למדור השרביט החם - איך אתם נרגעים מהמצב בשעות הפנאי בבית?

 ממש יום לפני פרוץ המלחמה פרסם טליק במדור השרביט החם את השאלה הזו: איך אתם נרגעים מהמצב בשעות הפנאי בבית?

שאלתי את עצמי והבנתי שלפני המלחמה לא הייתי צריכה להרגע מהמצב. 

לפני המלחמה הבנתי שמתי שהוא, במועד לא ידוע ובאופן לא ידוע, המציאות שוב תשתנה וניכנס למצב מלחמה באופן כזה או אחר. לא ידעתי איך זה יקרה או מתי ואיך זה יבוא לידי ביטוי בחיי - ולכן ממש לא התייחסתי לזה. כלומר, הייתי מודעת וקראתי את כל העדכונים והמבזקים, אבל לא שיניתי בגלל זה תכניות - והראייה, בכל זאת נסענו לשבוע בבית ביוון ו"נתקענו" שם למשך עוד שבוע עד שהשגנו טיסת חילוץ. 

אחרי שהמלחמה פרצה, לא ממש הייתי צריכה להרגע - גם כי הייתי ביוון וגם כי משפחתי בסך הכל היתה מוגנת - להורי יש ממ"ד וב'אחוזה' דואגים לכל צרכיהם, בתי עברה לגור אצלנו בבית, בו גם יש להם ממ"ד וגם נוחות סבירה, ואחי אמנם גר בעיר סופר מטווחת (יש איזה ממ שאומר משהו על כך שמערכת הביטחון מנסה להבין מאיפה האיראנים שמעו עליה) אבל גם להם יש ממ"ד - פצפון, אמנם, שצריך עכשיו להכיל גם את אחיינית1 עם בעלה והתינוקת.....

המתח, כאשר חשתי בו, הגיע בעיקר מהעובדה שאני רחוקה ואני רוצה לחזור הביתה. מהעובדה שבתי עמוסה ובלחץ ומרגישה לבד...אז כל עוד ניסינו להשיג טיסת חילוץ, בילינו את שאר הזמן בטיולים, בצפייה בסדרות, בספורט....במפגשים נחמדים עם הכפריים הסופר נחמדים שפגשנו בכפר שלנו....ורוב הזמן זה עזר. 

היום כאשר כבר חולצתי ואני בבית, אני הרבה יותר עסוקה כי לקחנו על עצמנו את רוב תפעול הבית - בישולים וכדומה - וחלק מההשגחה על שרי (בעיקר), ומשחקים מידי פעם עם הגדולים......אז אפילו לא יצא לי לראות פרק בסידרה בטלוויזיה מאז שחזרנו - פרט לשעה שבה אני בחדר כושר, משלבת בין האליפטיקל למסילה. 

ואני לא מרגישה צורך להרגע. אני אולי משלה את עצמי..........אבל אני לא מתרגשת מאזעקות או מהתראות....זה מוזר. 

שלשום אפילו הייתי בדרכים (היה לי למשהו בהרצליה) אחר הצהריים כאשר היתה אזעקה ללא התראה (שמעתי ברדיו אבל לא קבלתי בטלפון) - וממש מעלי ראיתי איזה חמישה יירוטים או יותר, אבל הבנתי שזה לא באמת מעלי - כי לא היתה לי אזעקה - ופשוט המשכתי בנסיעה. 

אז כך בינתיים עוברת עלי המלחמה. 

     

למדור השרביט החם - הגירה?

בתאריך 18/07/2025 שאל מוטי במדור השרביט החם אם אנחנו בין אלה שחושבים על הגירה מהארץ, ואם כן מהן האפשרויות המעשיות שעומדות לרשותנו. 

התשובה הקצרצרה מאד היא: לא. אבל זה מורכב, ויש לי כל מיני מחשבות בנושא הזה. 

אני בת להורים שהיו עולים חדשים בשנות החמישים של המאה העשרים. 

הם לא היו עליית מצוקה או עליית רדיפה - הם עלו ארצה אך ורק כי הם היו ציונים והוכשרו לכך במשך שנים בתנועת "השומר הצעיר" עוד בארגנטינה. 

אני לא מציינת את העובדה הזאת כאות לעליונותם של עולים מסוג זה על פני עולים מסוגים אחרים, מסיבות אחרות. אולי אף ההיפך הוא הנכון. אני באמת ובתמים מאמינה שמדינת ישראל קמה כדי להוות גם בית וגם מקלט לכל יהודי באשר הוא בעולם, בין אם הוא חולם לעלות מתוך ציונות ואידיאל ובין אם הוא מגלה את עצמו במצוקה כלשהי במדינה שבה הוא חי עד כה. 

במשך מאות שנים נדו ונעו יהודים בעולם, תוך שבאורח פלא רובם המשיכו להיות יהודים, בין אם מתוך אמונה או מסורת או כי הסביבה התייחסה אליהם כאל יהודים ונידתה אותם....וכל הזמן הזה לא היתה להם בחירה בעצם. לא היה מקום שהיה "שלהם" שניתן היה "לחזור אליו". 

ועכשיו יש. 

יש לי הרבה מה לומר על תנועת "השומר הצעיר" ועל שליחי סוכנות בגולה באופן כללי, וחלק מזה כבר הבעתי פה ושם בפוסטים קודמים. לא אכנס לזה עכשיו. אבל המציאות היא שהורי, כמו עולים צעירים נלהבים ציוניים רבים אחרים, חוו לא מעט מפח נפש כשהגיעו לישראל וגילו מציאות די שונה מזו שציירו להם בגולה. 

וזה בסדר, הם לא ליקקו דבש ואף אחד בארץ לא ליקק דבש בשום שלב, והם התמודדו עם זה כפי שהתמודדו עם זה, לדעתי באופן מעורר הערכה. 

אחי ואני כבר נולדנו כאן, ולמרות שחיינו מספר שנים בחו"ל בילדותנו, ואז הורי שוב חיו בחו"ל שלושים ואחת שנה, ואחי וגיסתי ואחיינית1 חיו שלוש שנים בחו"ל בזמן לימודי הדוקטורט של אחי... הבית שלנו כאן. אפילו הורי חזרו לכאן - אולי כי אנחנו כאן, ולא רק כי ישראל זה הבית. 

בני נסע להשלים את התואר הראשון שלו בחו"ל - ובסוף נשאר לגור שם. הוא לא תכנן להגר מישראל, ועד לא מזמן הוא וכלתי אפילו שקלו שוב ושוב בינם לבין עצמם אם ומתי לחזור - ובסוף קיבלו את ההחלטה שלעת עתה, לפחות, ביתם הוא שם. מכל מיני סיבות. 

