‏הצגת רשומות עם תוויות בית ביוון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בית ביוון. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 29 באפריל 2026

על דא ועל הא

 אז שותפנו ושריתה הצליחו לטוס ליוון והם נהנים מכל רגע. 

מזג האוויר מושלם, ואחרי שביום הראשון הם בילו בבית או בסביבתו, ואף טבלו בבריכה - כן, החימום עובד! - עכשיו הם התחילו לטייל וכיף להם מאד. אני ממש שמחה בשבילם. 

איכשהו התקבצה לי השבוע סידרה מוגברת של טיפוחים עצמיים, שתמשיך כנראה גם בשבוע הבא. השבוע היה לי מסאז' - סוף סוף, מאז לפני המלחמה לא קבלתי עיסוי והשכמות שלי היו ממש זקוקות לזה. 

ביום אחר הייתי סוף סוף אצל הקוסמטיקאית - שנדמה לי שכשנה וחצי הצליחה לחלוף מאז קבעתי איתה בפעם האחרונה. הפעם כבר הקפדתי לקבוע מראש את התור הבא לעוד כמה חודשים, כי......טוב, שנה וחצי בין טיפולים זה מוגזם!

עוד השבוע צפוי לי ביקור תקופתי שנתי אצל גניקולוגית. כאן התעורר אצלי איזשהו חשש, כי שנים הייתי אצל גניקולוג שגם היה מומחה לגיל המעבר והייתי מאד מרוצה מהטיפול אצלו, ועכשיו הוא הפסיק כנראה לעבוד עם הקופה ויש מישהי חדשה שמקבלת אצלנו בסניף - ולא היה לי עד כה ניסיון טוב כל כך עם גניקולוגיות נשים. נראה איך יהיה. 

לא יודעת אם סיפרתי שלאחר שבתי השלימה בשנה שעבר תואר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, היא החליטה שבשלב הבא היא רוצה לעבור הכשרה בפסיכואנליזה ממש. בתי היא פסיכולוגית קלינית שמתמחה בילדים (אבל לא רק), ולאחר שהבינה שהיא לא מעוניינת בדוקטורט או בהמשך המסלול האקדמי (יש לה כמובן תואר שני), היא החליטה להמשיך את הכשרתה המקצועית ודווקא בכיוון הזה. 

השבוע יהיה לה ראיון קבלה ראשון ללימודים, ולקראת הראיון היא ביקשה ממני שיחת הכנה - מה שנקרא בעגת האימון CLEARWAY. עכשיו נזכרתי שעשיתי לה קלירווי גם לקראת ראיון ההסמכה כשסיימה את ההתמחות ואת התואר השני. זה היה ממש טוב ובעקבות השיחה היא אמרה שהיא די מוכנה לראיון. 

למחרת פגשתי אותה ואת שרי בקניון - נכון, אני לא אוהבת להסתובב בקניונים, אבל אני מוכנה לעשות זאת כדי לבלות קצת זמן איכות עם בתי ונכדתי האהובות. היה ממש נחמד וגם ישבנו לקפה (בתי ואני) וגלידה (שרי). 

בזמן הזה T נסע למרינה בהרצליה ושט עם חבר (עובד שלו לשעבר, שהיה איתנו אצל שותפנו ושריתה ביום העצמאות וסיפר שהוא נרשם למועדון שייט) ביאכטה שכורה. הם מאד נהנו. היתה רוח וים קצת גלי, כמו שהם אוהבים. היתה תקופה שגם T היה רשום במועדון השייט הזה, אני לא זוכרת מדוע הפסיק את המנוי. הוא סקיפר ומאד אוהב לשוט. 

בנוסף השבוע היינו מוזמנים לחתונה של אחיין של גיסתי.

החתונה היתה ביפו, ולקח לנו כשעתיים להגיע, אז למרות שיצאנו מוקדם, יחסית, הגענו ממש לקראת סוף החופה. מצד שני בפוקס מצאנו חניה ביפו העתיקה ממש ליד האולם, בהחלט אירוע יוצא דופן. 

המקום היה יפה והיה נעים להיפגש עם המשפחה. הנכדה של אחי כיכבה שם על רחבת הריקודים. האוכל לא היה להיט וגם היה נורא מעט (במנה העיקרית אפילו לא היו תוספות), מזל שאנחנו לא מהזוללים הרבה. לא ניתן היה כמובן לשוחח כי המוסיקה רעשה, ובאופן כללי אנחנו באמת לא נהנים בדרך כלל בחתונות.

החלטנו לצאת כבר אחרי המנה העיקרית, וזו התבררה כטעות - כלומר, התברר שהיינו צריכים לצאת רבע שעה מקודם יותר או כחצי שעה מאוחר יותר - כי בדיוק כשיצאנו הסתיים איזה משחק כדורגל בבלומפילד והרחובות היו פקוקים עם אוהדי מכבי תל אביב שבדיוק יצאו מהאיצטדיון....אז שוב היו פקקים בדרך הביתה. מילא. העיקר שהזוג הצעיר היו מרוצים. 

לסיום, צפינו בסרט בשם הנפט של שרה שמבוסס על סיפור אמיתי. בכל פעם מחדש מרגיז ומתסכל היחס של האמריקאים לשחורים וגם לילידים (אינדיאנים). נכון שיש דברים שהשתפרו במאה / מאתיים השנים האחרונות, אבל עדיין.......

טוב, לנו יש את הצרות שלנו. 

יום שישי, 13 בפברואר 2026

עדכונים שוטפים

השבוע נפגשתי עם מחברת, שבאמת עוברת תקופה לא פשוטה עם הבריאות של הבת שלה, ואני באמת מקווה שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר. הן גיבורות, שתיהן. בנוסף לדאגות ולליווי ולתמיכה בבת, מחברת והבת שלה שותפות בקליניקה, וכל העומס של העבודה של הבת עכשיו גם נופל עליה. לא פשוט. 

הפענוח של ה-MRI של בתי חזר ללא ממצאים, לשמחתנו, וכעת לדעתי נותרה לה עוד בדיקה לבצע לפני שהיא תחזור לרופת האף אוזן גרון לקבל את האבחון הסופי ואת ההמלצות להמשך. 

בנוסף, ישבתי בוקר שלם עם אבא שלי על התוכנה TURBOTAX - להגשת דו"ח שנתי אמריקאי ל-IRS. אבא שלי מגיש את זה באופן עצמאי שנים, והוא באמת מבין בזה, אבל כבר יותר קשה לו, ומה שהתחיל לפני שלוש שנים כ"חפיפה" כדי שאתמצא ואוכל לתפוס פיקוד במקרה שהוא יפסיק לתפקד, הפך למסורת שאותה אנחנו מבצעים ביחד. אמרתי לו כבר בשנה שעברה שברגע שהוא כבר לא יוכל לעשות את זה אני פשוט אקח את החומר לרואה החשבון שלנו ואשלם לו שהוא יגיש את הכל. אין לי כוח להתעסק עם זה. אבל כל עוד הוא בעניינים, אני עוזרת ומשתפת פעולה. 

