יומולדת לנשמותק, מוסיקה טובה ועוד עניינים

בשבת אירחנו את המשפחה לארוחת צהריים, לשם שינוי, כי בתי חגגה לנשמותק את יום הולדתו האחד עשר עם כמה חברים בששי בערב. הם נסעו ל"לייזר טאג" ואכלו המבורגרים ובסך הכל נשמע שהם היו מאד מרוצים. 😀

יום ההולדת עצמו חל בשבת, כך שבשבת בבוקר בתי וחתני והאח והאחות חגגו לנשמותק עם ה"בוקרהולדת" המסורתי - ארוחת פנקייקים ובלונים וברכות. לכן T הכין ארוחה פשוטה, יחסית, במחשבה שכולם לא יהיו נורא רעבים כשהם יגיעו אלינו. מצד שני הוא הביא בחשבון ששני המתבגרים מפתחים תיאבון בריא די מהר בין ארוחה לארוחה.

בקיצור היתה ארוחה "רק" של סטייקים ושניצלים, עם צ'יפס (ש-T הכין בעצמו מתפוחי אדמה ובטטות ב"AIR FRYER" - גם טעים וגם בריא), פסטה בולונייז, שני סלטים (ירקות רגיל ו"פנצנלה" עם מוצרלה טרייה), והעיקר: שתי עוגות יום הולדת. 

נשמותק ביקש גם את עוגת השוקולד של סבתא שלי, וגם עוגת RED VELVET שהוא אכל במלון כשהיה איתנו בים המלח. כמובן שבמלון העוגה היתה 'פרווה', ואצלנו היתה מסקרפונה אמיתית. 

בנוסף היו המון גלידות - כולל גלידת "מקופלת" וסורבה מנגו (ממנגו טרי שהשכן שלנו נתן לנו מהמטע שלו) ש-T הכין השבוע. 

הילד שמח מאד בחגיגה, גם באוכל ובקינוחים, ובעיקר במתנה שלו - מחשב נייד "גיימרים" שקנינו לו ביחד, הוריו ואנחנו. 

גם הורי היו ונהנו מאד, למרות שאבא מאד עייף בימים האלה וביקש לנסוע הביתה מוקדם. בתי הקפיצה את הורי הביתה והסיעה אותם ממש עד הדלת, בין השבילים של הדיור המוגן. 

בנושאים אחרים, השבוע נזכרתי פתאום במוסיקה משנות התשעים שמאד מאד אהבתי ולא זכרתי איך קראו לאלבום. חיפושים שונים ברשת ובאמצעות הבינה המלאכותית העלו חרס (הבינה המלאכותית במיוחד הגדילה לעשות וסיפקה תוצאות מופרכות, כהרגלה בקודש), וגם אפליקציית "SHAZAM", שתכליתה להקשיב לקטע מוסיקה ולזהות מהו, לא הצליחה במשימה.

פתאום חשבתי על כך שאולי אולי יש לי עדיין בבית את הדיסק המקורי. בחדר של בני (חדר המוסיקה) יש לנו את כל הדיסקים שלו ושלנו מימים ימימה. חיפוש יסודי אך מהיר פתר את התעלומה. מצאתי את הדיסק. 

קוראים לזה: ADIEMUS by Karl Jenkins

ואני זוכרת שכאשר זה רק יצא, האזנתי לזה ב"לופ" שוב ושוב במשך שבועות. או חודשים אפילו. מוסיקה יפהפיה שלא נמאס לי ממנה. עכשיו כבר הוספתי אותה לפלייליסט שלי בספוטיפיי ואני נהנית מכל רגע. 

סיימתי לקרוא את "שנים טובות" מאת מאיה ערד והתחלתי ספר עיון, לשם שינוי, בשם "מהפיכת הקשב" מאת מיכה גודמן, ש'מחברת' המליצה לי עליו. בינתיים הוא מעניין מאד, עוד לא גיבשתי דעה לכאן או לכאן על הרעיונות או הדעות שלו. אעדכן בהמשך. 

עוד השבוע נאלצתי להכניס את הרכב שלי למוסך לתקן (שוב!) את המתזים שהפסיקו (שוב!) לעבוד. הרכב עוד באחריות, וזו הפעם השנייה שהמתזים הפסיקו לעבוד. כנראה זו נקודת תורפה של הרכב הזה. כרגיל המוסך דרשו שנשאיר את האוטו אצלם במשך יומיים (הכנסנו היום ונקבל אותו מחר), מה שתמיד מרגיז אותנו מאד. מה הבעייה לקבוע שעה לכל רכב, לטפל בו באותו היום ולהחזיר? במיוחד שאתם יודעים מראש איזה חלק אתם צריכים. מוזר מאד. בסוף צמצנו את הזמן שבו אין לנו רכב, הכנסנו אותו לקראת סוף יום העבודה שלהם, בהבטחה שהם יטפלו בו דבר ראשון על הבוקר מחר. נקווה שזה נכון ושנקבל אותו מוקדם, יחסית, כי אחר הצהריים אנחנו מתכננים לאסוף את הנכדים הגדולים, לבילוי אחרון אצל סבתא וסבא של החופש הגדול הזה, לפני תחילת שנת הלימודים. 

הטיול באוסטריה מתקרב ושוחחנו עם החברים שלנו "האוסטרלים" שמתרגשים לקראת המפגש שלנו בוינה. מסתבר שהם חוגגים, בדיוק חזרו משייט בין איסלנד, נורבגיה והולנד. כנראה הבת זקוקה פחות לעזרתם עם התינוקת החדשה, והם מחפשים לעצמם בילויים וטיולים בזמן הזה שהם ממילא רחוקים מהבית. קבענו את הטיול בשבוע הראשון של ספטמבר כי היה חשוב להם להיות איתה בראש השנה. 

לגבי ראש השנה באמת אין לנו כרגע תוכניות. בתי מוזמנת לגיסתה עם המשפחה, ועדיין לא דיברתי עם בני המשפחה האחרים לגבי התכניות שלהם. לא באמת משנה לנו מה לעשות, עם מי לחגוג וכיצד. יותר מטריד מה יהיה במדינה הזאת, במיוחד שראש השנה יחול שלושה ימים אחרי הדיון בבג"ץ על עילת הסבירות.............

