‏הצגת רשומות עם תוויות ביטוח לאומי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביטוח לאומי. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 31 בדצמבר 2024

חורף

הימים חולפים, ואמנם T עדיין כאוב וחלש אבל משתפר והולך מיום ליום. עבר שבוע שלם מאז הניתוח ורואים התקדמות. אני מאמינה שבקרוב הוא יתחיל לחזור לעצמו. 

מצד שני אצל אבא שלי התחיל שוב לכאוב הגב, ואני מאד מקווה שהוא לא שבר חוליה שלישית! הפיסיותרפיסטית שמגיעה אליו הביתה הנחתה אותו אילו תרגילים לעשות ואילו לא, כמה ללכת...ובסך הכל הבנתי שהיום אחר הצהריים הוא הצליח לעשות הכול - אז אולי המצב לא אקוטי כמו שהיה בפעמים הקודמות. נחכה ונראה. 

בנוסף, בחמישי האחרון אבא עבר ניתוח MOHS רציני בקרקפת - משהו שהתפתח וחיכה עוד מספטמבר. בדיוק לפני שאושפז היה אצל רופאת העור שהפנתה אותו לכירורג. אז עכשיו זה סוף סוף קרה. מצד אחד, הקלה גדולה שזה כבר מאחוריו. מצד שני, לפחות בימים הראשונים הוא סבל מכאבים, גם בקרקפת באזור הניתוח וגם כמובן ברגל באזור ממנו לקחו עור לצורך ההשתלה.

אין אצלו רגע דל.

בנוסף ממשיכה הביורוקרטיה אצלו ואני מוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה בזה. 

ביטוח לאומי קבע לו רמת סיעוד 4, שזה לא הכי גבוה ולדעתי די חוצפה - אבל הבנתי ששינו את הקריטריונים לאחרונה, פשוט כי אין מספיק כסף לשלם לכולם. בכל זאת אנחנו מנסים לערער על זה, בין היתר בעזרת רופא גריאטרי שימלא טופס מיוחד לבני 90+...אולי מה שהוא ירשום יעזור להעלות את הדרגה. נהדר, אלא שתור לרופא גריאטרי קבלתי הכי מוקדם לאפריל (כי הרי לבני 90+ יש המווווון זמן לחכות), וביטוח לאומי לא מסכים לקבל חוות דעת מרופא פרטי! הם מראש מתייחסים אלינו כאל פושעים, ובטוחים שרופא פרטי יכתוב מה שאנחנו רוצים ולא את האמת. זו המדינה שלנו. בסוף קבלתי תור למרץ. 

בנוסף, ביטוח לאומי חילק את גמלת הסיעוד בינו (כסף בבנק) לבין חברת הסיעוד (מה שנקרה "שעות"). בהתחלה התעצבנתי על זה, אחר כך דיברתי עם חברת הסיעוד שאישרה לי שהכסף יעבור למטפלת, ואנחנו נצטרך אז רק להשלים לה את יתרת המשכורת.... ואחר כך גיליתי שיש אפשרות לבקש מביטוח לאומי לשלם את כל הסכום ישירות לאבא שלי בבנק. אז הגשתי בקשה לאופציה הזאת, ונראה אם ומתי זה יתבצע. עם השעות שאמא קבלה בחברת הסיעוד אני עדיין לא יודעת מה אני אעשה...כי המטפלת רשומה רק על אבא שלי...

 בקיצור, יש עוד הרבה התעסקות. 

הבריאות שלי משתפרת גם, עדיין נותר לי שיעול מידי פעם, אבל חזרתי להתעמל - בהדרגה - וליתר בטחון קבעתי תור לרופאת המשפחה (גם זה קבלתי רק לסוף השבוע), ואם ארגיש יותר טוב עד אז פשוט אבטל את התור.

במקביל התחלתי לחזור לחיים שלי - נפגשתי עם 'מחברת', התחלתי לחזור לפעילויות אחרות...מקווה לחזור לאיזושהי נורמליות בתוך הבלגן הפרטי שלי ובתוך הטירוף הלא נגמר (יש שיאמרו הולך וגובר) מסביב. 

השבוע חכמוד חוגג יום הולדת 14 - וכנראה נחגוג אצל בתי בבית. אולי אכין משהו......אולי בתי וחתני יכינו את הכל. נראה.

סיימתי את הספר ALL FOURS - שאגב הסתיים בפתאומיות, ממש בהפתעה...(במיוחד בספר דיגיטלי, לא רואים שעומדים לסיים...) אבל בדיעבד לא היתה דרך טובה אחרת לסיים אותו כנראה. בסוף בסוף - אני יכולה לומר שזה היה ספר טוב. לא לכל אחד......אבל טוב. 

הספר הבא שלי יהיה "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר. דיווחים בהמשך....

