אז מה היה לנו השבוע?
לאחרונה הגיעו לשותפנו ול-T כמה לקוחות ייעוץ חדשים. בין היתר שכרו את שירותי הייעוץ שלהם זוג, שלהם יש באיזשהו מקום בארץ גלידריה (חלק מרשת זכיינות של גלידריות). לפני שהיא היתה גלידריה החנות הזאת היתה חנות בגדים או חנות תיקים - לא זוכרת מה הם סיפרו - ואז הם החליטו להפוך לזכיינים של אותה רשת גלידריות.
ואז בשנה האחרונה לרוע מזלם ואכזבתם כי רבה, הוקם ממש צמוד אליהם סניף של רשת גלידריות אחרת, יותר חדשה ויותר פופולרית - והתחילה לכרסם בפרנסה שלהם. בצר להם הם חיפשו יועצים עסקיים בתחום האוכל והגיעו אל T ושותפנו.
לאחר הרבה שאלות, התחבטויות ולבטים הסתמן כיוון של לסייע להם להקים במקום חומוסיה. בנוסף לחומוס הוצע להם להגיש שם עוד דברים, כמו שקשוקה ושניצלים, אולי גם כמה מנות טבעוניות ועוד כל מיני מטעמים - והשבוע T הכין להם (אצלנו בבית!) "ערב טעימות" (טוב בעצם זה היה בצהריים) של כל המנות שהוא מציע להם להכניס לתפריט החדש.
T טרח על ה"טעימות" האלה במשך יומיים, כאשר גם אני וגם שותפנו עוזרים פה ושם - וזה היה מאד מוצלח. ממש מוצלח. אלא שאז T ושותפנו שאלו אותם שוב אם הם וידאו בכלל עם הרשות המקומית שלהם, שניתן יהיה לקבל רישוי למסעדה מהסוג הזה במיקום שבו הם נמצאים. אז התברר שזה בלתי אפשרי. עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש. ואני מנסה להבין איך הם קפצו ככה למים עם תפריט והכנות וטעימות בלי שבכלל ביררו את העניין הזה קודם!
מה עוד היה לי השבוע?
השבוע נפגשתי עם חברה חדשה/ישנה. הקשר עם החברה הזו (שעדיין אין לה כינוי בבלוג) נמשך כבר די הרבה זמן, אבל כמעט אף פעם לא פנים אל פנים. אנחנו לא גרות נורא רחוק זו מזו, וכבר הרבה זמן אנחנו מדברות על להיפגש, אבל עד כה אף אחת מאיתנו לא ממש יזמה את זה. בסוף עשינו זאת וזה היה מפגש כל כך מהנה וכל כך מרגש, ואני כל כך שמחה שסוף סוף עשינו זאת. כיום כבר יש לשתינו לו"ז דומה וזמן וחשק ויכולת. כשהגיע הזמן להיפרד הרגשתי שאני יכולה לשבת ולשוחח איתה עוד שעות. אני מקווה שנקבע שוב המשך לעניין הזה ובקרוב.
השבוע גם נפגשתי עם 'מחברת' וגם זה היה נעים ומהנה כרגיל. ושוב אני חושבת לעצמי כמה אני שמחה בכל פעם מחדש שחידשנו את הקשר, אחרי שנים שבהן החיים איכשהו ניווטו את שתינו במסלולים מקבילים ובלתי נפגשים, ושמזה כמה שנים אנחנו נפגשות באופן קבוע ודי תדיר.
מה שמזכיר לי את 'קלי' ו'שני', ואת המפגש שנאלצנו לבטל בגלל הקורונה של בעלה של קלי. אולי נספיק לקבוע ולהיפגש שוב לפני הנסיעה של T ושלי לבוסטון באמצע ספטמבר?
בחמישי נסעתי לעשות בייבי סיטר לשרי בצהריים - לבתי היה טיפול אחד בקליניקה שלא הצליחה להזיז לכבוד יומה הראשון של שרי בגן החדש - ובילינו יחד בכיף ובנעימים. קבלתי הרבה חיבוקים ונראה לי שאפשר לומר שההססנות והמתח שהיה לי לגבי מערכת היחסים איתה התפוגגו.
היה שלב שבו היא ובתי קפצו לצהרון של הגן לכחצי שעה, ובזמן הזה ישבתי עם נשמותק וקראנו יחד מהספר השלישי של "חוט"ם" שהוא הביא מספריית בית הספר.
למרות כל האיומים בסוף התחילה שנת הלימודים. שרי מתחילה גן עיריה, נשמותק עלה לכיתה ה' וחכמוד ל-ו'. מאד מרגש.
לשלושתם היה יום הלימודים הראשון טוב ומהנה, מקווה ששנת הלימודים תהיה לכולם טובה.
השבוע חל יום הולדתו של אחי, וזה התאים לי בול לתכנית שלי ליצור הזדמנויות מפגש בין המשפחות שלנו והורי. הזמנתי את כולם אלינו לששי בערב לחגוג לו, ואמנם אחיינית1 ובעלה נמצאים ביוון בירח הדבש המאוחר שלהם (הם התחתנו בתחילת הקורונה) אבל אחי וגיסתי ואחיינית2 הגיעו....אז זה שימח אותי מאד והיה ממש נעים וכמובן טעים. T פינק את אחי בסטייקים (אחי חולה על סטייק פילה משובח) וגם שאר האוכל היה משובח (כמה מפתיע 😂).
