‏הצגת רשומות עם תוויות אולימפיאדת טוקיו 2020. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אולימפיאדת טוקיו 2020. הצג את כל הרשומות

יום שני, 2 באוגוסט 2021

שבת שקטה - כמעט

היינו כבר בשלב הקינוח ואני רואה את T שטוף זיעה - הקול שלו חלש וסדוק ואני מבינה שהוא עובר התקף כאב, חזק. סביב לשולחן יושבים איתנו הורי, 'שותפנו' ו'שריתה' והבן שלהם בן השש עשרה וחצי. 

הלב שלי, שכבר הצליח להירגע מעט בימים האחרונים, שוב נלפת בצבת מאיימת. כל בית החזה מאיים להתפקע. הבטן מתהפכת. אני נוגעת בו קלות, הוא מודה שהיה התקף. טוען שעבר. כמעט. האחרים שמים לב. דואגים. 

הם רואים שהוא לא רוצה לעשות מזה עניין ומנסים להמשיך בשיחה כרגיל, אבל הם דואגים. 

אחרי זמן קצר קמים ומחליטים לנסוע הביתה. שותפנו ושריתה לוקחים את הורי הביתה. 

היה ערב מאד מוצלח, עד לאותו הרגע. 

בתי הודיעה שהיא ומשפחתה נשארים בששי הזה בבית, ואחרי שביררנו אם אחי ומשפחתו אולי יכולים לבוא לארוחה, והתברר שהם הולכים עם אמא של גיסתי להצגה, שאלנו את שותפנו ושריתה אם הם רוצים. בתם לא יכלה להגיע אבל הם באו בשמחה. שלושתם. לא הפריע לבן השש עשרה לבלות עם הזקנים בששי בערב. מעבר לאוכל הנהדר (הבחורצ'יק הזה טוחן כמויות בזמן האחרון, מזל שהוא ספורטאי וצעיר ושורף את כל הקלוריות האלה) נחמד לו לבלות איתנו, לשוחח איתנו. לא האמין שהורי בסוף שנות השמונים לחייהם. באמת לפעמים קשה להאמין זאת עליהם. 

לשם שינוי, בזכות הבחורצ'יק, לא הגבלתי את T ונתתי לו להכין מה שהוא רצה, כמה שהוא רצה. ידעתי שהכל ייטרף, וגם מה שיישאר - יילקח הביתה. T הרגיש טוב כל השבוע ולא ראיתי מניעה לבשל, לארח. עזרתי כמובן עם הכנות ושטיפה. 

בסוף הארוחה כרגיל שותפנו השתלט על הכיור ולא נותן לי כמעט לשטוף כלים בסוף הארוחה. אני אורזת, מאפסנת, מנגבת. שיתוף פעולה. השיחה קולחת, האוכל טעים בטירוף. ערב ממש נחמד. 

ואז ההתקף הזה בסוף הערב. 

הם הולכים ו-T שואל אם בא לי לצפות בטלוויזיה. לא, אני גמורה - לא פיזית אבל רגשית. עולים לישון. 

לפנות בוקר כרגיל משתלטת עלי החרדה, מדירה שינה מעיני. נושמת ונושמת ומנסה להתגבר. מתהפכת. הולכת לשירותים. חוזרת למיטה. זה לא עוזב. 

בבוקר T מדווח על לילה ללא אירועים, מרגיש טוב, יוצא להליכה, הכל כרגיל. 

הולכת את שבעה וחצי הקילומטרים שלי יחסית בקלות. שואפת ונושפת, מנסה לנשום את החרדה ממני והלאה. מעט מצליחה. מקשיבה לפודקסט על חרדה ואיך להתגבר עליה בו רואיינה ד"ר קרן בן יצחק, מומחית במדעי המוח ופסיכולוגיה מחקרית. השיחה לא קלעה בול לסיטואציה שלי אבל זה קצת עזר. בגדול גם היא מציעה את מה שאני כבר מכירה מאימון סאטיה: לא להילחם בחרדה, לא לנסות להדוף. להסכים לחוש אותה, להסכים לשהות בתוכה. כך יש לה סיכוי להתמוסס מעצמה. כך גם יש לי סיכוי להכיר אותה יותר, להכיר את עצמי, להבין ממה באמת היא נובעת. 

