הראשון של הקורס.
כל אחד הביא כיבוד ושתייה ובהתחלה פטפטנו וקשקשנו ואז התחיל סבב שבו כל אחד אמר על מה הוא מודה היום.
עלו דברים מענינים. אחד אמר שהוא מודה על כל הכשלונות שלו - בזכותם צמח ולמד והתפתח. אחת הודתה על הולדת בנה אחרי שנים של ניסיונות כושלים להרות ולהחזיק הריון. שלישית הודתה על עצם קיומה של נשמה בגוף אדם - דבר שאם חושבים עליו הוא ממש נדיר - מה הסיכוי שדווקא אני אוולד מהחיבור הזה שבין אבי לאמי, שבין כל ענפי משפחתה של אמי לבין כל ענפי משפחתו של אבי....היא נסחפה עם זה קצת וכולנו קצת צחקנו ובסוף הערב כל הזמן קראנו זה לזה נדירים...כן, גם במפגש רציני של מאמנים יש כל הזמן צחוקים.
באיזשהו שלב התיישבנו ל"עבודה" - סביב שולחן עליו היה מונח דף נייר גדול והמון טושים, וכל אחד מאיתנו התבקש לכתוב - ואז לשתף - מה הוא עושה / עשה לטובת בניית העסק שלו. אז דיברו על פייסבוק ועל אתרי אינטרנט ועל שיחות עם חברים ומשפחה והפצת הבשורה של אימון סאטיה, אני סיפרתי על הבלוג הזה - שלמרות שהוא אנונימי, מספר בפרטי פרטים על השיטה ואיך היא עובדת עלי אישית. אנשים דיברו על שיווק קארמתי - תרומה לקהילה וזריעת טוב לב ועוד ועוד. לאט לאט התחיל לעלות נושא הרצון.
האמת שאני הייתי הראשונה שהעליתי אותו - בגלל מה שעברתי בתקופה האחרונה עם ההתחבטות אם בכלל אני רוצה לאמן ומה מפחיד אותי בלשווק את עצמי ולמשוך אלי עוד ועוד מתאמנים. ואז התברר שרבים חווים את הדואליות הזאת - מצד אחד מאמינים באימון, חיים את דרך החיים, רוצים את ההכנסות מהמקצוע, חייבים את הכסף לפרנסתם - ומצד שני כנראה שלא באמת באמת רוצים כל כך הרבה מתאמנים כי עובדה: אין להם הרבה מתאמנים, ובסאטיה אנחנו לומדים שמה שאני רוצים יש לנו, ומה שיש לנו אנו רוצים. מה זה אומר?
זה אומר שאם אתה חושב שאתה רוצה 30 מתאמנים, ובפועל יש לך 7: עליך לשאול את עצמך איך זה משרת אותך שיש לך "רק" 7 מתאמנים. ואחת סיפרה שעשתה מבצע דרך הפייסבוק והציעה 3 אימונים ראשונים חינם לחודש יוני בלבד. הגיעו אליה הרבה פניות, שאגב חלקן הגדול הניבו מתאמנים שהופיעו ל-3 מפגשים חינם ועזבו. אבל בשלב הבא התקשרו אנשים שכבר פספסו את המבצע והיו מוכנים לשלם, ופתאום היא מצאה את עצמה עם קליניקה מלאה ובהלה גדולה אחזה בה. לא היו לה כוחות - פיסיים ונפשיים - לאמן כל כך הרבה אנשים בבת אחת. ופתאום חלחלה ההבנה שמספר המתאמנים שהיה לה קודם אולי לא השלים את הסכום שהיא רצתה לראות בחשבון הבנק שלה, אבל תאם את היכולות ואת הרצון שלה.
המארחת סיפרה שגם היא חוותה משהו דומה, וכשהחליטה להתמקד בשלושה מתאמנים, ואז לעלות לעוד שניים וכו - הכל פתאום הרגיש הרבה יותר מאוזן.
עוד ועוד אנשים דיברו על העניין הזה והתפתחה שיחה מאד מעניינת שנמשכה אל תוך הלילה - הגעתי הבית בעשרים לאחת.
היה כיף לדבר על זה עם כולם והיה כיף לגלות שאני לא לבד בחששות שלי, בפחדים שלי, בניסוי ותעייה שאני עושה כמאמנת....
מחר בבוקר אני מאמנת את המתאמן הבודד שלי שהעביר את המפגשים לבוקר במקום אחר הצהריים - ובינתיים אף אחד מהמורים לא חזר אלי, ואני בסדר עם זה. מאמינה שמה שאמור לקרות יקרה, ובצורה הטובה ביותר.

וגם כאן

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

עדכונים

אחרי שבוע ופניות חוזרות התקשרו אלי סוף סוף היום מהתמיכה הטכנית של הבנק.
התברר שהשינוי שהם עשו בייצוא של נתונים לאקסל התנגש עם הגדרות של מייקרוספט באקסל בתחום של "מרכז יחסי האמון". בחורה נחמדה וסבלנית הנחתה אותי כיצד להסיר כמה סימונים מכמה check boxes בהגדרות ופתאום הצלחתי לפתוח את טבלאות האקסל. הללויה. אז סיימתי עם מעקב התקציב לחודש יולי 2016.

