‏הצגת רשומות עם תוויות ירושלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ירושלים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 3 באפריל 2023

ימים קצת עמוסים

נדמה שהימים הופכים פתאום יותר אינטנסיביים. 

מנסה להיזכר מתי כתבתי. 

נזכרת שהורי הודיעו שהם לא יגיעו אלינו לארוחה בששי, שאבא עייף ואין לו כוח לצאת מהבית. ברור שקפצנו מייד לביקור קצר אצלם בששי בבוקר. אבא באמת נראה חיוור וחלשלוש. בלי קשר, אמא נראתה דו מימדית ממש, ירדה עוד יותר במשקל. היא כבר שנים בתת משקל, אבל עכשיו זה עוד יותר גרוע, ואף אחד לא מצליח לשכנע אותה שאו שתשרוף פחות קלוריות או שתצרוך יותר קלוריות. כן, די ברור מהיכן הגיעו השריטות שלי... מצד שני אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש לנו כאן אישה בת 91 שעדיין עושה ספורט בטירוף ומתפקדת כמו בת שבעים ומשהו. 

בשלב כלשהו גם בתי הודיעה שהם עדיין לא החלימו וגם להם אין כוח אז גם הם לא יגיעו. 

ידענו שהנכדים הגדולים רוצים לבוא לישון כאן, אבל בשלישי לא הסתדר להם וברביעי לא התאים לנו, ועל חמישי אף אחד מאיתנו לא דיבר - וחבל, כי זה היה יכול להיות רעיון מצוין. לא קרה. ואולי טוב שלא קרה, כי שרי נשארה בבית מהגן עם דלקת בעיניים והגדולים שמרו עליהם בזמן שבתי בכל זאת הלכה לעבודה בקליניקה. 

כיון שהבנתי שרק בן דודי ובתו יהיו אצלנו בסופ"ש, ליתר בטחון הזמנתי שולחן במסעדה סמוכה כדי לקחת אותם לארוחת ערב כשיחזרו בששי מהטיול בדרום. 

המסעדה היתה עמוסה כבכל ערב ששי, על אחת כמה וכמה בימי הרמדאן, והשירות היה קצת צולע, אבל התאים לנו שמישהו אחר בישל ושטף כלים, האוכל היה ברובו טעים (הילדה לא אהבה את הסטייק שהזמינה לאחר שאמרנו שזו לא מסעדה של סטייקים אבל התעקשה בכל זאת). אכלנו בזריזות וחזרנו הביתה לגלידה הביתית הטרייה ש-T הכין. כולם היו מרוצים.

בשבת לקחנו את אורחינו לטיול ביפו, כאשר גולת הכותרת מבחינתם היתה מאפיית אבולעפיה. 

היה יום יפה ויפו היתה מלאה בתיירים. התהלכנו ב"שטח הגדול" ובשוק הפשפשים (שהיה ברובו סגור כמובן) וגם נכנסנו לחלק מהגלריות, והיה נחמד מאד. התכנון היה ללכת לאורך הטיילת גם לכיוון תל אביב, אבל בתו של בן דודי לא מסוגלת ללכת לאורך זמן, אז קיצרנו את הטיול, הכנו ארוחת צהריים זריזה בבית והספקנו אפילו לשנו"ץ. 

היתה מחשבה שבתי ומשפחה יקפצו אחר הצהריים, אבל אז התחילה לבתי מיגרנה ששוב שינתה את התכניות, ואז התקשר נשמותק שהוא וחכמוד רוצים לבוא לישון אצלנו. שמחנו מאד כמובן, אז התפצלנו - T נסע לבדו להפגנה בקפלן, בעוד בן דודי ואני נסענו להביא את הנכדים אלינו. הם הסתדרו לא רע עם האנגלית ועם בת הדוד - שהיא בגילו של חכמוד - והיה לכולנו כל כך נחמד ביחד, שהוחלט שהם ישנו אצלנו גם הלילה.  

כל כך התגעגעתי לחמודים האלה בשבועות בהם בכל פעם מישהו אחר אצלם היה חולה, וכל כך כיף לנו לבלות איתם, לשוחח איתם, לצחוק איתם. בלי להתכוון לכך יוצא גם שאני משווה בינם לבין ילדים אחרים, למשל בת בן הדוד - וכל כך שמחה שהם הנכדים שלי. בטוח שהחתולים שלי מעדיפים את הנכדים שלי. הילדה הזאת כל הזמן מציקה להם, ונראה לי שהחתולה ל' במיוחד נכנסה קצת ללחץ - באחד הימים היא חירבנה בקומת הסלון ליד המדרגות במקום בארגז החול. ביקשתי מבתו של בן הדוד שתשמור ממנה מרחק קצת. הסברתי שקשה לה שיש אנשים בבית שהיא פחות מכירה. אני מקווה שהיא לא נפגעה, אבל יש גבול....

אתמול הקפצנו אותם לכמה שעות הביתה כדי שיוכלו ללכת לחוגים שלהם, וכי לא רצו להתלוות אלינו לטיול בירושלים. נסענו אל הכותל ולשוק בעיר העתיקה, שם בין היתר קיבלה הילדה שיעור במיקוח. היה מעניין לראות את הכל דרך העיניים שלהם, תיירים אמריקאים שמתקשים עם הסגנון של המוכרים בשוק. בסוף הם קנו כמובן כל מיני דברים, כמו חמסות וסימניות וקטורת ושטויות. 

ישבנו לאכול צהריים בממילא כשכבר היה מאוחר והייתי ממש מורעבת. ושוב זה בערך כל מה שהספקנו, כי לא היו לילדה כוחות להסתובב בעוד מקומות. עשינו סיבוב מהיר עם הרכב ליד הכנסת ובית המשפט העליון, ובן דודי הפגין בקיאות מחאתית כאשר פתח את חלון הרכב וצעק החוצה "בושה, בושה!" וגם "לא ניתן, לא ניתן". מצחיק האיש הזה. 

בדרך חזרה מירושלים אספנו שוב את הנכדים מהבית, ובערב שיחקנו כולנו מונופול - תוך שאנחנו מתרגמים את הדורש תרגום לאורחים האמריקאים. בסך הכל העברנו את הזמן בנעימים. 

עכשיו הנכדים כבר בבית שלהם. בן הדוד ובתו יצאו על הבוקר לתל אביב, ומתכננים לבלות את היומיים הקרובים עם בת דודה שלהם מצד אמו, ואז הם יחזרו אלינו רק בערב החג ויעשו את הסדר איתנו. 

עדיין לא ברור אם הורי יגיעו לסדר - אמרנו להם כמובן שהם יכולים להחליט ברגע האחרון אם אבא מרגיש מספיק טוב. למחרת אנחנו מוזמנים אל אחי וגיסתי וגם לזה הורי יגיעו רק אם יהיה לאבא כוח. 

אז היום סוף סוף התפניתי לקצת סידורים וביורוקרטיה. מחר כבר צריכים לעשות קניות גם לליל הסדר וגם לאירוח המשפחתי בחול המועד. אין רגע דל. 

אני ממשיכה לקרוא בספר THE NETANYAHUS. זהו ספר די מטריד. לולא נכתב על ידי סופר יהודי, שלכאורה מספר סיפור אמיתי, שסופר לו מגוף ראשון על ידי האיש שמגלם את הדמות הראשית, הייתי נוטה לקצת לייחס לו אנטישמיות. אולי בעצם כולנו קצת אנטישמים. או שבן ציון נתניהו ומשפחתו באמת היו כאלה נוראיים. ואגב אם התיאורים של צילה מדויקים, לא פלא שביבי מסתדר מצוין עם שרה. הוא רגיל מהבית. 

יום ראשון, 26 במרץ 2017

ילדותי בירושלים

הפוסט הזה הוא תשובה ארוכה לשאלתה של sour jane בתגובה לפוסט אחד שלי. האם אהבתי לגור בירושלים כילדה?

את ילדותי - מגיל 8 חודשים עד גיל 9 וחצי - ביליתי בירושלים. בקרית יובל. קרית היובל, ליתר דיוק. 
הייתה זו ירושלים של תחילת שנות הששים, לפני מלחמת ששת הימים. זוכרת אותה כעיר קטנה וחביבה.

התחלנו במעברה בתלפיות, גרנו ב"אזבסטונים" כפי שנקראו הצריפים, שהיו עשויים מאסבסט.


אחרי כשנתיים, בעזרת סבי וסבתי, קנו הורי דירה ב"שיכון מומחים" בקריית היובל - אחת השכונות הבודדות בירושלים, שבהן לא הקפידו אז על חזית של אבן ירושלמית. נדמה לי שהבניין שלנו היה בעל טיח כחול. 

הייתה זו ילדות נהדרת. 
גרנו בשיכון שגבל בדשא רחב ידיים, תחום על ידי שלושה בניינים. כל ילדי השכונה היו יורדים לדשא (אחרי השעה ארבע!) לשחק יחד.

את החוויה הזאת של מחבואים, תופסת, "שלום אדוני המלך", "אחת שתיים שלוש דג מלוח", קפיצה על חבל או "גומי", "ארץ" (מה שנקרא "קלאס" בתל אביב) וגם "חמש אבנים", "אג'ואים" (כך קראנו ל"גוגואים", חרצני משמש בירושלים) אי אפשר לתאר למי שהילדות שלו עברה בבית מול מחשב או טאבלט או סמארטפון. או אפילו טלוויזיה. לא הייתה אז טלוויזיה, והייתי שומעת את "הפינה לאם ולילד"



ברדיו בשתיים בצהריים - בשעות שכבר סיימתי את הכנת שיעורי בית, אבל אסור היה עדיין לרדת למטה. 

ליד הבניין שלנו הייתה צרכנייה (משהו בין מכולת למינימרקט), ומגיל צעיר כבר למדתי לקנות שם בעצמי. גן החובה שלי היה מעבר לרחוב הקטן והשָׁלֵו, ולידו בית הכנסת השכונתי. לא היה לי מושג אז שהוא ספרדי, כולנו הלכנו יחד לשם בחגים - ספרדים, תימנים, אשכנזים. לא ידעתי אז מה זאת עֵדָה בכלל. בית הספר והספרייה, היו במרחק הליכה. לכל מקום הלכנו ברגל, גם מרחקים שבתל אביב נהגו לנסוע שתיים-שלוש תחנות באוטובוס. 
"המרכז המסחרי" (בהא הידיעה) היה מול בית הספר, ושם גם היה קולנוע ירושלים - בו ראיתי עם חבריי את סרטי טרזן, קאויבויס אנד אינדיאנדס.... אפילו "פליפר" הדולפין הידידותי. 

בשבתות טיילנו ברגל: ליד קנדי, להר הרצל לפיקניקים, אפילו לעין כרם - למרות שהיום נראה לי שזו היתה חתיכת הליכה עד לשם....

לקראת לידתו של אחי,  הוציא אבי רישיון נהיגה וקנה רכב, ואז התחלנו לנסוע בשבתות לאבו גוש, לפיקניקים ולשמוע קונצרטים בכנסייה. 
עכשיו שאני כותבת על זה אני שמה לב שמעולם לא אכלנו בחוץ. לא במסעדות, לא בבתי קפה...רק בבית או שעשינו פיקניק והבאנו איתנו כריכים, ירקות ופירות מהבית. 

לכל שאר המקומות בירושלים נסענו באוטובוס - קו 18 להר הרצל או למרכז העיר: לשוק מחנה יהודה, להצגות או סרטים עם ההורים, לקניית בגדים או נעליים וכמובן לאוניברסיטה בגבעת רם, שם אמא שלי למדה, וקו 19 דרך מלחה לאקדמיה למוסיקה: שם למדתי מחול וחלילית, ולי.מ.ק.א לחוגי ספורט והקייטנה בקיץ. זוכרת שהיינו עולים במגדל של י.מ.ק.א עד למעלה לצפות על העיר העתיקה שהייתה עדיין בידי הירדנים....כל כך קרובה וכל כך רחוקה, אסורה, בלתי מושגת.

כבר בגיל 8 נסעתי לבד למרכז ירושלים באוטובוס. מי היה מאפשר זאת כיום? זה היה דבר רגיל אז. 

החורף היה לי קשה בירושלים. היה כיף כשירד שלג אבל זה קרה אולי פעמיים בתקופה שחייתי שם. הרוחות העזות גמרו אותי. אני לא מסוגלת עד היום לנשום כאשר יש לי רוח בפנים. והיה קר. כל כך קר. ותנור הנפט הקטנטן במרכז החדר היה החימום היחיד. 

אז לכאורה ילדות מאושרת. אבל הייתי ילדה עצובה ומפוחדת - מאז ומתמיד. רק כשהייתי עם הורי ועם סבי וסבתי שמחתי, פרחתי. הברקתי. חשתי מוגנת. כל הזמן שרתי ורקדתי. זוכרת שרציתי שכולנו נגור ונישן ביחד בחדר אחד. גם בבית הספר הלך לי טוב. המורים והגננות אהבו אותי, הילדים אהבו אותי. 

רק בחוץ הייתי אבודה. פחדתי מכל אחד ומכל דבר. 

ייתכן שההסבר לכך טמון בעובדה הבאה: כשהורי עלו ארצה עם תנועת "השומר הצעיר" הם גרו בקיבוץ של התנועה בנגב. לכן, את שמונת החודשים הראשונים של חיי לפני שהורי עברו לירושלים, ביליתי בבית התינוקות של הקיבוץ. הרחק מהורי, כמעט ללא נוכחותם וגם ללא נוכחות אמיתית כלשהי של מבוגר חם ואוהב. ייתכן, שהתקופה ההיא גרמה לי נזק בלתי הפיך - אין לי מושג. 

בכל מקרה, כשנולד אחי אימצתי אותו אל לבי והוא הפך לי לבן לווייה תמידי. לקחתי אותו איתי לכל מקום. 

את מלחמת ששת הימים עברנו בחדר המדרגות של הבניין (שלא היה בו מקלט), מוקפים בשקי חול שמילאנו בעצמנו לפני המלחמה. 
אבא גויס למילואים ונלחם בגזרת ירושלים, ואמא שמרה על הבית, על כל הבניין בעצם. היא הבטיחה לכולנו (כולל השכנים) שהכול יהיה בסדר. וכך היה. 

שנה אחרי המלחמה נסענו לגור בארצות הברית. כשחזרנו ארצה לאחר ארבע שנים, כבר לא זיהיתי את ירושלים, שגדלה והתפתחה והשתנתה לבלי הכר. וגם לא חזרנו לגור בה מעולם.

אז כן, ג'יין - לשאלתך. אמנם בגילאים ההם הייתי ילדה עצובה ומפוחדת, אבל אהבתי מאד לגור בירושלים כילדה.....רק נראה לי שהעיר ההיא שגדלתי בה איננה עוד. 

וגם כאן

יום שני, 20 בפברואר 2017

סופשבוע בירושלים הקפואה

שלושה ימי הולדת רצינו לחגוג עם השותף ע' ואשתו כ'. 
ע' חגג בתחילת ינואר, כשעוד היינו בויאטנם, אני חגגתי בסוף ינואר וכ' חגג בתחילת פברואר ואיכשהו לא יצא לנו לעשות שום דבר יחד (T וע' נפגשים כמעט כל יום, אבל כרביעיה זה לא הסתדר).
ע' ו-כ' אוהבים מאד בתי מלון ושאלו אם נצטרף אליהם לסופ"ש קצר באילת - במלון האהוב עליהם "ישרוטל ים סוף". 

אותנו פחות עניין היעד - ופחות מצא חן בעיני הרעיון של לילה אחד באילת, נראה לי לא הגיוני לטוס לשם ולחזור כבר למחרת - אבל רצינו לבלות איתם, והאמת שלא באמת אכפת היה לנו לזרום עם כל מה שהם תכננו.

בחרנו את סוף השבוע האחרון, ואז התברר שיהיה קר מאד בכל הארץ, אפילו באילת. ע' ו-כ' החליטו שבאמת לא הגיוני לנסוע לאילת במזג אוויר כזה, אבל לא רצו לוותר. אז יהיה קר. לפחות לא צפוי גשם. נתלבש חם ו.....כמו שחמותי ז"ל היתה אומרת בשיבוש חינני: "העיקר שנהיו ביחד" (נהיה + יהיו = נהיו). 

כ' חרשה את הרשת וחיפשה מלונות ללילה אחד (לא פשוט בכלל) ולבסוף שאלה מה דעתנו על ירושלים. יאללה, אם כבר קר אז שיהיה קר כמו שצריך: נסענו לירושלים.

הגענו לשוק מחנה יהודה בסביבות שלוש אחה"צ בששי, חמושים בשכבות של פליס, מעיל, צעיף, כובע, וחלקנו גם כפפות.
להפתעתנו השוק עדיין היה שוקק והדוכנים עדיין לא התחילו להיסגר. שוטטנו שם להנאתנו - אנחנו הרי מאד אוהבים שווקים - וגם שתינו סחלב חם, ששידרג לנו מאד את החוויה הקפואה.

המלון שכ' בחרה לנו היה מלון ענבל
היא השיגה חדר משודרג עם גישה חופשית ל- executive lounge במחיר מוזל (יחסית....הכל יחסית למחירי המלונות המטורפים והלא הגיוניים של ישראל בסוף שבוע בכלל וירושלים בפרט), כי המלון נמצא בשיפוץ, והבריכה והסאונה לא פתוחים.

האמת שהופתענו לטובה מהרמה של המלון, גם מהחדרים, גם מהעיצוב, גם מהשירות - הכל! 
היתרון של ה-אקזקיוטיב לאונג' היה שגם היה לנו מקום נחמד לשבת לקשקש ביחד, וגם עמד לרשותנו מזנון נשנושים עשיר בכל שעה משעות היום, שכלל פירות, ירקות, גבינות, לחמים, חטיפים, עוגות, וגם שתייה קלה,חמה וחריפה הכל חופשי לגמרי.
כשאנחנו עם ע' ו-כ' במשך תשעים אחוז מהזמן אנחנו צוחקים. יש לנו כבר היסטוריה רבת שנים, ואני כבר שנים מחשיבה את ע' לאשתו השנייה של T, ואת משפחתם לחלק ממשפחתנו. וגם למרות ההיכרות רבת השנים, איכשהו לא נגמרים לנו הסיפורים שאנחנו מספרים אלה לאלה. 

זה הנוף מהמרפסת של הלאונג'.


 בששי בערב הזמנו שולחן במסעדת לינק המצויינת.

באמצע ארוחת הערב קיבלה כ' שיחת טלפון מבתם בת ה-16, שסיפרה שהיא החליקה ונפלה ובעת הבלימה נפגע שורש כף ידה השמאלית (מזל שהיא ימנית!), שכעת כואב ונפוח.
כ' הזעיקה את השכנה, שלקחה את הבת למוקד ומשם למיון....התברר שיש שבר והילדה יצאה משם עם גבס.

האמת שבשלב זה היינו בטוחים, T ואני, שחוזרים הביתה. נסענו לשם ברכב אחד, הרכב שלנו - והביטוח רק על שם שנינו, כך שגם לא יכולנו לתת להם לנהוג הביתה ולחזור. היה לנו די ברור שהם ירצו להיות שם עם בתם, לשחרר את השכנה....
אבל עד שהגענו בחזרה למלון, היו עוד כמה שיחות טלפון - ותמונה מגובסת ומחוייכת של הבת בוואטסאפ - שהבהירה להורים הדואגים שאין להם מה לחזור הביתה והכל בסדר.

המלון היה מאוכלס בעיקר על ידי דתיים, כך שבזמן ארוחת הבוקר היה חדר האוכל כמעט כולו שלנו. זו היתה אחת מארוחות הבוקר המושקעות ביותר שראיתי בבית מלון בארץ, בעיקר בשבת (שבה הם יותר מוגבלים). הצלחנו לסיים בדיוק לקראת עשר, אז יצאו כולם מבית הכנסת והציפו את המקום בהמוניהם.....

ירדנו ברגל מהמלון לימין משה, משכנות שאננים, דרך בריכת השולטן לשער יפו, דרך השוק לכנסיית הקבר (היפהפיה), משם שוטטנו עוד קצת בסימטאות השוק, עד מגדל דוד, יצאנו לממילא (הכל היה סגור כמובן), וכך דרך ככר המכס ורחוב דוד המלך בחזרה למלון.

הנוף מתצפית תחנת הרוח בימין משה


הלכנו כשלוש-ארבע שעות בקור שהתחיל ב-3 מעלות ועלה לקראת הצהריים ל-8 מעלות.....אבל השמש היתה נהדרת והשמיים היו כחולים - "תכלת עזה" כמו שעמוס עוז קרא לזה.

במלון נשנשנו משהו באקזיוטיב לאונג' (זה באמת שווה הדבר הזה, והפעם זה היה רק בתוספת של 200 ש"ח לחדר), נחנו צהריים, התקלחנו ונסענו הביתה. בירושלים הצ'ק אאוט נעשה עם צאת השבת, כך שעיתותינו היו בידינו.

בסך הכל היה סופ"ש ממש נחמד.

וגם כאן