עדכונים

בשבת חל שיפור בבריאותי, בראשון לא ממש חלה התקדמות, אבל בשני השינוי כבר ניכר קצת יותר. לא יודעת אם עזר שלקחתי כדור הרגעה לפני השינה, כי ידעתי שאת הלילה שלפני הניתוח של T אין סיכוי שאעבור בשלום אחרת.

בשבת שלחתי את  T הלך לבד עם הורי ליום הולדתה של נכדנית1, לא מעט כדי שיפגוש שם את בתי והילדים, לאחר שלא התראנו איתם זמן רב בגלל מחלתי. אכן זה היה מפגש מרגש ומהנה והוא שמח שהלך. 

אני נחתי לי בבית וקראתי וצפיתי בטלוויזיה, בין השאר ראיתי את הסרט "רכבת הילדים" בנטפליקס....חמוד ונוגע ללב.

אנקדוטת החתול הסורר: אחרי שהזזנו בהדרגה, בהצלחה, את ארגז החול של מיינקוני עוד קצת ועוד קצת לפאתי המטבח... בסוף כשהארגז הגיע בדיוק למעבר בין המטבח אל פינת האוכל, כמו בפעם שעברה שניסינו זאת, הוא השאיר שלולית של שתן ליד התנור. באמצע המטבח. כאילו מסמן: 'עד כאן, הזזתם מהתנור, הרחקתם והרחקתם....איפשרתי לכם...אבל עד כאן'. אגב את הקקי הוא כן עשה בארגז, במיקומו ההוא בין המטבח לפינת האוכל. לכו תבינו את הראש של החתול. 

אז הזזנו את הארגז בחזרה כמה סנטימטר לתוך המטבח, עדיין בקצה שלו, ובינתיים לא היו 'הפתעות'. אז אולי זה הסטטוס קוו. ארגז צרכים של חתול במטבח אבל לא באמצע המטבח. נראה. 

עוד אנקדוטה: מאז שחליתי הפסקתי לשתות חלב, מה שאומר שהפסקתי לשתות קפה - כי אני לא מסוגלת לשתות קפה בלי המון חלב. אני בדרך כלל שותה "הפוך על חלב". אז עכשיו אני שותה תה עם לימון, וכשעוד היה ג'ינג'ר הוספתי גם ג'ינג'ר. T אמר שיקנה עוד אבל זה עוד לא קרה. בכל מקרה, אולי זו הזדמנות להפחית את כמויות הקפה שאני שותה בכל יום.

כשהתחלנו את אורח החיים הנוכחי, בשנת 2020, עם הפעילות הגופנית והדיאטה, ירדנו לכוס קפה אחת ביום, על הבוקר. עם הזמן התחלתי להוסיף קפה בהדרגה. מהר מאד זה הפך לשתי כוסות, בבוקר ולפני הצהריים. ואז שלוש כוסות, עוד אחת כשאני מתעוררת מהשנ"צ. לאחרונה זה כבר הפך לארבע כוסות קפה ביום. 

T המשיך מאז עם כוס קפה אחת על הבוקר, במיוחד מאז הניתוח הגדול לפני שלוש שנים, כאשר המליצו לו להמעיט בקפה. אז הוא שותה תה עם מעט חלב, הרבה פעמים ביום. אני כרגע לא שותה חלב, אז שותה את התה עם לימון. אגב בתי שותה מים רותחים עם לימון בלי תה בכלל. אחשוב על זה. נראה לי שעדיין אני זקוקה למעט הקפאין (או תאין) שיש בתה.

הספר ALL FOURS מאד מטריד. לא יודעת להגדיר באיזה אופן. בעצם יש כאן אישה בת 45 בסוג של משבר אמצע החיים, טרום גיל המעבר...אבל זה מעבר לכך. הרבה מאד (הרבה מאד!) תיאורי סקס...בעיקר בדימיון. 

שני דברים שלי אישית מפריעים, למרות ששוב, אין לי מושג למה בדיוק. הדבר הראשון הוא שהיא מספרת שהיא סוג של סלב', אישיות מפורסמת, אבל לא מפרטת מה היא בדיוק עושה. אחד הפרוייקטים שהיא רוצה להתחיל לעבוד עליהם קשור, למשל, באיזו זמרת מפורסמת שהיא אמורה להיפגש איתה, וכבר דחתה את הפגישה הזאת כמה פעמים.