גם את כל דיווחי המיסים שלנו בארה"ב וכמובן בארץ בצענו ושילמנו והשלמנו ועשינו V על הפעילות הביורוקרטית הזאת - וההוצאות האסטרונומיות. אני אוהבת כשאנחנו מסיימים עם מטלות ויכולים להתפנות לדברים אחרים. פעם מזמן קראתי ספר גרמני - לא זוכרת מי היה הסופר - שכתב על "תענוגות החובה". אותן מטלות שחייבים לבצע....ואין זה תענוג גדול אבל כיף והקלה עצומה כשמסיימים עם זה. 

עוד השבוע, שותפנו ושריתה נסעו לסופ"ש ל"ארמון" - כך אנחנו מכנים את הבית ביוון (עוד לפני שרכשנו אותו.....האמת) לחגוג את יום הולדתה של שריתה. 

שותפנו התבאס מכך שהם טסים רק לארבעה ימים - שזה בעצם יומיים וחצי כי מגיעים בחמישי אחר הצהריים ועוזבים ממש על הבוקר, אפילו לפנות בוקר, בראשון. זה גם מעט ימים וגם מייקר את הטיסה, אבל שריתה לא מוכנה להפסיד כל כך הרבה ימי עבודה - והיא צודקת מבחינתה. יש לה עסק עצמאי ולקוחות שבאים אליה כבר שנים, והיא עוד צעירה, לא מוכנה עדיין לפרוש. 

שותפנו פשוט מאושר להיות שם. שם בבית, שם בכפר שלנו. הוא לא מפסיק לומר כמה שנהדר שם וכמה שהוא רגוע וכמה שהבית מושלם. זה כיף לשמוע. הוא גם אומר שהסוכנת שלקחנו כדי לנקות ולטפל בבית עשתה בינתיים עבודה ממש טובה, וזה שימח את כולנו מאד. 

אנחנו מתכננים לטוס לשבוע, כנראה בשבוע הבא, ונראה לי ששותפנו ירצה להתלוות אלינו. אנחנו מתכננים בעיקר לטייל הפעם, להכיר את הפלפונז קצת יותר ולגלות עוד מסלולים ואטרקציות תיירות, וברור שיהיה אחלה אם הוא יבוא גם. 

כששאלתי את הקט-סיטר אם הוא יוכל לטפל במיינקוני בתאריכים האלה ראיתי שהוא כלל לא קיבל את ההודעה שלי. למחרת התקשרתי אליו והמספר שלו לא היה זמין. תיארתי לעצמי שקרה משהו לטלפון שלו אבל גם קיויתי שהוא בסדר וכתבתי לאמא שלו - והיא אכן אישרה שהתקלקל לו הטלפון ושהוא מנוטרל עד שיגיע טלפון חדש שאבא שלו מזמין עבורו. אז גם כי אני נחמדה באופן כללי ואוהבת לעזור, אבל גם כי יש לי אינטרס שהילד יוכל לתקשר איתי ועם העולם, הצעתי להשאיל להם את הטלפון הישן של T - שנשאר פנוי לאחר שהחלפנו טלפונים בשנה שעברה. הם שמחו מאד, כמובן. 

הערב ארוחת ששי עם הורי והמשפחה של בתי אך ללא שרי, שבפעם הראשונה בחייה קבעה להישאר לישון אצל חברה. אצל חברות, בעצם, תאומות, שהן שלושתן חברות עוד מהגן. עכשיו נותר לראות איך יהיה לה והאם באמת היא תחזיק מעמד כל הלילה או שיגיע הטלפון שמבקש מההורים לבוא לקחת אותה - כמו שקורה הרבה פעמים במקרים כאלה. כך או כך היא מאד מאד מתרגשת לקראת זה. מתוקה שלי. 

לפי הזמנתם T הכין קציצות בקר ודגים, וגם קיש בצל ועוד כל מיני דברים טעימים, וגם הגדיל לעשות ואפה עוגיות אמסטרדם שהם סיפרו שהם מאד מאד אוהבים, ואנחנו כלל לא הכרנו. נראה איך זה ייצא. זו תמונה שהורדתי מהרשת אבל זה אמור להיראות ככה.

אז השולחן כבר ערוך ותיכף אצא להביא את הורי......שיהיה סוף שבוע שקט. 

יום שלישי, 20 בינואר 2026

יוון 01-2026 - שבוע של הכנות וניקיונות וגם קצת נופש

זו היתה גיחה אחרונה לצורך הכנות וניקיונות וסידורים של הבית, לקראת השכרתו לטווח קצר וכמובן שימוש עצמי לנופש שלנו ושל בני משפחתנו/ חברנו. 
היתה התחלה טובה וחלקה. 
טסנו בשבת - מטרמינל 1. הכבישים היו די ריקים - שריתה הסיעה אותנו בדרכה לביקור אצל הוריה במבשרת, כי היא החליטה להצטרף אלינו רק ביום רביעי, כדי לא להפסיד ימי עבודה. אז בימים הראשונים היינו רק T ושותפנו ואני. הצוות המנצח. 
הטרמינל היה ריק ברמה שלא היה תור בשום שלב. מזמן לא ראיתי את שדה התעופה ככה. 
גם הטיסה היתה כמעט ריקה. 
היה קר והיתה רוח, וגם ככה הטיסה הלוך אורכת שעתיים (ולא שעה וחצי כמו בחזור) אז פשוט השתרעתי על שני מושבים ונמנמתי רוב הדרך. 
גם בשדה באתונה היה יחסית ריק וכמעט בלי תורים. לראשונה הותקנו שם בביקורת הדרכונים מצלמות ומכשירים לטביעות אצבע - כמו שיש בארה"ב. ברור שאיתי היה מסובך כי אין לי כמעט טביעות אצבע. ממש כמו לאמא שלי. בסוף העבירו אותי, מקווה שזה לא יעשה לי בעיות בביקורים הבאים. 
גם באתונה היה קר וקצת גשום באותו יום. 
קבלנו את הרכב בחברת ההשכרה ה"קבועה" שלנו, ודבר ראשון נסענו מרחק כמה דקות משדה התעופה לאיקיאה, להשלים כמה פריטים לבית - כולל מסגרות לתמונות. 
שותפנו ושריתה הזמינו תמונות ב"עלי אקספרס" ושותפנו הביא אותן מגולגלות במזוודה. גם T הזמין כמה תמונות - ממתכת, שלא היו זקוקות למסגור, וכן הוא הביא כמה וכמה מעבודות האפוקסי שלו לקשט את המדפים והשולחנות בבית. 
עבור תמונה אחת גדולה לא נמצאה מסגרת באיקיאה וגם לא ב-JYSK - רשת חנויות ממש טובה שלא נופלת באיכותה ובמגוון המלאי שלה מאיקיאה, לדעתי. אז היינו צריכים לחפש חנות מסגרות במיוחד בשבילה. 
הדרך אל הכפר שלנו היתה עמוסה ופקוקה - בעיקר בגלל שחלק מהכביש המהיר היה סגור לצורך עבודות בכביש - ולקח לנו יותר זמן מן הרגיל להגיע. 
כשהגענו לאחת הערים שקרובה ביותר לכפר עצרנו בסופר והצטיידנו רק במצרכים שרצינו עבור אותו ערב ולמחרת בבוקר. לא הבאנו בחשבון שלמחרת היה יום ראשון ורוב החנויות והסופרים יהיו סגורים. אבל היינו כבר עייפים ורצינו להגיע לבית.
עצרנו במסעדה טובה (אך בעלת שירות די איטי) בכפר הסמוך אלינו, ומשם סוף סוף נסענו הביתה.

