טיפולים, עדכונים והשבוע שהיה

ההחלטה נפלה ו-T הודיע גם לפרופסור וגם ל'רופאחלופי' שהוא החליט לדחות את הניתוח, לבקש MRI לעוד חודש, ואז לקבל החלטה. 

לי איכשהו יותר קשה עם זה פתאום. שמתי לב שאני מרגישה שהדחייה הזאת עלולה להיות הרת אסון. אני יודעת שזה לא לגמרי הגיוני, וש'רופאחלופי' כנראה יודע על מה הוא מדבר, שעוד כמה שבועות לא יעשו את ההבדל - בין אם המצב הוא כבר היום גרוע ולכן זה לא ישנה, ובין אם המצב לא נורא וזה בסדר לחכות קצת.

גם הפרופסור הסכים שזה סביר לחכות כמה שבועות ולראות האם ה-MRI יראה הצטמקות משמעותית של ההרחבה בצינור המרה פתאום, או שהבדיקה החוזרת של התאים (שנלקחו בזמנו לביופסיות השונות) פתאום תחזור עם אבחנה ברורה. 

אבל התחושה שלי לא קשורה לסבירות וניהול סיכונים והגיון. התחושה שלי מקננת בבטן, והיא מתקשה לעכל את הדחייה של ניתוח שהוא מסוכן בפני עצמו, גורר אחריו אפשרות לסיבוכים, גורר אחריו החלמה איטית וקשה ואולי אפילו ירידה משמעותית באיכות החיים.....ובכל זאת כל הגוף שלי נערך לקראת הניתוח הזה והתכונן לקיומו בעוד פחות משבוע - וכעת זה נדחה. כבר הגיע זימון ל-MRI ב-23 בנובמבר באחת עשרה בלילה. 

השבוע שוב היו לי כל מיני סידורים ותורים, שאת חלקם קבעתי מזמן במסגרת ה"תחזוקה השוטפת" שלי, ואת חלקם קבעתי במיוחד כדי לעשות עליהם V "לפני הניתוח". בין השאר הייתי בביקור אצל שיננית, ביקורת וניקוי אוזניים אצל רופא אף אוזן גרון, אימון סאטיה נוסף ואפילו טיפול פנים אצל קוסמטיקאית. 

הצלחתי גם להיפגש שוב עם 'מחברת', ואני שמחה שבתוך כל הבלגנים גם זה מצליח לנו, כמעט פעם בשבוע. 

אצל השיננית הבנתי סופית שלא משנה מה אעשה בתחום היגיינת הפה שלי, יש אזור קטן למטה מקדימה שיצבור אבנית NO MATTER WHAT. 

האזור הזה מקבל ממני גם ככה תשומת לב מוגברת: דקה שלמה בנוסף לצחצוח שאר הפה, חוט דנטלי וקיסם וסילונית (אחרי כל ארוחה, שלוש פעמים ביום) ובכל זאת - כל זה לא מספיק. לפחות אני מקפידה על שיננית פעם בארבעה חודשים, ומקווה שהשילוב של כל זה עוזר לשמור לי על השיניים ועל החניכיים. 

בנושא רופא אף אוזן גרון נאלצתי להחליף רופא, כי קיבלתי טלפון שבו התבשרתי שהרופא שלי מזה שנים הפסיק לקבל מטופלים עקב מצב רפואי. זה היה עצוב לשמוע, וכמובן התחבר לי למצבו הבריאותי של T, ועשה לי רע. דווקא הרופא החדש נראה בסדר גמור, והאמת היא שהקליניקה שלו הרבה יותר קרובה אלי הביתה מאשר הקודמת. הוא הכיר את הרופא הקודם שלי והיה בהלם כששמע שהוא הפסיק לקבל חולים עקב מצב רפואי. 

עם הקוסמטיקאית קבעתי טיפול זו הפעם הראשונה, אחרי שהופניתי אליה על ידי שריתה. בזמנו טופלנו שתינו אצל קוסמטיקאית אחרת, שעם הזמן די עצבנה אותנו אז נטשנו אותה, ואני שמחה ששריתה מצאה את זאת. היא נעימה ומקצועית ומתחשבת במה שהלקוחה רוצה או לא רוצה (שזה נשמע טריוויאלי אבל מסתבר שזה ממש לא). 

לגבי האימון שלי - הייתי בפגישה השבוע והבנתי שכרגע אני לא ממשיכה. שלושת המפגשים עשו עבודה די עמוקה אצלי, וכרגע אני רוצה לראות מה השתחרר ומה עדיין רוחש לו מתחת לפני השטח. ייתכן שבכל זאת אעדיף להתחיל טיפול פסיכולוגי באיזה שהוא שלב, וייתכן שבזכות העבודה שעשיתי כרגע בסוף לא אצטרך ליווי נוסף. 

מה שכן, בא לי לחזור לעיסויים, שלפני הקורונה נהגתי לקבל בערך פעם בחודש. במסגרת ה"לטפל באמפי" נראה לי שזה הדבר הבא שאפרגן לעצמי. 

קבעתי גם פגישה עם חברותי 'קלי' ו'שני', ואני מצפה לזה. 

אז בסך הכל אני די בסדר, לאחרונה, למרות שהיה לילה אחד השבוע שישנתי ממש גרוע והיו לי חלומות לא טובים. מצד אחד הם לא היו חלומות שקשורים ישירות למחלה של T ולמצב, אבל התחושה שהתעוררתי איתה בין חלום לחלום וגם בסופו של דבר בבוקר בכל זאת היתה של כבדות ולחץ וחרדה. בעקבות האימון האחרון סיפרתי על כך ל-T והוא לא לקח את זה קשה, אמר "באסה" או משהו כזה ועבר על סדר היום. אז כנראה שזה באמת בסדר לספר לו כשקשה לי. 

שוחחתי עם בתי ותוך כדי שיחה הבנתי שהכי קשה לי כאשר אני רואה כמה קשה ל-T עצמו. כאשר הוא ירוד, כאשר הוא כבוי, כאשר הוא חושש ופסימי - זה מפרק אותי. כאשר הוא יחסית בסדר - מסיח את דעתו בעזרת עשייה ו"פרוייקטים" - אני מצליחה ביתר קלות להתגבר על הדאגות והחששות והפחדים של עצמי. אבל כאשר אני רואה שהוא לא בסדר, ממש קשה לי עם זה. 

קבענו, היא ואני, שבשבוע הבא נעשה לנו איזה בוקר כיף ביחד רק שתינו. ממילא לא קבעתי כלום לשבועות הקרובים בגלל שחשבתי שבראשון יתקיים הניתוח. 

אגב הזמנתי מחדש את המלון בים המלח, בתאריך המקורי, למרות שנעלם לי החשק. T אמר "למה לא?" וזה הספיק לי בשביל להזמין מחדש. למזלי החדר עדיין היה זמין ובאותו המחיר אותו הזמנתי לפני חצי שנה ויותר. נראה לי שזה יהיה טוב לשנינו. 

החדשות העצובות של השבוע הן שאמא של 'שותפנו' כנראה במצב סופני. מזה זמן רב שהיא דמנטית ובריאותה דועכת, אבל עכשיו מתברר שהיא סובלת מסרטן עם גרורות בכל חלל הבטן ויש לה תסחיף ריאתי והיא במצב ממש קשה ואולי ימיה ספורים. בדיוק עכשיו המטפלת שלה בחופשת מולדת, ויש אצלה מטפלת מחליפה זמנית. אנחנו כמובן התגייסנו לעזור כמיטב יכולתנו, כשהודיעו להם בבית החולים שאין מה להשאיר אותה באשפוז ועדיף שהיא תהיה בבית שלה, נסענו ל"יד שרה" להביא מיכל חמצן נייד והקפצנו אותו לבית החולים כדי ששותפנו יוכל לקחת אותה הביתה. 