באמאזון פריים אנחנו צופים בסידרה בשם SAS: ROGUE HEROES שמתארת בצורה די ריאלית את ההיווצרות של היחידה המיוחדת הזאת במלחמת העולם השניה בשנת 1941 עוד לפני שהאמריקאים הצטרפו וכשרומל התקדם באופן מטורף באפריקה.... הבנתי שסיירת מטכ"ל מבוססת על היחדיה הזאת. הסידרה מבוססת על הסיפור האמיתי וזה עשוי ממש טוב. 

לסיום - סיפור קטן מצחיק שמדגים איך הראש שלי (לא) עובד בימים אלה. 

יצאתי מהבית והחלטתי ללבוש את מעיל החורף של השנה שעברה, שהוא ארוך ועם בטנה מבודדת - מתאים יותר לטמפרטורות הנוכחיות מהמעיל שהשתמשתי בו עד עכשיו. שלפתי את המעיל מהארון ולבשתי אותו, נעלתי מגפיים, לקחתי תיק וטלפון, נכנסתי לרכב ונסעתי. כל הדרך הרגשתי שצפוף לי והדוק לי ותהיתי אם השמנתי אולי מאז שלבשתי את המעיל הזה בפעם האחרונה (לא!)......ואז הגעתי לאן שנסעתי. הנחתי את המטריה, הסרתי את הצעיף, הורדתי את התיק מהכתפיים, באתי להסיר את המעיל...........ואז הבנתי שלבשתי את המעיל "הרגיל" מעל למעיל החורף....בקיצור הייתי כל הנסיעה עם שני מעילים 😂!! מה שמסביר למה היה לי צפוף.......

מאחלת שנה אזרחית טובה (יותר!) לכולם. 

יום שבת, 14 בדצמבר 2024

משתפרת

זה לקח שבוע אבל נראה שאני מתחילה לצאת מהמחלה הזאת.

כבר אתמול היה יום טוב יותר, ולמרות שמידי פעם עדיין תוקף אותי שיעול (אתמול השיעולים היו נוראיים אבל מעטים ולא תדירים במהלך היום והלילה) אני מתחילה לקבל את הכוחות שלי בחזרה, ואולי אולי אוכל כבר לחזור לשיגרה שלי.

לפחות היה לילה אחד שבו מיינקוני ביקר אצלי שלוש פעמים, פעמיים מתוכן ממש ישנו מחובקים ביחד המון זמן.........מבחינתי זה שיא האושר. 

לצערי נשמותק גם חולה כל השבוע, עם חום ושלשולים. החום כבר עבר, אבל הוא עדיין משלשל מים. מסכנוני. דיברנו אתמול בוידאו עם כל המשפחה, פרט לשרי שהיתה בחדר השינה של הוריה וצפתה בטלוויזיה. מתוקים שלי. מתגעגעת. 

בסוגיית גמלת הסיעוד של הורי - אצל אבא זה עדיין "בטיפול", ואצל אמא החליטו לאשר עשר שעות, מתוכן ארבע שעות בתשלום ישיר ושש שעות של מטפלת שתגיע. ברור לכולנו שאמא לא תנצל את זה, במיוחד כשיש מטפלת בבית עבור אבא, ופניתי לביטוח הלאומי בבקשה להמיר את הכל לגמלא בכסף. הם הסבירו לי באדיבות שזה החוק, בדרגת הסיעוד שהיא קיבלה לא נותנים את הכל בכסף. הסברתי שוב שזה כסף שהם מעבירים לחברה שתכניס את הכסף לכיס ואף אחד לא ינצל את זה. הם הבטיחו לשלוח עובדת סוציאלית הביתה להתרשם מהמצב ולנסות לבוא לקראתנו. נחיה ונראה. בינתיים בכל זאת ייכנס קצת כסף כל חודש לחשבון וגם זה משהו. נראה איך ייגמר הטיפול בגמלא של אבא.  

סוף סוף החליפו לו את הכבל של המטען החשמלי של הרכב. החצופים לא הודו בכך שהכבל הנוכחי תקול (נכון שזה ממש זעיר אבל אפשר לראות מה לא בסדר) ונדרשנו לשלם על ההחלפה. מילא, זה שווה לי לדעת שאני לא עלולה שוב להתקע עם רכב מחובר לטעינה בזמן שאני חייבת לנסוע לאן שהוא. 

מרוב שרבצתי ללא מעש השבוע סיימתי לקרוא שני ספרים. 

סיימתי את "שיחה טובה" ואני עדיין לא יודעת אם אני ממליצה עליו או לא. הוא לא רע אבל לא נראה לי שהוא מתאים לכל אחד. 

בנוסף התחלתי וסיימתי באותו יום ספר חמוד בשם הדבר הנכון מאת גל ליבר, שדווקא משום שהוא ספר קליל ולא מתיימר, אני יכולה בכיף להמליץ עליו. 