הגענו ומיד בחרנו חדרים - T ואני ישנו בחדר השינה הגדול התחתון (במפלס שהוא חצי מרתף) ושותפנו בחר את חדר השינה הגדול העליון - כי ידענו ששריתה מאד תיהנה מהנוף מהמרפסת שם, הואדי עם מטע הזיתים. 


מייד סידרנו את המיטות, התארגנו למקלחת ושינה. 
ישנו מצוין, אבל כשקמנו בבוקר גילינו שהמזגן בחדר השינה העליון לא פועל משום מה, ושותפנו קפא שם. עם שמיכת הפוך החמה היה לו נעים מאד אבל היה לו כל כך קר בראש שהוא נאלץ לישון עם כובע הצמר שלו. חבל מאד שהוא לא עבר מייד לאחד משני החדרים האחרים, הקטנים יותר, אבל הוא היה עייף מדי ולא בא להכין מחדש את המיטה. מאותו הרגע הוא כמובן עבר חדר, ולמרות שהגיע הטכנאי של המזגן הוא בעצם לא יכול היה לתקן דבר, כי הבעייה היתה כנראה צורך בשחרור או ניקוז אוויר מהצנרת, והטכנאי טען שרק שרברב יכול לעשות זאת. הדבר היה תמוה בעינינו אבל אנחנו מחכים שיגיע שרברב ויבצע זאת ונראה אם זה באמת פותר את הבעייה. בכל מקרה כרגע לא ניתן לגור בחדר הזה - לפחות לא כל עוד קר מדי. 

השינה עצמה היתה נוחה מאד, ועל הבוקר יצאנו T ואני (לשותפנו לא התחשק) לעיר היפהפיה הסמוכה (מרחק עשר דקות נסיעה) כדי לעשות את הליכת הבוקר שלנו על החוף בשעת הזריחה. 
אז כאן אני מביאה מקבץ (חלקי) של תמונות זריחה מהחוף הזה ןמסימטאות העיר. 









בתום ההליכה עצרנו במאפייה מתוקה ששותפנו ו-T גילו בזמן שהותם בבית בנובמבר. שתינו קפה וקנינו לחם טרי לשותפנו לארוחת הבוקר. 


גם מהכפר שלנו רואים זריחות יפהפיות אבל לצערנו לא רואים אותן מתוך הבית, אלא רק כאשר יוצאים ועולים מעט במעלה הרחוב. 


מצד שני יש לנו מהסלון ומחלק מהחדרים את הנוף הזה




אגב כשהגענו לבית גילינו שהשער של החניה נשבר ומישהו קשר אותו עם חבל כדי שיישאר סגור ולא יתנדנד ברוח. ניסינו, לשווא, לגלות מה קרה לו (דרך ההיסטוריה של מצלמות האבטחה) אבל מהר מאד סיפר לנו ההנדימן המקומי, ממנו הזמנו בניית גריל ועוד כמה עבודות קטנות, שהרוח שברה את השער בזמן שהוא היה פתוח, כשהגיע לעבוד אצלנו בחצר. הוא סיפר זאת בעזרת תנועות ידיים וערבוביה של יוונית ואנגלית משובשת, תוך כדי שהוא כבר הביא כלים וריתך ותיקן את השער למצב עוד יותר טוב ממה שהיה במקור. איש מדהים, באמת. לא יודע מילה אנגלית וגם אין לו וואטסאפ כך שלא ניתן לתקשר איתו בעזרת גוגל טרנסלייט - אבל יש לו ידי זהב והמון רצון טוב ונראה שאנחנו נעבוד איתו הרבה. בכלל בכפר "שלנו" יש הרבה מאד אנשים מאד מאד נחמדים. 

T קבע יום צילומים עם צלם מקצועי לקראת סוף השבוע, כך שאת כל הזמן שקדם ליום הזה בילינו בניקיונות, סידורים, מיסגור תמונות, תלייתן, סידור הקישוטים על המדפים ועוד משימות שסוף סוף התבצעו בשבוע הזה כגון התקנת חימום מים לבריכה. או חשמלאי שהגיע סוף סוף לתקן את השקע של המדיח שלא עבד, עוד שקע בחדר האמבטיה למעלה, וכן התקין טיימר לדוד המים החמים.

T תולה מראות ותמונות

שותפנו ניקה בעצמו את כל החלונות ואת כל מעקות הזכוכית במרפסות ובבריכה

את התמונה הגדולה מסרנו למיסגור אצל איש נחמד בשם סטאברוס בנאפליו, מרחק כחצי שעת נסיעה מהכפר. ניצלנו את ההזדמנות לטייל קצת בסימטאות העיר העתיקה היפהפה הזאת, ואפילו הצלחתי להיכנס למכון ציפורניים לחדש את הלק ג'ל לציפורניים שלי, שאחרי כל הניקיונות והקרצופים כבר היו זקוקות לחידוש. כמובן שבחצי השעה שישבתי אצלה, היא סיפרה לי את כל סיפור חייה (כנראה שיש לי מן פרצוף כזה) וסיכמה ב"ביוון הגברים עושים מה שהם רוצים". 

כששריתה הגיעה, יום לפני יום הצילומים, היא מייד הצטרפה למאמץ הניקיונות והסידורים. 
ערכנו את המיטות כמו חדרניות במלון, ערכנו את שולחן האוכל במטבח - קישטנו עם פירות ופרחים....והבית באמת היה יפהפה ומוכן לצילומים. 

ביום של הסערה בישראל, התקשר אלי הקט סיטר ואמר, שהגשם השבית את הקודן של השער שלנו והוא לא יכול להגיע אל מיינקוני. לקח קצת זמן והרבה שכנוע לבקש ממנו לטפס מעל לגדר (הרטובה, החלקלקה.....מילים שלו) כדי שהחתול יקבל את התרופה שלו בזמן. סיפרתי לו שאפילו אני, בגילי המופלג, טיפסתי ככה פעם כשהיתה הפסקת חשמל. אמרתי לו שברגע שייכנס הביתה אדריך אותו כיצד לפתוח את השער מבפנים כך הוא יוכל להשאירו פתוח במהלך הימים הבאים. הוא התרצה והכל בא על פתרונו בשלום. אגב ברגע שהקודן התייבש הוא חזר לפעול. מוזר מאד. 