בבית כבר חיכינו לה עם מחולל חמצן. קופת החולים נערכה לטיפול מסוג "הוספיס בית", עם ביקור סדיר של אח וביקור תקופתי של רופא, והם דאגו לכל המכשירים הנדרשים (כמו עמוד עירוי נוזלים, כיסא גלגלים למקלחת...) ורואים שהיא כבר מרגישה טוב יותר רק מעצם העובדה שהיא בסביבה מוכרת. היא מקבלת מדללי דם אבל לא במינון שבאמת יוכל לטפל בתסחיף, כך שהסכנה המיידית נובעת מזה. ובנוסף היא מקבלת מורפיום לטיפול בכאבים, אז בסך הכל דואגים שהיא לא תסבול, וזה כרגע הכי חשוב.

לשותפנו מאד מאד קשה, כמובן, וזה נוסף לו על הדאגות ל-T - כך שזה בא לו מכל הכיוונים. לא פשוט. 

בינתיים T שתל אתמול פרחים חדשים בגינה, שהוזנחה בחודשים האחרונים, וגם יצא לשייט עם המועדון ועם אחיו (שגם הוא הצטרף למועדון בעקבות T), ואני שמחה שמתחשק לו לפעול וליצור וליהנות. וכרגיל - מקווה לטוב. 

אימונים #41 - לשתף ולספר זה מסוכן

שוב אני אצל המאמן ג' ואני מעדכנת אותו במעט אודות תוצאות הבדיקות החדשות, הביקור אצל 'רופאחלופי' לחוות דעת שנייה, וגם האם וכיצד בא לידי ביטוי במהלך הימים האחרונים הדברים שעבדנו עליהם באימון הקודם.

ואני מספרת שכאשר מציעים לי תמיכה ועזרה אני נענית בשמחה, אבל אני עדיין לא נוטה לספר את כל מה שאני מרגישה. לא ל-T וגם לא כל כך לאחרים. 

אני דואגת ל-T ולהלך הרוח הפסימי שהוא שקע בו. הוא מדבר עם בתי ועם שותפנו ואומר במפורש שהוא מאמין שיש לו סרטן ושזה סרטן קטלני, בין אם יבוצע ניתוח ובין אם לא. במצב הזה אין שום סיכוי שאני פתאום אדחוף את עצמי ואת הרגשות שלי, אני מספרת לג'. 

הוא שואל קצת שאלות ותוך כדי מענה אנחנו מבינים איך כולנו בעצם מגוננים אלה על אלה. 

T מגונן עלי בכך שהוא לא מספר לי בכל פעם שעובר בו גל של כאב, והוא לא מספר לי את כל הפחדים שלו ואת החששות שלו מהסרטן, שאולי מקנן בו, ומהניתוח שהוא חושש למות בו או לצאת ממנו חסר ישע, או סופני. 

אני מגוננת עליו בכך שאני לא חושפת בפניו עד כמה אני חוששת מהסבל שלו, עד כמה אני מפחדת לאבד אותו ולהישאר בלעדיו. 

שנינו מגוננים על הילדים בכך שאנחנו לא חושפים את כל הפחדים והחששות שלנו בפניהם, וגם בכך שאנחנו לא דורשים מהם לעזור לנו או להישען עליהם באיזשהו אופן. 

המאמן נושם, חושב כמה רגעים, ואז שואל אותי מה קורה בדרך כלל כאשר אני זקוקה למשהו, כאשר לא טוב לי, כאשר אני במצוקה. איך T מגיב, הוא שואל אותי, כשמשהו לא בסדר אצלי. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כי אני יודעת ש-T יעשה הכל כדי לגרום לי להיות בסדר. נכון, שאם אני רק זקוקה להקשבה ולחיבוק ולמתן תוקף למה שאני מרגישה, לא תמיד הוא יודע איך לאכול את זה. אבל הוא כן יעשה שמיניות בשביל לגרום לי להרגיש טוב יותר. 

וג' מציע לי דווקא לשתף את T, לספר לו כמה קשה לי וכמה אני דואגת וחרדה לשלומו, ובכך לגרום לו להתעלות מעל החששות והדאגות של עצמו על עצמו, כדי לטפל בי. הוא חושב שההתגייסות של T לטובת ה WELL BEING שלי, עשויה לעזור לו, לתת לו מטרה ומשמעות לתקופה הזאת, ועל הדרך גם לעזור ולתמוך בי. 

אני שוקלת את מה שהוא מציע ומרגישה התנגדות עזה בכל הגוף. לא, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להפנות את תשומת הלב של T דווקא אלי בתקופה הזאת. זה לא מרגיש לי ראוי ולא מרגיש לי אפשרי. 

אבל עם כל הכבוד לשמירה ההדדית הזאת, עכשיו זה בעצם בדיוק הזמן לשתף, לחשוף, להיעזר ולדבר, לבטא את הכאב ואת הפחד ואת החשש. עכשיו כולנו באותה סירה, כולנו דואגים וכולנו חוששים - וביחד אמור להיות לנו יותר קל להתמודד עם הפחד ואי הוודאות מאשר כל אחד לבד שמסתיר ומגונן על האחרים. 

אני לכאורה יודעת את זה, אבל הידיעה הזאת לא עוזרת לי להתגבר על הנטייה האוטומטית שלי לשתוק. לא לומר יותר מדי. יש בי מן חשש מוטבע שאם אני אחשוף יותר מדי, אם אגיד הכל - יקרה משהו רע ואני מאד מאד (אבל מאד!) אתחרט על זה. זה משהו לא רציונלי, אולי, אבל זה מנגנון שקיים בי ו"מתוחזק" כל כך הרבה שנים שהפך לחלק ממני. 

והמאמן, שמעונין לבחון את המנגנון הזה שלי, שואל אותי מה אני חשה בגוף כרגע. אני מפנה את תשומת לבי פנימה, ומרגישה מן רִיק באזור החזה, מן בור שחור שנפער שם בפנים, שכל האוויר נשאב ממנו. זה לא מפריע לי לנשום, הפעם, אבל זה בור באמצע הגוף. 

וג' מבקש ממני להפנות אל הבור הזה את תשומת לבי, ולראות איזה זיכרון עולה. 

אני מתבוננת פנימה בדימיוני ובוחנת את הבור הזה, ונושמת, ובמקביל מקשיבה לקולות הרחוב ולקולות הילדים שמשחקים בהפסקה בבית הספר הסמוך לקליניקה שלו......ועולה לי זיכרון מגיל 13.

הייתה לי אז חברה, בעייתית והרסנית, מבית הרוס, שקרנית, שגם הרחיקה אותי משאר החברות שלי. היא הייתה מספרת לי הרבה מאד סיפורים, שעד היום אינני יודעת אילו מהם היו נכונים ואילו היא פשוט המציאה. 

היה או לא היה לה אח למחצה מנישואים קודמים של אמה. או שאביה היה אב חורג והאח דווקא היה מאביה האמיתי שהיא לא היתה בקשר איתו. קרה או לא באמת קרה שהוריה היכו אותה. קרה או שלא באמת קרה שהיא ניסתה להתאבד או קיימה יחסי מין בגיל עשר עם ילד אחר. 

היא באמת שיחקה לי עם הראש, ועם הלב, הילדה הזאת שאהבתי אהבת נפש - אפשר לומר אפילו שהייתי מאוהבת בה. והדבר האחרון שהיא סיפרה לי בזיכרון הזה שעלה, היה שהיא מעשנת סמים. כדי לשרוד את החיים בבית. וייתכן שכל זה היה נכון, וייתכן שלא. אין לי מושג. אבל אהבתי אותה ודאגתי לה מאד, ועשו לנו הרבה שטיפות מוח בבית הספר (בארה"ב) בנושא הסמים, וזה הלחיץ אותי מאד שהיא מזיקה לעצמה ומסכנת את עצמה. 