השבוע החיילת הצליחה לקום בזמן ולצאת בזמן, גם לצבא וגם לעבודה, וגם יחסית השאירה חדר מסודר למרות שלא אמרנו לה על כך יותר דבר. יחסית, אני מדגישה.

מצד שני היא כל הזמן דוחה את האפשרות להתחיל סוף סוף טיפול פסיכולוגי ייעודי לנפגעות מין. יש לה עכשיו שתי אפשרויות מקבילות, אחת אזרחית ב-50 ש"ח למפגש שזה ממש בתרומה (פסיכולוגית שלוקחת 300 ש"ח למפגש ולקחה על עצמה לתרום לקהילה) ואחת צבאית - במסגרת מרכז מהו"ת - אשר מעבר לטיפול ולמרשמי התרופות (שהקב"ן הצה"לי והחר"פ מצליחים להקשות יותר עליה מאשר להקל) גם יכול לסייע לה בתהליך השחרור המוקדם מהצבא.
לשניהם היא אמורה להתקשר ואת שניהם היא דוחה ודוחה.
זו דרכה - כשקשה לה להתמודד עם משהו קודם כל היא מתעלמת ממנו, ואחר כך כמובן היא מתלוננת עליו

אני כבר מזהה את הדפוס וגם אמרתי לה בעדינות שאני מזהה את הדפוס, ועכשיו הכדור אצלה, אני לא אנג'ס.

עוד דבר הזוי שקרה איתה: בששי היא ישנה אצל חברה וכנראה הרגישה ממש לא טוב, גם שתתה משהו שלא עשה לה טוב, ותוך כדי הבחילות והתחושות הקשות היא הבטיחה לעצמה (טוב, לאלוהים) שאם היא יוצאת מזה בשלום היא מתחילה לשמור שבת.
אז עכשיו היא תקועה עם ההבטחה הזאת, ובשלב ראשון היא נוסעת לירושלים לדודה שלה החרדית, לבלות אצלה את השבת.
אני אפילו לא מגיבה על הדבר הזה. נראה איך זה יתפתח.

אתמול היתה כיתת אמן באימושיין והיה מעולה. ממש מעולה.
נטלי העמיקה את הלימוד על רמת הקשב החמישית ועברה שוב על התפקיד של "הילד הפעיל" ו"המבוגר המיטיב" בעת פירוק זיכרון ואנשים שאלו שאלות חשובות שהניבו תשובות מעניינות. היה רק אימון אחד על הבמה, אבל הוא היה מעולה, כל כך טוב שלא רציתי שייגמר.

אחרי זה היה האימון שלי אצל ג'. העליתי את התגובה שלי לתקלה באתר האינטרנט של הבנק. זה לכאורה משהו טריוויאלי ולא באמת התעצבנתי, אבל בכל זאת הצליח לצאת מזה אימון מצוין - שאיכשהו התקשר להמשך דרכי כמאמנת. בכלל אני כבר הבנתי שלא משנה מה מביאים לחדר האימון, כל נושא הוא פתח פנימה - וההתבוננות פנימה תמיד עושה דברים טובים.

לא יודעת אם כבר תיעדתי לעצמי כאן שפניתי למנהלת בית ספר יסודי בהצעה לאמן אותה ואת צוות בית הספר. מאמנת חברה שלי קישרה ביננו, הילדים שלה לומדים בבית הספר הזה ולכן היא עצמה אינה יכולה לאמן אותם. המנהלת הביעה עניין והפיצה את אתר האינטרנט שלי בקרב אנשי הצוות, והתחילו להגיע אלי פניות ממורים ואנשי צוות שונים. ההצעה לא היתה מגובשת - חלק מהאימונים בחינם ואחרי כן מי שירצה להמשיך אז בתשלום....לא אמרתי כמה בחינם, לא אמרתי כמה אנשים אוכל לאמן....הכל היה לא מבושל ולא מאורגן ובפוטנציה יש לי שישה מתאמנים חדשים, בפועל עוד אף אחד לא קבע את המפגש הראשון, ואין לי מושג מה הצעתי להם. ייתכן שאני עומדת לאמן עכשיו 60 מפגשים בחינם....
ולא שיש לי בעייה עם זה מהבחינה הכלכלית, אבל עלתה באימון שלי השאלה איך המתאמנים עצמם יתייחסו לזה, מה זה משדר להם, איזה ערך הם יקבלו. הכל עדיין בסימני שאלה, אבל מה שמצחיק הוא שכל זה עלה מתוך התקלה של האינטרנט של הבנק. מופלאות דרכי הגוף המוח והנשמה.

ומעניין לעניין באותו עניין, הערב מתקיים מפגש של חלק מחברי קורס המאמנים בבית של אחת מאיתנו במודיעין. קבעתי עם אחת החברות שאאסוף אותה בדרך מתחנת הרכבת בראש העין, כך שלפחות מחצית מהדרך לא אסע לבד. לא אכפת לי לנסוע לבד, ואת הדרך למודיעין אני מכירה היטב (יש לנו שם קרובי משפחה), אבל יותר כיף בחברה.