ביום הצילומים עצמו הצלם הגיע - בדיוק בזמן ולא ב"זמן יוון" כמו שנהוג שם - פעמיים. לפני הצהריים, לצלם באור היום, ואחר הצהריים - לצלם באזור השקיעה. 

בין לבין התברר שהאישה ששכרנו כ"מנהלת הבית" החליטה להתפטר. היא כנראה הבינה שלא מתאים לה לעבוד במתכונת שרצינו - בלי שליטה על אתרי השכרת הבית, בלי טיפול בבריכה (לקחנו את האנשים שלה לטיפול בבריכה במשך חודשיים והיינו מאד לא מרוצים) - ולמרות שלדעתנו היא היתה מרוויחה יפה מאד גם ככה, היא באה ושמה את המפתחות ונפרדה מאיתנו סופית. 
כיון שכך, פנינו לאישה המקומית שלקחנו במקור לצורך שמירה על הבית, ביקורים לוודא שהכל בסדר, סיוע בהכנסת אנשי מקצוע וכדומה - וביקשנו ממנה להגדיל ראש ולהיות מנהלת הבית שלנו. להכין את הבית לקראת שוכרים או לקראת בואנו, לדאוג לקבל את האורחים ולהסביר להם, לבצע להם את הצ'ק אאוט בסוף הביקור ולוודא שלא הרסו/גנבו שום דבר, לדאוג לניקיון ולסידור הבית מחדש לאורחים הבאים וכן לחדש מלאי של מצרכים בסיסיים. 
בהתחלה היא התלבטה וביקשה לחשוב על זה, אחר כך אמרה שהיא מוכנה לנסות ונראה איך יהיה. היא מאד נחמדה ויש לה ראש גדול...נקווה שהיא תעשה זאת היטב ותסכים לעשות זאת באופן קבוע. 

בסוף יום הצילומים הבנו שזהו - משימותינו הושלמו, ואפילו נותר לנו יום אחד לטייל קצת וליהנות מיוון. 
המתקפה הגדולה של טראמפ באיראן בסוף לא יצאה לפועל (כן, חששנו מזה, ומצד שני אני יכולה לחשוב על מקומות גרועים יותר "להיתקע" בהם בחו"ל). 

קמנו בבוקר כשכל הגוף כואב אבל היינו מרוצים. אחרי ארוחת בוקר בבית יצאנו תחילה למספר יקבים בסביבה. אין תיירים בעונה הזאת, אבל יקב אחד היה פתוח (לא עשו לנו סיור מאורגן כי לא הזמנו מראש) ואת השני פתחו לנו במיוחד. הראשון היה מושקע ויפה, שם עשינו טעימות (טוב, לא אני. אני לא אוהבת יין או אלכוהול מסוג כלשהו) וגם קנינו כמה בקבוקים, גם שיהיו בבית ביוון וגם להביא לישראל. השני היה פשוט יותר אבל חביב יותר. העובד, שגר ליד היקב ופתח לנו אותו במיוחד, סיפר שבעל הבית בדיוק נמצא בישראל לצרכי עסקים. הם מאד אוהבים את ישראל, הוא אמר לנו ואף הראה לנו שלטים בעברית. גם שם עשינו טעימות וגם ממנו קנינו קצת יין. זו היתה חוויה נחמדה מאד. 

משם נסענו לנאפליו ועלינו לטירת פלמידי - שבביקורים הקודמים שלנו היה חם מדי לשוטט בה, אבל באותו יום אחרון שלנו ביוון מזג האוויר היה מושלם. בכלל, היה לנו מזל גדול כל השבוע. ירד גשם רק ביום שהגענו וביום שטסנו בחזרה. כל שאר הזמן גם אם היה קר, היתה שמש. וחלק מהימים היו ממש נעימים במהלך היום וקרים רק בלילה ובבוקר מוקדם. 






זה היה סיום מושלם לשבוע ההכנות והניקיונות הזה, ובאותו ערב הלכנו לישון מוקדם כי קמנו לפני ארבע בבוקר להספיק להגיע לטיסה.
הפעם המטוס היה מלא לגמרי - כפי שהיה גם לשריתה בהלוך ביום רביעי. היא זיהתה הרבה מאד נוסעים שהיו איתה גם בטיסה הלוך, אז כנראה הרבה אנשים טסים רביעי עד שבת לאתונה. 

נחתנו בשבת לשדה תעופה די ריק ורגוע - ובנם של שותפנו ושריתה בא לאסוף אותנו מהשדה הביתה.
בבית מיינקוני קיבל אותנו בשמחה ובאהבה............


וזהו, עד הפעם הבאה. 

יום שבת, 10 בינואר 2026

לקראת הטיסה ליוון

השבוע נפגשתי עם 'קלי' ו'שני' - בדקתי ומצאתי שלא נפגשנו שלותנו יחד מאז נובמבר 2024 - אז השמחה על הצלחתנו להיפגש היתה גדולה כפליים. אכלנו צהריים במסעדה שנסגרת בשלוש וחצי באמצע השבוע, ומצאנו את עצמנו יושבות שם לבד כאשר סביבנו כבר מנקים ומעלים את הכסאות על השולחנות...היה קשה להיפרד. ובתקווה שהמפגש הבא לא יהיה בעוד מעל לשנה. 

שוחחתי בטלפון עם 'החתולה' לגבי החבר מהצבא, והתברר לי שאכן היא לא הכירה את הצד "החופר" שלו, וצחקתי כאשר היא "לקחה אחריות" על כך שקישרה בינינו. 

כיון שאנחנו טסים היום ליוון, לא תכננו לארח בששי, וחשבנו להתארח אצל בתי לארוחת ששי - אבל אז חתני וחכמוד חלו, ונשארנו בבית. אחר הצהריים ביקרנו אצל הורי, שנראו ממש בסדר, יחסית. אמא כבר הצהירה שהיא בעצם לא מאמינה בפיסיותרפיה ושהשיפור במצבה קורה פשוט בגלל הזמן שעובר. בסדר, אמא. מה שתגידי. 

נראה שביוון מעט יותר קר מאשר כאן אבל עדיין לא משתווה למזג האוויר באזורים אחרים של אירופה: אחי נתקע בפריז בדרך לעיר אחרת בצרפת כדי להרצות הכנס..וכמעט לא הגיע לכנס. בסוף הגיע באיחור, ולמזלו מישהו התחלף איתו בשעת המצגת, כך שיכול היה להרצות מאוחר יותר. 