הסיפור הזה הכניס אותי ללחץ ולעצבות גדולה, ובגיל ההוא עדיין לא למדתי להסתיר את הרגשות שלי, ויכלו לראות עלי שמשהו עובר עלי ומשהו כנראה מאד לא בסדר. וכשהגעתי הביתה מבית הספר אמא שלי התחילה לשאול ולהציק ולנג'ס - "מה קרה? מה קרה? למה את עצובה? מישהו עשה לך משהו?" ולחצה ולחצה, וניסיתי להסתיר, באמת ניסיתי, אבל בשנים ההן עדיין לא יכולתי באמת להסתיר דברים מאמא שלי, ובאיזשהו שלב פלטתי "ק' מעשנת סמים!".

ובשנייה שזה נפלט לי הבנתי שעשיתי טעות. 

אמא שלי התפוצצה. 

היא התחילה לצעוק, לצרוח. עלי. 

היא צעקה שמרגע זה לא יהיה לי קשר עם הילדה הזאת. 

היא צעקה שהיא הולכת להתקשר לבית הספר ולדווח להם על כך. 

היא צעקה שמרגע זה אני לא אצא לה מטווח הראייה, ובאמת כך היה. עד סוף שנת הלימודים ההיא (שבסופה חזרנו לישראל, אולי לא מעט בגלל המקרה זה) היא הייתה מסיעה אותי לבית הספר בבוקר ואוספת אותי בסוף היום - ולא יכולתי להיפגש עם ק' ובעצם לא יכולתי ללכת לבד לשום מקום - מחשש שאנסה להיפגש איתה בסתר - והורי הסיעו אותי והחזירו אותי מכל מקום ומכל פעילות. 

ברור שבתחומי בית הספר עצמו לא הייתה לאמא שלי שליטה עלי, והמשכתי להיות עם ק' בהפסקות ובשיעורים שבהן למדנו יחד בכל רגע אפשרי. אבל מחוץ לבית הספר הופרדנו בכוח. הרגשנו קצת כמו רומיאו ויוליה או טוני ומריה מ"סיפור הפרברים". 

ג' מחזיר אותי לחדר האימון, שואל אותי מה הרגשתי באותם רגעים, כשאמא שלי התפוצצה וצעקה, ואני נזכרת בבור הזה, בריק הזה שמילא לי את בית החזה ואת הבטן - זוכרת את ההבנה שלא הייתי צריכה לספר!!

לא הייתי צריכה לומר כלום. הייתי צריכה להמציא משהו. כאב בטן, מחזור, מבחן מדאיג. כל דבר, רק לא לגלות. 

חרטה עצומה מילאה לי את כל הגוף ואת כל הראש. אבוד לי. אין דרך חזרה. זו היתה התחושה, אלה היו המחשבות. 

וזה לא היה רק בגלל האופן שבו אמא הגיבה. 

באיזשהו מקום אולי חשדתי שהכל הוא סיפור מצוץ מהאצבע, לא אמיתי, ומה עכשיו פתאום לערב את בית הספר, את הוריה של ק' (שגם אם לא היכו אותה, די ברור היה לי שהבית לא ממש טוב ומיטיב). התחננתי בפני אמא שלא תפנה אל בית הספר, ומשום מה היא בסוף התרצתה והסכימה. 

אבל ההפרדה ביני לבין החברה האהובה, זו שנקשרתי אליה רגשית בצורה אובססיבית (ולגמרי לא בריאה) הייתה בלתי הפיכה. 

"אבוד לי, וזה בגללי. בגלל הפה הגדול שלי". זה מה שהרגשתי. 

וכאשר ג' שואל אותי מה הבנתי ממה שקרה, מה הסקתי ממה שקרה וגם מה לדעתי החלטתי בעקבות המקרה הזה - אני מבינה שבאותו הרגע הסקתי שיש למילים כוח עצום, ושברגע שהן יוצאות החוצה לא ניתן למחוק אותן או להחזיר אותן בחזרה. אי אפשר להתחרט. אי אפשר לתקן.

ומה שהחלטתי היה שלמדתי לשתוק. למדתי לעטות פני פוקר, שלא יראו עלי רגשות, שלא יידעו מה עובר עלי. למדתי לא לספר את מה שאני מרגישה. לא לשתף. הסקתי שלחשוף את הרגשות שלי זה מסוכן. זה גורר אחריו צעקות מפחידות והתנהגות מבהילה, ותמיד תמיד יש השלכות הרסניות בלתי הפיכות. 

זה נולד אז אבל זה המשיך להתפתח עם השנים. שנים אחרי המקרה הזה לא הצלחתי לבכות בכלל. ולא הראיתי רגשות. 

נזכרתי שכמה שנים אחר כך, כאשר אחי נפצע כשמישהו זרק תרסיס לתוך מדורה, הוא חזר הביתה מלא כוויות והורי טסו איתו למיון - אני הייתי גמורה מדאגה בפנים, אבל לא ראו עלי כלום. אמא שלי עוד באה אלי אחר כך בטענות שנותרתי אדישה בפני מה שקרה לו. שלא היה לי אכפת. היא לא ראתה איך, ברגע שהם יצאו מהבית למיון, התמוטטתי בכניסה לבית ונשארתי שם מאובנת עד שהם חזרו והתברר שהוא אמנם עם כוויות בפנים ובידיים אבל הוא יהיה בסדר. 

והמאמן מבקש ממני להפעיל את הילדה שהייתי אז, בגיל 13, כאשר אמא מתפרצת עלי ואני נבהלת ומרגישה את החרטה העמוקה על המילים שנפלטו ממני בעל כורחי. 

"את לא יכולה לשנות את מה שהיה," הוא מזכיר לי, "אבל יש לך קול ויש לך כוחות, ואת יכולה לומר ולעשות כל מה שאת רוצה" הוא מנחה אותי. 
"אני לא יכולה לשנות?" אני שואלת, למרות שאני יודעת שככה עובד תרגיל "הילד הפעיל" באימון סאטיה. 

והוא לא נבהל מהשאלה שלי ושואל אותי, "נניח שכן היית יכולה לשנות משהו - מה היית משנה?"

ואני מייד אומרת ללא היסוס, "לא הייתי מספרת". עד כדי חזקה החוויה, החרטה. עד כדי כך נוכחת ההבנה שאסור לספר לאמא שלי שום דבר כזה, שהתגובות שלה הן ממש לא מה שהייתי צריכה בסיטואציה הזאת. "לא הייתי מספרת, הייתי ממציאה משהו, משהו שיסביר מדוע אני עצובה, מדוע אני במצוקה, שקר כלשהו -  כמו שלמדתי לעשות בהמשך". 

אבל אני בכל זאת חוזרת לתרגיל כפי שהוא במקור, ומבינה שהייתי פשוט מדברת אל אמא ואומרת לה: "למה את מתפרצת ככה? למה את מבהילה אותי? את רואה בעצמך שקשה לי, שאני מפוחדת ועצובה. נכון שגם את נבהלת, נלחצת נורא. זה ברור.  אבל עומדת מולך ילדה בת 13, ובמקום להרגיע אותי, במקום לחבק אותי, במקום לתקף את איך שאני מרגישה, במקום לשאול אותי שאלות ברוגע, במקום לברר איתי מה באמת קורה, להציע לי אולי בעצמי לדבר עם בית הספר או לפנות להורים של ק' - את מתנפלת עלי. כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר. אני לא מרגישה שאני יכולה לספר לך דברים. אני לא מרגישה שאת בעדי. שאת אוזן קשבת. שמחכה לי חיבוק מנחם אצלך. קשה לי. יש לי חברה שאני מאד מאד אוהבת, אפילו חושבת שאני מאוהבת בה, בקטע רומנטי. גם עם זה יש לי בילבול והתלבטות. והחברה הזאת מלעיטה אותי בסיפורים, שאולי הם אמיתיים ואולי מומצאים. ואין לי עם מי לדבר. אין לי על מי לסמוך. אני מנסה לשתף אותך, ואת מתקיפה אותי". 