מחר בערב נארח גם את בתי וחתני והנכדים וגם את אחי ומשפחתו - לחתני יש יום הולדת וגם לאחייניתי היה יום הולדת אז יש הרבה מה לחגוג. הנכדים יישארו לישון כי בתי וחתני מארחים מאוחר יותר חברים לרגל יום ההולדת, אז בטח גם נלך איתם לבריכה בבוקר.

במוצ"ש ניפגש עם חברינו א' ו-א' לשבת איתם על תכנון מסלולים לנסיעתנו הבאה: בראש השנה אנחנו טסים איתם לרומניה.
אבל על זה בהמשך....יש עוד זמן
שבת שלום

וגם כאן 

יום שישי, 22 ביולי 2016

אימונים #36 - כדי להיות אחראית ועצמאית את צריכה להסתדר לבד

בחדר האימון אני מספרת קצת על ההתמודדויות עם החיילת. מתארת סוג של טנגו. צעד קדימה, שניים אחורה.
מספרת שאנחנו מנסים למצוא לה מסגרת מסודרת וייעודית לטיפול. כי הצבא בינתיים לא מספק מענה, עד כמה שאנחנו רואים.
בעיקר אני תוהה אם אני עושה נכון, אם אני עושה מספיק. למשל בדברים הקטנים. למשל האיחורים שלה. היא מפספסת את האוטובוס למרות שהתעוררה הרבה לפני הזמן וגם ביקשה שאוודא שהיא ערה. ואז היא לוקחת מונית לתחנת הרכבת. ואז מקטרת כמובן שאין לה מספיק כסף.
וכאן מתרחשת הנקודה שאני מתלבטת לגביה: אם היא היתה מבקשת ממני מראש שאקפיץ אותה לרכבת בבוקר, הייתי בודקת את הלו"ז שלי ומסכימה אם הייתי רואה שיש לי פנאי לכך.
אבל היא פנתה אלי רק כאשר כבר היה ברור ששוב היא מאחרת לצאת מהבית, לכאורה בלי שום סיבה – היה לה (לדעתי) מספיק זמן להתארגן. כשהיא כבר הבינה שהיא מפספסת את האוטובוס היא שאלה אם יש סיכוי שאני אקפיץ אותה. והתשובה שנשלפה לי מיידית היתה לא, מצטערת. זו היתה תגובה אוטומטית אצלי שבעצם אמרה: את לא בסדר, תסבלי מההשלכות של חוסר ההתארגנות שלך. סיפרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ה"מאפשרת" של הדפוס הזה שחוזר על עצמו, שבחיים היא לא מצליחה לצאת בזמן. ואז זה עולה לה בכסף, בטח בכעס בעבודה או בצבא על האיחור. סיפרתי לעצמי שאם אני "אציל" אותה בכל פעם שהיא לא תקח על עצמה את האחריות, אז היא לעולם לא תלמד לקחת את האחריות על עצמה. לא יהיה לה צורך לנסות להשתפר.
אבל אחר כך התחלתי להצטער על זה. ולהרגיש אשמה שלא עזרתי לה. הרי היה לי זמן והיתה לי אפשרות, ופתאום נמלאתי צער שלא הייתי שם בשבילה. אולי אני עסוקה מדי בלשים לה גבולות. אולי יש מקום להיות יותר רכה....
מה את עבורה? שואל אותי המאמן. מה התפקיד שלך בחיים שלך?
וכאן אני מבינה כמה הצלחתי לבלבל את עצמי. אני אמא? אני מאמנת? אני לא ממש אמא ולגמרי לא מאמנת?
ופתאום אני מבינה שאני רוצה להיות מבוגר מיטיב בחיים שלה. לא באמת אמא, יש לה אמא. היא לא מתפקדת כאמא אבל היא אמא. אני רוצה להרגיע אותה, לגרום לה להרגיש אהובה, להזכיר לה שיש לה ערך ויכולות וכוחות ואני גם נוקבת. כן, זה כמו אמא. אבל איזה סוג אמא? כאמא לילדים ומתבגרים לא הייתי חרדתית, לא הייתי מגוננת, חינכתי את הילדים שלי לעצמאות. גם מתוך כוונה אבל גם כי היינו שנינו מאד עסוקים בזמן שהם התבגרו. כביכול אני ממשיכה את אותה שיטת חינוך כמו שהנהגתי עם ילדיי. אני מוכנה כמובן לסייע ולהסיע מידי פעם, כשמתאפשר. אבל הפעם אמרתי "לא" סתם. סוג של עונש. "איחרת אז תשאי בתוצאות".
כשילדיי עוד חיו בבית הייתי מאד שלמה עם דרך ההתנהלות שלי. היו לי המון סימני קריאה אז, לגבי איך אני רוצה להתנהל. גם היו לי המון אילוצים. היום אני הרבה יותר פנויה, וגם יש לי הרבה יותר סימני שאלה. ואני שואלת את עצמי – האם פעלתי נכון? האם זה מה שאני רוצה להיות עבורה?
אז מה אמרת לעצמך כשסרבת להסיע אותה לתחנת הרכבת?
כיון שזהו דפוס שחוזר על עצמו ואין לה בכלל מושג כמה זמן לוקח לה להתארגן, והיא מאחרת תמיד ולכל מקום – גם לעבודה וגם לצבא וגם לכל דבר אחר – איחורים משמעותיים של שעות לפעמים...אז סיפרתי לעצמי שאם אני מסיעה אותה עכשיו, אני מסייעת לה להמשיך עם הדפוס הזה. שאני נותנת לזה לגיטימציה ועכשיו היא תסיר מעצמה בכלל את האחריות ליציאה בזמן, כי היא תדע שלא משנה כמה היא תאחר, אני אהיה שם כדי לתקן את זה, לקחת את האחריות על עצמי.