סיימתי ספר מאת אמילי אוורט בשם All that life can afford - שמצאתי ברשימת "מועדון הספר של ריס ווית'רספון", משם לקחתי מספר פעמים המלצות לספרים בזמן האחרון. כרגיל בספרים שיוצא לי לקרוא בזמן האחרון זו לא ספרות מופת או כתיבה עמוקה או משהו כבד שכזה, אפילו אפשר לקרוא לו סוג של ספרות נוער (למרות שמדובר בבחורה באמצע שנות העשרים לחייה, בעצם זה נוער).

שוחחתי עם 'שריתה' לגבי הספר "טיפול בשתיקה" עליו היא המליצה, והתברר שהיא מאד אהבה אותו. אולי אמליץ לאמא לקרוא אותו גם ולתת את חוות דעתה. 

אז הכל מוכן לטיסה, 'שריתה' תיקח אותנו לשדה התעופה - כי היא החליטה להצטרף אלינו רק לקראת אמצע השבוע, כדי לא לפספס יותר מדי עבודה. ארזנו לשם שינוי מזוודה אחת גדולה לשנינו, ובה גם כל מיני אביזרים וקישוטים לבית...וזהו. בתקווה שיהיה ביקור מוצלח, שנשלים את כל משימותינו וגם נהנה מסוג של חופשת חורף בבית הנופש החדש שלנו. 

יום שלישי, 6 בינואר 2026

השבוע שהיה

אחרי המון המון זמן שבו לא אירחנו כאן את המשפחה של אחי לארוחת ששי, החלטתי להזמין אותם כדי לחגוג לחכמוד את יום הולדתו ה-15. 

הייתי עושה זאת לעיתים יותר קרובות, ובמקור תכננתי לעשות זאת כמעט כל חודש, אבל הבעייה היא ש-T מתחיל "להתפרע" עם ההכנות כאשר אני מזמינה יותר מאשר ה"קבועים" - המשפחה של בתי והורי - ואני לא רוצה שהוא יעבוד כל כך קשה. כאשר יש יותר אנשים צריך לדעתי להכין פשוט כמויות גדולות יותר. אפשר אולי להכין במיוחד את מה שהאורחים הלא קבועים אוהבים. אבל אין שום סיבה, לדעתי, להכין שלושה סוגי מנה עיקרית (גם עוף, גם דגים וגם בשר), כמה סוגי תוספות, כל מיני סלטים ושני סוגי קינוח. זה מוגזם. לדעתי. ובכל פעם שאני מנסה לשכנע את T להרגיע קצת, זה לא ממש עובד לי. אז אני פשוט עושה זאת לעיתים רחוקות יותר - את ההרחבה של קשת המוזמנים בששי בערב. 

הפעם ידעתי שחכמוד ישמח מאד שגם המשפחה של אחי תהיה שם. וכמובן שגם הורי שמחו מאד, וכיף לראות את בני הדודים כשהם ביחד. אני לא זוכרת אם יצא לי לספר כאן שאחיינית2 מתחתנת ביוני הקרוב. זו באמת שמחה גדולה במשפחה. שרי כבר ביקשה ממנה להיות השושבינה שלה, וגם הנכדה של אחי (שתהיה בת שנתיים וחצי) תצטרף לחגיגה הזאת בדרך כלשהי. זו אולי תהיה קצת בעייה כי זו תהיה "חתונה הפוכה", שבה קודם מגישים את ארוחת הערב ורק מאוחר יותר מקיימים את החופה, ואחרי את הריקודים. נראה איך הקטנות יחזיקו מעמד  עד שעה מאוחרת......

לצורך החגיגה ולאור שיפור מה במצב הכאבים של אמא שלי, גם הורי הסכימו להגיע - וכשאספתי אותם ראיתי שאמא הולכת הרבה יותר טוב וגם מצליחה מעט ללא ההליכון. 

הארוחה היתה הצלחה גדולה והנכדה של אחי כיכבה כמובן, מתוקה שכזאת, וגם שרי היתה מקסימה איתה ובכלל, וכולם מאד נהנו. 

שרי ביקשה להישאר לישון והחלטתי להסכים, ולשלוח את T לישון באחד מחדרי האורחים. כך הוא יישן טוב בלילה גם אם שרי תתעורר כל הזמן. וגם אני אהיה רגועה יותר ככה. 

אז T ישן בחדר של בני (או "חדר המוסיקה"), ומיינקוני הצטרף אליו וישן לידו על המיטה כל הלילה, אז שניהם יצאו מרוצים מאד. שרי ישנה ב"ספסל הנכדים" ואפילו לא ביקשה תוספת של אור (היה אור קטן, שממש האיר לה ישירות לפנים, אין לי מושג איך היא מצליחה לישון ככה) כך שגם עבורי זה לא היה נורא כל כך. היא התעוררה בסוף רק פעמיים והצלחתי להירדם מהר אחרי כל פעם, כך שהלילה ממש עבר בשלום. 

בבוקר לא יצאתי להליכה, כי ידעתי שהיא תילחץ ותפחד אם היא תתעורר ולא אהיה בבית - רק אמרתי לה שאם אני לא במיטה אני או בשירותים או למטה בסלון. שמתי אינטרקום כך שכאשר היא קראה לי מייד עליתי אליה, והיא שוב קמה במצב רוח מצוין ואמרה שישנה טוב. 

אחרי ארוחת בוקר ניגנו שתינו בפסנתר ואחר כך היא קשקשה גם בגיטרה ועל התופים, ואז היא ביקשה לצבוע בצבעי מים, אז התלבשנו חם ויצאנו לחצר לצבוע על שולחן הגינה. נכנסנו רק כשכבר נהיה לנו ממש קר מדי, ואז חתני כבר הגיע לאסוף אותה. אז אפשר להכתיר את הביקור הזה כהצלחה גדולה. 

השבת עברה ברוגע, ובערב יצאנו להליכה - גם כי רציתי לחזור לשיגרה הזאת שלנו, "ההליכה השנייה" של היום, שזנחנו בחודשים האחרונים, וגם כמובן כי לא יצאתי בבוקר כדי לא להשאיר את שרי לבד. 

גם היתה לנו שיחת וידאו עם הבעלים של הבית שסמוך לביתנו ביוון, איתו יצרנו קשר על מנת לקיים שיתופי פעולה איתו - למשל למקרים שבהם מספר האנשים שיבקשו לשכור את הבית יעלה על המקסימום האפשרי מבחינתנו או מבחינתו. הוא אמר שינסה לקפוץ ליוון לפגוש אותנו בזמן שהותנו שם בשבוע הבא. אנחנו טסים עם שותפנו ושריתה על מנת להשלים את העיצוב של הבית והכנתו הסופית גם להשכרה, כולל הבאת צלם מקצועי לצורך הפרסום. 

