אכן הזמן עובר לו מהר.
כרגע חזרתי מטיפול שורש - אצל מומחה לטיפולי שורש. פעם רופא השיניים היה עושה את הכל. עכשיו יש מומחה לזה ומומחה לההוא.
הוא דווקא היה בסדר גמור, והוא והסייעת פטפטו ביניהם והסיחו את דעתי, וההרדמה פעלה מצוין כך שעד כאן הכל בסדר.
ליתר ביטחון לקחתי שני אופטלגין (בגלל הרפלוקס לא לוקחת נורופן ודומיו) להקדים את מכת ההתעוררות מההרדמה לכשתגיע.
אצל בני וכלתי העניינים נרגעו, נכנסו לאיזו שיגרה מניחה את הדעת של תורנות ביניהם, האכלה (רק הנקה, אז בכל מקרה זו רק כלתי), החלפת חיתול/בגדים, שינה ופינוקים.
ו"מקלחות" בינתיים רק ניגוב רטוב....עוד אי אפשר לעשות לו אמבטיה. והכל מתועד בתמונות ובסרטונים - עד כדי כך שאם לא קיבלתי מהם משהו יום אחד, אני כבר מרגישה תסמיני גמילה.
אבל הם בסדר, שולחים כל הזמן.
הוא כבר ישן בעריסה (אחרי שנרדם על אחד מהם) שזה גם הישג. בהתחלה אפילו את זה לא היה להם.
נראה לי שהשיחה שלהם עם בתי באמת הרגיעה אותם.
בעצתה של ג'יין (לא מקשרת כי הבלוג שלה פרטי) שאלתי אם אפשר לעניין אותם בקבוצות פייסבוק ממש טובות שמהוות מעגל שיתוף ותמיכה וגם מקור בלתי נדלה למידע, והם הסכימו בשמחה. אבל כששלחתי כלתי פסקה חד משמעית שכרגע בתי היא התמיכה הטובה ביותר שלהם. שמחה שיש להם אותה.
בינתיים בני חזר לעבוד קצת וגם לקדם את הדיסק החדש שהוא מוציא, שעבד עליו כל השנה - דיסק שכולו לחנים מקוריים שלו הפעם. הדיסק הקודם היה משותף לו ולחבר.
ממש מרגישים את ההתקדמות, הבשלות, הבגרות אפילו - במוסיקה החדשה שלו. גאה בו מאד.
עוד דבר שאני גאה בו מאד - הוא החליט ליצור בעצמו קליפ לאחד השירים, מדמויות פלסטלינה.
בעצמו הוא בנה את כל הדמויות, חבר צייר לו תמונות רקע, לבד הוא בנה עצים, חיות, ציפורים, בני אדם (דמויות של כל חברי הלהקה וגם של 'תינוקי' עוד לפני שהוא נולד).....וכך במשך חודשים ביים את הדמויות, צילם פריים אחר פריים (כמו בסרטים המצוירים של פעם) ויצא קליפ מדהים ביופיו ובאיכותו.
אז הוא לא רק מוסיקאי, הבן שלי. הוא אמן ממש.
חבל לי מאד שבשל האנונימיות לא אוכל להביא את זה כאן.........
מחר יום הולדתו של T, ולמרות טיפול השורש (והחששות מהכאבים בעקבותיו) אנחנו מארחים כאן הערב את המשפחה (המצומצמת, בלי אחי ומשפחתו) לארוחת יום הולדת. הוא לא היה כאן שבועיים ורצה מאד להכין ארוחה, ואני חשבתי לעצמי שאם ארגיש לגמרי על הפנים, כולם יבינו אם אעלה למיטה ואסגור את הדלת.
אתמול אספנו ביחד את הנכדים מבית הספר ובילינו אחר צהריים נחמד מאד ביחד.