זה מה שאמרת לעצמך? אוקיי, ממשיך המאמן להקשיב לי.
עכשיו אני שואלת את עצמי אם העובדה שסרבתי סייעה במשהו לדפוס הזה להיעלם. האם זה מה שיגרום לה להתאמץ בעתיד להמנע מאיחורים. כי זאת המטרה שלי. אני לא רוצה להתעלל בה. אני רוצה להיטיב איתה.
כן, הוא מבין. אז מה בעצם עלה לך אחרי זה? הוא שואל. עלו לך נקיפות מצפון...
כן, אני עונה. עלו לי רגשי אשמה. מסכנה, עכשיו היא בזבזה כסף שאין לה, וגם לא בטוח שהמונית הגיעה בזמן לרכבת. הרגשתי חרא, אמרתי לעצמי: אוקיי, עכשיו אני לא עובדת בטירוף מסביב לשעון במחשבים, ואני בבית, ויכולתי להקדיש רבע שעה מזמני להקפיץ אותה לתחנה, ודווקא לא עשיתי את זה. דווקא, כי היא מאחרת והיא צריכה לשאת בתוצאות.
ופתאום לא הייתי בטוחה שזה היה הדבר הנכון. פתאום אני שואלת את עצמי אם אולי אם הייתי לוקחת אותה זה היה עושה לה משהו טוב, משהו אחר, בלי קשר לדפוס האיחורים.
אם נסתכל על התפקיד שלך, האם זה היה מיטיב מה שעשית? שואל המאמן שלי.
בדיוק, אני עונה לו. האם זה היה מיטיב – למשל מהבחינה החינוכית – אבל אולי לו הייתי מסיעה אותה הייתי מיטיבה איתה יותר בקטע אחר. אולי זה לא היה מזיק כמו שחששתי. אולי על ידי הסעתה לתחנה כאשר היא מאחרת ונמצאת במצוקה, הייתי מראה לה שיש לה גב, שיש לה מישהו שאפשר לסמוך עליו...
שהיא עשתה את ההשתדלות ומישהו מגבה אותה, הוא משלים את דבריי. היא עשתה את ההשתדלות....
זהו, שאני לא בטוחה בכך שהיא באמת עשתה את ההשתדלות.
היא קמה בזמן, ביקשה שתוודאי שהיא ערה....
אבל הרבה פעמים היא טוענת שהיא קמה בזמן ואז היא מתברברת שעות....שעות...אני לא יודעת מה היא עושה, אני לא עוקבת אחריה בתוך החדר, יש לה את הפרטיות שלה.
אני נושמת עמוק.
האמת, שאם כל הארון שלי היה על הריצפה, גם לי היה קשה למצוא את הדברים שלי וזה היה גוזל זמן רב.
אז את שואלת את עצמך אם התגובה שלך עזרה למגר את מנגנון האיחורים או אם זה פגע בה בדרך אחרת?
בדיוק. האם זה תרם יותר ל"למעשים שלך יש השלכות" מאשר "יש לך כאן מבוגר מיטיב שדואג לך ואוהב אותך"
והיה לך זמן, הוא מחדד.
היה לי. היה לי זמן.
אז את פחדת שהיא תיקח את זה כמובן מאליו?
אני פחדתי שזה יוריד ממנה את מעט האחריות שהיא כרגע לוקחת על עצמה. יש לה בכלל בעיה גדולה לראות את החלק שלה בכל התרחשות, בכל אינטראקציה. לראות את האחריות שלה בדברים שקורים. חששתי שיירשם לה איפשהו שהיא לא צריכה כל כך להשתדל כי יש מי שיסדר עבורה את העניינים. אני עדיין חוששת מזה. זה לא שאני באופן מוחלט מצטערת שסרבתי לקחת אותה. אני ברגשות מעורבים מול זה. זה קצת מבלבל אותי, כשאני מבולבלת אני מבינה שיש שם משהו שכדאי לחקור.    
בהקשר קצת יותר רחב את מבולבלת מאיך להיות מיטיבה עם מישהו שלא לוקח אחריות.
נכון. כי בעצם אני רוצה להיות איתה סופר מיטיבה, בעיקר בגלל נסיבות חייה. אני רוצה שהיא תחווה אצלי ובעזרתי את הטוב שעד כה נסיבות חייה לא סיפקו לה. עדיין חשוב לי שהיא תיקח אחריות.
את לא חושבת שהיחסים הבעייתיים עם זמן, חוסר לקיחת האחריות ועוד הם בעצם הסימפטומים של נסיבות חייה? הרי מה שעבר עליה זו היא. אי אפשר לדעת מה נובע מהפגיעות שהיא ספגה ומה לא. למשל יחסים עם זמן: מי שעבר פגיעה מינית רק רוצה למחוק את הזמן. או מפתח מנגנון של שכחה.