לא נורא חם בשעות הבוקר המוקדמות ובכל זאת כבר מאמצע המסלול אני שטופת זיעה. מנגבת את הפנים שוב ושוב, מעיפה את הזבובים שחוגגים על הזיעה שלי בדרך. 

בשבת היינו לבד בבית ונחנו. T צפה בשידורי האולימפיאדה וזכה להרבה נחת. גם מנבחרת הג'ודו הישראלית שזכתה במדליה, גם מתחרויות האתלטיקה המצוינות. 

אני סיימתי לקרוא את "כל מה שלא סיפרתי" (מאת סלסט אינג) ובסופו של דבר אני שמחה מאד שקראתי את הספר הזה. אוהבת את נקודות המבט של הדמויות השונות, אוהבת את מרקם היחסים העדין והכל כך אמיתי ביניהם. אוהבת את האמת שנחשפת לקראת הסוף. את כל האמיתות. את כל ההבנות שמפציעות, לעיתים מאוחר מדי, אצל כל אחת מהדמויות. הוא כתוב יפה. 

בסוף הספר אני מגלה שהיא זו שכתבה גם את "שריפות קטנות בכל מקום" ומחליטה שבהמשך אקרא גם אותו. לא, לא צפיתי בסידרה. 

הספר הבא שאקרא יהיה "ארבעה אבות" מאת אמיר זיו. נאמר עליו שהוא טוב יותר מ"חמצן" שקראתי קודם. נראה. 

בעוד שבוע T מתאשפז שוב לקראת ERCP נוסף. נקווה שהימים האלה יעברו בשלום. 

[ואגב - נראה שבדיסקוס התחילו להתגבר על בעיית שליחת המיילים....או לפחות מנסים לעבוד על זה]

יום רביעי, 28 ביולי 2021

גאות ושפל חליפות

רגעים טובים ורגעים פחות טובים, זו המהות של התקופה הזאת. 

ימים שבהם T מרגיש טוב לגמרי וימים בהם פתאום חולף בו כאב - לעיתים קל שחולף במהרה ולעיתים קשה שמותיר אותו שטוף זיעה. 

באולטרסאונד של אזור הערמונית, כליות וכו' בסך הכל לא היו ממצאים חריגים מדי אבל כן כתוב שהערמונית מוגדלת. הוא בכל מקרה יצטרך לחזור שוב על בדיקת ה-PSA (למרות שכאמור היא לא לגמרי מהימנה) לקראת התור הבא שלו אצל האורולוג. אגב נאלצנו לדחות את התור שקבענו כי באותו היום הוא עדיין יהיה מאושפז בעקבות ה-ERCP החוזר שקבעו לו. 

היינו אצל הפרופסור השבוע והוא אישר שהם עדיין מחפשים גידול, שזו הסיבה הכי סבירה למצב של T. הוא טוען שזה שלא מצאו עד עכשיו זה לא אומר שאין. הוא גם טוען שביצוע MRI כרגע לא ייתן אבחון טוב יותר מאשר ה-ERCP המתכונן כרגע, שהפעם יבוצע בעזרת סיב אופטי עם מצלמה שיוחדר למערכת העיכול. שיש מקום ל-MRI אם עדיין לא ימצאו שום דבר. 

T כרגע מרגיש שהוא סומך עליו, אבל בכל זאת נברר אצל מי אפשר יהיה לקבל אולי חוות דעת נוספת. 

אחרי הביקור באיכילוב נסענו ישר לבית של בתי, שלא היתה בבית, ולקחנו אלינו את נשמותק וחכמוד. שרי בגן ובתי בסדנת יוגה מרוכזת כל השבוע הזה, אז חשבנו שיהיה כיף לנכדים לבלות קצת איתנו במקום לרבוץ בבית כאשר היא עובדת, ביוגה, או צריכה להתרכז בשרי אחר הצהריים. אני יודעת שהיא כבר חסרת אנרגיות, בתי היקרה, ובאמת בין שרי לבין הקורונה, היא עוברת שנתיים מאד לא פשוטות, ללא חופשה אמיתית. עבור שרי אין לי כרגע מספיק אנרגיות, אני מודה, גם פיזית וגם נפשית,  אבל את הגדולים אני מוכנה לקחת כל שבוע. 