בראשון קבעתי בבוקר פגישה בבית קפה עם מישהו שהיה איתי בצבא ולאחרונה פתאום יצר קשר, אחרי עשרות שנים שבהם לא היינו בכלל בקשר. מי שיצרה בינינו את הקשר היתה 'החתולה', שאחרי שהיא מכירה אותו שנים כאיש מכירות של חברה שמקום העבודה שלנו עובד מולה, רק לאחרונה הם גילו שבעצם היו באותה יחידה בצבא - בהפרש של כמה שנים - ושיש להם כמה וכמה מכרים משותפים משם, בין היתר אותי. הוא ממש התלהב לשמוע שאנחנו חברות ומאד רצה ליצור איתי קשר, והיא נתנה לו את הטלפון שלי. 

הוא יצר קשר ממש ביום שחזרנו מארצות הברית, ואני אז הייתי חולה ובדיוק איבדתי לגמרי את קולי, כך שכתבתי לו שלא מתאים עכשיו אבל שנחמד שיצר קשר. אחר כך שכחתי מזה לגמרי, ובשיחה עם 'החתולה' היא שאלה אותי אם שוחחנו והזכירה לי את כל העניין. כשכתבתי לו התברר שהוא בחו"ל, ולבסוף הוא יצר קשר בשבוע שעבר וקבענו להיפגש בראשון בבוקר.

זכרתי שהוא היה נחמד ושהיינו חברים טובים בתקופת הצבא, גם אם לא שמרנו על קשר לאחר השחרור. גם 'החתולה' אמרה שהוא נחמד מאד, אז לא היתה לי סיבה שלא להיפגש. בסופו של דבר ישבתי איתו שעתיים בבית קפה והקשבתי בזמן שהוא סיפר לי את כל סיפור חייו, שופך ושופך (שלא לומר - חופר), בלי לעצור לרגע לנשום או חלילה לשאול אותי משהו על עצמי. זה היה יכול להיות מצחיק לולא זה היה מתיש. יצאתי משם עם ראש מנופח והחלטה ברורה שזו הפגישה הראשונה וגם האחרונה שלנו. כן, אני ממש טובה בהקשבה, אבל כבר אין אנרגיות למערכות יחסים שואבות אנרגיה שכאלה. במיוחד שבאמת היו לו חיים לא פשוטים, אפילו טראגיים, וכל הסיפור היה כבד מנשוא. 

רק כחצי שעה אחרי שהתחלתי לומר שאני צריכה ללכת, הצלחתי באמת לקום ולצאת משם. למחרת הוא שלח לי הודעה של "שמחתי להיפגש" ועניתי לו ש"שמחתי גם" אבל לא הצעתי פגישת המשך ואעשה כמיטב יכולתי להתחמק להבא. אני מקווה שהוא לא יעיק. 

עדיין לא שוחחתי מאז עם 'החתולה', לברר אם לה גם הוא חופר ככה, ואם כן - למה הפילה אותו עלי. ייתכן שאיתה הוא זהיר יותר, כי היא כמו T ואין לה סבלנות לדברים כאלה. או שכיון שזה היה בעבודה זה היה אחרת. לא משנה וכבר לא רלוונטי.

בשני לקחתי את אמא לפיסיותרפיסטית ולשמחתי אמא התרשמה ממנה מאד לטובה. היא אהבה את היסודיות שלה ואת היחס שלה, הקשיבה לעצות ולהנחיות לתרגילים ודרכי התנהלות, ואני מקווה שהיא תיישם את דרכי ההתנהלות (איך לשבת, איך לקום מישיבה או משכיבה) ולא רק את התרגילים, שאותם אני בטוחה שהיא תבצע באדיקות. הפיסיותרפיסטית גם טיפלה בה באולטרסאונד וקצת לחיצות...כמובן שאמא עוד לא מרגישה הבדל אבל זה ייקח זמן. אביא אותה שוב כשנחזור מיוון. 

היום נפגשתי בבוקר עם 'מחברת' ועוד מעט אצא למפגש עם 'קלי' ו'שני' - אחרי ששלושתנו יחד לא נפגשנו מעל לשנה. איזה כיף שזה יוצא לפועל סוף סוף. 

אצל T עבר שבוע שקט ללא התקפים, אז אולי מותר שוב להיות קצת אופטימיים..........


יום שישי, 21 בנובמבר 2025

חזל"ש

מפה לשם עבר כבר חודש מאז שחזרנו מארצות הברית. 

לא אדבר על כל מה שקורה בארץ (או בעולם) כי ...עדיף שלא אדבר. 

גם על המצב במשפחה של חתני לא אדבר - רק אומר שכבר היה ה"שלושים" של האבא ולא נראה שמשהו השתנה...ויש חשש גדול שייווצר (אם לא נוצר כבר) קרע בלתי הפיך בין האחים/אחיות....אוף. 

בגזרת הבריאות שלנו - החלמנו לגמרי מאותו וירוס מרושע, T היה כבר פעמיים אצל המטפל מומחה הכאב, ובינתיים סבל מכמה התקפים קלים ואחד בינוני. נראה מה יהיה הלאה. 

בתור טלפוני עם 'רופאהחדשה' T הבין שתוצאות בדיקות הדם שלו תקינות לגמרי בעצם ואין לו כרגע מה לדאוג. הוא קבע תור ביקורת אצל הפרופסור, אבל אין לנו ציפיות לרעיונות חדשים או פריצות דרך משמעותיות מהפגישה הזאת. 

מיינקוני ממשיך גם הוא לפרכס כל כמה ימים, וכמו "אבא" שלו T, לפעמים זה קל וקצרצר ולפעמים יותר משמעותי. מתוקי מסכני. 

כרגע T ושותפנו נמצאים ביוון ומסדרים את כל הקשור לבית. 

הם כבר גרים בבית וחלק ניכר מהריהוט, הציוד והאביזרים כבר הגיע והותקן, אבל היו כמה דברים ממש משמעותיים שטרם הגיעו ועוד מעט הם כבר חוזרים...אז זה ממש לא היה מצב אידיאלי. אתמול סוף סוף הם הצליחו לתפוס את חברת המשלוחים, ופתאום התברר שהחברה החליטה, על דעת עצמה, לאגור אצלה את כל הדברים עד שיגיעו כל הפרטים בהזמנה......

היה מתסכל מאד לגלות שדברים גדולים שגם זקוקים להתקנה כמו מקרר, פריזר (אינטגרלים), מדיח, מכונת כביסה ומייבש ועוד דברים רבים "יושבים" אצל חברת המשלוחים כבר מעל לשבוע ושותפנו ו-T מחכים בבית על קוצים בתקווה שהכל יגיע לפני שהם חוזרים ארצה. לאחר שיחת הבהרה נאמר להם שכל מה שכבר הגיע יסופק היום - ומחר הם כבר טסים לישראל. אז אולי שום דבר לא יותקן אבל לפחות זה כבר יהיה בבית.