וואלה, נכון, אני מהרהרת בקול. היא גם מדחיקה. אם היא נתקלת במשהו במציאות שלא נראה לה היא פשוט מתעלמת ממנו, וכמובן אחר כך מתלוננת עליו. אז אני שואלת את עצמי מה יקרה אם...מה יקרה אם אני במצב כזה אני אציע להקפיץ אותה לרכבת. או אסכים לעשות את זה כשהיא תבקש. מה יקרה?
דבר ראשון – היא תשמח.
דבר שני, הוא אומר, היא לא תוציא כסף.
נכון, היא לא תוציא כסף שאין לה. היא תגיע בזמן לעבודה, זה גם ישפיע על היחס אליה בעבודה.
תהיה לכן חצי שעה נסיעה ביחד, הוא מציע
פחות, בערך עשר דקות, אבל נכון, אני עונה. גם טוב.
מה את חושבת שהיא תחווה?
ואני מבינה שהיא תחווה קירבה, את הנדיבות שלי, את הנכונות שלי, היא תחווה אהבה.
היא תחווה אהבה, נכונות, נדיבות, קירבה....הוא משקף את ההוויות ששטחתי בפניו.
גם הכרת תודה, אני מוסיפה. מלא דברים טובים. ואז....
מה זה עושה לך בגוף? הוא שואל
ואני שמה לב שאני מרגישה רע עם עצמי שלא עשיתי את זה. קצת חשק לבכות, הדופק מואץ....אני לוקחת שאיפה ואז שמה לב שהלסת שלי קצת ננעלת.
את יודעת מה זה מעלה לי? הוא שואל. כשאתה אומר לילד "אל תשתולל" ואז הוא משתולל ונפצע ובוכה ואתה אומר לו "אמרתי לך לא להשתולל". גם כואב לו ואתה גם מאשים אותו. כאילו בשביל ללמד אותו בפעם הבאה להקשיב לך. אני אומר כאילו כי זה לא עובד. המטרה היא "הנה אתה רואה לא הקשבת לי, זו אשמתך, תישא בתוצאה". למרות שזה ילד. מה שהוא הכי צריך עכשיו זה שתחבק אותו ותראה מה קרה לו. זה נשמע שהאקט שעשית היה כזה. "אני אראה לך, זו אשמתך, אני לא אעזור לך"
ואני מבינה שזה נכון, ושחשבתי שזה גם לטובתה "שהיא תלמד מזה" אבל גם לטובתי, למנוע פתיחת פתח שעכשיו בכל פעם היא תבקש שאסיע אותה ממקום למקום במקום באמת להשתדל להתארגן בזמן ולהסתדר לבד.
אז הפחד שלך זה שאם ייפתח הפתח את לא תדעי לסגור אותו, הוא מציין בפני.
נכון, ועכשיו שאתה אומר את זה אני מבינה שאין בסיס לפחד הזה. אני יודעת לשים גבולות. אני יודעת לסרב. זו שטות, הפחד הזה
זו לא שטות,  הוא מתקן אותי. זה משהו שלא היית ערה אליו. עכשיו אנחנו חושפים אותו, שהיה פה איזשהו משהו שמפחד שאם אני אפתח את הפתח אני לא אדע לסגור אותו אחר כך. כאילו זה לא באחריותך, פתחת עכשיו את הפתח וזהו, אבוד לך...
כן, לא אוכל אף פעם להגיד לה "לא". וואו. אני נדהמת מהגילוי הזה, לכאורה פשוט.
בואי נראה מאיפה את מכירה את זה, הוא מבקש. קודם כל תהיי אם זה, תראי מה זה עושה לך.
ואני מפנה את תשומת לבי פנימה, לתחושות הגוף. ואני שמה לב שהדופק באמת מואץ, והדמעות מאיימות לפרוץ...אבל הלסת הקפוצה היא התחושה הדומיננטית יותר.
הלסת הנעולה היא התחושה הדומיננטית? הוא שואל.
ואני מבינה שהתחושות התפתחו בהדרגה. קודם הדמעות והדופק....ואז הלסת הקפוצה. אחרי שהייה קלה. שתי התחושות הראשונות עלו אחרי שעלה בי צער על איך שהתנהלתי. ואז הלסת ננעלה.
שרשרת של תגובות תחושתיות שאחת רודפת את השנייה.
ואני מזהה שאני מכירה את התחושות האלה בצד המקבל, בצד של החיילת. אני הבת מול הורי. העצב שעולה ואז ההבנה שעדיף שאשתוק. והלסת ננעלת. ממילא כל דבר שאומר ישמש נגדי.
תתמקדי באחת התחושות, מבקש המאמן שלי.
נשארתי עם הלסת הנעולה ומייד קפץ לי זיכרון דווקא מגיל 19. כבר הייתי חיילת בעצמי. גרנו בהרצליה פיתוח, כמעט ללא תחבורה ציבורית, ואבא שלי היה לוקח אותי לבסיס ברמת גן בדרך למשרד שלו בתל אביב. בעצם זה היה סיבוב בשבילו, אבל זה אבא שלי – לא אכפת לו לעשות סיבוב כדי להסיע אותנו לכל מקום.
