ברביעי קיבלתי הודעה מבתי: האם אפשר שהיא תביא את הנכדים בחמישי בבוקר (במקום רביעי ערב) ושהם יישארו לישון עד יום ששי...?
חשבתי על זה רגע.
T הודיע לי שגם ככה הוא עובד בחמישי, כלומר אני לוקחת אותם לבריכה לבד ומבלה חלק ניכר מהיום איתם לבד.
ואז הם יישארו עד הלילה ויישנו אצלנו, ומה קורה בששי? מתי יבואו לקחת אותם?
האמת? לא התאים לי.
כשהם מגיעים בערב ותוך זמן קצר הולכים לישון, ואז אנחנו מבלים איתם חצי יום - זה כיף ממש. אבל מעייף.
בחמישי גם ככה חתני מגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות (כי בתי עובדת עד הערב באותו היום) - אז גם ככה זה יהיה ארוך יותר מהרגיל.
אמרתי שאני מעדיפה להשאיר את התכנון המקורי, שהם יבואו ברביעי ערב וחתני יגיע מתי שיגיע.
בתי מיד הבינה והסכימה, ואפילו שאלה אם אני מעדיפה שהיא תביא אותם רק בחמישי בבוקר.
הסברתי שאין צורך בכך - אין לנו שום בעייה עם השינה שלהם אצלנו, והם כל כך אוהבים לבוא לישון.
ולנסוע עד אלינו (צפונה) בבוקר כדי להביא אותם, ואז לחזור (דרומה) כדי להגיע לעבודה...........סתם טרטור עבורה.
וכך היה.
הנכדים הגיעו עם חתני בזמן שהתיישבנו לארוחת ערב (אבל הם כבר היו אחרי ארוחה, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים).
בזמן שצפינו איתם ביחד ב"נינג'ה ישראל" ראיתי שהם מתחילים להתעייף, עלינו למעלה והשכבנו אותם במיטות.
"סבתא" הם קראו לי כמה וכמה פעמים דרך האינטקום - פעם כדי לשתות מים ופעם כדי להתחבק עוד פעם....ובסוף נרדמו.
מה זה נרדמו? בבוקר לא רצו להתעורר!
T עבד בחמישי בבוקר, כך שהייתי איתם לבד. אבל לפני שהלך - הכין להם קרפים. ושוקו. איזה סבא חמוד (ומתחשב)!
כשהם התעוררו, נזפו בי גם חכמוד וגם נשמותק על שלא חיכינו בחדר השינה עד שיתעוררו.
שאלתי אם אמא ואבא לא הולכים למטבח ולסלון כאשר הם ישנים עד מאוחר, אבל חכמוד הסביר לי בכובד ראש שאצלם בבית אין קומות, וזה בעצם כל ההבדל.
אמרתי שרצינו לשתות קפה, שסבא רצה להכין להם ארוחת בוקר לפני שיצא לעבודה, שהאינטרקום פתוח והם יכולים לשמוע אותנו ולדבר אלינו באופן חופשי....והם הבינו את ההסבר אבל לא בטוחה שקיבלו אותו.
T הלך ונכדים ואני לקחנו את הזמן שלנו בחמישי בבוקר.
הם כבר מצחצחים שיניים במברשת חשמלית (שהורי הביאו להם באחד הביקורים מארה"ב לפני שנתיים, אבל לקח זמן עד שהתרגלו לדגדוג הזה). שאלתי את נשמותק אם הוא צחצח גם את הלשון, אבל הוא ענה בפסקנות ש"לא, כי זה הורס את חוש הטעם" ולא ניתן היה לשכנע אותו אחרת.
אני מניחה שרופאת השיניים החמודה שלהם כבר תסביר לו באחד הביקורים הבאים את החשיבות של ניקוי הלשון ופנים הלחי.........
הם אכלו ארוחת בוקר וצפו קצת ב"אלווין והצ'יפמנקס" (שאי אפשר לעשות כאשר T בבית כי הקולות של הצ'יפמנקס משגעים אותו), והלכו לשירותים איש איש בתורו.....ואז הודיעו שהם מוכנים לצאת לבריכה.
היה ממש כיף בקאנטרי - מהבריכה הגדולה למגלשות המים ובחזרה, הפסקה לארטיק ושוב לבריכה.
אמנם 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' גם היו שם עם הנכדים שלהם, אבל חכמוד ונשמותק התביישו מהם ולא רצו לשחק או לשחות ביחד. לא הכרחנו, למרות שהם כבר נפגשו בעבר והכירו קצת אלה את אלה.