וברור שמהר מאד הבנתי כבר אז שק' ממש לא טובה עבורי, ושמאד לא בריא לי להיות חברה שלה. אבל הייתי לבד עם זה. לא יכולתי לבטוח בהורי ולדבר איתם על זה. נאלצתי להתמודד עם זה ולהתגבר על זה בעצמי. לגמרי לבד. 

ושם, ובמקרים אחרים פחות קיצוניים אבל דומים, נבנה והתפתח מנגנון שממשיך להפעיל אותי גם היום. עדיף לא לדבר. עדיף לא לשתף. עדיף לא לומר דברים שאני מרגישה, במיוחד אם אני לא בטוחה לגמרי. עדיף להתבשל עם עצמי. כי לדבר ולשתף זה מסוכן. זה מניב תגובה חריפה וחסרת פרופורציה, וזה גם גורם להשלכות בלתי הפיכות. 

ג' ואני משוחחים על כך שאני בעצם תקועה במנגנון שפיתחתי במקור מול הורי, ספציפית מול אמא שלי, למרות שאין לי שום סיבה לחשוב שגם אחרים יגיבו באותה צורה. 

בלי קשר, בנוסף, נדמה לי שמאז לא העזתי להתקרב עד כדי כך לחברה כלשהי, תמיד אני שומרת על איזשהו מרחק בטחון. 

ועדיין אני פועלת מתוך דפוס שעדיף לשתוק, גם מול T, גם מול ילדיי, גם מול חברים/ות ובני משפחה. ואולי פירוק הזיכרון הזה ישחרר משהו ברמת הגוף, ויאפשר לי להיפתח מעט יותר מול האהובים שלי, מול הקרובים אלי באמת. ימים יגידו. 

אימונים #40 - להרשות לעצמי לקבל תמיכה

 אני יושבת אצל המאמן שלי. חלפו ארבע וחצי שנים מאז שהייתי אצלו לאחרונה. 

אני מספרת על מצבו של T והכל נשפך ממני לחלל החדר. מדברת על הקושי, על התקפי החרדה, על העצב, על הפחד, על הצורך בעזרה. 

אני מדברת על הפחד לאבד את T, על הפחד ש-T יסבול, על הצער מכך ש-T עצוב ומנבא לעצמו שחורות. מדברת על הקושי שהילדים שלנו חווים, ששותפנו - שהוא כמו אח עבור T - חווה. על הכל. 

הוא מקשיב, שואל מעט שאלות, זוכר הכל מהתקופה בה התאמנתי אצלו, ממש כאילו זה היה בשבוע שעבר. 

אני בוכה ואני מדברת ומידי פעם הוא מפנה אותי לגוף ולנשימה ושואל: מה אני חשה? מה קורה בנשימה? 

אני שמה לב שהנשימה כבדה, איטית. שאני כמו מרגישה את דפנות הקנה כאשר האוויר עובר דרכו, והן רגישות למגע האוויר. כאילו הוא סמיך, אפילו מכאיב. 

האוויר שעובר בקנה לח, רווי דמעות. 

מרגישה גם את אזור הסינוסים - לחץ וכאב וגם הוא רווי דמעות.

הוא שואל על מה אני רוצה לדבר כרגע, ואני מבינה שברגע זה אני מתבוססת ברגש אנוכי לגמרי - הפחד שלי לאבד את T, הפחד שלי להישאר לבד בעולם בלעדיו. 

באחת הפעמים שהוא מפנה אותי לתחושות ולנשימה הוא מבקש ממני להתמקד באחת מהתחושות - אני בוחרת באזור החזה, בקנה הנשימה. ואז הוא מבקש שאתן לזכרון לעלות. תמונה או משפט או אירוע שיעלה תוך כדי התמקדות בתחושה. 

אני מרפה, נושמת, שמה לב שוב לכבדות של הנשימה, לאיטיות. לא מנסה לנשום באופן מאולץ, פשוט שמה לב לאוויר שנכנס ויוצא. אני מתמקדת בתחושת הכאב והרגישות של דפנות הקנה, ולא חושבת על שום דבר פרט לאוויר שמנסה להיכנס ולצאת משם. 

דקות ארוכות לא עולה שום זיכרון, ואז פתאום אני רואה תמונת ילדות שלכאורה לא קשורה לכלום ושום דבר.

אני ברכב של הורי, יושבת עם אחי הקטן במושב האחורי. אני אולי בת עשר או אחת עשרה אז זה כנראה בארצות הברית. אנחנו נוסעים לאן שהוא, כפי שנסענו פעמים רבות. אחי צעיר ממני בחמש וחצי שנים אז הוא כנראה בן חמש. אין חגורות בטיחות ואין כסא ייעודי כמובן.

כל אחד מאיתנו יושב ליד חלון, ומתנהל בינינו הויכוח הקבוע: אחי פותח את החלון של הרכב, אני מבקשת שיסגור את החלון.

מה שקורה לי כשיש לי רוח על הפנים: אני נחנקת. אני לא יכולה לנשום. 

גם בחוץ כאשר יש רוח חזקה, הנשימה שלי נעתקת. נעצרת. אני שונאת רוח. כשיש רוח על הפנים שלי אני חווה תחושה של מחנק. עד היום. 

אבל כאשר החלון סגור אחי הוא זה שחש מחנק, ובוויכוחים בינינו הוא תמיד מנצח. הורי תמיד מצדדים בו ובמה שהוא רוצה או צריך - וזה מה שקובע. במקרה הזה אני לא יודעת אם זה משום שהוא הקטן ותמיד ויתרנו לו, או משום שזה נשמע להם יותר הגיוני לפתוח חלון - אבל אני נותרת תמיד בנסיעות האלה מנסה להתמודד עם הרוח בפנים ועם תחושת המחנק.

המאמן שלי ממתין, מאפשר לי לחוות את הזיכרון ואת התחושות המתלוות אליו. 

מבקש מעט יותר פרטים - האם אני אומרת משהו לאחי או להורי, מה הם עונים. עולים לי זכרונות נוספים שקשורים לרוח ותחושת חנק - סערות בילדות הרחוקה יותר בירושלים, רוחות עזות בקליפורניה בעיקר בתקופות של רעידות אדמה. רוחות שיכולתי ממש להישען עליהן ולא ליפול, מרוב שהיו עוצמתיות. תחושת החנק שלי בהווה, בחדר האימון, מתגברת. 

וכעת המאמן מבקש ממני לגשת לילדה אמפי שם באוטו, זו שהרוח נושבת על פניה וגורמת לה לתחושת מחנק - ופשוט לנסות להרגיע אותה. לומר או לעשות משהו שירגיע אותה. וכמו שקורה הרבה פעמים גם למתאמנים שלי כאשר אני מבקשת מהם בקשה דומה, האינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט לפתור לה את הבעייה. כיום כאשר יש לי רוח בפנים ואין לי אפשרות להמנע ממנה (כמו לכבות מאוורר, למשל, או לסגור חלון) אני יודעת שאם אני שמה מטפחת או צעיף (או מסיכת קורונה 😉) על הפה ועל האף זה מנטרל את הרוח המתקיפה את פני ומעלים את תחושת החנק. 

אבל ג' מזכיר לי שכאשר מפעילים בעת פירוק זיכרון את "המבוגר המיטיב" לא פותרים שום דבר, רק עושים או אומרים את מה שהילדה צריכה לשמוע כדי להרגיע אותה. 

אני נושמת עמוק ומתקרבת אל הילדה שהייתי ומחבקת אותה ואומרת לה "אני כאן. אני מבינה איך את מרגישה. אני רואה את הקושי שלך. המחנק שאת מרגישה הוא אמיתי. אני רואה שאף אחד לא מקשיב למצוקה שלך. אני רואה שהצורך של אחיך תופס מקום ראשון בעיני הורייך". אני פשוט נותנת תוקף לתחושות שלה, לקושי שלה. לחוסר האונים שלה. אני נותנת לה להבין שהיא לא לבד. 