בתי מפסיקה לעבוד בקליניקה הזאת בימי חמישי (עד אחרי הלידה כמובן) אז לא יודעת אם אצטרך בזמן הקרוב להמשיך בתורנות ימי חמישי הזאת, אבל ממילא הלידה קרבה ויהיו לי הרבה יותר תורנויות נכדים + נכדה ממש עוד מעט.....עד הטיסה לבוסטון ואחרי החזרה משם.
הורי בסדר, מזמן לא עדכנתי לגביהם כאן. לאבא שלי גילו איזו בעייה חשמלית קלה בלב (הפסקות לעיתים) וביום שלישי הוא ייפגש עם מומחה כדי לקבוע אם נדרש קוצב לב או לא.
פרט לדבר הזה, הוא ממש פורח כאן. הוא גם ירד במשקל (לא זוכרת את אבא שלי בלי כרס כלשהי כבר מעל לחמישים שנה) ונראה בכושר מצוין. הוא מככב בחוגים ב'אחוזה': בדרמה ובברידג' למתחילים, ריקודי עם ויוגה, פלדנקרייז (רק בחוג הזה אמא שלי גם מצטרפת אליו, ולחדר הכושר כמובן, ולהליכות), והשחייה.
הוא מתעצבן הרבה - אבל זה תמיד היה. בכל פעם העצבים ממוקדים בגורם אחר. אמא שלי דואגת בכל פעם שזה קורה, אבל כנראה שאין מנוס. הוא כזה. כל שיבוש קטן או גדול מקפיץ אותו לטורים גבוהים.
אני מתקדמת מאד בספר 'חשד לשיטיון' של מאיה ערד, וחייבת לומר - בינתיים זה מעצבן אותי. אבל אני חושבת שזה מעצבן אותי כי הגיבורה מעוצבנת כל הזמן על כל דבר וזה מדבק.
אדווח בסוף מה חשבתי על הספר בכללו.
טוב, מרגישה שההרדמה מתחילה לפוג ואולי שני האופטלגין עדיין לא התחילו להשפיע או שהם לא מספיקים.............איה. ☹️
כרגע חזרתי מטיפול שורש - אצל מומחה לטיפולי שורש. פעם רופא השיניים היה עושה את הכל. עכשיו יש מומחה לזה ומומחה לההוא.
הוא דווקא היה בסדר גמור, והוא והסייעת פטפטו ביניהם והסיחו את דעתי, וההרדמה פעלה מצוין כך שעד כאן הכל בסדר.
ליתר ביטחון לקחתי שני אופטלגין (בגלל הרפלוקס לא לוקחת נורופן ודומיו) להקדים את מכת ההתעוררות מההרדמה לכשתגיע.
אצל בני וכלתי העניינים נרגעו, נכנסו לאיזו שיגרה מניחה את הדעת של תורנות ביניהם, האכלה (רק הנקה, אז בכל מקרה זו רק כלתי), החלפת חיתול/בגדים, שינה ופינוקים.
ו"מקלחות" בינתיים רק ניגוב רטוב....עוד אי אפשר לעשות לו אמבטיה. והכל מתועד בתמונות ובסרטונים - עד כדי כך שאם לא קיבלתי מהם משהו יום אחד, אני כבר מרגישה תסמיני גמילה.
אבל הם בסדר, שולחים כל הזמן.
הוא כבר ישן בעריסה (אחרי שנרדם על אחד מהם) שזה גם הישג. בהתחלה אפילו את זה לא היה להם.
נראה לי שהשיחה שלהם עם בתי באמת הרגיעה אותם.
בעצתה של ג'יין (לא מקשרת כי הבלוג שלה פרטי) שאלתי אם אפשר לעניין אותם בקבוצות פייסבוק ממש טובות שמהוות מעגל שיתוף ותמיכה וגם מקור בלתי נדלה למידע, והם הסכימו בשמחה. אבל כששלחתי כלתי פסקה חד משמעית שכרגע בתי היא התמיכה הטובה ביותר שלהם. שמחה שיש להם אותה.