עברה שנה מאז שהתגייסתי והתחלתי לשרת בשלישות, ואחי התחיל ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. ואז גם הוא נכנס להסעות כמובן. אבל אז אבא אמר שאין לו זמן גם לקחת אותי עד לבסיס וגם לקחת את אחי לבית הספר, אז הוא יוריד אותי בתל אביב ומשם אקח אוטובוס לבסיס ברמת גן.
ואני תוהה למה עלה לי הזיכרון הזה.
הסידור הזה עבד במשך כמה ימים, ואז חיפשתי ומצאתי אוטובוס שיוצא מהרצליה פיתוח, מרחק כעשר דקות הליכה מהבית, שנוסע לתל אביב וגם הוא מוריד אותי באותו מקום שאבא שלי מוריד אותי, ומשם אני יכולה לקחת את אותו אוטובוס לרמת גן.
למה בעצם עשית את זה? מה בעצם היתה התגובה שלך?
אני בעצם הגבתי לזה שמרגע שגם אחי נכנס לסבב ההסעה, התנאים שלי הורעו. כבר לא לוקחים אותי עד לשער הבסיס, אלא רק כמחצית הדרך לשם, כי צריך לקחת את אחי לבית הספר.
התגובה שלי היתה: אל תקח אותי בכלל. אני מעדיפה לנסוע בשני אוטובוסים. אל תעשה לי טובה בכך שאתה לוקח אותי חלק מהדרך.
ואני צוחקת לעצמי.
למה את צוחקת, שואל אותי המאמן.
ואני חושבת על איך כל השנים הייתי ילדה טובה ומשתפת פעולה, ובשנים ההן האחרונות לפני שעזבתי את הבית נזכרתי להיות מרדנית פתאום. סוג של מרדנית, כמובן. על חשבוני.
ואת באותו גיל של החיילת שלכם, וגם את חיילת, הוא מדגיש. נכון?
זה בדיוק בגיל שלה, אני מבינה, ומתחילה להבין למה צץ הזיכרון הספציפי הזה.
עוד לא סיפרתי לעצמי אז שנעלבתי, לקח עוד 10 שנים (כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי) עד שהודיתי בפני עצמי שאני מקנאה ביחס שהורי, במיוחד אבי, נותנים לאחי על פני.
אבל התגובה שלי היתה "בלי טובות". ולא הייתי מסוגלת להגיד (לא להם ולא לעצמי) ישירות שנפגעתי ולכן אני מדירה רגלי לחלוטין מהמכונית של אבא, אמרתי שהשעה בה הם יוצאים מהבית (במיוחד שאחי תמיד התעכב וגרם לנו לאחר) לא מתאימה לי, אני מעדיפה לצאת קודם ולנסוע בכוחות עצמי באוטובוסים.
ועכשיו אני מבינה שיש קשר גם לנושא האיחורים....הכל מתקשר.
לא אמרת להם "לא צריך טובות" הוא שואל. אמרת להם שהם יוצאים מאוחר.
נכון, להם לא אמרתי כמובן, אמרתי זאת ביני לבין עצמי. להם נצמדתי לנושא השעה והאיחורים הקבועים של אחי, הוא מעולם לא יצא בזמן לשום מקום, אגב עד היום יש לו את הנטייה הזאת והוא מודע לכך שהוא זקוק לפחות לשעתיים כדי להתכונן לכל פעילות. כל דבר לוקח לו המון זמן. זה לא השתנה עם הגיל אצלו.
איך אביך הגיב לזה? רוצה המאמן לדעת
אני חושבת קצת. נראה לי שהוא לא עשה מזה עניין. קשה לי לדעת איך הוא באמת הגיב לזה, כי אלה היו השנים שאחרי הפיצוץ הגדול ביננו, ניסיון ההפרדה שלהם ביני לבין החבר שלי (לימים בעלי), הבריחה שלי מהבית.... הורי נסוגו אז באופן מוחלט וכבר לא ממש העזו לומר לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים. קצת הלכו סביבי על קצות האצבעות.
אבל נראה היה שהתגובה היתה עניינית. לא רוצה, לא צריך. הזיכרון הזה הוא לא באמת זיכרון ילדות. זה ממש סוף גיל ההתבגרות. תחשוב, אני אומרת לו, ששנה אחרי כן התחתנתי.
ופתאום זה נראה לי הזוי, אם אני מסתכלת על בני 19 היום. על בני 20. הם עדיין נוער....ילדים. וזה מצחיק אותי לחשוב על זה.
מה הרגשת בעצם אז כשהחליטו לקחת אותו עד לבית הספר ואותך רק עד לתחנת אוטובוס?
בפועל מה שהרגשתי זה שאחי יותר חשוב ממני בעיניו של אבא. הוא יותר אהוב ממני.