הדבר השני שמשום מה מפריע לי מאד, הוא שהיא לא מתייחסת לילד/ה שלה כזכר או נקבה. היא אומרת "הם" כמו שמתייחסים לאדם לא-בינארי. זה ילד/ה צעיר/ה מאד יחסית, שבכלל אין לו/לה מודעות לנושא, אבל דווקא האמא מתעקשת מרגע הלידה להתייחס אליהם ככה. אולי אני באמת כבר בדור שלא יצליח לעולם להבין זאת לגמרי. אין לי בעייה כשמישהו מבקש שאתייחס אליו ככה, אבל שההורה עושה זאת מרגע שהם נולדים.......זה מוזר לי מאד. 

בכל מקרה, אני בחלק שלישי (לא יודעת כמה יש) ועדיין קוראת. 

בימים האחרונים T בתזזיתיות מתקן ומשפר כל מיני דברים בבית. נראה שהוא מקנן, או לפחות מתעל את האנרגיות שלו כך שלא יהיה לו הרבה זמן לחשוב ולחשוש מהניתוח. הלילה הוא ישן רע מאד, התעורר כל הזמן, וכנראה היו לו המון חלומות - שהוא טוען שאינו זוכר. בכל מקרה הבית הולך ומתייפה.......זה לא רע. 

אנחנו גם צריכים להיערך לעבור מצריכה גאז דרך צובר, שהתקנו כשבנינו את הבית, לבלוני גאז. הצובר פג תוקף, וחברת הגאז מבקשת להשבית אותו. אגב היא דורשת הרבה כסף כדי לעשות את זה. די חוצפה, כשחושבים על זה. לא נראה לי שנזמין את הבלונים דרכם. יש עוד חברות. 

לגבי הניתוח הערב נקווה לטוב. כלומר, ספציפית נקווה שהניתוח יעבור בשלום מכל הבחינות, ושהוא גם יפתור לו את בעיית התקפי הכאב. 

על הא ועל דא

נכדתי החדשה 'קיקה' וכלתי יצאו שלשום מבית היולדות והלילה הראשון  שלהן בבית עבר בשקט ובשלום. בכל פעם היא ישנה שעה או שעתיים ברצף, מה ששימח את כלתי מאד. זה לא היה ככה כש'סביבוני' נולד. היא רגועה יותר, וסביר להניח שפשוט גם הם מנוסים יותר ולכן רגועים יותר.

סביבוני התעניין בתינוקת קלות ובשלב כלשהו אפילו פחד ממנה. 

אתמול T בישל גיוועץ' (משלל הירקות שמותרים לו) וגם גולש בקר עם תפוחי אדמה. הוא היה מאד מרוצה מכך שהוא מסוגל לעמוד כמה דקות ולבשל. כן, עבורו זו עבודה של כמה דקות. העיקר שיש אוכל טעים שגם לו מותר לאכול. בכל יום מחדש אנחנו מודים על כך שיש לו תיאבון. רבים שעוברים את הניתוח הזה פשוט לא מסוגלים לאכול. 

בחלק מן הימים הוא הולך ארבעה קילומטר ובחלקם - כמו הבוקר - אין לו כוחות והוא הולך אבל פחות. לא מוותר.

לפני כן על הבוקר הוא הלך לעשות בדיקות דם, כדי שתהיינה תוצאות להראות לפרופסור בביקורת ביום שני. 

הייתי אצל הווטרינר לחסן את מיינקוני בחיסון השני, והוא בינתיים גזז ל'מיינקוני' ציפורניים, מה שכבר הקל מאד על המצב. נראה בהמשך מה יוחלט לעשות. ייתכן שנלמד לגזוז לו בעצמנו כל פרק זמן. 

שוחחתי עם הווטרינר גם על נושא התזונה שלו. 

זה תמיד בעייתי כאשר יש בבית גם חתול בוגר וגם חתול גור, בהקשר של מי אוכל את האוכל של מי. בעבר ל' הגיבה מאד לא טוב להחלפת תזונה (הקאות ועוד) והיא גם מבוגרת מאד (בת 12) ולא מומלץ לה לאכול מזון של גורים. מצד שני, כאשר מיינקוני אכל גם מזון של גורים וגם מהאוכל שלה, הוא התחיל קצת לשלשל, היו לו יציאות פעמיים -  שלוש ביום - שזה מוגזם - וגם להפליץ (סליחה, כן?) וארגז השירותים שלהם הסריח ברמות אחרות. 