וקורה משהו מוזר, כי בו בזמן בעת שאני מנסה להרגיע אותה, אותי, היא/אני הילדה לא מאמינה לדברי ההרגעה. לא מקבלת. זה לא מספיק לה. זה לא מה שהיא צריכה. זה קורה לפעמים באימון - הילדה במצוקה כה גדולה והמבוגרת המיטיבה שמנסה להרגיע יותר מדי מזדהה עם המצוקה הזאת, ולמרות שאני מתכוונת כל מילה שאני אומרת - היא לא משתכנעת. 

והמאמן ג' מציע להפעיל את הילדה, לתת לה כוחות ולאפשר לה לעשות ולהגיד ממש כל מה שעולה על דעתה, כל מה שבזמן אמת היא לא היתה מסוגלת לעשות או לומר. 

וברגע הראשון אני מנסה להטיח בהורי שזה לא פייר, ושהם תמיד מוותרים לאחי, ושהם לא מבינים כמה קשה לי כשיש לי רוח בפנים ואני לא מצליחה לנשום. אבל אז אני מבינה שאין טעם. הם לא הבינו זאת אז והאמת היא שהם לא מבינים זאת עד היום. עד היום הם חיים באמונה שאני אהיה בסדר, אני אסתדר, ולאחי צריך לדאוג. הוא המסכן, הוא זה שצריך לגונן עליו, לטפח, לשמור. 

ואני יושבת שם בחדר האימון ובו בזמן במכונית הנוסעת בילדותי, הרוח עוצרת את הנשימה שלי, והתיסכול שוטף אותי. ופתאום אני יודעת מה אני הילדה רוצה לעשות. אני מסתובבת אל אחי, מתכופפת ומחבקת אותו וטומנת את פני בחזה הקטן שלו, וכך מגוננת על עצמי מפני הרוח. 

אני נזכרת איך בלילות לפעמים כשיש לי חלום רע ואני מפחדת, והורי לא מאפשרים לי להיכנס איתם למיטה, אני זוחלת לתוך מיטתו ומחבקת אותו ונרדמת. הוא אפילו לא מתעורר, לא יודע שאני שם, אבל הנוכחות הקטנה שלו לידי מרגיעה אותי. 

הוא לא אשם שהוא צריך חלון פתוח כדי לנשום ולא עליו אני כועסת. 

ובחזרה בחדר האימון ג' שואל אותי מה קורה בגוף, ומה קורה עם הנשימה. 

אני מרגישה שתחושת החנק נעלמת והרגישות והכאב בדפנות קנה הנשימה שלי נרגעים מעט. אני מרגישה שהנשימה שלי עמוקה יותר, מגיעה עמוק יותר לאזור הסרעפת והבטן, וכמות הדמעות המרוות את האוויר שאני נושמת פוחתת מעט. 

אני נושמת, ואחרי זמן מה של שהייה, המאמן שואל אותי אם אני מבינה את ההקשר בין מה שדיברתי עליו לבין הזיכרון שעלה. 

ואני מנסה לראות מה אני מבינה מתוך הזכרון הזה שעלה משום מקום. 

אני מבינה ש-T הוא החמצן שלי. שהתחושה שלי, עד כמה שהיא אולי לא מציאותית ולא אובייקטיבית, היא שבלעדיו אני נחנקת, לא יכולה לנשום. 

וכשאני מבינה את זה מתעורר בי כעס גדול ועצב גדול, כי שנים חייתי איתו ולצידו אבל בתחושה של עצמאות, בתחושה שאני צריכה להסתדר לבד, שאני לא יכולה לסמוך עליו ושאני חייבת לסמוך רק על עצמי. כל השנים בהן הוא השקיע את עצמו בעבודה, בחלקן שנים בהן אני גם הייתי המפרנסת העיקרית והוא בנה את העסק שלו ונפל ובנה ונפל שוב - אני הייתי העוגן, אני הייתי חוף המבטחים. אני ניהלתי את הבית ואני גידלתי את הילדים. אני שמרתי על הקשר עם המשפחה שלו ואני טיפחתי את הקשרים החברתיים שלנו - אני עשיתי הכל והוא נכנס ויצא מחיינו ככל שהתאפשר אבל לא הזדקקתי לו. או שלא חשבתי שאני זקוקה לו. 

אבל בעשרים השנים האחרונות החל שינוי ב-T וביחסים בינינו, ולאט לאט ובהדרגה לא רק שהתקרבנו ולא רק שהוא הפנה את מלוא תשומת הלב והאנרגיה שלו אלי ואל הילדים ואל הבית והמשפחה....הוא הפך לעמוד התווך שלנו. למדתי להישען עליו ולסמוך עליו ולפעול ביחד מתוך פתיחות מלאה ושיתוף מלא - ועכשיו .....טוב, עכשיו הוא החמצן שלי. עכשיו אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיו. לא רוצה לדמיין את עצמי בלעדיו. 

וזה לא שלא אסתדר, כנראה שאסתדר. אבל אני לא רוצה. לא רוצה לאבד אותו. זה כואב מדי. זה שואב את האוויר מריאותי לחשוב על זה. 

אבל עלו עוד דברים מתוך הזיכרון הזה. 

למשל, מציע המאמן שלי, שאין תוקף לקושי שלי, למצוקה שלי. בזיכרון אלה הורי ששמים את מצוקתו של אחי במקום הראשון וזו שלי לא יכולה לבוא לידי ביטוי. בחיים - הוא אומר - זו אני עצמי שלא מאפשרת לעצמי לקבל תמיכה בתקופה הזאת, ששמה את T ואת המחלה שלו ואת הסבל שלו במקום הראשון. 

"אני כאן, לא?" אני מטיחה בג', "באתי לקבל עזרה". והוא מחייך ומהנהן בחמלה רבה, בחיבה רבה, ואומר - "כן. מעל לחמישה חודשים אחרי שכל המצב הזה התחיל". ואני לוקחת עוד נשימה עמוקה. הקנה כמעט לא מורגש, האוויר נכנס ויוצא ללא הפרעה. "אפילו הטיפות שאת לוקחת כדי להרגיע את החרדה, נועדו לכך שתוכלי לתפקד ולתמוך ב-T ולא להסב אלייך את תשומת הלב". 

ואני יודעת שבסך הכל אני כן נעזרת. אני מדברת עם חברות, ואני נעזרת בשותפנו ושריתה, שברור לי שהם יהיו שם בשבילי ולצידי בכל צעד ושעל של הדרך. זה נכון שאני מגוננת על הילדים, מבינה את הפחד שלהם ואת הכאב שלהם ומנסה לא להפיל עליהם את זה שלי. אני גם מגוננת על הורי, מקפידה להיות "גיבורה" כשאני מדברת איתם. אבל זה לא רק כדי לגונן עליהם, זה גם כי אני לא מסוגלת להיעזר בהם רגשית, במקרה הצורך. 

אני יודעת שגיסתי ואחי גם הם כאן בשבילי ותומכים ויעשו הכל כדי לתמוך ולעזור. אבל גם עליהם אני מגוננת (מתוך הרגל?) וכשגיסתי אמרה שתיקח יום מחלה כדי להיות איתי ביום הניתוח של T אמרתי לה שאין צורך. 

ובכלל, כשאני חושבת על הניתוח וכל האשפוזים והבדיקות הגאסטרוסקופיות ש-T עבר בחודשים האחרונים - ומבינה שישבתי לבד בחדרי ההמתנה (הקפואים), לבד כל יום ליד מיטתו במחלה בימי האשפוז. לא העליתי על דעתי שאני עצמי זקוקה לתמיכה. חשבתי רק על T. וכשהתחילו התקפי החרדה, חיפשתי איך להיפטר מהם, ומהר. כדי שאוכל להמשיך לתפרד.