דיברנו כאן כבר על הקטע הזה שאבא שלי סומך עלי שאני אסתדר, ועל אחי פחות. ויש בתוכי את הילדה הקטנה הזאת שאומרת: בסדר, אתה סומך עלי, זה לא אומר שאתה צריך לפנק אותי פחות. תמיד איכשהו אני חוזרת לזה.
כן, מסכים המאמן שלי. זה מה שיוצר לך את הבלבול. בין לסמוך לבין לפנק.
בהקשר של החיילת יש לי את הבלבול שאני מאד רוצה להיטיב איתה ויש לי את החשש שזה יזיק לה, שאני לא עושה לה טובות בזה שאני מאפשרת את המנגנונים שלה.
מה היית אומרת לאבא שלך אז אם היית יכולה?
הייתי אומרת לו: זה לא פייר. זה לא פייר שבגלל שהתחלת לקחת את אחי אתה מפסיק לקחת אותי עד הבסיס. זה מעליב. זה נותן לי להרגיש שאתה אוהב אותו יותר. ונמאס לי שאתה בטוח שאני אסתדר.
הייתי אומרת לו: בוא נצא רבע שעה קודם ואז תספיק את שנינו, אבל תוך כדי שאני אומרת את זה אני יודעת שלא נעמוד בזה כי אחי תמיד יאחר ולא נעמוד בזמנים.
אבל כן, אם הכל היה אפשרי ולא הייתי להתחשב בכלום הייתי מבקשת שנצא קודם. שנספיק גם וגם.
אבל לא רק שלא יכולתי להגיד לו את זה, לא יכולתי לחשוב את זה אפילו. לא סיפרתי לעצמי שנעלבתי ומדוע נעלבתי. ישר סידרתי את זה לעצמי. לא התעכבתי על התגובה הרגשית. מייד פעלתי. דילגתי על ההכרה בתחושה שהם אוהבים את אחי יותר. פשוט: לא צריכה את הטובות שלהם.
ועכשיו כואב לי הראש. לוקחת נשימות עמוקות, מכניסה הרבה חמצן פנימה.
אפילו אם זה לא היה משנה כלום, אם רק הייתי יכולה להגיד את זה, הייתי במקום אחר לגמרי. גם מול אבא וגם עם עצמי
את רוצה להגיד את זה שוב? להגיד לי כאילו אני אבא? מבקש המאמן.
ואני מנסה: תשמע, זה לא פייר. זה לא פייר. מה קרה פתאום? עד עכשיו לקחת אותי עד לבסיס ועכשיו שגם אחי צריך להגיע לתל אביב אז הכל משתנה? מה הוא יותר חשוב ממני? וישר עולה לי "זה כל פעם ככה, אתה תמיד מעדיף אותו". תמיד יש לו עדיפות בכל דבר. הוא יותר חשוב, הוא יותר צריך, הוא יותר מסכן, הוא הכי קטן, אני צריכה לוותר לו. תמיד.
לא עשיתי את זה בזמן הנכון לעשות את זה ועכשיו זה מוזר לעשות את זה, אפילו כאן מולך, אני אומרת לו. קשה לי היום, סבתא בת 57, לפנות לאבא שלי (לדמות המאמן שמייצג את אבא שלי) ולהתנהג כמו שהילדה בת ה-19 היתה צריכה להתנהג. ויחד עם הדמעות שעולות אני גם צוחקת. ואני יודעת שגם זה – הצחוק, החיוך תוך כדי שאני אומרת דברים קשים – הוא מנגנון אצלי. לוקחת עוד נשימה.
הדופק עדיין רץ אבל הלסת משוחררת.
מה את חושבת הוא התפקיד של הצחוק הזה שנלווה לדיבור שלך עכשיו בתוך התהליך הזה? המאמן לא מפספס שום דבר.
הו, אני נאנחת. אני אפילו לא יודעת מתי זה התחיל להתפתח. הוא נועד להקטין את החשיבות ואת הדרמה של מה שאני אומרת. מקטין את העוצמה. מרגיע את מי שמקשיב. מזלזל בדרמה של הדברים הקשים.
זו הקטנה, הוא שואל. זלזול במה שאת עצמך אומרת.
הקטנה, כן. זלזול. "מה את נכנסת לדרמות?!"
תסתדרי, הוא מבין למה אני מתכוונת
בדיוק. אני עונה. עזבי אותך, צאי מזה. זה לגמרי זה. עכשיו בטוח, אבל גם בדרך כלל. כאילו אל תקח יותר מדי ברצינות. מי אני שאבוא בטענות אל אבא שלי, למשל. וגם "אל תבהל מהדברים הנוראים שאני מספרת לך"
זה מולי, הוא רוצה לדעת, או מישהו אחר?
ואני מבינה שזה אני מול כל אחד. לא להכביד או להבהיל מישהו אחר. לא לאלץ אף אחד לחוות את הדרמה שאני מרגישה בפנים
זה כמו שכשהתחלנו אז אמרת: זה פחד שטותי. הפחד שאם תסיעי את החיילת פעם אחת כבר לא תוכלי אף פעם לסרב לה. ישר ביטלת את הפחד של עצמך. לא הסכמת לתת לו מקום, לתת לו חשיבות.