כשבאנו לרדת למזנון לאכול צהריים, מעדתי בגומה בדשא (למה יש גומה בדשא??? T אומר שאני צריכה לתבוע את הקאנטרי) שלא ראיתי (כי היא היתה מוסתרת על ידי דשא), עיקמתי את הקרסול (הימני הפעם, לשם גיוון) ונפלתי.
נבהלתי נורא וגם כאב לי נורא, וחששתי שעכשיו נקעתי את הקרסול השני, ומה אעשה עכשיו..........
גם נכדים נבהלו, ומייד נצמדו אלי עם חיבוקים וליטופים ו"את בסדר, סבתא" בקולות חלשים.....
'המהנדס', שישב שם בזמן ש'ביוכימיה' היתה עם נכדיהם בבריכה, מיד ניגש לבדוק אם אני בסדר, וכך גם עוד זוג מבוגר שישבו לא רחוק מאיתנו.
אבל באותן דקות ראשונות רק רציתי לשבת ולהתאושש מהנפילה ולבחון את מצב הקרסול.
היו כאבים אבל היה לי ברור מהרגע הראשון שחומרת המצב מופחתת בהרבה מהנקע הקודם.
לאט לאט הם עזרו לי לעמוד, ולשבת עם הרגל למעלה, וכולם נרגעו קצת.....ואז - שוב לאט לאט - ירדתי עם הנכדים לאכול צהריים.
הם כבר היו עייפים, ומייד אחרי הארוחה נסענו הביתה.
יכולתי לנהוג וללכת (עם צליעה קלה) אבל ככל שעבר הזמן הקרסול התחיל לכאוב יותר ויותר.
כרגיל בנסיעה היו לנו שיחות מעניינות מאד.
חכמוד התחיל לומר שהוא יודע איך הוא יקרא לבן שלו, כשייוולד לו. "פְלֵשׁ", הוא אמר בביטחון, אבל אז פתאום חשב על שם אחר: "נִינְגַ'ה". הוא התלבט.
הצעתי שאולי יהיה לו יותר מילד אחד, מסתבר שהוא לא חשב על האופציה הזאת. "כן" אמר בהתלהבות. לילד אחד אקרא פְלֵשׁ ולשני נִינְגַ'ה.
"זה בעייתי" אמר לו נשמותק. "בגן הילדים יהיה לילד בשם נִינְגַ'ה די מביך".
חכמוד לא הבין למה. לדעתי השם נִינְגַ'ה הוא "גְבַרִי" לגמרי. "גַּבְרִי" תיקנתי אותו בעדינות, והוא תיקן את עצמו אבל אחר כך שוב אמר גְבַרִי.
ואז הוא חשב שאולי יהיה לו גם ילד שלישי, אשר יקרא לו "סְקָאר". הבנתי שיש שם כזה במשחק "פורטנייט" שכל הילדים משחקים בו עכשיו. "אבל סְקָאר זו צלקת באנגלית" הסתייגתי בעדינות, אז הוא החליף את שם בנו השלישי ל"בַּרָק".
"איך אתה רוצה לקרוא לילדים שלך, נשמותק?" ניסיתי לערב את נכדי הצעיר בשיחה.
תשובתו הפתיעה אותי.
"לי לא יוולדו ילדים כי אני לא רוצה להתחתן. אני אבחר ילד מבית היתומים".
חייבת לומר שנשארתי פעורת פה.
חכמוד התחיל לשכנע אותו שהוא לא חייב להתחתן כדי להוליד ילדים.
"אתה יכול לבקש מחברה או ידידה שתעשה לך ילד, וזהו, אחרי זה אתם לא חייבים להיות ביחד".
הזכרתי לעצמי שמדובר בילדים בני שבע ושש.
"חוץ מזה", המשיך חכמוד, "ילדים בבית היתומים הם מסכנים ולא כדאי לך לקחת משם ילד".
אבל נשמותק נותר בשלו.
"אז איך תקרא לו?" שאל חכמוד.
"יהיה לו כבר שם" הסביר נכדי הצעיר.
"אז אתה מתכוון לאמץ ילד גדול? לא תינוק?" שאלתי אותו.