"כן", מחייך ג' לקראת סיום האימון. "נראה לי שהזיכרון הזה הוא די אחד לאחד עם המציאות". ואז הוא שואל איך אני יוצאת מכאן, ואני מרגישה שעדיין יש מעט תחושות בקנה ובגרון ובסינוסים אבל הנשימה זורמת באופן חופשי. עדיין יש דמעות...אבל משהו בכל זאת מעט נרגע. ואני יודעת שהגוף המשיך לעבוד אחרי שיצאתי משם. 

עדכוני השבוע

בשלישי באמת נפגשנו בערב עם 'שותפנו', שריתה וגם חבר/עובד לשעבר שלהם. במקור שריתה הזמינה לנו שולחן בחוץ באיזה בר יין חדש ביישוב סמוך, אבל ביום שלישי ירד כאן גשם ובדיוק לפני שעמדנו לצאת, הבנו שלא יהיה לנו נעים להסתופף בחוץ תחת איזו שמשיה ולקוות לטוב. אז אחרי ששריתה בדקה והבינה שאין להם מקומות ישיבה פנויים בפנים, העתקנו את הזמנתנו לבר/מסעדה ביישוב שלהם, וזה היה ממש נחמד - גם אם רועש. אני מבינה שרוצים "אווירה" ושמים מוסיקת רקע, אני באמת מבינה. אבל רמת הווליום במקום הזה היא כזאת, שאנשים כמו T, שסובל מעט מקשיי שמיעה, בקושי הצליחו לשמוע זה את זה, והאחרים התאמצו לצעוק ולהקשיב. אני צריכה לדבר על זה עם שריתה, לגרום לה להבין שאם רוצים לשבת ולדבר, צריך למצוא מקומות מעט יותר שקטים. 

בכל מקרה היה טוב להיפגש, והחבר/עובד לשעבר הגיע במיוחד אחרי ששמע את מצבו של T ורצה לחזק אותו לקראת הבאות. 

למחר היה לנו ביקור אצל 'רופאהחדשה', שכרגע העברנו אותה שנינו להיות "הרופאה שלי" במכבי. חייבת לומר שהיינו מאד מרוצים מהרופאה הקודמת עד לשנה האחרונה, בה היא פשוט התנתקה, פחות תיפקדה, פחות נענתה לפניות - ודווקא כשהיינו זקוקים לה יותר מתמיד - וגם כאשר נענתה, לא ממש שיתפה פעולה עם בקשותינו. לדוגמא הזכרתי כאן או בתגובות שביקשנו בדיקה חוזרת של סמנים לסרטן בדם שבוצעה לפני זמן מה בבית חולים, והיא סירבה בטענה שלא עושים את הבדיקה הזאת לפני שיש אבחנה ומחפשים גרורות. נו, באמת. 

בכל מקרה הרי 'רופאהחדשה' כבר עשתה עלי רושם מצוין בביקורים שלי אצל בספטמבר לפני הנסיעה, וגם קיבלנו עליה חוות דעת מצוינות מאחיינית של שריתה, שעשתה אצלה התמחות כשלמדה רפואה. 

כמקווה וכצפוי 'רופאהחדשה' שיתפה פעולה עם כל הבדיקות שביקשנו ממנה, וגם האיצה בנו בכל זאת לקבל חוות דעת שנייה לפני שהולכים לניתוח כזה גדול. 

אז T עשה, בנוסף לספירת דם ותפקודי כבד, גם בדיקת סמנים בדם לסרטן באזורים החשודים (כבד, לבלב, מרה) וגם בדיקה לאבחון תסמונת בשם IGg4 - (ותודה רבה לשוקי על המידע ועל הקישורים) שמסתבר שאמנם היא נדירה מאד אבל נוטה "להתחפש" לגידולים סרטניים באיברים שונים בגוף. כאשר שאלנו את הפרופסור על התסמונת הזאת הוא אמר שהיא מאד נדירה ושהתמונה שמתקבלת לא תואמת אותה אבל הציע לנו לבקש את הבדיקה מרופאת קופת חולים, וכך עשינו. ייקח כמה ימים לקבל תשובה, אבל גם אם זה ייצא שלילי - לפחות נדע שבדקנו גם את זה. 

בינתיים בדיקת הסמנים לסרטן חזרה שלילית, בכל מקרה, כמו שחזרה ביולי בבית החולים. 

התקבלו בינתיים תוצאות זמניות של ספירת הדם ותפקודי הכבד אבל מה שבינתיים הגיע נראה מצוין ממש. אנחנו יודעים שבכל מקרה נוכחותו של הסטנט בצינור המרה מעוות מעט את התוצאות לכאן ולכאן (כלומר מצד אחד לעיתים גורם לדלקת מקומית, אבל בסך הכל שומר על זרימה והעדר חסימות). 

T שעה לעצתה של 'רופאהחדשה' ועוד באותו היום קבע תור לחוות דעת שנייה אצל מנהל מחלקה בבית חולים מקביל (אחד מחמשת המומחים בארץ - ותודה גם לקוץ בתחת), שאף קיבל אותנו מהיום למחר וישב איתנו שעה ארוכה, עבר על החומר, שאל שאלות, והסביר באופן נרחב וברור מדוע בכלל הפרופסור שלנו רוצה ללכת בשלב הזה לניתוח, מדוע הניתוח כולל את מה שהוא כולל, ומה אפשר וכדאי לעשות בכל זאת לפני שהולכים לניתוח.

הוא גם הסביר שגם אם נדחה את הניתוח עכשיו בחודש, אנחנו לא מסתכנים. הוא רוצה קודם לקבל את הדיסקים של ה-MRI ושל ה-CT (ולא רק להסתמך כמובן על מה שכתוב במכתבי הסיכום של איכילוב או בפענוח של הרדיולוג), לעיין בהם בעצמו, אבל שהוא היה מחכה חודש ועושה MRI חוזר כדי לראות אם חלה הגדלה נוספת של הממצא החשוד או אולי תחול הקטנה (אם זו דלקת למשל, ייתכן שזה יקטן). לטענתו לו היה מדובר בנגע ממאיר שמשתולל וגדל במהירות, גם מועד הניתוח הנוכחי כבר היה נחשב מאוחר מדי, ומייד הוסיף - אני לא חושב שזה המצב אצלך. 

הוא ביקש שנעשה את הבדיקה לאבחון IGG4 מייד כשהתיישבנו, ועל כך הוא קיבל מאיתנו נקודות בונוס. סיפרנו לו שבדיוק בבוקר נלקח דם למטרה זו. 

בנוסף הוא אמר שממה שהוא רואה את T, את מצבו הגופני ואת בדיקות הדם שלו - הוא יעבור בשלום את הניתוח, והוסיף "בידיים טובות תעבור את הניתוח בשלום" - וכאן לי ול-T היתה פרשנות שונה לגבי המשפט הזה. T מרגיש שהוא לא מפרגן לפרופסור, ואני הרגשתי שדווקא כן. בכל מקרה הפרופסור יותר וותיק ומנוסה ממנו, למרות שהוא נחשב כנראה המומחה השני ברמתו בתחום הזה בארץ. 

לגבי השאלה מדוע הולכים לניתוח כזה כאשר בעצם אין אבחנה ברורה - הוא הסביר שהסכנה מגידול ממאיר באיברים האלה כל כך גדולה, שמעדיפים בארץ לנתח ולהסיר גם אם בסוף יתברר שלא מדובר בסרטן מאשר לחכות ולהצטער אחר כך. הוא אמר שיש איזה אבסורד בעניין, שלמשל לא מאשרים בשום אופן לעשות טיפול כימותרפי לטיפול בסרטן שלא אובחן לבטח, אבל כן מאשרים ניתוח. 

הוא הסביר שוב את מהלך הניתוח, ואת הסיבה מדוע נכרתים האיברים השונים ומתבצע חיבור מחדש - זה נובע בעיקר ממבנה וצפיפות האיברים באזור הזה, כלי דם ועוד גורמים שאת חלקם התקשיתי להבין. 

בכל מקרה סוכם שנחזור אליו עם הדיסקים של הדימות ועם התשובה של בדיקת הדם IGG4 - ואז נראה. בסך הכל היינו מאד מרוצים שהלכנו אליו, למרות שאני חייבת לציין שלמרות ששנינו ישבנו יחד בחדר - T שמע דברים אחרים לגמרי ממה שאני שמעתי. 

מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני שמעתי את כל מה שכתבתי כאן, והוא שמע בעיקר שאולי אין טעם לעשות את הניתוח כי אם זה סרטן אז זה אבוד ממילא. למשל. 

טוב, נעזוב את זה כרגע.

מה שעוד קרה השבוע הוא מה שלא קרה: לא חזר אלי הפסיכולוג שפניתי אליו ואמר שיחזור אלי ביום שני, כשיידע מתי מתפנה לו שעת טיפול. כשהוא לא חזר אלי גם ביום שלישי, התלבטתי אם ליצור איתו קשר או לא ובסוף החלטתי דווקא לפנות לג' - המאמן שלי. לא ביקשתי מייד לחזור להתאמן אלא ביקשתי לשוחח ולהתייעץ. סיפרתי לו בקצרה מה קורה איתי כרגע ומדוע אני מחפשת טיפול או אימון, והוא אמר שני דברים שהרגשתי מייד שהם נכונים.

הראשון היה שהוא יודע שאני בסך הכל יודעת לעשות את העבודה הפנימית בעצמי, ושלדעתו מספיקות פגישות ספורות שבהן אוכל לשחרר כמה דברים, אין צורך להיכנס כרגע לאימון/טיפול ממושך. 

הדבר השני שהוא אמר היה שהיתרון בעבודה איתו הוא שיש כבר מערכת יחסים, יש היכרות מעמיקה, אין צורך בהקדמות ובהסברים - אפשר לצלול מייד פנימה. 

וכך היה. הגעתי אליו וזה היה קצת כמו לחזור הביתה. היה טוב. היה ממש טוב. אולי באמת אקדיש פוסט לאימון הזה, כפי שהייתי עושה אז בתקופה שהתאמנתי. קבעתי איתו שוב בשבוע הקרוב. 

מייד אחרי האימון היה לי תור לטיפול אצל 'שנטי'. היא עשתה לי בעיקר טיפול חיזוק - כרגיל חציו טווינה וחציו דיקור. בקיצור - טיפלתי בעצמי השבוע. 

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו לצאת לטיול של יומיים בצפון עם המשפחה של בתי. במקור חתני חשב על סוף שבוע אבל בתי אמר שיש לה הרבה יותר מדי עבודה בקליניקה בששי והיא מעדיפה לנסוע באמצע השבוע. אמא שלי הרימה גבה כששמעה שמוציאים את הנכדים מבית הספר ליומיים אבל נראה לי שתלמידים טובים כמוהם לא יתקשו להשלים את החומר, והרי הם הפסידו כל כך הרבה ימי לימוד בשנה וחצי האחרונות, שעוד יומיים איכות עם כל המשפחה פלוס סבא וסבתא לא יגרמו יותר מדי נזק. אז T לקח על עצמו להזמין צימר בצפון - מה שאגב לא היה קל בכלל. לא סופ"ש ולא חגים ולא קיץ ובכל זאת רובם היו מלאים או פשוט סרבו לתת לנו חדרים "רק ללילה אחד". רובם גם היו יקרים בטירוף אבל T מצא (כמובן) מקום שנראה נורמלי ועלה נורמלי - אדווח כשנחזור. 

בששי היה לנו אירוע יום הולדת של קרובת משפחה רחוקה, ולמרות שקיטרנו איך לקחו לנו את השנ"צ בסופו של דבר היה יפה ומרגש. בכל זאת הספקנו לנמנם כשעה כשחזרנו ו-T עוד הספיק לארגן ארוחת ערב (הורי לא הגיעו, הם היו תשושים מהאירוע, שבו גם הם השתתפו) לשמחתם של הנכדים, בתי וחתני. 

אכלנו דגים (בר ים בתיבול מושלם) ותוספת מנגולד טעימה וסלט ענק - סוף סוף לא היה ל-T זמן להכין יותר מדי דברים, וכולם נהנו. הילדים קיבלו שניצל ואורז, אבל גם אכלו מהדג לשמחתנו. 

היה ממש כיף להיות ביחד, ושוב לקחתי את שרי לחדר אחר ולקחתי איתי גם את הגדולים כדי לאפשר ל-T לעדכן את בתי ואת חתני לגבי מה שאמר הרופא "החלופי", כפי שאני מכנה אותו בחצי חיוך. שרי היתה מתוקה כמו סוכריה וראיתי שהיא כבר ממש קשורה אלי וממש מרגישה אצלנו בבית. היא מפטפטת בלי הרף, עם המון שיבושים מתוקים, לא את הכל אפשר להבין אבל הידע שלה וההבנה ואוצר המלים פשוט גדל מעריכית, כמו שאומרים. 

אחרי הארוחה קילחנו אותה והלבשנו אותה בפיג'מה, וכשהם הלכו נכנסנו - גם אנחנו וגם הנכדים - מיד למיטות והלכנו לישון מוקדם. בבוקר הם קמו מוקדם, וכשחזרנו מהליכת הבוקר T הכין להם (לבקשתם) וואפל בלגי, וסיימתי להקריא להם את "חוט"ם - אוזן קשבת לכל בעייה" (כלומר חוט"ם 2). 

אחר כך שיחקנו קלפים - "רביעיות" וגם "טאקי", ובסוף "קטאן ג'וניור" שמזמן מזמן לא שיחקנו, ואפילו הספקנו לקפוץ לחנות "הפיראט האדום" בצומת בני דרור (שהתברר שפתוחה בשבת) וקנינו קלפי פוקימון - שזו ההתמכרות הנוכחית (אחרי שנים של "ביי בלייד") של נשמותק וחכמוד. 

מזג האוויר פשוט מושלם, והלוואי שיישאר כך עוד הרבה זמן. 

על בנק היחסים

בראשון אחרי הצהריים היו לי לימודים באימושיין, במסגרת התכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".

המורה שלי, נטלי בן דוד, ילדה (בת) במזל טוב לפני כמה ימים, וידענו מראש שאחת המאמנות הבכירות תחליף אותה.

הפעם היה זה שיעור על "להיות הורים טרנספורמטיביים" - וזה כלל גם מערכות יחסים שלנו עם ילדינו אבל גם שלנו עם הורינו (לא לכולם שם היו ילדים).
מה שאהבתי, ומה שבאופן כללי מוצא חן בעיני בקורס הזה, הוא שלא כולם שם מאמנים כמוני, יש הרבה שרק עברו את תכנית "נקודת מפנה", (אותה אני אגב ממליצה לכל אחד לעבור בלי קשר למצבו או למקצוע שלו), ויש איזו בוסריות נהדרת בקרב חלק ניכר מהמשתתפים. אם אנחנו המאמנים מכירים את החומר ורק מעמיקים עוד יותר את ההבנה ואת הידע, ומגיעים בכל מפגש מחדש לתובנות חדשות, הרי שעבורם חלק מהשיעורים הם חדשים לגמרי, וכאשר עובדים בקבוצות יש בזה משהו חדש ומרגש ומרענן. הבנות בקבוצה איתה עשיתי את התרגילים מאד ריגשו אותי, ונהניתי מאד.

וגם המאמנת שלימדה, ואשר מאד מאד התרגשה מהמעמד וגם אמרה זאת כמובן בגלוי, היתה ממש בסדר.