בנוסף התחלנו סידרה בשם "היונים השחורות" בנטפליקס, ובינתיים זה נראה טוב. 

התחלתי גם את "אנטומיה של שערוריה", נראה איך זה יהיה. 

נראה בכלל איך השבוע הקרוב יהיה, אם באמת הצלחתי כבר לצאת מהמחלה הזאת, איך הורי יהיו, איך T ירגיש (שוב היה לו התקף כאב נוראי אתמול) והניתוח שלו מתקרב והולך. 

זה היה גם שבוע מטורף במדינה ובעולם..........באמת שאין לי מושג לאן הדברים עוד יתגלגלו..........


יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

עדכוני חנוכה

ארוחה משפחתית:

'שרי' לא הרגישה טוב עדיין בשבת, ובתי הודיעה לנו שהם יגיעו בהרכב חסר (כלומר, חתני יישאר עם הקטנה בבית) כאשר רוב האוכל כבר היה מוכן, כולל הסלטים, והשולחן היה ערוך.

זו היתה ארוחה מושקעת במיוחד, T הכין סטייקים סינטה בסו-וויד וגם חזה עוף וחזה אווז מעושנים (גם במעשנה וגם בסו-וויד), וכרובית ותפוחי אדמה ובטטות...הוא גם השקיע בקינוחים והכין "סילבש גומבוץ" (כופתאות הונגריות מבצק תפוחי אדמה ממולאות בשזיפים ו'פובידל' - קונפיטורת שזיפים), ובעצתו של חתני הוא הכין כמה כופתאות במילוי נוטלה במקום שזיפים, לטובת הנכדים. הוא גם תכנן להכין צ'יפס של תפוחי אדמה ובטטה ב-air fryer (סיר טיגון עם כף שמן), ופתאום התברר שבתי תגיע לבדה עם הגדולים. 

לא נראה לי.

החלטנו לארוז את הכל (כולל את סיר הטיגון ללא שמן) ולהעביר את כל החגיגה אליהם הביתה.

השמחה היתה גדולה והארוחה היתה מצויינת, וזכינו שלא ייעדר ממנה אף אחד. ואפילו זכינו להיות קצת עם 'שרי', שאחרי שקיבלה נובימול הרגישה קצת יותר טוב ואפילו ישבה לאכול איתנו לפני שהלכה לישון. 

גיסתי באה לביקור:

בשבת גם קיבלתי הודעה מגיסתי שהיא רוצה לבוא לבקר אצלי בראשון בבוקר. היא מתחילה, כך אמרה, לעשות קצת גיחות מחוץ לבית, במסגרת ההחלמה וההתאוששות שלה. כל כך שמחתי שהיא חשבה לבוא אלי. מייד דחיתי את התור למספרה שהיה לי בראשון בבוקר (העברתי אותו לרביעי), והיא הגיעה. היינו כולנו (גם T) עם מסיכות, וגם ישבנו בגינה - היה מזג אוויר נהדר. ישבנו במרחק ממנה (גם הגשתי קפה אז היה צורך להוריד לכמה דקות את המסיכות), ודיברנו והיה ממש טוב. 

נראה לי שבנוסף לקושי של המחלה, הניתוח וההקרנות, היא היתה זקוקה לאוזן קשבת גם לגבי דאגות אחרות. אחיינית2 סובלת מאד מתופעות המעי הרגיז ואף אחד בינתיים לא הצליח לעזור לה.

במקביל אצל אחי החמירו עד מאד הסימפטומים של ה-OCD והחרדה שממילא הוא סובל מהם לאורך כל חייו הבוגרים. שמעתי כבר שהקורונה החמירה את מצבם של הסובלים מהתסמונת הזאת, ואחי (כמו גם אמא שלי כנראה) הוא לגמרי דוגמא לדבר הזה. לא אפרט כאן אבל המצב הזה מקשה מאד על חיי הבית אצלם, ואחי לא מוכן (לא היום ולא בשלב כלשהו בעבר) לנסות לטפל בזה.

בקיצור היה ממש טוב שהיא יצאה קצת מהבית ושחררה קצת קיטור ויכולתי להקשיב ופשוט להיות איתה. 

פיסית ההחלמה שלה (גם מההקרנות וגם עדיין מהניתוח עצמו) איטית והדרגתית אבל אני מקווה שתוך כמה שבועות הסיוט הזה יהיה מאחוריה.