אז החלטתי לנסות בכל זאת להפריד בין האוכל שלו לאוכל שלה, לתת לו רק מזון שימורים של גורים, ואת המזון היבש שמותאם גם לגורים וגם לבוגרים, ולפנק אותה בנפרד במזון היבש שלה ובשימורים שלה, גבוה על הדלפק שאליו משום מה מיינקוני עדיין לא מגיע כמעט. 

אני שמחה לבשר שהשינוי הזה כנראה השפיע באופן מיידי על מערכת העיכול הגורית של מיינקוני, ואת הראיות (או יותר נכון היעדרן) אפשר לראות ולהריח בארגזי השירותים של החתולים. 

היו שני לילות שבהם הוא ישן בחדר האמבטיה שלנו (במדף של המגבות) במקום איתנו במיטה, וכבר התחלתי להתבאס שהוא כבר לא רוצה לישון איתי....אבל הלילה הוא נצמד אלי וגירגר ושימח אותי מאד. 

בנושא אחר, ממש מוצא חן בעיני פרויקט ה-BLOGANUARY ב-WORDRPRESS, שעדה משתתפת בו,  גם מוטי אור תרם את חלקו ועכשיו ראיתי שגם עדי אדלר כתבה על פי אחד הנושאים שהוצע שם. 

הפרויקט הזה מזכיר לי קצת את מדור השרביט החם, אותו אני מנהלת כבר למעלה משנה, רק שאני משנה נושא בכל שבוע, וב-WORDPRESS יש נושא חדש בכל יום. בכל מקרה זה נראה לי נחמד ממש. 

מחברת הגאז התקשרו לגבות מראש תשלום על אספקת הגאז לצובר, אמרו שיגיעו ברביעי או בחמישי - ובסוף הודיעו היום שיגיעו בראשון. לא נורא, זה לא דחוף. פעמיים בעבר קרה שנגמר הגאז ורק אז הזמנו - ואז היינו כמה ימים טובים ללא גאז בכלל. פעם כי שכחנו לבדוק, ופעם כי היתה דליפה וכל הגאז ברח. מאז אנחנו מקפידים לבדוק גם את זה וגם את זה. 

היום הביאו את השער (המתוקן - בתקווה) והתכנון הוא להתקין אותו ביום ראשון. אגב כאשר התקשרו לתאם את יום ראשון T שאל מתי השער מגיע היום, וקיבל את התשובה התמוהה "הוא כבר אצלך". אכן, מתי שהוא במהלך הבוקר הם הגיעו, הניחו את השער וגם ארגז עם כל מיני חלקים אצלנו בחניה והלכו בלי להודיע שהם באו. מוזר. 

מה עוד? 

אתמול התקשרו מהספא במפתיע, לומר שהיום התפנה מקום אצל המעסה שלי והאם בא לי לנצל את ההזדמנות ולהגיע. כזכור ביטלתי תור לעיסוי שהיה מתוכנן לי יום לפני הניתוח של T (מסיבות לוגיסטיות) ומאז עדיין לא קבעתי תור חדש. מייד הסכמתי אז היום אחר הצהריים אקבל עיסוי. איזה כיף. 

בין כל ימי ההולדת ה"עגולים" שצפויים בקרוב, גם חברתי 'ביוכימיה' חוגגת 70 החודש. בתה ('שנטי') ביקשה שנכתוב לה ברכה, והיא אמורה לערוך את כל הברכות ולייצר אלבום או משהו כזה. בינתיים גם שנטי וגם בתה הבכורה כנראה נדבקו בקורונה (הן לא מחוסנות) אז נראה מתי היא תגיע לזה. אולי אציע לה עזרה בנושא..........

באמת חייבת לחזור לעבוד על אלבום התמונות של בתי, כלתי ו'סביבוני'. הפקתי כבר אלבום למשפחה של בתי, ומן הראוי שאשלים את העבודה גם על האלבום שלהם. יאללה, אמפי, לא להתעצל. לעבודה. 

עדכונים שוטפים

ההחלמה של T מתקדמת לאיטה אבל יפה. יומיים הוא הלך מעל לשני קילומטר בבוקר ואז יומיים הוא התקדם לארבעה קילומטר, והבוקר חזר לשניים. הקצב כמובן הרבה יותר איטי מהקצב הרגיל שלו, אבל אני רואה שיש הרבה סיפוק במסוגלות שלו לעשות הליכת בוקר, לא חשוב באיזה פורמט. 