החדשות הטובות הן שהם מצאו מי שיטפל בבית בהעדרנו - גם מישהי מקומית מהכפר שתבוא לבדוק שהכל תקין וניתן יהיה להיעזר בה עם משלוחים ועם בעלי מקצוע שצריכים להיכנס עבור התקנות או תיקונים, ובנוסף הם גם סיכמו עם מישהו רצינית יותר - מעיר קרובה - שממש תטפל בתחזוקה וניקיון השוטפים, בקבלה של דיירים לכשנשכיר, בטיפול שוטף בבריכה וכו'. שמחתי מאד לשמוע שלאחר משא ומתן והסברים מפורטים של מה אנחנו צריכים ומה אנחנו לא צריכים, הם הצליחו להסכים על התנאים וכולנו יצאנו מרוצים. 

הבנתי משותפנו ומ-T שהכפר "שלנו" הוא כמו קיבוץ וכולם מכירים את כולם והם התחילו להכיר ולהתיידד. אז למשל אחיו של בעל בית הקפה ייתן להם הצעת מחיר לבניית גריל ומטבחון בחצר, ובעל המסעדה על החוף קישר אותם עם זו שתשמור להם על הבית וכן הלאה וכן הלאה. כולם מאד מאד נחמדים ומסבירי פנים וכשאין שפה משותפת נעזרים בידיים ובגוגל TRANSLATE. מקסים. 

הם כל כך נהנים ביוון בכלל ובבית בפרט, עושים הליכות בוקר בזריחה וישנים טוב בבית ואוכלים טוב.......עם כל ההסתייגות שהיתה לי מהפרויקט הזה, נראה לי שטוב שיש לכולנו מקום לנפוש בו קצת לגוף, ללב ולנפש מידי פעם.......המקום הזה נוסך רוגע מעצם היותו.

זריחה בעת הליכת בוקר של שותפנו ו-T

בגזרת המטפלת של הורי שהודיעה שהיא עוזבת את הארץ לאיטליה, נכנסתי לתהליך חיפוש רציני של מטפלות גם דרך קבוצות וואטסאפ שונות וגם דרך שלושה תאגידים שונים. 

מהר מאד הבנתי שהמצב לא פשוט, שהעובדים שכבר בארץ מבקשים שכר הרבה יותר גבוה ממה שהורי משלמים עכשיו, ושכולם מתעקשים לעבוד כל השבתות (שזה מייקר עוד יותר את העניין, וכרגע הורי לא זקוקים לזה עדיין). 

במקביל לחיפושים גם הייתי צריכה כל הזמן להסביר שוב ושוב להורי מדוע הם לא יכולים כרגע לוותר על מטפלת, גם אם אבא לא זקוק לזה כל הזמן (בעיקר כי מהיום למחר פתאום הוא יזדקק ואז לא ניתן יהיה למצוא מעכשיו לעכשיו).

לבסוף בהפניית אחד התאגידים פגשנו מישהי שעל פניו נראית מצוין - הודית בת 40 שנמצאת כבר ארבע שנים בארץ, עבדה בדיור מוגן אחר סמוך לכאן עד שהמעסיקה שלה נפטרה (בגיל 101!), הועסקה בחודש האחרון בדיור המוגן של הורי ואז המעסיקה החליטה שהיא בעצם לא צריכה מטפלת. כלומר, היא כבר ב'אחוזה' והיא פנויה והיא לחוצה לעבוד...אז גם השכר שהיא מבקשת אמנם גבוה אבל לא משמעותית גבוה ממה ששילמנו עד כה, וכרגע היא גם מתגמשת עם השבתות. היא מאד רוצה שבתות, ומבקשת שאולי הורי יתגמשו ויסכימו לעבודה בשתי שבתות לפחות, אבל כשהבהרנו שכרגע הם לא רוצים שבתות בכלל היא לא התעקשה על כך. 

זה כמובן לא אומר שום דבר על מה שיקרה בהמשך - ברור לי שהדברים האלה לא יציבים ותמיד ייתכן שהיא תתחיל לעבוד ותעזוב פתאום או שבכלל לא תגיע ביום שקבענו או שתתחיל לבקש דברים שלא סוכמו........וגם ייתכן שהורי יגידו שהיא לא מתאימה להם. בקיצור - זה לא שאני רגועה עכשיו, אבל אני מלאת תקווה שהעניין הזה קרוב לפתרון ושיהיה קצת שקט בגזרה הזאת, לפחות. 

לאבא שוב כואב הגב - כמו שקרה כבר שלוש או ארבע פעמים בשנים האחרונות - וזה מגביל אותו ומכריח אותו לקחת משככי כאבים על בסיס יום יומי, אבל לשמחתי כאשר מעט פוחת הכאב הוא לא מוותר על הליכות קצרות, לפחות. את שאר חוגי ההתעמלות הוא כמובן זונח כרגע. 

בשבת נסענו למודיעין לבקר בביתו של בנה של 'לונדון', שגם היא ובעלה מבקרים עכשיו בארץ וגם בתה היתה בביקור אצל אחיה למשך כמה ימים לקצת זמן איכות עם האחיינים. היה כיף גדול להיפגש עם כולם. בשבת הקרובה גם יהיה מפגש של בני הדודים (הדור שלנו, בלי הדור הצעיר) בנשר בדירתם החדשה של בן הדוד שחזר מניו ג'רזי ואשתו. אישרתי הגעה בלי לדעת אם T כבר יהיה בבית או לא, והתברר שהוא חוזר כמה שעות לפני המפגש, אז אני מקווה שיהיה לו כוח לנסוע איתי לשם. 

כל אחד מהמוזמנים כתב מה הוא מביא (או יותר נכון - מביאה), וכולם כיוונו למאכלים "מהבית" - מה שהאמהות שלהם היו מכינות. כיון ש-T לא כאן ואני לא מהמשפחה ואני לא מכינה את המאכלים שלהם (ברובם מהמטבח ההונגרי-יהודי), החלטתי לאפות את עוגות השמרים שלי (קינמון וקקאו) שגם הן כבר הפכו למסורת במפגשי בני הדודים של משפחתו של T. 



מה עוד? 

נפגשתי עם בתי ועם שרי באחד הימים בשבוע שעבר והסתובבנו ביחד בקניון בהרצליה, והשבוע קפצתי לבקר אצלם שוב אחר הצהריים וזכיתי גם לבלות מעט עם נשמותק וטיפ טיפה גם עם חכמוד. כל זמן שיוצא לי להיות עם המתוקים האלה זה זמן איכות עבורי. 

הערב אני מוזמנת אליהם לארוחת ששי אז סוף סוף יהיה לי זמן עם כולם. כולל הבנים, כולל חתני. 