ביטוח לאומי:

אחרי עוד סבב של מכתב מהביטוח הלאומי ובקשה של עוד פרטים - אושרה לי בשעה טובה ומוצלחת קצבת אזרח וותיק. אילו עוד פרטים היו חסרים להם? משום מה לא שלחתי להם את הטופס עם הפרטים שלי (שבעצם היה כבר מודפס על הטופס כי הרי יש להם את כל הפרטים 🤦‍♀️ ואולי בגלל זה לא העליתי אותו לאתר) וגם את הטופס אודות "ילדים עד גיל 24" כי הרי אין לי ילדים עד גיל 24. ניסיתי לחשוב בת כמה הייתי צריכה להיות כשילדתי כדי שבגיל 62 יהיו לי ילדים עד גיל 24. בכל מקרה אני עצמי סיימתי ללדת בגיל 25. לא רלוונטי.  שלחתי להם שוב את הטופס וכתבתי בכתב ידי באותיות גדולות: אין לי ילדים עד גיל 24!!

כאמור אושר, והם עוד טרחו לכתוב שהם אישרו לי "את המקסימום" - אולי מצפים שאפצח בצהלות שמחה ואנשק את כפות ידיהם. בכל מקרה זה יתחיל באחד בפברואר. ובא לציון גואל.

נכדים בחנוכה:

אחר הצהריים אחד השבוע הגיעה אלינו בתי אחר הצהריים עם שלושת הנכדים. שיחקנו עם 'שרי' במשחקים חדשים שקנינו לה (פאזלים מעץ מותאמים לגילה, תוף מרים ופסנתר/קסילופון קטן). T הכין פנקייקים לארוחת הערב וגם הקטנה אכלה קצת, יחד עם עגבניות שרי - מבחינתה פנקייקים ועגבניות שרי זה הולך נהדר ביחד. לקראת סוף הביקור חכמוד ונשמותק הדליקו את נרות החנוכה, שרנו את כל השירים ו'שרי' רקדה על השולחן, נהנית להיות מרכז תשומת הלב. 

אחרי שבתי נסעה עם 'שרי' הביתה, T התיישב לצפות בחדשות ואני התיישבתי לשחק 'הרמז' עם חכמוד ונשמותק. אחר כך הם התקלחו, צחצחו שיניים, וצפו בטלוויזיה במיטה שלנו עד שעלינו לישון בעצמנו.

בבוקר בזמן שהם עוד ישנו יצאנו להליכה, והם התעוררו בדיוק בזמן לארוחת קרפים עם גבינת שמנת ועם נוטלה ש-T הכין להם. 

אחר כך עשיתי לחכמוד שיעור אנגלית, לבקשתו. הקורונה הזאת צמצמה מאד את לימודי האנגלית בבית הספר, נדמה לי שבזום לא נערכו שיעורי אנגלית בכלל. כמה מהחברים שלו התחילו ללמוד באופן פרטי, ופתאום הוא גילה שהוא לא הכי מוצלח בכיתה באנגלית, כפי שהיה כנראה קודם לכן. השיעור הלך ממש טוב.  כשסיימנו ירדנו לחדר של בני וזכיתי ל"שיעור פסנתר" מנשמותק, שלקח את המשימה מאד ברצינות כרגיל וגם נתן לי שיעורי בית. 

לאחר מכן נסענו לחנות הצעצועים האהובה עליהם וקנינו לגו חדש, שהעסיק אותם מרגע שחזרנו הביתה מהחנות ועד שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה. 'שרי' הרגישה כבר טוב והיתה בגן, שלושתם אכלו איתנו צהריים ואז הם נסעו. ניכר היה שהם נהנו אצלנו מאד מאד וכבר חיכו לפעם הבאה כדי להמשיך לבנות בלגו. בחנות קניתי לנו גם פאזל 500 חלקים - נראה מתי נתחיל להרכיב אותו ביחד. 

גשם ודלקת בשריר:

ברביעי בלילה התחיל גשם זלעפות ובלי קשר לכך, T התעורר בכאבים איומים באמצע הלילה מהעכוז ועד לירך. לא ברור מה קרה שם, אם יש לו דלקת בשריר או משהו נמתח או שזה אולי קשור לעצב האישיאס....

ממילא לא יצאנו להליכה בבוקר (וגם לא בערב) בגלל הגשם, הוא מרח טראומיל, ונראה לי שכדאי שהוא גם ייקח ארקוקסיה במשך כמה ימים, ואם זה לא יעבור כדאי שיילך לאורתופד. צרה צרורה, מקווה שהוא יהיה בסדר.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

על חנוכה, נכדים, משקפיים, אימון וביטוח לאומי

באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר. 

בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.

בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה. 

אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה. 

זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת. 

כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים. 

בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות. 

זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.

אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס. 

ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום  והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.

לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה. 

הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת. 

החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה. 

חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂

זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.

מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה. 

עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי. 

"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".

נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם. 

הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי. 

הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי).  אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור? 

T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל. 

הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי. 

לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול. 

לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו. 

עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם. 

אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות. 

ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.

בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי. 

לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.