הנכדים היו מאד מתוקים והצלחתי לשחק עם שרי די הרבה לפני שכולם הגיעו והתיישבנו לאכול.
טרם שמענו מהפרופסור לגבי המשך בירורים לגבי מצבו של T (כנראה שהוא בחו"ל), אבל בינתיים פצחנו בניסוי עצמאי, הורדנו ל-T את הברזל שהוא לוקח מאז הניתוח (ללא תריסריון הוא חייב לקחת B12 וברזל כי כנראה אין לו אפשרות לספוג אותם מהמזון שמתעכל), ובמעקב אחר התגובה של מערכת העיכול שלו לשינוי הזה אנחנו רואים שחלק מהתופעות נעלמות כאשר הוא לא לוקח את הברזל. עכשיו השאלה היא - מה יותר קריטי? לחזור לקחת את הברזל ולסבול את תופעות הלוואי או לנסות בלי ולראות מה קורה. T נוטה להמשיך לקחת - אז החלטנו שהוא ינסה לקחת אותו בערב במקום בבוקר, אולי זה ישנה משהו - כדי לא להגיע למצב של חוסר.
סוף סוף הגיע התור שקבענו ל-T אצל רופא אף אוזן גרון כדי לקבל הפנייה לבדיקת שמיעה ולמכון שמיעה. השמיעה שלו - שכבר מתקופת הצבא נפגעה קשות מהשירות בחיל השיריון - רק הולכת ומתדרדרת.
הרופא מייד נתן ל-T את שתי ההפניות ("כדי שלא תצטרך להגיע אלי שוב") ו-T חזר מייד הביתה והרים טלפון למכבי כדי לקבוע לעצמו תור לבדיקת שמיעה. הפקידה בעברו השני של הטלפון סבלה בעצמה כנראה מבעיות שמיעה:
פקידה: "היכן אתה רוצה להיבדק?"
T: "נתניה"
פקידה: "אמרת תל אביב?"
T: "לא, אמרתי נתניה".
פקידה: "לנתניה יש אפשרות לקבל תור בששה עשר בינואר 2023.
T: "מה????!!! אז תמצאי לי מקום אחר עם תור יותר קרוב בבקשה"
פקידה: (אחרי שהות נכבדה) "יש מחרתיים תור בבני ברק".
אז ככה זה ממשיך לעבוד אצלנו. אמנם לא צריך לנסוע עד אשדוד או צפת או בית שמש אבל כדי לקבל תור מהיר לבדיקת שמיעה במכון של מכבי, יואיל הפציינט לנסוע ביום ששי לבני ברק, אחרת ימתין לינואר. הוא נסע לשם עם האופנוע כמובן והכל עבר מהר וחלק. התברר שאכן חלה ירידה בשמיעה שלו מאז הבדיקה הקודמת, ושהוא הגיע בדיוק בזמן להתחיל להשתמש במכשיר שמיעה.
הטכנאית הסבירה לו שרוב האנשים דוחים ודוחים את הקץ ונמנעים משימוש במכשיר שמיעה כמה שאפשר, אבל שאז הם מגיעים לזה מאוחר מדי, וכבר נעשה נזק למוח - שהתרגל לא לשמוע ולהשלים בעצמו מילים (לאו דווקא בצורה נכונה). במצב כזה כאשר כבר מתחילים להשתמש במכשיר שמיעה הוא לא באמת עוזר, ולכן אנשים מדווחים שזה לא עוזר להם. שגיאה נוספת שרווחת אצל כולם, היא שאנשים לא מרכיבים את המכשיר כל היום. הם מוציאים אותו ומחזירים אותו רק ברגעים מסוימים, ואז שוב - זה גורם נזק למוח והמכשיר לא יעיל עבורם.
היא אמרה שהמצב כרגע של T הוא כזה שמספיק לו מכשיר רגיל ולא יקר. נראה עכשיו כמה זמן יידרש לקבוע תור במכון למכשירי שמיעה.
גם הדרכונים החדשים שלנו הגיעו השבוע (זה לקח פחות מחמישה שבועות בסוף) וכבר מילאנו את בקשות הויזה לאוסטרליה וניו זילנד. לניו זילנד קיבלנו אישור על המקום, נראה כמה זמן ייקח באוסטרליה. קפצנו למשרד הפנים כדי להפעיל את הדרכונים החדשים במקום הישנים (כזכור - הפקידה במשרד הפנים השאירה לנו את הישנים בתוקף כדי שאם חלילה הדרכונים החדשים יתעכבו, נוכל עדיין לטוס לארה"ב באמצע ספטמבר). כשהגענו התברר שמשרד הפנים בחופש כל השבוע. סוף אוגוסט ולא מעניין אף אחד כמה עיכוב יש בטיפול בכל הסוגיות (במיוחד דרכונים). חופש זה חופש.
T אמר שיקפוץ עם האופנוע ביום ראשון וינסה להסדיר את זה לבד. נראה.
אז זה היה השבוע הכי חם בשנה - וצלחנו אותו בשלום. שבת שקטה עוברת עלינו - אפיל הנכדים לא נשארו לישון כי על הבוקר נסעו לחגוג לסבתא השנייה יום הולדת.
שבת שלום ושבוע טוב.
