מרגע שאבא הועבר מחדר טיפול נמרץ (מה שנקרא "מוגברת") לכחדר רגיל במחלקה הפנימית הוא התחיל לדעוך בהתמדה.
ביום הראשון עוד ניתן היה להקים אותו וללכת איתו כמה צעדים, למרות שאת כל השאר - ניקיון, אוכל, צרכים - כבר היו צריכים לעשות עבורו במיטה.
ביום השני בקושי הצליחו להעמיד אותו לדקה על הרגליים. ביום השלישי כבר היה כמו אבן.
וכך גם קוגניטיבית. בהתחלה עוד אפשר היה לשוחח איתו קצת, לעורר בו עניין כלשהו, למרות שלא רצה את הטלפון, למשל, לא כדי להיות בקשר ולא כדי לשמוע את הפודקסטים שלו.
אחר כך הירבה לישון, ומידי פעם לבקש מים או שמיכה או להוריד את השמיכה....
זיהה אותנו כשבאנו, אבל אם דיבר רוב הזמן היה ערבוב בין המציאות להזיות או חלומות.
אחר כך גם זה הפסיק, והוא בעיקר גנח וגנח.
בשבת החליטו לנקז לו נוזלים מהבטן, ולעשות לו עירוי של תרופה מסוימת שמחזקת את הלב - ולשם כך העבירו אותו בחזרה לחדר הטיפול הנמרץ.
שום דבר לא עזר, והיום כבר הבינו שהסוף קרוב. שוחחתי עם הרופא בבוקר, לאחר שביקשתי שיעבירו אותו הבית להוספיס ביתי - והוא הסביר שגם הוא לא במצב לזוז כרגע וגם אין טעם כי הסוף ממש קרוב. כדי להקל עליו התחילו לתת לו אינהלציות של מורפיום כדי להרגיע אותו, ועכשיו אחי וגיסתי שם ואמרו להם שיתחילו לתת לו מורפיום דרך הווריד. כל דבר רק כדי שיסבול פחות, עד שהגוף יוותר סופית.
אמא שלי גמורה, כולנו גמורים. איזו דרך נוראית לסיים את החיים. איזה עוול נגרם לו, בלי כוונה רעה, לפני שבועיים כשעשו לו החייאה...........