מתמקדת בטוב

כי אני לא באמת רואה את עצמי יושבת ומקטרת לאורך זמן. 

כמו בדרך כלל, הנטייה שלי היא להתמקד במה שטוב. וכמעט תמיד יש טוב. לפעמים דבר אחד קטן. 

ויש לי הרבה דברים קטנים טובים בחיי. וחשוב לי לזכור את זה וגם לא לשכוח להודות על זה.

אפילו במציאות ההזויה הפוליטית, הנאום האחרון של יאיר לפיד ששמעתי היה כל כך טוב, כל כך נכון בעיני, שהעלה חיוך על פני.

ובתוך עולמי הצר כנמלה:

בששי אחר הצהריים בתי הגיעה לבד עם שלושתם, חתני נשאר בבית לעבוד - עבד כל סוף השבוע על איזו מצגת שהיה צריך להגיש בראשון בצהריים.

 חכמוד הביא את הגיטרה ו-T עשה לו שיעור מאתגר (תרגול של האקורד "F" הקשה במיוחד לידיו הקטנות) שהעלה קצת את רמת התסכול שלו אבל לא מנע בעדו לתרגל את זה. 

בסוף בראשון בבוקר הוא נתן הופעה בזום לכל הכיתה וגרף שבחים והתפעלות. היה שווה.

במקביל העביר לי נשמותק שיעור פסנתר על הפסנתר החשמלי החדש שלי. לא לפני שלחץ על כל הכפתורים שלו וגילה תוך דקות את הכל הצלילים השונים שהוא מאפשר וחלק ניכר מהשירים המוקלטים מראש שהוא מנגן. T מתחרפן מזה שנשמותק נוגע בכל דבר וקופץ על כל דבר, וגם כשמבקשים ממנו להפסיק, זה לא מחזיק מעמד יותר מדקה.

הוא היפראקטיבי וזה יותר חזק ממנו, והוא גם סקרן וחייב לדעת איך כל דבר עובד. לפעמים זה עושה נזקים, אבל אני מבינה שאין מה להתעצבן מזה עד כדי כך. ובתי לא מוכנה בשלב זה להתחיל איתו עם כימיקלים ודברים מסוג זה, ולדעתי די בצדק. החיסרון היחידי, עד כמה שאני רואה, הוא שכל הזמן מעירים לו. להפסיק להרעיש או להפסיק לזוז, לא לגעת או לא לקפוץ - וההערות האלה גורמות לו לחשוב שהוא לא בסדר. לא מוצלח. משהו כזה. וזה כואב לי. כי זה לא נכון. זה לא קשור למי שהוא וליכולות שלו. אבל בתי וחתני הם ההורים שלו והם קובעים איך ומה לגבי הילדים שלהם - ולנו לא נותר אלא להכיל את זה. 

השבוע למשל תוך כדי שיעור זום על המחשב של T (טעות! טעות! צריך לתת לנשמותק לעבוד אך ורק על המחשב שלי!) פתאום הפסיקה המצלמה לעבוד. בעצם היא לא הפסיקה לעבוד, ראו שהיא עובדת כי האור שלה דלק, אבל המסך היה שחור. זה היה באמצע השיעור אז העברתי אותו למחשב שלי תחילה (עם המצלמה החיצונית שרכשתי און ליין, כי המצלמה שלי באמת מזמן התקלקלה ולא טרחתי עדיין לבדוק מה לא בסדר איתה) וכך הוא העביר שיעור ספורט, ואז העלנו אותו למעלה למחשב הנייח של T - וכשסיים את השיעור היתה תקלה ברמקולים. זה היה ברור שמשהו שנשמותק עשה או נגע גרם לשתי התקלות האלה, אבל מה זה היה? לא ידענו. 

אחרי שניסינו הכל והתייאשנו, לקח T את המחשב למעבדה כאן ביישוב. הבחור חיפש וחיפש ולא מצא את הבעייה, ובסוף התקשר לחבר שלו שמומחה בסוג המחשבים הזה, שבישר לו שיש למצלמה "תריס וירטואלי", כלומר כשמעבירים את האצבע על פני המצלמה, התריס נסגר וחוסם את התמונה. גאוני, האמת. רק לא היה לנו מושג שדבר כזה קיים. למה נשמותק מצא לנכון לגעת במצלמה בכלל? כי הוא נשמותק. והוא נוגע בכל. אז הסיפור הזה הסתדר. 

לרמקולים של המחשב הנייח לקח עוד יומיים עד שבאורח פלא חזרו לחיים בלי שעשינו דבר. כלומר, בהחלט כיבינו והדלקנו את המחשב כמה פעמים ובדקנו את כל החיבורים אבל שום דבר לא עזר - עד שפתאום זה הסתדר ואין לנו אפילו מושג איך ולמה. 

בכל מקרה תוך כדי שיעור הפסנתר שלי עם נשמותק ושיעור הגיטרה של חכמוד עם T, בתי ונוקת הסתובבו להן בחדר (של בני, להלן ייקרא: חדר המוסיקה) ופתאום נוקת משכה את ידה של בתי והובילה אותה לשירותים. היא הצביעה על עצמה, על האסלה, ואמרה "פּוֹי פּוֹי".

"יש לך פִּי פִּי?" שואלת בתי בטון מבודח משהו, כי הרי הילדה עושה הכל בחיתול וכל עניין הגמילה עוד רחוק וכלל לא עלה. 

נוקת מהנהנת בנמרצות (לאחרונה היא מהנהנת הרבה, גם הראש וגם הגוף משתתף בהנהון). בתי מחייכת ומושיבה אותה כמו שהיא (עם החיתול) על האסלה. "לא" נוקת מנידה בראשה ויורדת לרצפה. מושכת בקצה החיתול. "להוריד".