"כן" ענה בביטחון, "אבל רק ילד שמתנהג יפה". חייכתי לעצמי, והצעתי לו שגם אם הוא יאמץ ילד שלא מתנהג יפה, כי היו לו חיים קשים ולא היו לו הורים, מרגע שהוא ייאמץ אותו, הוא יוכל לחנך אותו ולהעניק לו חום ואהבה ואז הוא יתחיל להתנהג יפה.
"לא" הוא ענה בפסקנות, "אני אקח רק ילד שכבר מתנהג יפה".
שאלתי את נשמותק למה הוא בעצם לא רוצה להתחתן, והוא אמר שכל הקהל (בחתונה) שיסתכל עליו יביך אותו יותר מדי.
ניסיתי להגיד שאפשר להתחתן גם בלי קהל גדול אבל הוא פסק "לא רוצה לדבר על זה יותר" וכבר הגענו הביתה ולקחתי אותם למקלחת.
אחרי שהם התקלחו והתלבשו אני התקלחתי, והם השתוללו להם בחדר (מאיפה היתה להם אנרגיה? לא ברור), וכש-T הגיע הביתה יצאנו כולנו לסופר - ולפני כן לדירה של הורי בדיור המוגן כדי לחבר את התנור החדש (שהגיע ללא תקע אז לא יכולנו לבדוק אם הוא תקין).
זו היתה הפעם הראשונה שמישהו (חוץ מאיתנו) ראה את הדירה של הורי, ונכדיי מאד התלהבו ממנה. הם רצו מחדר לחדר, מדליקים ומכבים אורות ומאווררי תקרה, פותחים וסוגרים ארונות ואת המקרר.....
וכשהורי התקשרו אחרי כן (לאחל לנו יום נישואים שמח - שכחנו מזה לגמרי, היה לנו יום נישואים 39 ביום חמישי!) חכמוד הודיע להם ש"הבית הפרטי שלכם בבית אבות ממש מגניב".
חתני הגיע לאסוף אותם בדיוק כשחזרנו מהסופר, ועזר לנו לפרוק את המצרכים מהאוטו. בשלב זה הקרסול כבר ממש כאב, ואחרי שהם הלכו התיישבתי עם קרח על הרגל המורמת.........
כמעט הסתיימה לה קייטנת סבא וסבתא - בראשון בתי תביא אותם לשעות ספורות בלבד - ואפשר לסכם שהיה כיף גם אם מעייף.......
ולגבי הקרסול.......ימים יגידו.
חשבתי על זה רגע.
T הודיע לי שגם ככה הוא עובד בחמישי, כלומר אני לוקחת אותם לבריכה לבד ומבלה חלק ניכר מהיום איתם לבד.
ואז הם יישארו עד הלילה ויישנו אצלנו, ומה קורה בששי? מתי יבואו לקחת אותם?
האמת? לא התאים לי.
כשהם מגיעים בערב ותוך זמן קצר הולכים לישון, ואז אנחנו מבלים איתם חצי יום - זה כיף ממש. אבל מעייף.
בחמישי גם ככה חתני מגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות (כי בתי עובדת עד הערב באותו היום) - אז גם ככה זה יהיה ארוך יותר מהרגיל.
אמרתי שאני מעדיפה להשאיר את התכנון המקורי, שהם יבואו ברביעי ערב וחתני יגיע מתי שיגיע.
בתי מיד הבינה והסכימה, ואפילו שאלה אם אני מעדיפה שהיא תביא אותם רק בחמישי בבוקר.
הסברתי שאין צורך בכך - אין לנו שום בעייה עם השינה שלהם אצלנו, והם כל כך אוהבים לבוא לישון.
ולנסוע עד אלינו (צפונה) בבוקר כדי להביא אותם, ואז לחזור (דרומה) כדי להגיע לעבודה...........סתם טרטור עבורה.
וכך היה.
הנכדים הגיעו עם חתני בזמן שהתיישבנו לארוחת ערב (אבל הם כבר היו אחרי ארוחה, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים).
בזמן שצפינו איתם ביחד ב"נינג'ה ישראל" ראיתי שהם מתחילים להתעייף, עלינו למעלה והשכבנו אותם במיטות.
"סבתא" הם קראו לי כמה וכמה פעמים דרך האינטקום - פעם כדי לשתות מים ופעם כדי להתחבק עוד פעם....ובסוף נרדמו.
מה זה נרדמו? בבוקר לא רצו להתעורר!
T עבד בחמישי בבוקר, כך שהייתי איתם לבד. אבל לפני שהלך - הכין להם קרפים. ושוקו. איזה סבא חמוד (ומתחשב)!