אז ביקשנו מהם לארוז בגדים להחלפה ובגדי ים, לקחנו אותם לארוחת צהריים במסעדה שהם מאד אוהבים (שבמקרה הם לקוחות של T) ונסענו אלינו הביתה. הם צפו בטלוויזיה בזמן שישנו צהריים, ואז לקחנו אותם לים. נסענו לחוף סירונית בנתניה, שם יש חניה ממש על קו המים - לא צריך ללכת הרבה או לעלות/לרדת הרבה - ושובר גלים, כך שלמרות שהיה סחף חזק והים היה די סוער, עדיין זה היה רדוד והגלים לא היו גבוהים ויכולתי להשגיח עליהם די בקלות. הם מאד מאד נהנו. הבאנו להם פירות, ונשמותק טרף כמעט את כל האבטיח, וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. T הכין להם חביתות וכריכים עם פסטרמה וסלט ירקות והם טרפו הכל בתיאבון רב ועלו מיד לישון לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, עד שעלינו לישון בעצמנו. 

למחרת כבר היו לנו פחות אפשרויות לעשות להם כיף, כי ל-T היתה פגישה אצל רואה החשבון בבוקר, ובצהריים היה לו האולטרסאונד של הערמונית, ולי היה תור לדיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אז יצא שיצאנו וחזרנו לסירוגין כל הבוקר ולא ממש יכולנו לקחת אותם לאן שהוא או לעשות איתם משהו ממש כיפי. אמנם שנטי הציעה שאביא אותם אתי אליה, הילדים שלה היו בבית (מעט יותר צעירים מהנכדים שלי) ויש להם גם בריכה בחצר. אבל חכמוד - שנמצא כרגע בתקופה לא ממש חברותית - העדיף להישאר אצלנו בבית. הם גדולים, הם יכולים להישאר לבד, הם יודעים להעסיק את עצמם. היה בסדר.

חכמוד אפילו הלחין שיר חדש נוסף והפעם כתב את מילותיו לגמרי בעצמו. 

הוא קיבל בשורה ששימחה אותו אבל גם הלחיצה אותו מאד. אושרה ההעברה שלו לבית ספר אחר. בתי מזה זמן רב לא מרוצה מבית הספר שלהם, ובמיוחד לחכמוד היה חוסר מזל נוראי גם עם המורות שהיו לו בשנתיים האחרונות, גם המחנכות וגם חלק מהמקצועיות, ובעיקר עם הרכב הילדים בכיתתו. המצב היה עד כדי כך גרוע שהמון ילדים מהכיתה שלו עברו כבר בשנה שעברה ובשנה שלפניה לבתי ספר אחרים. חכמוד לא רצה לשמוע על מעבר או שינוי, עד לאחרונה, ובתי פשוט החליטה לפעול לבסוף ולבקש את ההעברה. היא ערכה הרבה בירורים ובחרה בית ספר שיעמוד בכמה קריטריונים חשובים. ראשית, שיש עליו חוות דעת טובה. שנית, שילדים מבית הספר הזה מיועדים לחטיבת ביניים שיש עליה חוות דעת טובה. חטיבות הביניים בהרצליה לא נקבעות על ידי מקום המגורים של הילד אלא על פי בית הספר היסודי שבו הוא למד. בנוסף עזר שחבר של חכמוד, שעזב את בית הספר שנתיים קודם לכן, לומדת בבית הספר החדש. וגם שהוא לא רחוק מדי מביתם, למרות שהיא היתה מוכנה להסיע אותו הלוך ושוב אם היה צורך בכך. בית הספר שנבחר ענה על כל הקריטריונים, והם קיבלו תשובה חיובית באותו הבוקר שבו אספנו אותם אלינו הביתה. חכמוד, שגם ככה הוא לחוץ וחרדתי וכאמור בתקופה לא כל כך טובה, לא היה מסוגל לחשוב או לדבר על שום דבר אחר במהלך היומיים שבהם הם שהו אצלנו. מה יהיה עם בית הספר החדש, איך יהיה, כמה שהוא לחוץ. ומשום שהיה לחוץ, הוא גם הוציא את העצבים שלו על נשמותק - שכבר רגיל לכך וסופג את זה בשקט - וזה מעציב אותי מאד בכל פעם מחדש. אני יודעת שבתי וחתני לא עוברים על זה לסדר היום וגם אני דואגת להבהיר לחכמוד שזה ממש לא בסדר מבחינתי ושאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, וחכמוד לעיתים אף מודה שהוא מנסה אבל לא מצליח להתגבר על עצמו.....אבל זה באמת יותר חזק ממנו. ובסך הכל חלק גדול מהזמן הם מסתדרים ממש טוב ביניהם. אז אני תומכת בנשמותק כמה שיותר, שיידע שרואים אותו ושהוא לא לבד, ואני מקשיבה לחכמוד, שיידע שגם אותו רואים, ומבינים. אבל שזה לא בסדר ולא מקובל. 

למרות הכל הצלחנו לשחק טאקי וגם "רביעיות חיות" פעמיים (כמעט פעמיים, בפעם אחרונה הם הפסיקו באמצע בגלל אי הסכמה על משהו), ועד שחתני הגיע אחר הצהריים לאסוף אותם הביתה, הם יישרו את ההדורים ביניהם. 

בגזרת הספרים, מאוחר מדי התברר לי ש"כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר די מדכא, שלא ממש מתאים להלך הרוח הנוכחי שלי. כלומר יותר מדי דומה להלך הרוח הנוכחי שלי. אבל אני כבר באמצע והוא כבר תפס אותי אז אצלח אותו עד הסוף. 

אחרי שהנכדים עזבו, נסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה'. הם עשו שיפוץ לאחרונה בסלון ורצינו לראות איך זה יצא, וגם רצינו לחגוג את התקבלותה של בתם לבית ספר לרפואה בבאר שבע. תהליך הקבלה היה ארוך ומסובך ואף אחד לא האמין שהיא תתקבל כבר בפעם הראשונה שניסתה, אבל זה קרה וכולנו שמחנו מאד. מאז גיל 12, כאשר חלתה בסרטן ונלחמה והחלימה, היא ידעה שהיא רוצה ללמוד רפואה. זה לא היה פשוט, אבל היא התקבלה ואנחנו גאים בה מאד ומאושרים עבורה. 

ידעתי שבילוי בחברתם של שותפנו ושריתה יעשה טוב למצב הרוח של T, וגם לי זה עשה טוב. הם מאד תומכים בנו בתקופה הזאת, ועוזרים לנו, ואני יודעת שיש לנו על מי לסמוך. 

דווקא בשלוש בלילה שוב התעוררתי עם התקף חרדה - הצבת הזאת שלופתת את בית החזה והבטן שמתהפכת - ולמרות שהצלחתי להירדם למרות זאת, זה ליווה אותי גם כשהתעוררתי סופית בחמש. זה עדיין לא נרגע לגמרי אבל הליכה של שעה וחצי בחוץ, למרות החום ולמרות הלחות, עזרה מאד. 

שנטי המליצה לי על טיפות שעשויות לעזור עם החרדה הזאת, למרות שבהגדרה הן נועדו יותר נגד דכאון. אנסה לקחת ולראות אם זה עוזר, כי לא בא לי להתחיל עם תרופות פסיכיאטריות של ממש כמו ציפרלקס, אבל מצד שני אני מבינה שאני לא עוזרת ל-T או לאף אחד כאשר אני נכנסת לחרדות האלה, ואני גם חוששת שיש להן אפקט שלילי מתמשך על הגוף שלי. אז נראה. שנטי גם עודדה אותי לחזור לאימון או לנסות טיפול CBT או משהו כזה - שאולי יעזור לי עם זה. אני מאמינה שזה נכון אבל לא מצליחה להביא את עצמי להחליט. 

בינתיים הימים עוברים בסך הכל אנחנו מעבירים אותם בצורה חיובית ופרודוקטיבית - עד כמה שאפשר. לפעמים יותר קל, לפעמים פחות, אבל אין באמת ברירה. עושים מה שיכולים. 

T נהנה מאד לצפות בשידורי האולימפיאדה, וממשיך עם הספורט ואפילו עם עבודה - כאשר יש כזו - ומנסה לשמור על השיגרה שלו. 

גיסי ואשתו התגברו על הקורונה, הקלה מאד, שחלו בה בזה אחר זה, ושניהם כבר שוחררו רשמית מבידוד ומתחילים לחזור לשיגרת החיים שלהם. נראה מה יהיה עם הקורונה הזאת.