סביבוני המשיך להיות חולה ואחרי כמה ימי חום ובכי בלתי פוסק (וחוסר אכילה כמעט מוחלט) בני וכלתי קבעו לו תור אצל הרופאה שוב.
באותו הערב יצאה לו פריחה על הלחיים ועל הבטן, ובבוקר הרופאה כבר יכלה לפסוק בוודאות שזו כנראה אדמדמת. וזה הסביר הכל. את ימי החום הבלתי פוסק, את המצוקה והמסכנות שלו. את חוסר התיאבון (עוד יותר מהרגיל אצלו). את כאב הגרון. אפילו את הדלקת באוזן, שבדיעבד היא אחד התסמינים של אדמדמת.
לפי "הספר" ברגע שיצאה הפריחה (וירד החום) סביבוני היה אמור להתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, אבל בפועל זה עדיין לא קרה, והפריחה גם כנראה מגרדת לו ועושה אותו עצבני - בני וכלתי בקושי ישנו בימים האחרונים והם כבר ממש ממש על הקצה - מסכנים וחסרי סבלנות ומקוררים בעצמם ועם כאב ראש וגרון........לבי לבי עליהם.
אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לעזור (בהתחשב בעובדה שסביבוני לא מאפשר לנו להתקרב אליו בכלל אז בתחום הזה אנחנו לא מצליחים להקל עליהם קצת) ופשוט מכסים את כל נושא הבישולים (מטעמים ש-T מכין כל הזמן), שטיפת הכלים והליכה לסופר. זה עוזר המון אבל הם עדיין מסכנים.
בשני בני היה פנוי יחסית והוא מאד רצה לצאת איתנו קצת וכלתי גם עודדה אותו לצאת ולהיות איתנו ולא הפריע לה להישאר עם סביבוני - אז נסענו למרכז בוסטון והסתובבנו קצת ב-QUINSY MARKET ובאזור הנמל
ואפילו התיישבנו במסעדת דגים ממש טובה לאכול צהריים. לכלתי היה תור לרופא שיניים בארבע אז חזרנו, אבל לפחות היו לנו כמה שעות של זמן איכות ביחד וטיול בעיר.
בבקרים אנחנו מצליחים לצאת להליכות יותר ויותר ארוכות לאורך הנהר, ונהנים מכל רגע. מזג האוויר משתנה, יש בקרים ממש קרים (משהו כמו עשר מעלות) ויש בקרים של 18 מעלות אבל לעיתים גם תופס אותנו מעט גשם.
כשחזרנו בוקר אחד לבית מצאנו את החבר הזה בגינה הקדמית של בני.
בשלישי היה גשום רוב היום, בני עבד רוב היום וכלתי כבר היתה ממוטטת מלילה ללא שינה וסביבוני בכייני וחסר מנוחה, אז החלטנו בינינו לבין עצמנו שיהיה טוב לכולם שפשוט נצא מהבית.
מאז שבני עבר דירה לפרבר של בוסטון התחבורה הציבורית קצת פחות נגישה ממה שהיתה כשגר במרכז העיר, אז החלטנו לשכור רכב לימים שנותרו לנו כאן.
לשם כך T ביצע חיפוש מהיר באינטרנט ומצא שמוסך פורד קרוב לכאן עוסק בין היתר בהשכרת רכבים במחיר ממש סביר. הלכנו ברגל עשר דקות בגשם שוטף לסוכנות ההשכרה ושכרנו את מה שהיה - פורד פיוז'ן ממש סבבה - שיאפשר לנו עצמאות ולא נהיה תלויים ב UBER ו LYFT שמאד התייקרו מאז הקורונה ופחות זמין באזור הזה, לוקח לנהגים יותר זמן להגיע ולפעמים הם מבטלים פתאום ללא סיבה את הנסיעה אחרי שהם כבר בדרך.
יצאנו שוב למרכז בוסטון והמשכנו את הטיול שהתחלנו יום קודם עם בני, התאווררנו מעט וחזרנו רק כשהגשם כבר ממש הפך את ההליכה ללא נעימה.
בדרך עצרנו כדי לתת לשיירת האווזים הזאת לחצות את הכביש
ברביעי בני אמור להיות הרבה יותר פנוי, מלמד רק בבוקר, ואולי נזכה לעוד קצת זמן איכות איתו.
לאחר שקיבלו אישור מהרופאה הם החליטו לקחת את סביבוני לגן למרות שהוא עדיין בכייני ו"דביקי" לאמא, כי בין היתר הוא כנראה פשוט ממש משתעמם בבית.
בחמישי קבענו לנו תור לבדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה ארצה.
בששי בני הזמין חברים לארוחת ערב ואנחנו מתכננים ארוחה. לא כל כך ברור היכן נושיב את כולם: יש בשולחן שלהם מקום לשישה ורק ארבע כסאות....אבל נסתדר איכשהו. אולי נכניס את השולחן והכסאות מהמרפסת. יש גם רק שש כוסות יין אבל אני לא שותה וכלתי בהריון.....יהיה בסדר.
בשבת בלילה אנחנו טסים חזרה. ותהיה לנו המתנה ארוכה בשדה באיסטנבול כי טורקיש דחו את הטיסה המתוכננת לארץ בכמה שעות. מילא. בסוף מקווה שנגיע וזהו.
לא זוכרת אם הזכרתי כבר אבל התחלתי לקרוא את A MAN CALLED OVE של פדריק בקמן (זה שכתב את בריט-מרי היתה כאן). משהו בסגנון הכתיבה של בקמן (שבדי, במקור) כאילו מתנכר לדמויות אבל כבר בשלב מאד מוקדם בספר כבר ממש הוצפתי ברגש, בחמלה ובעצבות. מדהים כשספר מצליח לעשות לי את זה.
עוד דבר שלא חושבת שהזכרתי היא הילדה שמטפלת לנו בחתולה. בעבר המטלה הזאת הוטלה על 'שותפנו' ו'שריתה', ואז כשחסנו עליהם קצת אז ביקשנו מהשכנה שלנו 'שלהבת' - בעצם שאלתי אם אחד הילדים שלה יסכים לקחת את זה על עצמו - ומכך יצא שהיא עצמה היתה מגיעה להאכיל את החתולים, לנקות את הארגזים שלהם, להשקות עציצים וכו'.
גם במקרה של שותפנו ושריתה וגם במקרה של שלהבת, לא תמיד ידעתי אם הם יגיעו ומתי הם יגיעו. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם אבל לפעמים הם דילגו על יום ותמיד השעות לא היו קבועות, ואיכשהו היה תמיד הרבה מתח סביב נושא הטיפול בחתולים. לשלהבת הייתי משלמת (כביכול לילדים שלה, שלפעמים עשו טובה והתלוו אליה או אל בעלה כשהיא באה אלינו הביתה) אבל לחברים כמובן שלא.
שנתיים לא נסענו לשום מקום ולא היה צורך בבייבי סיטר לחתולים (או קט סיטר, בעצם) ואז לקראת החופשה הקצרה שלנו בים המלח באפריל T ראה בפייסבוק שהבת של השכנים ה"דו" שלנו מפרסמת את עצמה כ"דוג ווקר" (מטיילת עם כלבים). פניתי לשכנה ושאלתי אם מישהו מילדיה יסכים לטפל לנו בחתולים כשניסע והיא הפנתה אותנו לבת הזאת - האמצעית - וביומיים שבהם היינו בים המלח היא הוכיחה שהיא אחראית ומבינה עניין.
אז הפעם מראש שריינו אותה למלאכה, היא רשמה הכל בצורה מסודרת. שלושה שבועות זה לא שלושה ימים - יש את המטלות היום יומיות ויש מטלות שבועיות כמו החלפת ארגז החול ויש השקיית עציצים...אבל נראה שעם הכל היא מסתדרת, מגיע כמו שעון כל יום (אנחנו מקבלים חיווי כשהיא נכנסת ויוצאת - ממערכת האזעקה) וכשיש בעייה היא מטפלת ומדווחת (מזרקת המים הפסיקה לעבוד אז היא שמה כלי עם מים טריים במקומה). יום אחד היא אפילו שלחה לנו תמונה של החתולה ל'. אז נכון שבשבוע/שבועיים הראשונים ראינו שהיא מתעכבת אצלנו כעשרים דקות - משחקת ומלטפת את החתולה כדי שלא תהיה בודדה מדי, בכל זאת זו פעם ראשונה שהיא לבד גם בלעדנו וגם בלי החתול ד' כל כך הרבה זמן - ועכשיו לקראת הסוף זה כבר התקצר לעשר דקות, אבל זה בסדר גמור. עוד כמה ימים נחזור...ואני מקווה שנמצא את החתולה ואת הבית במצב סביר, או אפילו טוב. בהחלט סידור יותר מוצלח מהסידורים הקודמים. וכמובן ששותפנו ושריתה מהווים "גיבוי" למקרה שהיא נתקלת בבעייה כלשהי.
טוב כרגיל יצא לי פוסט באורך הגלות אז יאללה....המשך יבוא