כשהם התעוררו, נזפו בי גם חכמוד וגם נשמותק על שלא חיכינו בחדר השינה עד שיתעוררו.
שאלתי אם אמא ואבא לא הולכים למטבח ולסלון כאשר הם ישנים עד מאוחר, אבל חכמוד הסביר לי בכובד ראש שאצלם בבית אין קומות, וזה בעצם כל ההבדל.
אמרתי שרצינו לשתות קפה, שסבא רצה להכין להם ארוחת בוקר לפני שיצא לעבודה, שהאינטרקום פתוח והם יכולים לשמוע אותנו ולדבר אלינו באופן חופשי....והם הבינו את ההסבר אבל לא בטוחה שקיבלו אותו.
T הלך ונכדים ואני לקחנו את הזמן שלנו בחמישי בבוקר.
הם כבר מצחצחים שיניים במברשת חשמלית (שהורי הביאו להם באחד הביקורים מארה"ב לפני שנתיים, אבל לקח זמן עד שהתרגלו לדגדוג הזה). שאלתי את נשמותק אם הוא צחצח גם את הלשון, אבל הוא ענה בפסקנות ש"לא, כי זה הורס את חוש הטעם" ולא ניתן היה לשכנע אותו אחרת.
אני מניחה שרופאת השיניים החמודה שלהם כבר תסביר לו באחד הביקורים הבאים את החשיבות של ניקוי הלשון ופנים הלחי.........
הם אכלו ארוחת בוקר וצפו קצת ב"אלווין והצ'יפמנקס" (שאי אפשר לעשות כאשר T בבית כי הקולות של הצ'יפמנקס משגעים אותו), והלכו לשירותים איש איש בתורו.....ואז הודיעו שהם מוכנים לצאת לבריכה.
היה ממש כיף בקאנטרי - מהבריכה הגדולה למגלשות המים ובחזרה, הפסקה לארטיק ושוב לבריכה.
אמנם 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' גם היו שם עם הנכדים שלהם, אבל חכמוד ונשמותק התביישו מהם ולא רצו לשחק או לשחות ביחד. לא הכרחנו, למרות שהם כבר נפגשו בעבר והכירו קצת אלה את אלה.
כשבאנו לרדת למזנון לאכול צהריים, מעדתי בגומה בדשא (למה יש גומה בדשא??? T אומר שאני צריכה לתבוע את הקאנטרי) שלא ראיתי (כי היא היתה מוסתרת על ידי דשא), עיקמתי את הקרסול (הימני הפעם, לשם גיוון) ונפלתי.
נבהלתי נורא וגם כאב לי נורא, וחששתי שעכשיו נקעתי את הקרסול השני, ומה אעשה עכשיו..........
גם נכדים נבהלו, ומייד נצמדו אלי עם חיבוקים וליטופים ו"את בסדר, סבתא" בקולות חלשים.....
'המהנדס', שישב שם בזמן ש'ביוכימיה' היתה עם נכדיהם בבריכה, מיד ניגש לבדוק אם אני בסדר, וכך גם עוד זוג מבוגר שישבו לא רחוק מאיתנו.
אבל באותן דקות ראשונות רק רציתי לשבת ולהתאושש מהנפילה ולבחון את מצב הקרסול.
היו כאבים אבל היה לי ברור מהרגע הראשון שחומרת המצב מופחתת בהרבה מהנקע הקודם.
לאט לאט הם עזרו לי לעמוד, ולשבת עם הרגל למעלה, וכולם נרגעו קצת.....ואז - שוב לאט לאט - ירדתי עם הנכדים לאכול צהריים.
הם כבר היו עייפים, ומייד אחרי הארוחה נסענו הביתה.
יכולתי לנהוג וללכת (עם צליעה קלה) אבל ככל שעבר הזמן הקרסול התחיל לכאוב יותר ויותר.
כרגיל בנסיעה היו לנו שיחות מעניינות מאד.
חכמוד התחיל לומר שהוא יודע איך הוא יקרא לבן שלו, כשייוולד לו. "פְלֵשׁ", הוא אמר בביטחון, אבל אז פתאום חשב על שם אחר: "נִינְגַ'ה". הוא התלבט.
הצעתי שאולי יהיה לו יותר מילד אחד, מסתבר שהוא לא חשב על האופציה הזאת. "כן" אמר בהתלהבות. לילד אחד אקרא פְלֵשׁ ולשני נִינְגַ'ה.