הפעם הראשונה ש-T העלה את הרעיון של הגירה מישראל היתה בשנת 2015, אחרי הבחירות. אני חושבת שגם אני יכולה לשים את האצבע בדיוק על התקופה ההיא, שבה הבנו שמשהו בסיסי השתנה כאן. אבל ברור שלא היה לנו מושג לאן עוד נתדרדר אחרי כן. 

אחרי זה הוא פצח בתהליך של קבלת דרכון רומני - הוא עצמו נולד ברומניה ולכן יש לו אפשרות לקבל אזרחות רומנית, וגם לילדינו ולנכדינו יש את האפשרות הזאת. כרגע כל זה עדיין בתהליך. אף אחד לא מתכנן לעבור לגור ברומניה, אבל דרכון רומני הוא דרכון אירופאי, ויש לו לא מעט יתרונות. 

אבל בפועל הוא חשב על ארצות הברית גם כי יש לנו שם עסקים, גם כי בננו חי שם, וגם כי יחסית למדינות אחרות - אנחנו מרגישים די "בבית" בארצות הברית. אנחנו מסתדרים שם. לא שיש לנו כרגע שום אופציה להגר, בסך הכל יש ויזת תיירים שמתחדשת כל עשר שנים. 

בכל מקרה צחקתי שיחכה עם זה, למקרה שטראמפ ייבחר לנשיא בארה"ב וייתכן שגם שם לא יהיה כזה מזהיר לגור. הוא פטר אותי בביטול - כמו רבים אחרים כמוהו, שלא האמינו שזה אכן יכול לקרות. 

ואז בקורונה דווקא שמחנו שהיינו בישראל. ועוד יותר שמחנו שהורי כבר היו בישראל בתקופה הזאת. 

ואז היו הבחירות של 2022 ובעקבותיהם ההפיכה המשטרית. ואז קרה השבעה באוקטובר. ובאמת שאני יכולה להבין מדוע אנשים רוצים לעזוב. אבל אני גם רואה מה קורה בעולם, ומבינה שהוא לא בדיוק מאיר פנים לישראלים וליהודים. לפחות כרגע. 

אני לא יודעת מה יהיה. וזה נכון לגבי כל תחומי חיי. אני לא יודעת מה יהיה בכללי, אני לא יודעת מה יהיה בפרטי. אבל נכון לעכשיו אין לנו תכניות להגר מכאן. לשום מקום. 

הלוואי שכאן יהיה טוב יותר. בינתיים זה רק הולך ומתדרדר. 

מהויקיפדיה: ציור משנות ה-80 של המאה ה-19 של מהגרים המגיעים לארצות הברית

למדור השרביט החם - שבוע הספר העברי 2025

בתאריך 13/06/2025 (יום ששי ה-13..... 🙈) ביקש טליק במדור השרביט החם להמליץ על שלושה ספרים שקראנו בשנה האחרונה. 

זה נראה לי יופי של נושא אסקפיסטי לדון בו בימים טרופים כאלה. 

יצא שקראתי לא מעט ספרים בשנה האחרונה. חלק מהספרים הם מה שאני מכנה "ספרי מטוסים" וחברתי 'ביוכימיה' מתייחסת אליהם כאל "חוטר"* משהו קליל וקריא שלא חייבים להתעמק בו יתר על המידה, אבל עדיין חלקם ממש טובים, לדעתי. 

את חלקם קראתי בעברית ואת חלקם באנגלית. 

1. פרויקט הייל מרי מאת אנדי ויר - קראתי באנגלית. אמנם מדע בדיוני אבל אולי הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה. 

2. זרות  מאת ליהיא לפיד - קראתי בעברית. משובח ושונה מהספרים של ליהיא לפיד שקראתי עד כה. 

3. מי שסוכתו נופלת מאת צבי בן מאיר - קראתי בעברית . ספר קטן אבל חשוב, על היחס להומוסקסואליות בחברה הדתית לאומית. 

4. שיעורים בכימיה - Lessons in chemistry - מאת Bonnie Garmus - קראתי באנגלית. ספר שונה, שנון, עוסק בין השאר באפליה מגדרית במחצית השנייה של המאה העשרים. 

5. Remarkably bright creatures - יצורים תבוניים במיוחד - מאת שלבי ון פלט - קראתי באנגלית. ספר מקסים מקסים מקסים שמסופר על ידי מספר דמויות שבשלב כזה או אחר בעלילה קשורות לכל אחת מן הדמויות האחרות, כאשר אחת הדמויות המספרות החביבות עלי היא לא פחות מאשר תמנון. ספר שונה ומרענן.

 

6. When the World Fell Silent - מאת דונה אלוורד - קראתי באנגלית. רומן בדיוני שמתרחש על רקע אסון הפיצוץ הקטלני בעת התנגשות בין שתי ספינות במפרץ HALIFAX בקנדה בעת מלחמת העולם השנייה

7. The lost shtetl - מאת מקס גרוס - קראתי באנגלית. ספר שונה ומקורי שמתאר עיירה יהודית קטנה בפולין שאיכשהו נותקה מהעולם והנאצים פסחו עליה בתקופת השואה, 

ופתאום היא מתגלה במקרה בימינו.........והאירועים שמתגלגלים כתוצאה מהגילוי המפתיע. 

8. מקום שמור - THE SAFEKEEP - מאת Yael van der Wouden - קראתי באנגלית. הסופרת היא ישראלית או בת של ישראלי, ואם 

איני טועה זהו סיפרה הראשון. 

הספר מגולל סיפורה של בחורה הולנדית בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. הספר מלא בטוויסטים בעלילה כך שלא אתאר מעבר לכך כדי 

לא לקלקל. רק אציין ששווה להמשיך לקרוא גם אם ההתחלה לא נראית לכם...

9. מתי בפעם האחרונה ראית את סבא - מאת טובית נייזר - קראתי בעברית. ספר קטן אבל אני ממש אהבתי. גם קראתי אותו בדיוק בתקופה שאבא שלי היה בשיקום וחיפשנו לו מטפלת.........

10. Number thirty two - מאת קייסי סטיוארד - קראתי באנגלית. הייתי מגדירה אותו "ספר מטוסים פלוס". העלילה מתרחשת באנגליה ומשתרעת על פני כמה עשורים, מתארות את קורות חייהן של שתי משפחות שגורלן כרוך זו בזו ומסופרת דרך עיניהן של מספר דמויות, אבל שתי דמויות בעיקר, עם הרבה מעברים מההווה לעבר ובחזרה. 