בין היתר, דיברנו על "הפקדות" ו"משיכות" במערכות יחסים.
"הפקדה" במערכת יחסים היא כמובן מעשים או דיבורים מיטיבים, משהו שתורם לאדם השני ולמערכת היחסים עצמה.
"משיכה" זו פגיעה באחר, פגיעה ביחסים, אמירה או עשייה לא מיטיבה.
לדוגמא - כעס הוא סוג של משיכה.
הקשבה, אהבה, נתינה - הן הפקדות.
דיברנו גם על כך שיש הפקדות ומשיכות קטנות, ויש גדולות מאד. ושייתכן, שאחרי חיים שלמים של הפקדות מתבצעת פתאום משיכה כל כך גדולה שזה מכניס את "בנק" היחסים למינוס. כמו בגידה למשל.

ובתרגילים בקבוצות התבקשנו לספר על משיכה אחת ועל הפקדה אחת שעשינו במערכת יחסים כלשהי שבחרנו.
וכיון שדיברנו בעיקר על הורים וילדים, חשבתי על הפקדות ומשיכות שעשיתי ביחסים עם ילדיי.
ונזכרתי, שכאשר הם היו ממש קטנים ואני הייתי בלחץ ועייפה כל הזמן, צעקתי המון. צעקתי וטרקתי דלתות ומגירות וארונות ואפילו פעם אחת חלון נשבר מהטריקה החזקה שלי.
זה היה לפני שהתחלתי לעשות עבודה עצמית כלשהי, לפני הטיפול הפסיכולוגי הראשון, לפני כל הסדנאות של ה"ניו אייג'" שעברתי, ההילינג, המדיטציות, וכמובן האימונים שהתחלתי בשלבים מאוחרים יותר.
אני חושבת שאפשר ממש לשים את האצבע על המועד המדויק שבו הפכתי יותר "ידידותית לסביבה", לילדים, ל-T, לחברים ומשפחה, ובראש ובראשונה לעצמי.

בנושא "הפקדה", הבנתי שהייתי מאד קשובה לילדים שלי, גם מהבחינה המעשית של ההקשבה עצמה וגם מהבחינה של התגובות שלי למה שהם אמרו. כלומר, גם הייתי שם, הקשבתי בפועל, נתתי להם להתבטא ולדבר ולשאול כל דבר, ולא היה דבר שאסור לומר או אסור לשאול עליו. וגם מעולם לא הגבתי (לא מילולית ובעיקר לא בשפת גוף) באופן שיגרום להם להימנע בפעם הבא. לא היה דבר שהיה טאבו או אסור, לא היה דבר שהם אמרו או עשו שנתקל במחסום, ברתיעה, בלעג או בביטול.

זו היתה העבודה בקבוצה, וכל אחת (במקרה היינו שלוש בנות) סיפרה על משיכה והפקדה ביחסים בהם בחרה.
ואחר כך הראש שלי המשיך לעבוד, והמשכתי לחשוב על זה, והבנתי שני דברים לגבי המשיכה וההפקדה הספציפית שדיברתי עליהן.

בנושא המשיכה, הבנתי שילדיי לא מסוגלים שיצעקו עליהם או יכעסו עליהם. קשה להם עם זה, לגוף שלהם קשה עם זה. ולמרות שגם הם עברו דרך ועבודה עצמית רבה במשך השנים (ובתי כמובן בטיפולים פסיכולוגיים לאורך רוב תקופת בגרותה מאז גיל ההתבגרות ובעיקר מאז שהתחילה בלימודי הפסיכולוגיה), עדיין קשה לשניהם עם עימותים, קשה להם לחשוב שכועסים עליהם, והם יעשו הרבה כדי להימנע מזה. ואני יודעת שידי במעל, ואני מצערת על כך מאד, ואין מה לעשות עם זה. עכשיו זה באמת עליהם ועל העבודה העצמית שלהם עם עצמם.

ובנושא ההפקדה - אני מבינה שבזכות ההקשבה האמיתית שלי, לא היה דבר שהם לא באו אלי איתו. לא היה נושא שהם חששו או נמנעו מלהעלות בפני. וזה כך עד היום. הם משתפים, מספרים, מתייעצים. והם יודעים שלא יהיה שיפוט, לא תהיה בושה ולא יהיה כעס או לעג. ועל זה אני מאד מאד מאושרת.

ובסיכום הגדול נראה לי ש"בנק" היחסים שלי עם ילדיי (וגם עם אחרים אבל כרגע חושבת על ילדיי) נמצא בפלוס כבר הרבה מאד שנים, וגם אם פה ושם היו או עדיין יש משיכות הן קטנות יותר מההפקדות. וטוב לי עם זה. 

מה ניש?

מידי פעם אני מקבלת הודעה מהמאמן שלי, לשעבר.

בדרך כלל אני יודעת שזו הודעה בתפוצת נאטו - ממליץ על קורס או כנס של אימושיין, נותן טיפ כזה או אחר למאמנים לגבי איך להתנהל בחודשי החופשה בקיץ, מבשר על שירות חדש כזה או אחר שהוא נותן.

בדרך כלל אני לא מגיבה, אם זו הודעה כזאת. 

מידי פעם הוא שואל לשלומי, באופן כללי ועדין ולא מנג'ס. 

אני עונה בנימוס, לפעמים בלבביות, אבל לא יוזמת שיחה של ממש. 

אני עוד לא סגורה על איזו מערכת יחסים פוסט-אימונית אני מעוניינת לקיים איתו, אם בכלל.

הרי גם לא הייתי לגמרי סגורה על עצמי אם ארצה לחזור להתאמן אצלו, ואם כן - מעדיפה לשמור על הניקיון של היחסים.

ביוזמתי אני בעיקר מאחלת לו מזל טוב ביום הולדתו, או מספרת לו אם הפניתי אליו מישהו/י לאימון. 

השבוע הוא שלח (לכולם, כנראה) קישור למאמר, אגב מעניין מאד, ב-YNET, בשם "אהבה ומריבה".

המאמר היה באמת מאלף, וכבר הספקתי לספר עליו ולהעביר אותו גם לחברות וגם לחלק ממתאמניי. 

באופן יוצא דופן הודיתי לו, וכתבתי לו שזה מרתק. 

הוא ניצל את ההזדמנות להמשיך את השיחה בכתב: "מה ניש? חשבתי על מאמנת מעולה בשבילך, אם תרצי לחזור להתאמן קלב...." (כלומר קרוב לבית).

משפט קצר, תמים לכאורה, שלא האמנתי כמה הוא שימח אותי.

מבחינתי במשפט הקצר הזה, הוא בעצם אמר לי: "אין לך מה להתלבט, הרי את משוחררת, אני לא מצפה שתחזרי להתאמן אצלי, ולא איעלב אם אשמע שעברת להתאמן אצל מישהו אחר". 

ורק אז הבנתי כמה לא סיפרתי לעצמי שלא נעים לי ממנו בעניין הזה.

וכמה שזה לא רלוונטי, ה"לא נעים" הזה. 

וזה הזכיר לי כמה הוא באמת נקי וריק - במובן של בלי אג'נדה, בלי אחיזות רגשיות. 

מעריכה אותו עכשיו עוד יותר.

אז אם כבר, אז כבר, שאלתי אותו לגבי מאמנת אחרת - מה"מחזור" שלו - שמאמנת ביישוב שמאד קרוב אלי. 

"היא דה בסט" (the best, הכי טובה) הוא ענה לי, "אבל היא בחופשת הריון"......

לא נורא, חשבתי לעצמי, אני ממילא עוד מתבשלת עם החזרה לאימון. וביקשתי את הטלפון שלה.

אין לי מושג למה ה"שיחה בכתב" הזאת שימחה אותי כל כך - אבל היא עשתה לי ממש טוב על הלב.

עד כדי כך טוב שכתבתי לו "תודה רבה, אתקשר אליך בהזדמנות, לשוחח כמו שצריך" והתכוונתי לזה.

"מעולה, התגעגעתי" הוא ענה.

וגם כאן