ולא תמיד החיוך הוא כזה. מה שהיה כרגע למשל, סוג שגם קצת מקטין אבל חומל. לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות
אבל זה לא מאפשר לזה להשתחרר מהיסוד.
נכון, כי אני קצת מתביישת בילדותיות הזאת שעולה. אפילו שאני יודעת שיש לזה מקום, ואפילו שאני יודעת שזה לגיטימי ואפילו שאני יודעת שככה זה משתחרר...
זה חזק ממך. אני יכול להבין הוא אומר. טוב, סדרי את הנשימה – יש לנו עוד 5 דקות.
סדרי את הגוף, ותראי מה את רואה.
אני עם הנשימה ועם התחושות. מתכוננת ליציאה מחדר האימון המוגן לעולם הפתוח.
והדבר הראשון שאני רואה, שוב, זה שבחדר האימון אפשר לעבוד עם כל דבר. כל דבר שקורה לנו הוא חומר לעבודה.
נכון, הוא מסכים איתי. זה תמיד יחזיר לשיחת הבסיס. לא משנה מאיפה נכנסים לזה.
בתנאי ששמים לב לזה ומאפשרים את זה. בכל פעם זה פורץ דרך מחדש מבחינתי.
לגבי החיילת – אני רוצה לראות בזה איזשהו סימן בשבילי להקשיב יותר לתגובות הבטן. האשמה שהרגשתי אותתה לי משהו ואני שמחה שלא התעלמתי ממנה.
אני מבינה שכרגע החיילת מקבלת את ה-tough love   ואת הגבולות שאנחנו שמים דרך המסננים הישנים שלה של ההתאכזרות וההתעללות שהיא חוותה בבית. היא עדיין לא מסוגלת לזהות את האהבה ואת הדאגה מהם זה נובע. אז אני לא אפסיק לשים לה גבולות, בעיקר כאלה שחשובים לנו, אבל רוצה לשים כרגע יותר דגש על האהבה, הדאגה, תשומת הלב – כדי לאפשר לה להרגיש איתנו יותר בטוחה. שלא תהיה דרוכה כל הזמן. היה לה מספיק tough כל החיים. היא זקוקה עכשיו לרכות אפילו אם זה דוחה את הריפוי של הדפוסים שלה.
את רואה את החיבור, פרט לנושא ההסעות שהוא מאד ברור?
ההסעות, הנטייה לאיחורים (שלה ושל אחי), ההתייחסות השכלתנית: כמו שאבא שלי התייחס עניינית לעובדה שהנה עכשיו צריך להסיע גם את אחי אז אני אסתדר בכוחות עצמי. כך אני אמרתי לעצמי שאני עוזרת לה להתגבר על דפוס האיחורים בכך שאני לא משתפת איתו פעולה. לא התייחסתי לפן הרגשי. לצורך הרגשי – שאדאג לה, שאראה לה שהיא לא לגמרי לבד והיא לא צריכה תמיד להסתדר לבד בעולם. אולי גם היא לא חשבה על זה, אבל בעיקר אני לא הבנתי שבאקט כזה קטן אני עושה את ההבדל בין "אכפת להם ממני, מתאמצים בשבילי" או לא.
ושזה לא סותר את "לסמוך".
נכון, זה לא סותר. אני עדיין יכולה לנסות לסמוך עליה, יש דברים שאפשר כבר לסמוך עליה ויש דברים שהדרך עוד ארוכה. אבל זה לא סותר את הצורך להראות לה אהבה, נדיבות, אכפתיות.
אני רוצה לסדר את זה יותר מדויק, מבקש המאמן. הרי את אמרת "אני אחראית ועצמאית אז אני יכולה להסתדר לבד". כלומר אצלך בגוף זה או שאתה אחראי ועצמאי ומסתדר לבד, או שאתה חסר אחריות, תלותי, מאחר ואי אפשר לסמוך עליך ואז יש מי שדואג לך ומסדר לך ומפנק אותך.
בדיוק, זה הדגם שהיה לי בבית.
בדיוק, זה לא הולך ביחד. זה הקונפליקט שבילבל אותך. את לא יכולה ללמד אותה אחריות אם אני מפנקת אותה, או עוזרת לה בזה שהיא אחרה.
נכון, עושה לה enabling  להרגל שלה.
נכון. בעצם אבא שלך בחר את אחד מהם.
נכון. וואו, אני נושמת עמוק. תודה. ומה אני אעשה עם החיוך הזה שלי?
נעבוד עליו, הוא מבטיח. נעבוד גם עליו. היום הוא היה מאד בולט ואני שמח שלא התעלמנו ממנו.
נכון, כי היום זה היה בולט ויכולתי לשים לב אליו ולהתייחס אליו ולראות מאיפה הוא בא. לא תמיד אני מודעת. אז תודה גם על זה.

באהבה רבה, אומר המאמן שלי ומלווה אותי לדלת.....

וגם כאן