11. Things we never got over - מאת לוסי סקור - קראתי באנגלית. לגמרי ספר מטוסים אבל חמוד ומפתיע, קראתי "בשלוק אחד" כמו שאומרים. אחר כך התברר לי שהוא ראשון בטרילוגיה אבל לא בטוחה שאמשיך לספרים הבאים בסידרה. 

12. איפה את בקיץ - מאת נטע חוטר - קראתי בעברית - ספר מטוסים חמוד עם טוויסט מגניב בעלילה. 

זהו. ביקשתם שלושה, קיבלתם 12............. קריאה נעימה. 

ושתסתיים המלחמה על הצד הטוב ביותר, שלא יהיו עוד הרוגים, שתסתיים גם המלחמה בעזה ושגם שם לא יהיו עוד הרוגים. שיוחזרו כל החטופים וישוחררו כל החיילים הביתה. ושיהיה כבר טוב, אפילו קצת. 

*חוטר בצבא: מוט שבקצהו מברשת המיועד לניקוי קנים של כלי נשק

למדור השרביט החם - זכר ונקבה ברא אותם

בתאריך 07/02/2025 היה נושא מדור השרביט החם  "זכר ונקבה ברא אותם". 

במדור מציין מוטי שהנשיא טראמפ הכריז על שני מינים בלבד בארה"ב מעתה והלאה: זכר ונקבה.

אז ראשית תיקון קטן: הנשיא דיבר על שני מגדרים, לא שני מינים. 

אין ויכוח שקיימים רק שני מינים - זכר ונקבה.

הויכוח נסוב סביב נושא המגדר. 

בארה"ב, ובהדרגה גם בכל שאר העולם, נוצרו במהלך השנים כמה וכמה מגדרים, ועד כמה שהבנתי כל הזמן נוצרים עוד ועוד מגדרים שונים. אני פחות מעורה ולכן לא מכירה את כולם, אבל יש כמובן זכר ונקבה וא-בינארי - שמבקשים שיתייחסו אליהם לא כזכר ולא כנקבה, ויפנו אליהם בדרך כלל כ"הם" או "אתם" - וכבר שמעתי מבן דודי בשיקאגו שחברה של בתו ביקשה שיכנו אותה כ"ז'י" (zhe). יש טרנסג'נדרים, כאלה שממש החליפו את מינם עם הורמונים ו/או ניתוח, וכאלה שרק מזדהים במגדר ששונה מהמין שבו נולדו ביולוגית....ויש עוד מגוון גדול כנראה של "קווירים" (queers) שאני פשוט לא מכירה.....

וזה כמובן מאד לא מוצא חן בעיני טראמפ ושמרנים רבים נוספים, בארה"ב ובעולם. ובכלל, הומוסקסואליות לא מקובלת עליהם, וטראמפ כבר נוקט אמצעים נגד בני אדם שעונים להגדרות האלה. 

לי אישית זה נשמע נורא, פשוט מנקודת הראות של זכויות אדם. נכון שזה לא משהו שאני מכירה מסביבתי הקרובה, אבל לדעתי זכותו של כל אדם להחליט על המגדר שלו, לשנות את המין שלו, להתאהב ולקיים זוגיות חופשית ופתוחה עם מי שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע בזכויות ובחירות של אף אדם אחר. 

הסילוק של הומוסקסואלים מוצהרים מצבא ארה"ב למשל, נשמע לי מחריד. 

מצאתי בפייסבוק שלט שירותים שמצא חן בעיני: 

זה שלט מלא הומור וגם קבלה והכללה. 

בכלל, אני בעד הכללה כמה שאפשר, בעד "חייה ותן לחיות" כמה שאפשר. 

אני לא מאלה שחוששים שככל שתהיה יותר פתיחות כלפי רב מגדריות והומוסקסואליות כך זה עלול להשפיע על הילדים שלי ול"לגרום" להם גם "לרצות" להיות כאלה. וגם אם ילד ירצה להתנסות - למשל בלבוש של מין אחר - כשהוא צעיר, אני לא רואה סיבה להילחץ מזה, אלא להיפך - לאפשר לו, ועם הזמן או שזה באמת יהיה משהו שהוא יזדהה איתו או שזה פשוט יעבור לו כמו הרבה דברים אחרים - אבל זכותו. 

ברור שהורים נלחצים מהתגובות שילד "חריג" כזה עלול לעורר בקרב ילדים אחרים או מורים או הורים של חברים....ואת זה אני מבינה, כי כל עוד העולם שלנו לא באמת פתוח ומכיל ומכליל אז תמיד תהיה סכנה לחריגים ולשונים. 

ועדיין הייתי מקווה שלפחות כלפי הילד עצמו הם יגלו הבנה והכלה, ובעיקר ינהלו שיחה פתוחה וגלויה על ההשלכות.....

וכלפי אנשים בוגרים - חשוב לי לקבל כל אחד כפי שהוא, לא משנה מה המגדר שלו ולא משנה אם זה תואם את המין הביולוגי שלו - לתת מקום לשונה כפי שחשוב לתת מקום לנכה או לכל אחד שהוא לא בדיוק כמוני. 

וגם אם יש שצוחקים על זה, וחושבים שזה מוגזם - מה אכפת לכם? חיו ותנו לחיות. 

למדור השרביט החם - מוות במשפחה

 בתאריך 20/12/2024 שאל טליק במדור השרביט החם איך מתמודדים אצלנו עם מוות במשפחה. 

אכן בשנה האחרונה חווינו ברמה הלאומית הרבה יותר מוות ושכול, וזה נושא כאוב ולא פשוט לדבר עליו. אז כל הכבוד לטליק על עצם העלאת הנושא. 

לשמחתי האסון שקרה לכולנו לא נגע (עד כה) אישית בי או במשפחה שלי, ואני מעדיפה לספר על מקרה שקרה מזמן. 

המוות הראשון שאני זוכרת במשפחתי היה מותו של סבא שלי, אביה של אמי. הוא היה צעיר מאד כשנפטר, רק בן 56, והיה חולה כבר שנה או שנתיים קודם לכן. לפני שחלה, גרו סבי וסבתי בקיבוץ באזור השרון, אליו עלו מארגנטינה כמה שנים לפני כן, ואני זוכרת ביקורים אצלם בקיבוץ בסופי שבוע, שינה אצלם במיטה, והשכמה מוקדמת בבקרים והליכה לים ביחד בזמן שהורי עדיין ישנו. 

כשסבא חלה עברו סבי וסבתי לגור אצלנו בדירת השניים וחצי חדרים שלנו בירושלים, ואת הטיפולים והניתוחים הוא עבר בבית חולים הדסה עין כרם. הייתי קטנה מאד, בת שלוש בערך כשהם עברו לגור אצלנו. 

הייתי מאד קשורה לסבא שלי. אני זוכרת מעט את הבילויים יחד לפני שחלה, ואני זוכרת היטב את חודשי המחלה הארוכים. אני זוכרת גם מקרה אחד טראומטי עבורי, כאשר בעקבות אחד הניתוחים שלו, כנראה האחרון, באנו לבקר אצלו בהדסה. התגעגעתי אליו מאד, וכשראיתי אותו מובל לקראתנו בכיסא גלגלים, רצתי וקפצתי עליו לחיבוק. כולם נורא נבהלו והורידו אותי ממנו, כי הוא היה אחרי ניתוח ועם צלקת לאורך הבטן, וזה הבהיל אותי מאד. זמן קצר אחר כך הוא נפטר, ואני הייתי די בטוחה שזה קרה בגללי, בגלל שקפצתי עליו באותו היום. שנים האמנתי בזה. אבל לא דיברתי על זה עם אף אחד. בדיעבד הבנתי שכאשר פתחו אותו הבינו שהסרטן מפושט ואין עוד מה לעשות, סגרו בחזרה וניסו רק להקל עליו את הכאבים עד שנפטר לבסוף. אמא בכלל טוענת שבאחד הלילות הקשים היא התחננה בפני הרופא שיעשה משהו כדי לעזור לסבא, וכשבאותו הלילה הוא נפטר, היא די היתה בטוחה שהרופא נתן לו משהו להרדים אותו סופית ו"עשה לו טובה". אולי. 

אבל כל הסיפור הזה בא בעצם כהקדמה לאיך אמא שלי התמודדה עם המוות של סבא. אחרי כמעט שנתיים של סבל ומחלה, חלקן בבית החולים ורובן בבית, אמא החליטה לעשות מעשה. היא הזמינה חדרים בבית מלון על החוף בנתניה, יחד עם עוד כמה זוגות חברים טובים של הורי. כולנו, כולל סבתא שלי, נסענו לנפוש על החוף במשך כל השבוע של ה"שבעה" אחרי ההלוויה. 

במודעות האבל היא כתבה במפורש "נא לא להגיע לנחם". 

זוכרת איך ביליתי על החוף, איך הורי רקדו במלון, זוכרת את החברים של הורי, שכולם היו דתיים כיפות סרוגות, משתפים פעולה עם הדבר הזה. אין לי מושג מה סבתא שלי הרגישה, אם היא דיברה על זה - זה כמובן לא היה איתי, בת הארבע וחצי. אבל היא שיחקה איתי בחוף והיא קראה ספרים והיא נחה בשמש.... 

וככה המשפחה שלי התמודדה עם מותו של סבא. 

אני יכולה לספר שאמא לא התגברה מעולם על מותו של אביה. שנים היא גם היתה משוכנעת שגם היא תלך לעולמה בגיל 56. היא המשיכה ואולי עדיין ממשיכה להתאבל עליו, ושנים אחר כך גם על סבתי, שנפטרה בשיבה טובה בגיל כמעט 90. 

אבל זו היתה דרכה המיוחדת לקיים את ה"שבעה". על חוף הים בבית מלון בנתניה. 

למדור השרביט החם - יום שישי, את יודעת

 במדור השרביט החם בתאריך 06/12/2024 ביקש טליק לדעת איך אנחנו מבלים בימי ששי. 

טליק סיפר כיצד נהג לבלות את ימי ששי שלו במהלך השנים ולאורך תקופות חייו השונות, ואיך הוא מבלה אותם עכשיו. 

מעניין היה לראות את ההבדלים, על סמך התקופה, השלב בחיים, הגיל. 

כשהייתי קטנה, בתקופה שחיינו בקרית יובל בירושלים, בימי ששי בבוקר הלכתי לגן או לבית הספר. בערב אני לא זוכרת ארוחה חגיגית או משהו שדומה לזה, אבל אני כן זוכרת שהיינו עושים קבלת שבת. זו לא היתה קבלת שבת דתית או מסורתית משום סוג שהוא.  

הדלקנו נרות שבת בלי לומר ברכה, עד כמה שאני זוכרת, ושרנו את "לכה דודי" ואת "עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב". אבא שלי, שבין היתר היה מדריך לריקודי עם באותה התקופה, היה מלמד אותי ואת אמא את "מחול החודש", על סמך חוברות שהיו יוצאות אז, עם מילות השיר, התווים שלו וצעדי הריקוד. היינו רוקדים ריקודי עם, אמא שלי (ובהמשך גם אני) היתה מנגנת את השירים בחלילית, ואבא שלי היה מלווה אותה בדרבוקה. אחרי שאחי נולד מן הסתם הוא הצטרף בריקוד תינוקי מקרטע ושירה. 

אני לא כל כך זוכרת איך ביליתי את ימי ששי בארה"ב, לאחר שעברנו לגור בלוס אנג'לס כשהייתי בת תשע וחצי. יום ששי היה יום לימודים ויום עבודה רגיל. 

אני לא זוכרת שבערב עשינו משהו מיוחד.

בשבתות או בימי ראשון היינו מתארחים אצל דוד שלי ו/או הסבים שלי או שהיינו יוצאים יחד לפארק ועושים על האש. אבל את ימי ששי אני לא ממש זוכרת באופן מיוחד מאותה התקופה.

כשחזרנו, בגיל 13.5 לארץ, נדמה לי שהתחילו אצלנו ארוחות ערב שבת, אבל אולי לא באופן קבוע. אולי רק כשבאו אורחים. 

אולי מרגע שאני התחלתי לצאת עם T, והוריו היו מזמינים אותנו לארוחות בשבת בצהריים, אמא שלי התחילה להגיב עם ארוחות בששי בערב. אני באמת לא זוכרת איך ומתי זה התחיל. 

נדמה לי שכאשר עוד הייתי בצופים היתה פעילות בשבט בימי ששי אחר הצהריים / ערב, בנוסף על שלישי ושבת. אבל שוב, משום מה זכרוני קצת בוגד בי בעניין הזה. 

כשבגרתי והתחתנתי ועזבתי את הבית עדיין עבדו בימי ששי. גם כשהייתי בקבע, הצבא עדיין עבד בימי ששי, וגם אחר כך כשהשתחררתי והתחלתי לעבוד בחברות שונות ביחידת המחשב שלהן, עוד עבדו בימי ששי. 

מרגע שעברו לשבוע עבודה של חמישה ימים, ימי ששי התחילו להיות ימים של סידורים, קניות, לפעמים ניקיונות (עד שהתחלתי להעסיק מנקה) והרבה פעמים מפגשים עם חברות. עד כמה שאני זוכרת T תמיד עבד בימי ששי, ויותר מזה. רוב העבודה שלו בעסק של האירועים היתה בששי שבת. היו שנים שהוא עבד שבעה ימים בשבוע, ובקושי ראיתי אותו. 

ואז, כאשר הוא הבין שככה זה לא הגיוני, וצריך גם לקחת זמן לעצמך, לאשתך ולמשפחה - הוא התחיל לקחת יום חופש בימי ראשון. זה לקח כמה שנים עד שגם אני יכולתי לצמצם את אחוזי המשרה שלי ולהיות איתו בחופש בימי ראשון. אלה באמת היו ימים של זמן איכות ביחד, בין אם טיילנו, יצאנו לבית קפה או מסעדה, או שעשינו סידורים. העיקר שעשינו אותם ביחד. 

היום אין בעצם כמעט הבדל אצלנו בין אמצע השבוע לבין סוף השבוע, כי שנינו חצי בפנסיה. T הוא יועץ עסקי וחלק מהעבודה שלו הוא בכלל עושה בבית, ומידי פעם יוצא לפגישות או לליווי לקוחות בעסק שלהם. אני מאמנת בהתכתבות, ולכן ימי העבודה שלי ושעות העבודה שלי גמישים מאד, ולעיתים יוצא אפילו שאני עובדת בשבתות, אם זה הזמן שמתפנה לי לכך. 

בדרך כלל בערבי ששי אנחנו מארחים, אז ימי ששי בבוקר רוב הזמן מוקדשים לבישולים. לעיתים, כשאנחנו לא מארחים, אז יש לנו יום ששי חופשי ואז יכולים לטייל, לצאת לבית קפה או מסעדה ו/או להיפגש עם חברים (יחד או כל אחד לחוד), אבל אני באמת לא זוכרת מתי עשינו זאת בפעם האחרונה. האמת שיש לנו פנאי באמצע השבוע בדרך כלל, ומעדיפים לצאת כאשר כל השאר עובדים ופחות עמוס. כך גם כשאנחנו נוסעים למלון או צימר (וואו, כמה זמן מאז שעשינו זאת!) אנחנו מעדיפים באמצע השבוע. 

למדור השרביט החם - יום הולדת, חגיגה נחמדת

בתאריך 22/11/2024 מבקש טליק במדור השרביט החם שנספר על ימי הולדת אצלנו.

כשאני חושבת על זה, נראה לי שאני עלולה לכתוב פוסט ארוך כאורך הגלות על נושא זה של יום הולדת. 

אבל אתחיל ונראה לאן אגיע.

כשהייתי קטנה הורי תמיד חגגו לנו ימי הולדת, בתצורה כזו או אחרת. 

אני לא זוכרת את כל החגיגות, מן הסתם, אבל אני זוכרת שזה היה יום שמח עם מתנות וחגיגיות ותשומת לב. 

אני חושבת שאני זוכרת את רוב המתנות שקבלתי מהורי לימי ההולדת השונים בילדותי ובנערותי, בעיקר כי בשאר השנה הם לא נטו לקנות לנו דברים. כשרצינו משהו אפשר היה לבקש אותו "ליום הולדת". 

עד גיל 10, כלומר עד שהגענו לארה"ב לארבע שנים, אינני זוכרת את מתנות ימי ההולדת שלי.

אבל כשהגענו לקליפורניה, והתחלתי לצפות בטלוויזיה, והיו פרסומות, התחילו הפיתויים והתחלתי לרצות דברים. זוכרת מצלמת פולרואיד, כותנת לילה מפונפנת, בובה שידעה לנפח בלונים ולהשתין... 

זוכרת כי לא היו לי רצונות בין לבין ימי הולדת, וגם אם התעורר איזה רצון - היה לי ברור שאין מה לבקש כי לא אקבל. בשנים ההן ברור לי שזה לא היה קשור למצבנו הכלכלי, כי מרגע שהגענו לארה"ב הוא מאד מאד השתפר. זה היה עניין של חינוך, וחיינו עם זה מאד בשלום. 

חגיגות ימי ההולדת עצמן היו נחמדות. או שארחנו משפחה או שיצאנו למסעדה, ובגיל 12 עשו לי מסיבת פיג'מות עם כמה חברות. לא היתה חגיגת בת מצווה או משהו כזה. סתם עוד חגיגת יום הולדת. 

זוכרת שבגיל 16 עברנו דירה וליום הולדתי ביקשתי מיטה ברוחב 70 ס"מ במקום מיטת ה-60 ס"מ שהיתה לי. 

כל זה בעצם מהווה הקדמה למה שקרה כאשר נהייתי אמא בעצמי. 

דבר ראשון, ימי הולדת אצלנו היו באמת "הו הא" גדול, עם הרעפת תשומת לב רבה, חגיגות - גם לילדים וגם למשפחה - ומתנות מושקעות. אפיתי עוגות בכל מיני צורות - בהתאם למה שעניין את הילדים באותו השלב - השקעתי ברעיונות ובמקומות בילוי....עשיתי מימי ההולדת של הילדים שלי עניין גדול. 

עם בתי בכלל הגדלתי לעשות, כי אנחנו חגגנו לה את יום ההולדת לפי התאריך העברי, שהיה בפורים, אבל גם בתאריך הלועזי - ובמשך כל הימים בין התאריכים נתתי לה כל מיני תשורות קטנות וחמודות. 

אחרי שנים חתני בא אלי בטענות כי הרגלתי אותה לרמה כזו של ימי הולדת שזה הגדיל את הציפיות שלה גם ממנו. 

גם את ימי ההולדת של T תמיד השתדלתי לחגוג בגדול ולהשקיע, ולפעמים אפילו הצלחתי לקלוע למטרה עם המתנות עבורו - אבל לא תמיד. הבעייה עם T היא שכאשר הוא רוצה משהו, הוא מייד קונה זאת לעצמו, ואז כשרוצים לקנות לו משהו - קשה מאד למצוא רעיונות. 

פעם אחת ממש הצליח לי, אי אז בשנת 1986, כאשר הוא עמד לחגוג 29. היה לנו כבר מחשב אבל לא היתה לנו מדפסת. ידעתי שהוא מאד רוצה מדפסת, והצלחתי לקנות לו מדפסת סיכות PRO PRINTER של IBM. בנוסף, עשיתי לו מסיבת הפתעה במסעדה. זו היתה מסיבת ההפתעה הראשונה שעשינו זה לזו. זה היה מאד מוצלח ו-T היה מאד מבסוט. 

הוא אגב מעולם לא שכח את יום הולדתי, ותמיד הופיע עם איזו מתנה שווה. פעם, עוד לפני שהיינו נשואים, הוא קנה לי סט של חצאית וחולצה, ככה בלי שאמדוד, זה התאים בול. במשך רוב שנים הראשונות שלנו הוא קנה לי תכשיטים, עד שאמרתי לו שדי, אני לא צריכה עוד תכשיטים, אני בקושי עונדת תכשיטים גם ככה. שנה אחת הוא קנה לי תיק, וקיבל הנחה משמעותית מהמוכרת שהעריכה את העובדה שהוא קונה לי לבד, בלעדי. אחר כך הגיעו השנים של הגאדג'טים. הוא קנה לי מכשיר ניווט, ועוד איזה מכשיר אלקטרוני שאני אפילו לא זוכרת מה הוא היה....זה היה טרום עידן הטאבלטים והסמארטפונים. 

בקיצור, השקיע.

בימי הולדת 40 וגם 50 הוא ערך לי מסיבות הפתעה מושקעות. 

אגב בשני המקרים לא היה לי מושג שזה מה שהוא מתכנן, ולקראת יום הולדתי ה-40 משום מה שהוא החליט שהכי כיף זה לעצבן אותי בימים שקדמו ליום ההולדת, כי (לדעתו) זה יגרום להפתעה להיות עוד יותר גדולה וטובה. אופס, טעות גדולה. הייתי כל כך עצבנית עליו, שזה הפחית את ההנאה שלי מההפתעה ומהחגיגה שהיתה בסופו של דבר. 

לקראת יום הולדתי ה-50 הוא כבר למד את הלקח ולא עיצבן אותי בכלל, והכין מסיבת הפתעה מושקעת והרביץ נאום מרגש שעד היום מדברים עליו, לא היתה עין יבשה אחת בכל המסיבה כשהוא דיבר. זה היה בתקופה שדי הייתי בדכאון - ממותו של אבא שלו, מהעבודה שלי, מעוד גורמים - והמסיבה הזאת איכשהו הצליחה לעשות RESTART וזו היתה ההתחלה של ההתאוששות שלי. אז כל הכבוד ל-T. 

ליום הולדתי ה-60 הוא כבר לא הפתיע, שאל מה אני רוצה, וחגגנו באופן מצומצם עם המשפחה הכי קרובה וקומץ של חברותי וחברינו הכי קרובים. 

את ימי ההולדת 40 ו-50 שלו תכננו ביחד (בראשונה עשינו מסיבה על הגג של הדירה שגרנו בה אז, ובשנייה הוא בחר להזמין את כל בני הדודים שלו). וביום הולדתו ה-60 הפתעתי אותו שוב, בעזרת 'שריתה' ו'שותפנו' ויצאנו לארוחה של EAT WITH עליה סיפרתי באריכות כאן ואז כאן. 

גם בימי הולדת "רגילים" אנחנו ממשיכים לקנות מתנות זה לזו ביום ההולדת, אבל לפעמים זו דווקא חוויה (כמו עיסוי, חופשה וכדומה) או שזו רכישה שממילא רצינו (כמו המיטה שקנינו לפני כמה שנים). 

וגם לילדים ולנכדים אנחנו דואגים להשקיע בימי הולדת, וכמובן במתנות. רק שהנכדים מקבלים מאיתנו מתנות גם לאורך כל השנה, ולא רק בימי הולדת. 

נזכרתי עכשיו גם שחמי וחמותי (ז"ל) נהגו לקנות "מתנות ניחומים" גם לנכדים שלא חגגו יום הולדת. כאשר נהיו חמישה נכדים זה כבר נהיה מסורבל העניין הזה..........

אז כן, ימי הולדת זה BIG DEAL במשפחת אמפי. 

למדור השרביט החם - שיבושי לשון של ילדים

 במדור השרביט החם מבקש מוטי שנספר על שיבושי לשון של ילדים.

תודה מוטי על האתנחתא מתלאות ודאגות היום היום שלנו. זה נושא כיפי ומרענן. 

אני מאלה שזוכרים שיבושי לשון חמודים של ילדים (ומאידך גיסא מתעצבנת  על שיבושי לשון של מבוגרים, אלא אם עברית אינה שפת אימם כמובן). 

כשאני הייתי קטנה במשך הרבה זמן הגיתי ל' במקום ר' (אולי כי הורי דיברו עם ר' מתגלגלת, כדוברי ספרדית), והורי לא הפסיקו לספר לי איך הייתי מבקשת "ללקוד ולשיל" (במקום לרקוד ולשיר). 

משום מה גם החלטתי בגילאים הצעירים מאד שהמילה "מִמוּל" היא לא הגיונית, ואמרתי בכוונה "נִמוּל" משום מה.

אחיינית-T1 נהגה לומר "שִׁישׁוֹן" במקום "לישון". 

שרי אמרה "אַקַךְ כָּךְ" עד לא מזמן במקום אַחַר כָּךְ.

חכמוד אמר "חֹחֶש" במקום חֹשֶׁךְ.

ומה שקורה הוא שכל השיבושים המתוקים האלה מוטמעים אצלנו במשפחה בשפת היום יום ואנחנו ממשיכים להשתמש בהם, הרבה אחרי שהילד גדל ונגמל מהשיבוש. 

הוריו של T היו עולים מרומניה, דוברי הונגרית (מאזור טרנסילבניה) והיו להם הרבה מאד שיבושי לשון שנבעו כנראה מתרגום ישיר שהם עשו מהונגרית לעברית. את זה כמובן שקבלתי בהבנה מלאה, כי לא רק שהם היו עולים, הם מעולם לא למדו באולפן. הגיעו ארצה ומייד התחילו להתפרנס למחייתם. 

אביא כאן שניים מהשיבושים החביבים עלי ביותר. 

הראשון היה כשאמרו "יותר כמו" במקום "יותר מ...". לדוגמא: הכיסא הזה עולה יותר כמו הכיסא השני. 