משועשעת ומופתעת מורידה בתי את החיתול של נוקת ומושיבה את הפעוטה על האסלה, שמיד עושה פי פי. כשבתי מורידה אותה מהאסלה הילדה קורעת חתיכה של נייר טואלט ומנסה לנגב לעצמה. 

משהו הילדה הזאת. כל הידע שלה מעשיית פיפי באסלה וניגוב הוא כמובן מצפייה בבתי. כל שאר באי הבית הם גברים. אין משהו שהיא לא קולטת הקטנה הזאת!

בתום שיעור הפסנתר אני מצלמת חלק מחוברת התווים של נשמותק ומבטיחה לו שאתרגל כל השבוע לקראת השיעור הבא. הוא עדיין לא חזר לשיעורי הפסנתר של עצמו, מתוך איזה "עקרון" שלפיו אם הוא פרש, בלתי אפשרי לחזור. יש לו עניין כזה, לנשמותק. גם עם דברים אחרים. זוכרת שכאשר היה בגן, בתי היתה צריכה להסביר לו ולשכנע אותו שגם אם הוא רב עם חבר, אין מניעה שיתפייסו ויחזרו לשחק ביחד למחרת היום. 

ואם כבר מדברים על גן, אז נוקת חזרה השבוע לגן - היתה קצת בשוק ביום הראשון וביום השני אפילו הביעה מורת רוח - אבל במהלך היום בתי קיבלה מהגננת תמונות והודעות שהראו כמה היא משתלבת בפעילות וגם נהנית. 

בינתיים היא אכלה צהריים בגן אבל עדיין לא נשארה לישון. כל ההתחלות/הפסקות האלה קשות במיוחד על הקטנטנים, שאי אפשר להסביר להם שעכשיו סגר ועכשיו לא ועכשיו שוב. וגם לבתי היה קשה להיפרד.

בשבוע שעבר תינוקי התחיל להתאקלם בגן שלו בבוסטון הרחוקה, ואז נהנה מכל רגע בסוף השבוע הארוך עם בני וכלתי (הוא בגן בימים שלישי עד ששי) אז היום הוא חוזר לגן ונראה איך ייראה השבוע הקרוב מבחינתו.

כלתי עובדת על תיקונים ותוספות להגשת הויזה שלה (שהוחזרה בבקשה להוסיף עוד אינפורמציה - בהחלט לא סימן טוב) אבל כרגע פרט לתפילות (מבחינתנו) אין עוד משהו שאפשר לעשות עם זה. דואגים אבל זה מה שיש.

אנחנו ממשיכים בהליכות שלנו פעמיים ביום, ואתמול בערב נסענו לחוף הים ועשינו הליכה לאורך הים ממש על שפת המים. 

 לא הרגשתי כמעט את שלושת הקילומטרים הראשונים, בהם הלכנו לכיוון דרום, כאשר הרוח בגבי. 

אבל בדרך חזרה לכיוון צפון הרגשתי כאילו אני בעלייה מטורפת, בגלל התנגדותה החזקה של הרוח. 

היה טוב ממש לגוון הליכה מחוץ לגבולות יישוב שלנו. 

אז הנה עוד דבר טוב: לפחות את החלק הזה של הסגר הסירו כבר, ואפשר לנסוע לים או לטבע ולעשות טיולים או הליכות גם מעבר לקילומטר בודד מהבית.

וכבר הגיע סוף השבוע....

אכן הזמן עובר לו מהר.
כרגע חזרתי מטיפול שורש - אצל מומחה לטיפולי שורש. פעם רופא השיניים היה עושה את הכל. עכשיו יש מומחה לזה ומומחה לההוא.

הוא דווקא היה בסדר גמור, והוא והסייעת פטפטו ביניהם והסיחו את דעתי, וההרדמה פעלה מצוין כך שעד כאן הכל בסדר.
ליתר ביטחון לקחתי שני אופטלגין (בגלל הרפלוקס לא לוקחת נורופן ודומיו) להקדים את מכת ההתעוררות מההרדמה לכשתגיע.

אצל בני וכלתי העניינים נרגעו, נכנסו לאיזו שיגרה מניחה את הדעת של תורנות ביניהם, האכלה (רק הנקה, אז בכל מקרה זו רק כלתי), החלפת חיתול/בגדים, שינה ופינוקים.
ו"מקלחות" בינתיים רק ניגוב רטוב....עוד אי אפשר לעשות לו אמבטיה. והכל מתועד בתמונות ובסרטונים - עד כדי כך שאם לא קיבלתי מהם משהו יום אחד, אני כבר מרגישה תסמיני גמילה.
אבל הם בסדר, שולחים כל הזמן.

הוא כבר ישן בעריסה (אחרי שנרדם על אחד מהם) שזה גם הישג. בהתחלה אפילו את זה לא היה להם.
נראה לי שהשיחה שלהם עם בתי באמת הרגיעה אותם.

בעצתה של ג'יין (לא מקשרת כי הבלוג שלה פרטי) שאלתי אם אפשר לעניין אותם בקבוצות פייסבוק ממש טובות שמהוות מעגל שיתוף ותמיכה וגם מקור בלתי נדלה למידע, והם הסכימו בשמחה. אבל כששלחתי כלתי פסקה חד משמעית שכרגע בתי היא התמיכה הטובה ביותר שלהם. שמחה שיש להם אותה.

בינתיים בני חזר לעבוד קצת וגם לקדם את הדיסק החדש שהוא מוציא, שעבד עליו כל השנה - דיסק שכולו לחנים מקוריים שלו הפעם. הדיסק הקודם היה משותף לו ולחבר.
ממש מרגישים את ההתקדמות, הבשלות, הבגרות אפילו - במוסיקה החדשה שלו. גאה בו מאד.
עוד דבר שאני גאה בו מאד - הוא החליט ליצור בעצמו קליפ לאחד השירים, מדמויות פלסטלינה.
בעצמו הוא בנה את כל הדמויות, חבר צייר לו תמונות רקע, לבד הוא בנה עצים, חיות, ציפורים, בני אדם (דמויות של כל חברי הלהקה וגם של 'תינוקי' עוד לפני שהוא נולד).....וכך במשך חודשים ביים את הדמויות, צילם פריים אחר פריים (כמו בסרטים המצוירים של פעם) ויצא קליפ מדהים ביופיו ובאיכותו.
אז הוא לא רק מוסיקאי, הבן שלי. הוא אמן ממש.
חבל לי מאד שבשל האנונימיות לא אוכל להביא את זה כאן.........

מחר יום הולדתו של T, ולמרות טיפול השורש (והחששות מהכאבים בעקבותיו) אנחנו מארחים כאן הערב את המשפחה (המצומצמת, בלי אחי ומשפחתו) לארוחת יום הולדת. הוא לא היה כאן שבועיים ורצה מאד להכין ארוחה, ואני חשבתי לעצמי שאם ארגיש לגמרי על הפנים, כולם יבינו אם אעלה למיטה ואסגור את הדלת.

אתמול אספנו ביחד את הנכדים מבית הספר ובילינו אחר צהריים נחמד מאד ביחד.
בתי מפסיקה לעבוד בקליניקה הזאת בימי חמישי (עד אחרי הלידה כמובן) אז לא יודעת אם אצטרך בזמן הקרוב להמשיך בתורנות ימי חמישי הזאת, אבל ממילא הלידה קרבה ויהיו לי הרבה יותר תורנויות נכדים + נכדה ממש עוד מעט.....עד הטיסה לבוסטון ואחרי החזרה משם.

הורי בסדר, מזמן לא עדכנתי לגביהם כאן. לאבא שלי גילו איזו בעייה חשמלית קלה בלב (הפסקות לעיתים) וביום שלישי הוא ייפגש עם מומחה כדי לקבוע אם נדרש קוצב לב או לא.
פרט לדבר הזה, הוא ממש פורח כאן. הוא גם ירד במשקל (לא זוכרת את אבא שלי בלי כרס כלשהי כבר מעל לחמישים שנה) ונראה בכושר מצוין. הוא מככב בחוגים ב'אחוזה': בדרמה ובברידג' למתחילים, ריקודי עם ויוגה, פלדנקרייז (רק בחוג הזה אמא שלי גם מצטרפת אליו, ולחדר הכושר כמובן, ולהליכות), והשחייה.

הוא מתעצבן הרבה - אבל זה תמיד היה. בכל פעם העצבים ממוקדים בגורם אחר. אמא שלי דואגת בכל פעם שזה קורה, אבל כנראה שאין מנוס. הוא כזה. כל שיבוש קטן או גדול מקפיץ אותו לטורים גבוהים.

אני מתקדמת מאד בספר 'חשד לשיטיון' של מאיה ערד, וחייבת לומר - בינתיים זה מעצבן אותי. אבל אני חושבת שזה מעצבן אותי כי הגיבורה מעוצבנת כל הזמן על כל דבר וזה מדבק.
אדווח בסוף מה חשבתי על הספר בכללו.

טוב, מרגישה שההרדמה מתחילה לפוג ואולי שני האופטלגין עדיין לא התחילו להשפיע או שהם לא מספיקים.............איה. ☹️

לא עומדת בקצב...

הזמן עובר וזכרון הטיול לדרום אפריקה ומאוריציוס הולך ומתרחק לו, ועדיין לא סיימתי לתעד את כולו.
עובדת על זה.
ובינתיים החיים ממשיכים כרגיל והנה ביום ראשון שוב אנחנו טסים.

הפעם לבוסטון, לביקור חיבוקים אצל בני וכלתי, ככה סתם בלי שום סיבה מיוחדת, מעבר לכך שהרגשנו שבני ממש זקוק לזה.

והערב נחגוג לבתי יום הולדת  - ה"תינוקת" שלי כבר בת 37! - בהרכב מלא. כולל החבר של אחייניתי הצעירה, שמגיע איתה מדי פעם.

אני קוראת עכשיו את "הראיון האחרון" של אשכול נבו, שלמרות שהוא ממש זורם לי ומהנה כרגיל, מרגיש כמו התמודדות שלו עם מחסום כתיבה או משבר גיל ה...בן כמה הוא בכלל? עוד לא חמישים לדעתי. או שילוב של שניהם. או כתיבה מצוינת שמדמה שילוב של משבר גיל ה...יחד עם מחסור כתיבה. אי אפשר לדעת.

לא נראה לי שאסיים אותו לפני שנטוס, אז אקח אותו איתי ואולי אשאיר אותו לבני.

אחרי שסיימנו עם תיקוני הצבע פצח T במבצע חדש.
החלפת הסככה של החניה.
האמת שתמיד שנאתי את הסככה שהיתה לנו, שמעבר לעובדה שכיסתה בקושי רוחב+אורך של מכונית אחת (ולנו יש שתיים פלוס אופנוע, פלוס אופניים) היתה פשוט מכוערת מאד.

עכשיו סוף סוף תהיה סככה - בעצם סוג של פֶּרְגוּלַה - יפה וגדולה.
T השיג מחיר טוב, וגם עם אישור קונסטרוקטור כמו שצריך - באמת אין צורך שדבר כזה גדול ייפול עלינו מתי שהוא - ועדיין מלחיץ אותי כשחשבון הבנק שלנו יורד מתחת ליתרה (חיובית) מסויימת......סוג של שריטה כזאת שפיתחתי... מבחינתי זה כמו להיכנס למינוס (לא זוכרת באיזו שנה נכנסנו בפעם האחרונה למינוס)........אז מקווה שלא תהיינה יותר מדי הוצאות בלתי צפויות בחודשים הקרובים....

אתמול יצא לי לקחת את נשמותק לשיעור פסנתר.
הילד פשוט ביקש להתחיל ללמוד, אחרי שביום הולדתי היה שם פסנתר והנכדים השתעשעו איתו קצת במהלך הערב, ובתי מצאה מורה נהדרת בעלת גישה טובה לילדים.
נשמותק ניגש לכל הנושא הזה באופן מתמטי לגמרי - אבל גם מגלה כשרון לא קטן.
מהרגע הראשון היא מלמדת אותו לקרוא תווים, וגם מפתח סול (יד ימין) וגם מפתח פה (יד שמאל).
והוא מתמודד נהדר.
המורה ממש מתלהבת ממנו.
וגם מקפידה איתו, בחביבות.
ואני התענגתי מכל רגע.
ובינתיים T וחכמוד עשו מלחמת כריות בבית, ונהנו מאד גם הם.
חכמוד סיפר לי שעוד מעט גם הוא מתחיל שיעורי נגינה, בגיטרה.