"זה בעייתי" אמר לו נשמותק. "בגן הילדים יהיה לילד בשם נִינְגַ'ה די מביך".
חכמוד לא הבין למה. לדעתי השם נִינְגַ'ה הוא "גְבַרִי" לגמרי. "גַּבְרִי" תיקנתי אותו בעדינות, והוא תיקן את עצמו אבל אחר כך שוב אמר גְבַרִי.
ואז הוא חשב שאולי יהיה לו גם ילד שלישי, אשר יקרא לו "סְקָאר". הבנתי שיש שם כזה במשחק "פורטנייט" שכל הילדים משחקים בו עכשיו. "אבל סְקָאר זו צלקת באנגלית" הסתייגתי בעדינות, אז הוא החליף את שם בנו השלישי ל"בַּרָק".
"איך אתה רוצה לקרוא לילדים שלך, נשמותק?" ניסיתי לערב את נכדי הצעיר בשיחה.
תשובתו הפתיעה אותי.
"לי לא יוולדו ילדים כי אני לא רוצה להתחתן. אני אבחר ילד מבית היתומים".
חייבת לומר שנשארתי פעורת פה.
חכמוד התחיל לשכנע אותו שהוא לא חייב להתחתן כדי להוליד ילדים.
"אתה יכול לבקש מחברה או ידידה שתעשה לך ילד, וזהו, אחרי זה אתם לא חייבים להיות ביחד".
הזכרתי לעצמי שמדובר בילדים בני שבע ושש.
"חוץ מזה", המשיך חכמוד, "ילדים בבית היתומים הם מסכנים ולא כדאי לך לקחת משם ילד".
אבל נשמותק נותר בשלו.
"אז איך תקרא לו?" שאל חכמוד.
"יהיה לו כבר שם" הסביר נכדי הצעיר.
"אז אתה מתכוון לאמץ ילד גדול? לא תינוק?" שאלתי אותו.
"כן" ענה בביטחון, "אבל רק ילד שמתנהג יפה". חייכתי לעצמי, והצעתי לו שגם אם הוא יאמץ ילד שלא מתנהג יפה, כי היו לו חיים קשים ולא היו לו הורים, מרגע שהוא ייאמץ אותו, הוא יוכל לחנך אותו ולהעניק לו חום ואהבה ואז הוא יתחיל להתנהג יפה.
"לא" הוא ענה בפסקנות, "אני אקח רק ילד שכבר מתנהג יפה".
שאלתי את נשמותק למה הוא בעצם לא רוצה להתחתן, והוא אמר שכל הקהל (בחתונה) שיסתכל עליו יביך אותו יותר מדי.
ניסיתי להגיד שאפשר להתחתן גם בלי קהל גדול אבל הוא פסק "לא רוצה לדבר על זה יותר" וכבר הגענו הביתה ולקחתי אותם למקלחת.
אחרי שהם התקלחו והתלבשו אני התקלחתי, והם השתוללו להם בחדר (מאיפה היתה להם אנרגיה? לא ברור), וכש-T הגיע הביתה יצאנו כולנו לסופר - ולפני כן לדירה של הורי בדיור המוגן כדי לחבר את התנור החדש (שהגיע ללא תקע אז לא יכולנו לבדוק אם הוא תקין).
זו היתה הפעם הראשונה שמישהו (חוץ מאיתנו) ראה את הדירה של הורי, ונכדיי מאד התלהבו ממנה. הם רצו מחדר לחדר, מדליקים ומכבים אורות ומאווררי תקרה, פותחים וסוגרים ארונות ואת המקרר.....
וכשהורי התקשרו אחרי כן (לאחל לנו יום נישואים שמח - שכחנו מזה לגמרי, היה לנו יום נישואים 39 ביום חמישי!) חכמוד הודיע להם ש"הבית הפרטי שלכם בבית אבות ממש מגניב".
חתני הגיע לאסוף אותם בדיוק כשחזרנו מהסופר, ועזר לנו לפרוק את המצרכים מהאוטו. בשלב זה הקרסול כבר ממש כאב, ואחרי שהם הלכו התיישבתי עם קרח על הרגל המורמת.........
כמעט הסתיימה לה קייטנת סבא וסבתא - בראשון בתי תביא אותם לשעות ספורות בלבד - ואפשר לסכם שהיה כיף גם אם מעייף.......
ולגבי הקרסול.......ימים יגידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה