שבוע מורכב עבר עלינו.
בראשון בערב באמת ביקרנו אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - והיה ביקור נחמד.
השבר הזה מזכיר לכולנו שלא חייבים לעסוק בספורט אקסטרים כדי להיפגע, מספיק להיתקל בפינת המיטה בחדר השינה וליפול לא טוב. בסך הכל מצבה משתפר והיא התחילה פיזיותרפיה, מקווים להחלמה מלאה תוך כמה שבועות.
למחרת נודע לנו שאחיינית1 חולה בקורונה, והרי נפגשנו איתה בששי בערב. וגם הורי נחשפו אליה (למרות שלא התקרבה אליהם ולא חיבקה אותם). בינתיים אנחנו לא מרגישים כלום, אבל אין לדעת.
מצד שני השבוע T לא הרגיש כל כך טוב. מערכת העיכול עושה לו בלגנים, אחרי שכבר נדמה היה שהכל נרגע. התכווצויות וכאבים ושינה לא טובה בלילות. לא משהו.
בשני בבוקר היתה לו נפילת לחץ דם כשקם לפנות בוקר לשירותים, והוא הרגיש שהוא כמעט מתעלף.
ואז יותר מאוחר כשהתחיל את הליכת הבוקר הוא חטף התקף כאבים דומה לאלה שקרו לו במהלך החודשים שלפני הניתוח.
זה היה מאד כואב ומעתיק נשימה ממש, והפיל אותו לריצפה, אבל חלף תוך דקה. והבעל המוכשר שלי פשוט המשיך את ההליכה ("רק" כשבעה קילומטר).
אין צורך לומר, זה היה מבהיל. מייד כתבנו לפרופסור לדווח על כך ולהתייעץ, והוא ענה (הוא תמיד עונה!) שזה לא נורא מדאיג, ושכדאי לעשות בדיקות דם. כבר אמרתי שהוא מתאים לעבוד בשב"כ הפרופסור הזה? פרט ל-T עצמו לא מכירה עוד מישהו שמצמצם כל כך במילים!
העובדה שזה לא נורא הדאיג אותו מעט הרגיעה אותנו (אבל רק מעט, האמת). ואז בדיקות הדם יצאו תקינות לחלוטין (כולל שיפור במצב הברזל, למרות שעדיין מתחת לטווח התקין). כששלחנו לו את התוצאות ביקשנו בנימוס שירחיב מעט מדוע אינו מודאג. הוא ענה שאכן הכל תקין, ושכאבים כאלה מידי פעם וגם בעיות העיכול שכיחים מאד לאחר ניתוחים כאלה. הוא אמר שאפשר להגיע אליו לביקור אם צריך אבל לא ראינו צורך. לא כרגע. נראה מה יהיה בהמשך. עדיין מברכת יום יום על הפרופסור הזה.
זה לעומת הקרדיולוג של אבא שלי (ברור שהוא מחליף אותו!), שלא עונה בכלל על מיילים או על הודעות שמשאירים אצל המזכירה שלו - הודעות מסוג "הנה מכתב השחרור שלי מהמיון עקב פרפור פרוזדורים, מבקש הנחיות ומרשמים לתרופות שהם נתנו לי והפניה לאקו לב". כלום. כאילו הוא אוויר. כאשר אבי היה אצלו בביקור הוא התעסק רק עם המחשב ועם המסמכים ולא הסתכל עליו בכלל, שלא לדבר על לבדוק אותו, להקשיב ללב, כלום. בביקור טלפוני כשאבי שאל אותו לגבי תופעות לוואי של תרופה אחת (שיעול טורדני) וניסה לספר לו על מצבו באופן כללי קטע אותו ב"מה זה קשור אלי?" בוטה.
בסוף את התרופות החדשות הוא קיבל מהרופאה של האחוזה, אבל גם עליה אנחנו לא לגמרי סומכים. עובדה שהיא נתנה לו פוסיד בגלל הבצקת שהיתה לו ברגליים אבל לא טרחה לבדוק אם הבצקת נעלמה ולהפסיק את נטילת הפוסיד. הרי לא בריא לקחת פוסיד לאורך זמן. וגם ככה הוא סובל מהריצות לשירותים בגלל כאבי הגב.....
לבקשתי הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה להמלצה על קרדיולוג טוב, וכבר קבע תור אצל אחד מאלה שהיא המליצה עליהם.
מה עוד היה השבוע?
נסעתי לשמור על 'שרי' כשבתי עבדה בקליניקה כי היתה לה דלקת עיניים ולא קיבלו אותה ככה לגן. זה היה בייבי סיטר קצר ודי קל, כי הילדה היתה גמורה מעייפות אחרי התרוצצות בין המרפאה (לקבלת טיפות לעיניים) לבין כמה בתי מרקחת (כי הטיפות היו חסרות) ופקקים בין לבין (כי בכל מקום בכל שעה עכשיו פקקים) שרוב הביקור שלי היא פשוט ישנה.
היא קמה במצב רוח טוב ושמענו שירי פסח ופטפטנו קצת עד שבתי חזרה.
אגב בששי התקלקל לנו טוחן האשפה. אמנם הוא היה בן שמונה או תשע שנים אבל לא ברור איך ומדוע זה קרה. כשהגיע טכנאי הוא הראה לנו שאין משהו שתוקע אותו אבל שהוא התעקם לגמרי והוסט הצידה ולא יכול להסתובב בכלל לכיוון אחד ונתקע בדפנות. בקיצור - הלך. הטכנאי רצה למכור לנו משהו מאד יקר מאד ביוקר, אבל הבחור שאנחנו קונים ממנו בדרך כלל מוצרי אינסטלציה הציע אותו ביותר זול ובכלל המליץ על אחד אחר בחצי מחיר ועם שבע שנות אחריות. על הדגם הזה (אבל יותר ביוקר) הטכנאי הציע רק שלוש שנות אחריות. בינינו אני לא סגורה על כך שלא היינו צריכים לקנות את היקר יותר (אצל הבחור בזול יותר) - נראה לי שמה שכן הזמנו פחות חזק ובהחלט הרבה יותר מרעיש. אבל חצי מחיר - עם זה אי אפשר להתווכח. שלחנו את הטכנאי לדרכו והטוחן החדש הגיע והותקן תוך יומיים, ונקווה שיהיה בסדר.
השבוע המשכנו את שגרת הספורט שלנו ובימים שניתן היה ללכת בחוץ גם יצאנו להליכה שנייה בערב, ביחד. לא שזה עוזר לי להיפטר מהקילו/שניים המיותרים שיושבים עלי (שרק לדעתי הם מיותרים) אבל לפחות זו פעילות בריאה, ביחד, וכנראה שעושה לנו טוב.
בימי הגשם הסתפקנו בחדר הכושר, בשעות שכמעט אין אנשים אחרים. הכי טוב כך. במיוחד עם הקורונה הגואה.
בחמישי קנינו לאבא שלי מנורה עומדת - עוד פריט שישלים את ארגון הממ"ד שלהם כחדר קריאה / צפייה בטלוויזיה. נסענו להביא לו ולהרכיב אותה עבורו ועכשיו הם יושבים שם שניהם כל אחד על הכורסא הנינוחה שלו.
במזל היינו שם ממש קצת זמן (רק מספיק כדי להרכיב את המנורה ולנסוע) ובכל הזמן הזה היינו עם המסיכות - כי אחר כך נודע לנו ש'שותפנו' חיובי לקורונה ונפגשנו איתו בשלישי. מאד מאד מקווה שלא הדבקנו את הורי. זה באמת סוגר עלינו מכל הכיוונים.
אחרי הורי נסענו לקנות לי בגדים לחתונה משפחתית שיש לנו בראשון הקרוב. כבר ציינתי שאני שונאת לקנות בגדים? אז מתברר שהשנאה שלי לא הגיעה דווקא מהעובדה שהייתי במשקל עודף ושום דבר לא נראה עלי טוב. גם כשאני במשקל מצוין (למרות הקילו/שניים) והרוב נראה טוב, אני עדיין שונאת לקנות בגדים.
ועכשיו בחנויות שבהן הייתי קונה פעם רוב הבגדים גדולים עלי. ובחנויות אחרות אני לא מסתדרת עם הדגמים. ובשום חנות אני לא מבינה את בחירת הצבעים. לאן נעלמו הצבעים? שחור, חום, אפור, בייז'....לפעמים תכלת או וורוד עתיק או פוקסיה....משהו זוועה. איפה הכחולים, הירוקים, האדומים? הסגולים, למען השם? ולבן הרי לא אלבש לחתונה. לא, זו ממש חוויה נוראית עבורי לקנות בגדים. מזל שהייתי עם T. בלעדיו הייתי חוזרת כלעומת שבאתי. בזכותו הצלחתי לצאת עם ז'קט מחנות אחת, מכנסיים מחנות אחרת, וחולצה (שכנראה לא אלבש דווקא אותה לחתונה הזאת) מחנות שלישי. רק בזכותו.
סוף השבוע היה שקט - בתי עם משפחתה נופשים ברמת הגולן בתקווה לתפוס את השלג האחרון (כנראה) של החרמון ואת הפריחה הנהדרת והזרימה השופעת בנחלים. אחרי כל כך הרבה מחלות ושבועות שלמים בין ארבע קירות הבית הם שוועו כבר לקצת אוויר צח ושינוי אווירה ושבירת שיגרה.
באוקראינה הסבל והמצוקה רק מתגברים ואני לא רואה איך שמים לזה סוף. בין הפיגוע הנוראי בבאר שבע לבין הקורונה המתגברת, פחות מדווחים על זה ועבר כבר חודש.
עוד מעט נצא להליכת הערב שלנו. ונאחל שיהיה שבוע יותר טוב מזה שהיה.