בינתיים בני חזר לעבוד קצת וגם לקדם את הדיסק החדש שהוא מוציא, שעבד עליו כל השנה - דיסק שכולו לחנים מקוריים שלו הפעם. הדיסק הקודם היה משותף לו ולחבר.
ממש מרגישים את ההתקדמות, הבשלות, הבגרות אפילו - במוסיקה החדשה שלו. גאה בו מאד.
עוד דבר שאני גאה בו מאד - הוא החליט ליצור בעצמו קליפ לאחד השירים, מדמויות פלסטלינה.
בעצמו הוא בנה את כל הדמויות, חבר צייר לו תמונות רקע, לבד הוא בנה עצים, חיות, ציפורים, בני אדם (דמויות של כל חברי הלהקה וגם של 'תינוקי' עוד לפני שהוא נולד).....וכך במשך חודשים ביים את הדמויות, צילם פריים אחר פריים (כמו בסרטים המצוירים של פעם) ויצא קליפ מדהים ביופיו ובאיכותו.
אז הוא לא רק מוסיקאי, הבן שלי. הוא אמן ממש.
חבל לי מאד שבשל האנונימיות לא אוכל להביא את זה כאן.........
מחר יום הולדתו של T, ולמרות טיפול השורש (והחששות מהכאבים בעקבותיו) אנחנו מארחים כאן הערב את המשפחה (המצומצמת, בלי אחי ומשפחתו) לארוחת יום הולדת. הוא לא היה כאן שבועיים ורצה מאד להכין ארוחה, ואני חשבתי לעצמי שאם ארגיש לגמרי על הפנים, כולם יבינו אם אעלה למיטה ואסגור את הדלת.
אתמול אספנו ביחד את הנכדים מבית הספר ובילינו אחר צהריים נחמד מאד ביחד.
בתי מפסיקה לעבוד בקליניקה הזאת בימי חמישי (עד אחרי הלידה כמובן) אז לא יודעת אם אצטרך בזמן הקרוב להמשיך בתורנות ימי חמישי הזאת, אבל ממילא הלידה קרבה ויהיו לי הרבה יותר תורנויות נכדים + נכדה ממש עוד מעט.....עד הטיסה לבוסטון ואחרי החזרה משם.
הורי בסדר, מזמן לא עדכנתי לגביהם כאן. לאבא שלי גילו איזו בעייה חשמלית קלה בלב (הפסקות לעיתים) וביום שלישי הוא ייפגש עם מומחה כדי לקבוע אם נדרש קוצב לב או לא.
פרט לדבר הזה, הוא ממש פורח כאן. הוא גם ירד במשקל (לא זוכרת את אבא שלי בלי כרס כלשהי כבר מעל לחמישים שנה) ונראה בכושר מצוין. הוא מככב בחוגים ב'אחוזה': בדרמה ובברידג' למתחילים, ריקודי עם ויוגה, פלדנקרייז (רק בחוג הזה אמא שלי גם מצטרפת אליו, ולחדר הכושר כמובן, ולהליכות), והשחייה.
הוא מתעצבן הרבה - אבל זה תמיד היה. בכל פעם העצבים ממוקדים בגורם אחר. אמא שלי דואגת בכל פעם שזה קורה, אבל כנראה שאין מנוס. הוא כזה. כל שיבוש קטן או גדול מקפיץ אותו לטורים גבוהים.
אני מתקדמת מאד בספר 'חשד לשיטיון' של מאיה ערד, וחייבת לומר - בינתיים זה מעצבן אותי. אבל אני חושבת שזה מעצבן אותי כי הגיבורה מעוצבנת כל הזמן על כל דבר וזה מדבק.
אדווח בסוף מה חשבתי על הספר בכללו.
טוב, מרגישה שההרדמה מתחילה לפוג ואולי שני האופטלגין עדיין לא התחילו להשפיע או שהם לא מספיקים.............איה. ☹️