השיבוש השני היה יותר מורכב, ועד היום אני תוהה מה היתה המשמעות המדויקת. חמי ז"ל נהג לומר, לדוגמא, "לא לישון רק על צד שמאל". לעולם לא אדע אם התכוון לישון רק על צד שמאל או לא לישון על צד שמאל. 

הורי מדברים עברית גבוהה ויפה, למרות היותם עולים חדשים (מארגנטינה, כאמור) אבל גם להם היו פה ושם פספוסים, דווקא חמודים. כמו שאמא שלי שרה "סֻפְגָּנוּיוֹת נאכל גם לרוב" בחנוכה במקום "סֻפְגָּנִיּוֹת". 

גיס-טי היתה שרה "שמונה ימים שם יונתן" במקום "שַׁמְנוֹ נָתַן" על הכד הקטן בחנוכה.

היא גם אומרת עד היום "לְהוֹזִיז" במקום "לְהַזִיז".

וזאת, למרות שהיא נולדה ולמדה כל חייה בישראל. 

אבל כפי שהזכרתי בהתחלה, יש אנשים שטועים במילים או בביטויים בעברית (או בלועזית מעוברתת) שמשום מה מרגיזים אותי מאד. 

היה לי עמית באחד ממקומות העבודה שנהג לומר  "רק לסדר את האוזן" או אפילו "בואי אני אסדר לך את האוזן" כאשר רצה לומר "לסבר את האוזן". וזה לא היה בצחוק. הוא באמת חשב שככה אומרים את הביטוי. 

בנוסף מעצבן אותי כשמשבשים מונחים בלועזית, כפי שהזכרתי בתגובה לאחד הפוסטים בנושא.

אנשים שאומרים "קוֹרַאֹסוֹן" כשהם מתכוונים ל"קְרוֹאַסוֹן" המאפה הצרפתי Croissant.

קוֹרַאֹסוֹן זה בכלל "לב" בספרדית. קְרוֹאַסוֹן זה חצי ירח, Crescent באנגלית. 

או כאלה שקוראים לדג האלתית "סַלוֹמוֹן" במקום "סַלמוֹן" (ובאנגלית בכלל לא מבטאים את הל'). 

ואני בכלל לא נכנסת לשגיאות ה"זכר/נקבה" ("שתי סכינים", "שלושה פעמים") והדבר שמקפיץ אותי בכל פעם מחדש: "אני יעביר לך..." ו"אני יגיד לך". 

אבל יש מספיק דברים במציאות שמרגיזים אותי אז עדיף להתעלם משיבושי לשון שכאלה ולהתרכז באלה החמודים שעושים הקטנטנים....

אז יש שיבושים חמודים או לפחות מובנים (של עולים חדשים) ויש שיבושים שפשוט מעצבנים. 

למדור השרביט החם - האם את/ה עוקבים אחרי ספורט תחרותי כלשהו?

 הנושא במדור השרביט החם השבוע, בתאריך 08/11/2024, הוא : האם את/ה עוקבים אחרי ספורט תחרותי כלשהו?

אני לא עוקבת אחר שום סוג של ספורט תחרותי, לא כיום ולא בעברי, ולכן במקור בכלל לא תכננתי לכתוב על הנושא הזה בשרביט החם.

אבל בעקבות הפוסטים שלכם, במיוחד הפוסט של מוטי , הבנתי שבכל זאת יש לי נגיעה לנושא.

כי למרות שמעולם לא התעניינתי בספורט תחרותי כלשהו (והיו שנים שבהן גם לא התעניינתי בספורט כלשהו בעצמי) איכשהו במהלך השנים כן יצא לי ללכת לכמה משחקים ותחרויות...

המשחק הראשון בו צפיתי כנראה לא ממש נחשב, כי זה היה משחק כדורסל של מי שהיה החבר שלי בכיתה ו'. גם אני שיחקתי אז כדורסל (בכיתה ו' הייתי בין הגבוהות בכיתה, גם בין הבנים....למותר לציין שמאז לא המשכתי לגבוה 🙈) והוא היה בקבוצה כלשהי, והזמין אותי לבוא בשבת למשחק בין קבוצתו לבין קבוצה יריבה. אם איני טועה הם הפסידו...... פאדיחות 😉! לא בדיוק הרושם שהוא רצה להשאיר על החברה שלו. 

גם התחרות השנייה שבה צפיתי היתה קשורה לבן. היה לי, למשך זמן קצרצר, חבר אחר מהכיתה, והוא והוריו לקחו אותי איתם לתחרות בשם Figure 8 racing, שבה מכוניות מירוץ התחרו במסלול בצורת הסיפרה 8 ... זה מאד שעמם אותי...אבל הייתי איתו וזה בעצם כל מה שעניין אותי באותו הזמן. 

שנים רבות לאחר מכן, כאשר T ואני ביקרנו את משפחתו בלונדון, והייתי בהריון עם בתי, הוא מאד רצה ללכת למשחק כדורגל - בכל זאת היינו בלונדון, וזה נחשב לאטרקציה תיירותית לכל דבר. לא היו או שלא השגנו כרטיסים למשחק ליגה של ממש, אבל היה משחק כדורגל בין שתי קבוצות מקומיות, כנראה, והלכנו. 

באצטדיון שרר קור עז (זה היה חודש ספטמבר), ממש 0 מעלות צלזיוס... ובמשחק לא קרה שום דבר. כמעט שעה וחצי של בעיטת הכדור הלוך ושוב ללא הבקעות בכלל. קפאנו מקור והשתעממנו מאד, וכמה דקות לפני הסוף T החליט שאפשר ללכת, ואפילו עדיף - כדי שלא נצטופף עם כל האוהדים בדרכים החוצה מהמגרש. 

בעודנו יוצאים מן האצטדיון כבר בדרכנו לרכבת התחתית, שמענו כמה וכמה פעמים מחיאות כפיים ושריקות וקריאות רמות, והבנו שברגע שהלכנו התחיל לקרות משהו על המגרש. בדיעבד התברר שהובקעו שלושה גולים ממש בדקות האחרונות של המשחק, ודווקא אותם פספסנו 😂. כשהגענו הביתה התברר של-T יש חום גבוה.........והוא היה מושבת אחר כך למשך כמה ימים. 

בדילוג של עוד הרבה שנים קדימה, יצא לנו בשנים האחרונות להיות בשלושה משחקי כדורסל של ה-NBA בארצות הברית. בראשון, במיאמי, צפינו בקבוצת MIAMI HEAT  משחקת נגד ATLANTA HAWKS , ולדעתי מפסידה. 

בשני משחקים בבוסטון, יחד עם בני וכלתי, צפינו ב-BOSTON CELTICS מנצחת פעמיים....לא זוכרת עכשיו נגד מי הם שיחקו (אבל זה בטח מתועד כאן בבלוג). אגב בפעם האחרונה שהיינו במשחק כדורסל בבוסטון, T חלה למחרת בקורונה.....

אני יכולה לדווח, שלמרות שאין לי בדרך כלל סבלנות לצפייה בתחרויות ספורט, האווירה במשחקים האלה סוחפת, וזו חוויה נחמדה מאד. כמובן שכל הזמן שותים ומנשנשים ...זה חלק מהעניין. 

אז אפשר לומר שיחסית למישהי שלא מתעניינת בכלל בספורט, יש לי בכל זאת קצת היסטוריה אישית בנושא 

למדור השרביט החם - אלבום לאי בודד

בתאריך 30/08/2024 היה נושא מדור השרביט החם אלבום לאי בודד, ובו ביקש טליק שנספר איזה אלבום (או שלושה אלבומים בעצם) היינו לוקחים עמנו לאי בודד. 

אהבתי מאד את הבחירות של טליק, אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שהמוסיקה שאני אוהבת לא באמת מסודרת על פי אלבומים, אלא אני בעצם אוהבת שירים בודדים, ולא חשבתי לכתוב על זה פוסט (כי כבר כתבתי כמה וכמה פוסטים בעבר על שירים אהובים). 

אבל אז פתאום התחלתי להיזכר בתקופות רחוקות יותר, תקופות שבהן באמת היה לי פטיפון ותקליטי ויניל. 

תקופות שבהן הייתי שומעת שירים ברדיו או אצל חברה / חברים ומתלהבת ואז הולכת וקונה את האלבום ושומעת אותו בלופ עד שידעתי, לא רק את כל המילים בעל פה, אלא גם את המעברים והליווי המוסיקלי וקול ב' (אם היה) והכול. 

זה התחיל לחזור אלי לאט ואז הגיע מבול, ובסוף החלטתי על חמישה אלבומים - וברגע האחרון הוספתי עוד אחד, שחשבתי בהתחלה להשמיט...

האלבום הראשון הוא Tapestry של Carol King. 

את קרול קינג והשיר you've got a friend הכירה לי חברה טובה מאד ובעייתית מאד מכיתה ז', עוד בארצות הברית. לא חושבת שכתבתי עליה בבלוג ואין לה כינוי (בדקתי). זו היתה מערכת יחסים מאד מוזרה ומאד בעייתית, ובסוף השנה ההיא חזרנו לישראל - קצת אחרי שניתקתי איתה את הקשר. שנים אחר כך היא מצאה אותי באינטרנט, והתכתבנו למשך איזו תקופה אבל הקשר איתה לא עשה לי טוב מאז ומעולם וחתכתי. אבל הטעם שלה במוסיקה תאם מאד לשלי, וכך רכשתי את האלבום והקשבתי לו אינספור פעמים והתאהבתי גם בשירים הפחות מוכרים. 

האלבום מכיל את הלהיטים You've got a friend, I feel the earth move under my feet ועוד. 

האלבום הבא ברשימה שלי הוא ישו כוכב עליון Jesus Christ Superstar שירי המחזמר בעל אותו השם של טים רייס ואנדרו לויד וובר.

הדייט הראשון שלי ושל T אי פעם היה לקולנוע דקל בתל אביב, שם הקרינו את הסרט "ישו כוכב עליון". אבל אני הסתקרנתי מדמותו של ישו כבר שנים קודם לכן, וקראתי כל מה שיכולתי שקשור אליו - כולל הברית החדשה (בעברית). בכיתה י' (ממש לפני ש-T ואני התחלנו לצאת) למדנו בספרות את "במשעול הצר מאת א.א. קבק" וקבלתי מהמורה שלנו משימה לתאר את דמותו של ישו ולהציג את זה בפני הכיתה. ממש התחברתי אליו. 

את האלבום הזה T קנה - זה אלבום המחזמר ולא אלבום הסרט - ושמענו אותו בלופ עד שהוא כבר נהיה שרוט לגמרי, וידענו כמובן את כל השירים בעל פה. את ישו שר כאן איין גילן המעולה מלהקת "סגול כהה" (Deep Purple) שעוד תוזכר כאן בהמשך. 

באלבום הבא, כמו רבים מהדור שלי, התאהבתי ברגע ששמעתי את השיר רפסודיה בוהמית (Bohemian Raphsody) ברדיו (שהגיע לראש מצעד הפזמונים הלועזי באותה השנה, אם אינני טועה). 

שם האלבום כמובן הוא לילה באופרה Night at the Opera של להקת קווין Queen, שנהגנו להקשיב לו גם כשהיינו לבד וגם כשהיינו עם חברים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא יצירת מופת לדעתי. בשנים ההן פרדי מרקורי היה דמות מאד יוצאת דופן, ולא ממש ידענו איך "לאכול" אותו, אבל המוסיקה של הלהקה הזאת והקול שלו ושילוב הקולות המדהים שלהם פשוט כבשו אותנו. 

גם האלבום הבא ברשימה שלי קשור ל-T וליחסים שלנו. האלבום הוא סע לאט של אריק איינשטיין עם מיקי גבריאלוב, ושיר אחד במיוחד באלבום הזה דיבר אלינו מאד  - אני אוהב אותך היום סימל בעינינו את האידיאל הזוגי, חיי יום יום כפי שדמיינו אותם, וזה עוד בימים בהם הוא היה שיריונר ואני תלמידת תיכון. 

האלבום הבא גם הוא היה של T, הוא אלבום בשם DEEP PURPLE מאת הלהקה באותו שם (או "סגול כהה" כפי שכינו אותם שדרי הרדיו של אותם הימים). 

אהבנו את כל השירים באלבום אבל במיוחד את LALENA (שבמקור הוא בכלל של DONOVAN) וגם את APRIL.

העטיפה האגדית של האלבום היא הציור The garden of earthly delights - החלק הימני בשלישיה של Hieronymus Bosch מסוף המאה ה-15 / תחילת המאה ה-16. 

אז כאמור את האלבום הבא התלבטתי אם לכלול, בגלל רוג'ר ווטרס, סולן פינק פלויד, והאנטישמיות הקשה שלו. 

אבל אין מה לעשות, לאלבום הצד האפל של הירח (The Dark Side of the Moon) של פינק פלויד הקשבנו שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים שפשוט אי אפשר להשמיט אותו מרשימת האלבומים שהייתי מוכנה לשמוע ללא הרף גם על אי בודד.