אני ממש שמחה, כי לדעתי כל ילד זכאי לחינוך מוסיקלי בסיסי כלשהו, בלי קשר אם הוא באמת ינגן או ישיר או ירקוד בהמשך - זה עושה משהו טוב ללב, לראש, לנשמה - ואגב גם למוח (קראתי שגילו שכאשר אדם מאזין למוסיקה כל אזורי המוח מופעלים או משהו כזה).

אז סוף שבוע משפחתי רגיל, עם ארוחת יום הולדת הערב, וכמובן הנכדים יישארו לישון, ואז נלך לקאנטרי - צפוי מזג אוויר טוב סוף סוף אז אולי גם נשב אחרי כן בדשא עם 'הפרלמנט'....

ואז נתחיל להתארגן לטיסה.
התלבטנו קצת האם לנסוע במונית לשדה או ברכב ולחנות בחניה לטווח ארוך. לנסיעות קצרות יותר לגמרי כדאי לנסוע עם הרכב ולחנות, מבחינת המחיר. תשעה ימים זה גבולי....והיתרון של מונית שלוקחת אותך ישירות מהבית לטרמינל ובחזרה...בלי לחנות, בלי לחכות להסעה לטרמינל, בלי לחפש את רכב אחר כך....כנראה עולה על ההפרש הכספי הזעום. אנחנו לוקחים את מוניות "הדר" לשדה כי לכיוון הזה הן נוסעות בתעריף מאד מוזל (מומלץ), וגם בחזרה התחלנו לאחרונה לעלות לקומה השנייה כדי לתפוס את המוניות המוזלות יותר הביתה.
אז כנראה מונית....

ושיהיה סופשבוע נהדר (ואף מילה על רפש הבחירות שמשתולל סביבנו).

קצת על סדרות וספרים

בעצם גם את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בגלל מוסיקה.
אני שומעת נעימה כלשהי, מוכרת או בלתי מוכרת לי, ומשהו קורה לי בגוף, בלב.
מנגינות גורמות לי לחוש, להרגיש.
זה תמיד היה כך ובשנים האחרונות אני מנסה גם לשים לב לזה יותר, להתעכב על זה, להשתהות עם התחושות שמציפות אותי ועם הרגשות שעולים.......לפעמים זה משהו שמתפרש לי בגוף כ"טוב" או מרגש, לפעמים זה "עצוב" ולפעמים זה ממש קשה......
תחושה כזאת של משהו עמוק וכואב אבל לא בלתי נעים הציפה אותי כששמעתי את נעימת הפתיחה של סדרת "המנצח" עם ליאור אשכנזי.
והסידרה עצמה גם היא לא מאכזבת. יש איזו הלימה, להרגשתי, בין מה שקורה בעלילה לבין הנעימה הזאת שממש חדרה לי לעצמות ולנשמה........
מומלץ.

ואגב סדרות, ראיתי את "אוטונומיות" של HOT, שהתחילה מצוין והסתיימה באכזבה גדולה.
היו כמה וכמה נקודות בעלילה שניתן היה לסיים איתן ולצאת "בסדר גמור" מבחינתי, אבל משום מה הם לקחו את זה לכיוון אחר.
היו גם כמה עלילות משנה שניתן היה לפתח מעט יותר, והוזנחו.
אבל בסך הכל - אהבתי.

לא זוכרת אם סיפרתי כאן על מישהי מהקאנטרי שאוהבת לדבר איתי על ספרים, אקרא לה ח' (לא נראה לי שהיא תופיע הרבה בפוסטים, כך שלא אמציא לה כינוי כרגע).

בסוף האימון אנחנו נוהגים לשבת על הגבעה עם חבורה של אנשים שהכרנו דרך 'המהנדס' ו'ביוכימיה'.
חבר'ה שאין לנו קשר איתם פרט למפגש השבועי הזה בשבת בקאנטרי.
האישה הזאת מאד נחמדה, והיא המליצה בחום על סופרת בשם אליסון ריצ'מן.
לא מצאתי ספרים שלה באנגלית (מעדיפה בדרך כלל לקרוא את המקור) אבל את התרגום יש להשיג בשפע בחנויות הספרים, והתחלתי עם "אהבה אבודה" - שלמרות שהוא רב מכר מטורף, מהר מאד הבנתי שזו לא כוס התה שלי.

אני יכולה להבין למה ח' מהקאנטרי כל כך מתלהבת מהספרים של ריצ'מן. הם מתרחשים בתקופות היסטוריות משמעותיות והסופרת בהחלט עושה תחקירים מעמיקים לפני שהיא ניגשת למלאכת הכתיבה. "אהבה אבודה" היא בעצם סיפור על השואה ועל מחנה טרזין, עם איזה סיפור אהבה טרגי ששזור בתוך כל זה. אבל הכתיבה עצמה נוראית. המשכתי לקרוא את הספר עד הסוף רק כי הסתקרנתי לראות איך הוא יתסתיים, וכצפוי הסיום היה מאכזב מאד. בנלי. צפוי מראש ורדוד.

אני כמעט בבירור זוכרת שכאשר ח' שאלה אותי איך היה הספר, אמרתי לה שזה לא בשבילי - אבל כנראה הייתי מעודנת מדי. לא ברורה מספיק.

ואז, כשהייתי חולה בשבוע שעבר ו-T הלך לקאנטרי בלעדיי, היא דחפה לו ספר אחר של אליסון ריצ'מונד - "דמעות של אהבה" כדי לתת לי. כוונותיה טובות, ללא ספק. אולי היא לא הבינה שלא אהבתי את הקודם. אולי היא חושבת שאם אקרא עוד ספר אז אשתכנע כמה זה טוב.

מפה לשם סיימתי את "המנהרה" והספר של ח' היה מונח לפני ו....התחלתי לקרוא.
הכתיבה, אותה כתיבה. נוראית. אבל התקופה היא תקופת איינדה ופינושה בצ'ילה, ואיכשהו החלטתי להמשיך לקרוא בכל זאת. אני כבר באמצע, ושוב הסקרנות מונעת בעדי לעזוב את הספר - למרות שאני קוראת בהפסקות כי באמת הכתיבה נוראית. נוראית.

קמתי הבוקר עם צינון קל, וזה ממש מעצבן כי לא מזמן סיימתי עם הוירוס ההוא, ודי כבר!
מקווה שלא יתפתח לשום דבר רציני. 

too old for rock & roll?

באופן לגמרי מקרי ויוצא דופן נסענו בפעם השנייה תוך שבוע לתל אביב.
הפעם היה זה להופעה של Jethro Tull בהיכל התרבות.

אהבנו מאד את המוסיקה שלהם בשנות השבעים, הם היו שונים מלהקות אחרות בסגנון ובעומק המוזיקלי, ואפילו הלכנו להופעה שהם נתנו באמצע שנות השמונים בפארק הירקון, כשהיינו הורים צעירים לשני פעוטות (אין לי מושג עם מי השארנו אז את הילדים.........).

היום אנחנו כבר לא אוהבים/מסוגלים ללכת להופעות בפארק הירקון, זה פשוט לא נוח.

וגם בהופעות שהיינו לאחרונה בקיסריה, שוני וראשון - מעבר לחוסר הנוחות הפיסית, הסאונד פשוט לא היה מספיק טוב.
אז הפעם, כשהבנו שההופעה תתקיים בהיכל התרבות, מיד רכשנו כרטיסים.

חשבנו שאנחנו אחראיים מאד כשהחלטנו לצאת מהבית בשבע וחצי (ההופעה התחילה בתשע).
אז חשבנו.
תוך חצי שעה הגענו לתל אביב, ואז נעצרנו בגלל הפגנה. מתנצלת מראש שההפניה היא לדף פייסבוק, פשוט כל מה שמצאתי ברשת אודות ההפגנה הזאת היה בפייסבוק - או של קבוצת "הפגנות ארציות נגד השחיתות השלטונית" (זה הקישור שהבאתי) או של תמר זנדברג או סרטון של "הצל"..... אף אתר אחר לא סיקר אותה.....

כל התנועה נעצרה כשהמפגינים (שכנראה התחילו את ההפגנה בכיכר הבימה) עברו בתהלוכה שקטה בליווי המשטרה, ניידות חסמו את דרכנו עד שכולם סיימו לעבור, זה לקח כמה דקות ארוכות אבל המתנו בסבלנות (בניגוד לנהגים רבים סביבנו שחשו צורך בלתי נשלט לצפור למרות שראו שמדובר בחסימה משטרתית - או דווקא משום כך).

כל השלטים הורו שחניון התרבות מלא עד אפס מקום אז נסענו לחניון TLV, שם היה מקום בשפע, והלכנו ברגל הליכה נמרצת אך לא לחוצה מדי עד כיכר הבימה, ושם נעמדנו באחד מארבעת התורים הארוכים (אך זורמים) שהובילו אותנו בסופו של דבר אל תוך ההיכל.
כל כך אין מה להשוות בין הופעה בהיכל התרבות להופעות בפארקים...מצטערת - הזדקנתי. זה כל כך הרבה יותר נוח.
השירותים נורמלים.
המושבים נוחים.
הסאונד משובח.
הטמפרטורה מדוייקת.

וההופעה...........אח.......ההופעה.

הלהקה חגגה 50 שנה להיווסדה (הם נותרו פעילים ברצף כמעט כל השנים), ובין קטעי המוסיקה והשירה הובאו גם קטעי וידאו של נגנים לשעבר שאיחלו מזל טוב לחגיגות החמישים והציגו את השיר הבא. זה היה עשוי מקסים.
קולו של איאן אנדרסון אמנם התבגר יחד איתו ולעיתים היה לו קשה להגיע לתווים הגבוהים, אבל הוא צלח זאת בכבוד וממילא תמיד היה לו קול לא קונבנציונלי ומיוחד, וממילא חלק נכבד מהשירים מתבסס בעיקר על נגינה.
והנגינה שלו, והפיזוזים שלו תוך כדי על הבמה - למרות 71 שנותיו - עוצרי נשימה.

יש ללהקה הזאת עומק מוזיקלי (ורקע קלאסי ברור) שבאמת מעמיד אותה מעל ללהקות רבות שהכרנו ואהבנו לאורך השנים.
ומה שיפה, הוא שאיאן אנדרסון מצליח לגייס ללהקתו נגנים צעירים מעולים שמשמרים ואף משדרגים את רמת הנגינה של הלהקה כולה.

נהנינו מאד. מאד!

וגם זכיתי לסוג של "תיקון" תל אביבי, כשהלכנו ברחובות הערב הנעים, באוויר צח יחסית (עדיין עישנו בכל מקום, אבל פשוט היו פחות אנשים....) מכיכר התרבות בחזרה לחניה........

הנה כמה טעימות - כאשר חלילו של איאן אנדרסון מבצע גרסא של באך (שהוא המלחין האהוב עלי בעולם).....

AQUALUNG.....אולי השיר הכי טוב והכי מפורסם של הלהקה

והשיר שמתוכו לקחתי את נושא הפוסט............
"זקן מדי לרוק אנד רול אבל צעיר מכדי למות"..........

מבחינתי איאן לא זקן מדי לרוק אנד רול....וגם אנחנו לא 😇

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום הרביעי - החלפת משמר המלכה, שוק הפרחים, הופעת ג'אז שווה וכסף ישן

ביום ראשון החלטנו שנוסעים לצפות בהחלפת משמר המלכה בארמון באקינגהאם. 

אודה ולא אבוש - בכל ביקורי בלונדון הצלחתי לדלג על האירוע הזה. 

אפילו כשביקרתי שם בפעם הראשונה עם הורי בגיל 14, השתכנענו לוותר עליו, ובמקום זאת צפינו בהחלפת משמר המלך או המלכה באחת ממדינות סקנדינביה, לא זוכרת איזו מהן, שגם לשם הגענו באותה נסיעה. כנראה שזה היה בדנמרק.

כלתי רצתה מאד לצפות בטקס וכיון שכל הטיול הזה היה בסימן "זה הביקור הראשון שלה בלונדון" זרמנו כמובן גם עם הבקשה הזאת.

היה חם מאד באותו יום והשמש קפחה, והגענו שעה לפני תחילת הטקס - וטוב עשינו כי אחרת לא היינו מצליחים לתפוס מקום טוב ממש בחזית - אבל משמעות הדבר היתה שעמדנו שם כשעתיים.

והיה חם. ואני, כמובן, הייתי צריכה לבקר בשירותים (כי אין מצב שחולפות שעתיים, אפילו שעה, בעיקר בשעות הבוקר אחרי הקפה, שאני לא אבקר בשירותים), והשמש העיקה מאד......

אז כלתי ואני החלטנו להשאיר את הגברים שישמרו על המקום צמוד לגדר, ואנחנו יצאנו לנו בחיפוש אחר שירותים ושמשיות. 

לשמחתי מצאנו גם את זה וגם את זה, וקנינו גם מים, ואז התברר לי שחלק משטרות הלירות שטרלינג ששמרתי עוד מביקורי הקודם בלונדון (כן, זה היה לפני עשר שנים) כבר התיישנו ולא ניתן היה לשלם איתם. 

למזלנו, אותה חנות שבה קנינו את השמשיות גם שימשה כחלפן כספים. בהתחלה כאשר ביקשתי ממנו להחליף לי את השטרות הישנים, הוא הסתייג ואמר שאני יכולה רק בבנק.....אבל אז התעשת ונזכר שאם אין לי חשבון בנק אנגלי ממילא יעשו לי עם זה בעיות, והסכים ברוב טובו להחליף לי את חלקם. 

את שטרות ה-5₤ אמר שכבר לא מקבלים אפילו בבנק, ובשטרות ה-20₤ אמר שאני עדיין יכולה להשתמש, אבל את שאר השטרות הישנים הוא החליף לי ברוב טובו. אמרתי כבר שהאנגלים נחמדים?

תזכורת לעצמי: באנגליה מחליפים את השטרות כל חמש שנים בערך. בקיצור - לא לשמור כסף מזומן. 

חזרנו למקומנו השמור ליד הגדר, והשמשיות לגמרי שידרגו לנו את חוויית ההמתנה.

כאשר התחיל הטקס סוף סוף הוא היה כמובן מאכזב מאד, וגם קצת הזוי - מאחר שהתזמורת ניגנה שירים של להקת אבבה (במיוחד הצחיק אותנו Dancing Queen.....בהקשר של משמר המלכה). 

מה שכן, שמחנו לראות שבכוחות המשמר היו גם נשים וגם חייל שחור אחד.....הזמנים משתנים, אפילו במלוכה הבריטית.

משם נסענו לשוק הפרחים Columbia Road Flower Market על גבול Shoreditch שהפכה לפופולרית מאד בשנים האחרונות. לא סיירנו בשורדיץ' כולה, אבל שוק הפרחים היה מהמם ביופיו ובאווירה שלו, וגם נכנסו לאכול ארוחת צהריים באחת מהמסעדות שהיו לאורכו. 

בני רצה להתרחץ ולנוח קצת לפני שהוא נוסע למקום שבו הוא ולהקת הג'אז שלו יופיעו באותו הערב. אז חזרנו למלון לנוח.

הוא וכלתי יצאו לסוהו, לסניף ה-Pizza Express שבו התקיימה ההופעה (במרתף). בני התאמן עם החבר'ה והתכונן להופעה, וכלתי הסתובבה לה לבד וחקרה בעצמה את רחובות לונדון.

אנחנו בינתיים צפינו בגמר טורניר ווימבלדון בטניס, ותוך כדי המשחק עברנו לצפות בגמר המונדיאל..... ויצאנו לכיוון הסוהו לקראת שבע בערב. 

הרחובות היו ריקים. 

הגענו מוקדם, ובמרתף הפיצה אקספרס הצטרפו אלינו גם 'לונדון' ובתה, וגם בן הדוד הרופא (שהתארח אצלנו עם משפחתו לפני שנתיים). 

ההופעה היתה נהדרת - ולא רק כי הבן שלי היה המתופף.

מנהל הלהקה (שהוא גם הפסנתרן והזמר) מחבר בעצמו ושר את השירים, ומזכיר מאד את הסגנון של טום ווייטס, וזה לא מפריע לו בכלל כשאומרים לו את זה.

הנגנים כולם היו מצוינים והדינמיקה ביניהם היתה נהדרת. בקיצור - נהנינו מאד. 

כשיצאנו משם שוב התפצלנו, בני וכלתי הלכו לשתות משהו עם החברים הנגנים, ו-T ואני טיילנו לכיוון כיכר פיקדילי, שהיתה מפוצצת באוהדים של צרפת שחגגו את הניצחון במונדיאל. היה ממש שמח.

וכך הסתיים לו יומנו הרביעי בלונדון הנעימה...........

ג'יין שהיא בעצם דורון ועניינים שוטפים

בששי היינו בהופעה של הלהקה "ג'יין בורדו" שאנחנו מאד אוהבים, באמפי שוני - בו לא היינו מעולם עד לערב זה.
'שותפנו' ו'שריתה' קנו את הכרטיסים, מתנה לימי ההולדת שלי (ינואר) ושל T....באיחור מה אבל שווה לגמרי!

הרבה אנשים קוראים לסולנית ג'יין בטעות, בגלל שם הלהקה, שבכלל מורכב משמות מהסוסים שלה.

אהבתי את השירים, אהבתי את הביצועים, אהבתי שפתאום בלי הכנה מוקדמת הכריזה דורון טלמון (הסולנית ומי שכותבת את רוב השירים של הלהקה) שהיא ומתי גלעד (נגן הקונטרבס) מתחתנים.
אהבתי שחלק מהשירים הם מקוריים וחלק הם מחווה לאמנים אחרים, כמו הביטלס או הדודאים ("ערב של שושנים" שבוצע ללא ישראל גוריון הפעם) או להקת "אמריקה" - ואהבתי שאת השיר של "אמריקה" נתנו למתופף לשיר כסולו "כי הוא הכי אוהב אותו".

יש איזו תמימות בחבר'ה האלה, למרות שהם בשטח כבר שש שנים וכבר הוציאו שני אלבומים, שמאד התחברתי אליה.
הם ארחו לכמה שירים את אלון עדר שפחות הכרתי, ואז גם את רונה קינן - שיש לה קול מאד מיוחד (ועכשיו גיליתי שהיא גם נראית מצוין, לפחות לטעמי....) ושירים עם אמירה אבל משום מה אני פחות נהנית לשמוע אותה בדרך כלל. בששי על הבמה עם הלהקה היא דווקא השתלבה נהדר.

אפילו עם הישיבה על כסאות פלסטיק צרים שמשום מה חוברו ביניהם עם אזיקונים (מה שיצר צפיפות בלתי נסבלת), אבל שהעדפתי אותם על פני מושבי האבן (הגב, הגב....) היתה סבבה. רק לא הבנתי למה הסאונד לא היה כל כך טוב, ומבחינתי קלקל קצת את החוויה.

חוץ מזה אנחנו ממשיכים עם סידורים עבור יחידת הדיור המוגן של הורי, קנינו להם מאווררי תקרה (עם תאורה) לסלון ולחדר השינה, וגם כמה מנורות (אחרי שקיבלנו מהם אישור שהטעם שלנו מספיק טוב עבורם והם סומכים עלינו שנבחר עבורם).....לאזור המטבח, סלון, פינת אוכל ואפילו גינה.

הזמנו להם את המקלחון לחדר האמבטיה שלהם....
וזהו, נראה לי. את השאר הם כבר ישלימו לבד.

הם מגיעים עוד פחות מחודשיים, וזה כבר באמת מרגש.

בזמן ש-T רואה כמה שיותר כדורגל אני כבר באמצע ספר נוסף, מתורגם מאיטלקית, בשם "לחפים מפשע אין אליבי" מאת ג'ורג´ו פאלטי.
ספר מצוין לקריאה כאשר יש כדורגל ברקע.

'מחברת' בחופשה בלונדון עם אחת מבנותיה ואני ממש שמחה בשבילה. מקווה שהן ממש נהנות, גם מלונדון וגם זו מזו.
בקרוב גם אנחנו נהיה שם........עם בני וכלתי. אבל תחילה נהיה איתם 3 ימים בפאריס.

תכננתי להיפגש עם עוד חברה (שלא מופיעה בפוסט הכינויים שלי, כי מזמן היא לא הופיעה כאן בבלוג, אם בכלל....לא זוכרת) - שלפני שנים הייתי הולכת אליה למסאז' ורפלקסולוגיה ואז התידדנו. מזמן היא כבר לא עוסקת בזה אבל נשארנו חברות, ופשוט לא יוצא לנו להיפגש. אפילו לדבר לא יוצא.

היה לה יום הולדת בשבוע שעבר ואיחלתי לה מזל טוב, ועל הדרך קבענו סוף סוף להיפגש. קבענו יום ומקום ואז....אחותה (שהיתה מבוגרת ממנה בכעשרים שנה) נפטרה, וכמובן הכל בוטל.

גם אמה של חברתי 'שני' נפטרה, והיא הודיעה לי ול'קלי' על כך אחרי שהשבעה כבר עברה.
באמת כל השבוע שעבר חשבתי על 'שני' והתמלאתי עצבות, והבנתי שמותה של אמה (שכבר חולה הרבה זמן ומצבה הלך והתדרדר בחודשים האחרונים) קרוב מאד......ממש חיכיתי שששני תודיע....אבל חשבתי שנלך ללוויה.....ואילו שני החליטה לחסוך זאת מאיתנו.......והודיעה אחרי שהכל נגמר. אז קבענו שכאשר היא תתאושש מעט אז ניפגש.

קלי מחתנת את בנה בקרוב, ואני מניחה שההתרגשות והלחץ שם ממילא בשיאם, ולא היינו נפגשות שלושתנו בכל מקרה עד אחרי החתונה...
אולי זה יצא רק אחרי שאחזור מפאריס ולונדון......

עד כאן עדכונים שוטפים.........שבוע טוב

מוסיקה שעושה לי קווץ' בלב

כבר כתבתי כאן בעבר על שירים מסוימים שמעלים בי רגשות עוצמתיים.
גם התאמנתי עם המאמן שלי בעבר על כמה שירים שממש העלו לי תחושות קשות בגוף.

ויש שירים שמעלים בי עצבות תהומית. עצבות שלא שייכת לכאן ועכשיו.
לעיתים היא מתקשרת לתקופות עצובות או לתקופות של כמיהה או געגועים למשהו שטרם קרה.
וכיום משום מה זה גם מתפרש לי כעצבות עתידית, משהו שיקרה מתישהו ואני יודעת כבר היום כיצד ארגיש.

השירים של להקת Bread הם כאלה.

כמעט לא משמיעים אותם, אפילו לא כאשר משמיעים מוסיקה של התקופה (סוף שנות הששים? תחילת שנות השבעים?).
אהבתי אותם אז, כילדה מתבגרת שרק סיימה את העשור הראשון של חייה, וחשתי בכמיהה הזאת למשהו שעוד היה רחוק מלהתממש.....
ואני אוהבת אותם היום - נזכרת בילדה ההיא שהייתי, אבל משום מה גם מכירה בקשישה שאהיה, שתקשיב למוסיקה הזאת ותרגיש את הגעגוע למשהו שכבר לא יהיה.........
מוזר.
עוד כמה פנינים שלהם....למי שאהב.....