הוא אוכל יפה מאד, יחסית למה שחששנו כאשר הכינו אותנו לניתוח הזה. ביומיים האחרונים הוא גם ניסה לאכול כמה דברים חדשים, בכמויות קטנות, והבין שזה עוד מוקדם מדי. היתה לו שיחה טובה עם הדיאטנית שלנו, שכיוונה אותו ודייקה אותו לגבי מה ניתן להקדים ועם מה עדיף לחכות עוד קצת. 

כשהוא ישן הוא ישן היטב, עד שמתחילים כאבי בטן או שמגרד לו בתפרים/סיכות וזה משגע אותו. 

הנוזל בשקית הנקז כבר בצבע שקוף צהבהב ולא חלבי לבלבי. 

הפרופסור הקדים את מועד הביקורת אצלו לשבוע הבא במקום בעוד שבועיים, ואז הוא כבר יסיר לו גם את הנקז וגם את הסיכות. מאמינה שאז תגיע הקלה גדולה מאד. 

עדיין אין תוצאות של הפתולוגיה. 

השבוע באימון הריצה הראשון הצלחתי בקלות לרוץ 4 דקות רצוף לסירוגין, מה שאולי אומר שביום שרצתי אינטרוולים של 3.5 דקות הייתי פשוט עייפה יותר. או שהגוף מתרגל. מחר או מחרתיים אעשה את אימון הריצה השני. לפעמים אני עושה שלושה בשבוע אבל בדרך כלל שניים. שאר הבקרים אני הולכת (שמונה קילומטר) או מתעמלת בחדר כושר (שעה על האליפטיקל ואז מכשירים ומזרון). 

לא זוכרת אם הזכרתי כאן שיש לנו צובר של גאז בבית. פעם בשנה וחצי/שנתיים אנחנו מזמינים אספקה של גאז, כשמד הצובר יורד מתחת ל-30%. הפעם כאשר הזמנו גאז הודיעו לנו שחייבים לבצע ביקורת תחילה, ושלחו טכנאי זעפן שרק חיפש למצוא לנו ליקויים. פתאום הוא החליט שכיון שיש מנורות חשמל בגינה במרחק פחות משלושה מטר מהצובר, צריך לבטל אותן. כנ"ל לגבי מצלמת אבטחה אחת. זה היה מקומם בעיקר כי המנורות האלה הרי כבר היו קיימות כאשר בנו את הצובר וגם בעת הביקורת הקודמת שנערכה לפני שש שנים. מצלמת האבטחה הזו אמנם חדשה, אבל היא בכלל 12 וולט ולא ברור מה הבעיה של הימצאותה במרחק של (אולי) פחות משלושה מטר מהצובר. 

החלטנו שננתק את החשמל מהמנורות ומהמצלמה לקראת הביקורת החוזרת ונערכנו למלחמה, אבל אז השבוע הגיע טכנאי חדש וידידותי שפטר את קביעותיו של הטכנאי הקודם כשטויות ואישר הכל. אז השבוע אמורים לספק לנו סוף סוף גאז. 

אצלנו הכיריים על גאז, חימום המים הוא על גאז, והצרכן הכבד ביותר הוא הקמין, שאף הוא על גאז, אבל בו אנחנו כמובן משתמשים רק בחודשי החורף הקרים. וגם חימום המים בעצם פועל בעיקר בחורף כי בקיץ עובד דוד השמש.

בדקתי עכשיו ואני רואה שמילאנו את הצובר בפברואר 2020, שזה הספק יפה מאד. כמעט שנתיים שלמות בין מילוי למילוי. 

עוד בענייני הבית, באו להתקין את השער החשמלי החדש והתברר (כמובן?) ששום דבר הוא לא כמו שסוכם. 

לא ממש התרגזנו, למרות שהיינו אמורים להתרגז, אבל כבר הבנו שהבינוניות פושה בכל, ואיש המכירות וגם איש המדידות שהגיע בעקבות ההזמנה לא באמת העבירו את המידע הנדרש לחברה, ולכן השער חזר כלעומת שבא וינסו לתקן את הליקויים לפי דרישותינו ולהתקינו מחדש בתחילת השבוע הבא. נחיה ונראה. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת בבית קפה (באוויר הפתוח כמובן), פעם ראשונה בעצם שאני יושבת בבית קפה עם חברה מאז הניתוח של T. 

ובחזרה לנושא הניתוח, T החליט על מתנת הוקרת תודה לפרופסור, ומתכנן גם לחלק חבילות שי לכל צוות המחלקה. הוא גם שלח סידור פרחים למנהלת הדימות, על העזרה שלה בפענוח ה-MRI ובעיקר על שיחת הייעוץ שערכה עימו. בנוסף הוא שלח לרוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב, מכתב תודה שבו הוא מפרט את תודתו והוקרתו למחלקה, לבית החולים, ולכל אחד מעובדי המחלקה תוך ציון שמותיהם. 

אני חושבת שזה חשוב מאד שהאנשים היקרים האלה שעשו הכל כדי לעזור ולהקל, ירגישו שמעריכים את מאמציהם ואת עבודתם. 

עוד השבוע גנבו לשותפנו את הרכב. נראה שיש מכת גניבות רכב מוגברת, היות שאין במלאי רכבים חדשים או חלקי חילוף חדשים. וכיון שכך, שותפנו יצטרך כנראה לחכות ליוני או יולי אם יזמין עכשיו רכב חדש. משום מה אין לו בביטוח רכב חלופי במקרה של גניבה, אז ברור שנתנו לו בינתיים את הרכב שלי. כבר מזמן אנחנו מתלבטים בשביל מה בעצם אנחנו זקוקים לשני רכבים, אורח החיים שלנו הוא כזה, שאין לנו באמת צורך בשתי מכוניות. והרי במקרה הצורך יש ל-T גם אופנוע (כאשר הוא יחלים וזה יחזור להיות רלוונטי). 

בינתיים הוא ושריתה החליטו ספונטנית על חופשה קצרה באילת, ושמחנו ממש שאחרי כל הקושי והסבל עם מחלתה ומותה של אמו והדאגה ל-T והסיוע המסור שלו בימי האשפוז - הם לקחו לעצמם את היומיים/שלושה האלה להתאוורר קצת ולנפוש.  

בשיחת וידאו עם בני וכלתי ראינו את 'קיקה' לראשונה בוידאו והיא באמת באמת מתוקונת. היום היא וכלתי משתחררות הביתה מבית היולדות, ואני מתה מסקרנות לראות את המפגש בינה לבין סביבוני (שמפאת הקורונה אסור היה להביא אותו לביקור בבית החולים). 

היום ביקרו אצלנו המהנדס וביוכימיה, והיה נחמד להיפגש אחרי כמה שבועות שרק דיברנו בטלפון. לבית החולים T ביקש שלא יגיעו, ומאז שהוא השתחרר היא היתה מצוננת אז נמנעה כמובן מלהגיע. 

אחר הצהריים לקחתי את מיינקוני לחיסון השני. על הדרך לחצתי את הווטרינר לגבי הסרת הציפורניים שלו. אני מבינה שהוא בבעיה, כי אסור לבצע את הניתוח הזה והוא חושש שעובדות המרפאה תלשנה עליו והוא יאבד את הרישיון שלו. מצד שני הא גם מבין אותי, ולפני שזה נאסר הוא היה עושה שניים/שלושה ניתוחים כאלה כל שבוע. בקיצור הוא יחזור אלי עם העניין הזה, ובינתיים הוא גזז למיינקוני ציפורניים, בתקווה שזה ייקל מעט על סבלנו. אני מבינה שבמקרה שהוא יודיע סופית שלא ניתן יהיה לנתח, נצטרך להסתפק בגזיזת הציפורניים ולקוות שזה יספיק. 

בנושא הקורונה אני לא יודעת מה יהיה באמת עם האומיקרון הזה. הורי התחסנו כבר היום, וגם אנחנו חושבים על זה. T שאל את הפרופסור אם יש מניעה להתחסן והלא ענה (בצניעותו כי רבה) שהוא באמת לא יודע. נראה לי שנחכה עד שייצא הנקז וייצאו הסיכות ו-T יתחזק מעט יותר, ואז נקבע לנו תור לחיסון. 

אני שמחה שהורי לפחות יהיו מחוסנים, ופחות נצטרך לדאוג להם בכל פעם שאנחנו נפגשים איתם. 

ונקווה לטוב.