בגזרת המפגשים עם חברות הצלחתי להיפגש במהלך השבועיים האלה עם 'שושנה', עם 'מחברת' (פעמיים), עם 'ביוכימיה' (וגיליתי לצערי ש'המהנדס' אובחן עם פרקינסון בשלבים מוקדמים), ביקרתי אצל 'אורה'  בשיקום האורתופדי (כשעוד היינו בבוסטון היא שברה את עצם הירך, עברה ניתוח וכעת מבלה שבועות ארוכים בשיקום) והשבוע סוף סוף גם 'היידי' ואני הצלחנו למרבה שמחתנו להיפגש. 

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי אבל המפגשים האלה עם חברות וחברים ועם המשפחה שלי הם התזונה הטובה ביותר לנפש וללב שלי. 

א פרו פו תזונה - שוב יש לי ימים שבהם ממש (אבל ממש!) מתחשק לי לאכול שוקולד.........אני אחר כך מתרגזת על עצמי כי עד שהצלחתי יפה כל כך לרדת את כל מה שעליתי בקיץ...ממש לא מתאים לי לחזור למצב הזה שוב. אבל ...זה מה שקורה כרגע במציאות. מקווה שאצליח להתגבר על החשק בהמשך.......

ובנימה אופטימית זו נראה לי שאסיים את פוסט העדכונים הארוך הזה...............


יום שישי, 26 בספטמבר 2025

יוון - ספטמבר 2025 - פרק ב'

 את ארבעת הימים הראשונים של השנה (בעצם כולל היום האחרון של השנה הקודמת) עשינו ביוון. 

הפעם נסענו אנחנו גם עם שותפנו וגם עם שריתה

מטרת הנסיעה - לחתום על החוזה הסופי של רכישת הבית, לשלם כמובן ולקבל את המפתח.

מטרה נוספת חשובה לא פחות - להתחיל עם הזמנת הרהיטים לבית החדש. 

כשביקרנו שם שלושתנו - שותפנו, T ואני - עברנו בארבע חנויות רהיטים והתכנסנו על מה שמצא חן בעינינו, שיתפנו את התמונות כמובן עם שריתה - שנשארה בארץ - ובמקביל התחלנו משא ומתן על המחירים עם החנות שהכי מצאה חן בעינינו (שהרמה והעיצוב של הרהיטים בה היו הכי לטעמנו), בעיר KALAMATA, משא ומתן שהמשיך גם כשחזרנו ארצה (דרך וואטסאפ). 

ברור שלא הזמנו שום דבר לפני ששריתה ראתה ובדקה ואישרה שמקובל גם עליה. 

ביום שהגענו היה יום ראשון ואף אחד לא עבד וכל החנויות היו סגורות, אז אחרי שלקחנו את הרכב השכור (באותה חברה מצוינת בה שכרנו בביקור הקודם) ונסענו לעיירת הנמל Nafplio, שם שהינו באותו מלון בו לנו עם שותפנו בתחילת החודש. ניצלנו את שארית היום כדי לטייל קצת ולהצטייד במים וחלב ופירות בסופר ב-Nafplio, ונסענו לכיוון כפר חמוד בשם TOLO, בעל חוף ים יפהפה ומהווה אטרקציה תיירותית בחודשי הקיץ. 


חוף TOLO


במקור התעניינו לרכוש בכפר הזה בית, אבל הבתים בכפר הזה גם קטנים יותר ממה שחיפשנו וגם יקרים יותר. 

הלכנו קצת לאורך החוף והסתובבנו בכפר, ומשם נסענו לעיירה ARGOS הנחמדה שהיא לדעתי העיר הקרובה ביותר לכפר בו רכשנו את הבית. 

אכלנו שם ארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו בביקור הקודם


זו מסעדה שממוקמת במידרכוב במרכז ארגוס, שלא משנה מתי הגענו אליה (נראה לי שאכלנו שם כבר שלוש פעמים) תמיד היא היתה מלאה בזקנים ששיחקו קלפים או צפו בספורט בטלוויזיה. אין לי מושג ממה המסעדה מרוויחה כי לא ראינו אף אחד מהזקנים האלה אוכל. 

עבורנו בעל הבית העמיד שולחן וכסאות מחוץ למסעדה (כך גם לא סבלנו מהסיגריות שלהם) והאוכל היה פשוט וטעים. ירקות מאודים, סלט יווני, ציזיקי, דגיגי אנשובי מטוגנים.לא זוכרת מה עוד. וכולם (חוץ ממני) שתו בירה יוונית כזו או אחרת. כיף ממש. 

למחרת קמנו T ואני מוקדם ויצאנו להליכה ב-Nafplio, ואחרי ארוחת הבוקר נסענו ארבעתנו לבנק, שם הוספנו את שריתה לחשבון המשותף שפתחנו, משם המשכנו לעורך הדין לחתימה הסופית על החוזה וסגירת העיסקה על רכישת הבית. 

אחרי החתימה נסענו כולנו, כולל סוכן הנדל"ן, אל הבית. כאן המקום להעיר שכל בעלי המקצוע (כולל אשת הקשר שלנו בבנק, עורך הדין והנוטוריונית, רואה החשבון וסוכן הנדל"ן) וגם המוכר של הבית היו מהרגע הראשון סופר נחמדים ושירותיים ויעילים ומשתפי פעולה איתנו בכל דבר. זו היתה חוויה טובה והאמת שדי מפתיעה. 

בבית עברנו שוב על הכל, כולל בדיקה של התיקונים והתוספות שביקשנו מהמוכר לעשות עבורנו (הוא הקבלן שבנה את הבית, ובעצם בנה אותו עבור עצמו - ובסוף אשתו העדיפה לעבור לגור באתונה), קבלנו את המפתחות, וחזרנו לנוח קצת במלון. 

זה היה יום עמוס ודי מתיש  ודרש ריכוז (מעבר על החוזה, הכנסת תיקונים, העברת התשלומים לכולם, מעבר על הבית מהמסד עד הטפחות) - ולמרות זאת נסענו שוב לכפר "שלנו" בערב לאכול במסעדה ששותפנו התלהב כל כך מהגירוס שלה ("הגירוס הכי טוב שאכלתי בחיי" הוא קרא לזה). גם הפעם לא התאכזבנו, אבל אני כבר הייתי ממש גמורה מעייפות בשלב הזה. בנוסף לא יצא לנו לאכול באופן מסודר עם כל הסידורים והעניינים האלה ואני לא מתפקדת כמו שצריך כשאני רעבה ולא אוכלת בזמן. אז נשנשתי מעט סלט יווני ובזה סגרתי עניין, ובאותו לילה ישנתי רצוף כמעט עד הבוקר, בלי לקום אפילו לשירותים (אולי פעם אחת........). שלא כהרגלי. 

בבוקר רצינו להשכים לצאת לכיוון KALAMATA, לחנות הרהיטים כדי להחליט סופית מה אנחנו רוצים ולבצע את ההזמנה. כיון ששנינו ישנו כל כך טוב לא התעוררנו בזמן להליכת הבוקר, אז הסתפקנו בחצי שעה בחדר הכושר (שכעת שמזג האוויר היה קצת פחות חם, כבר היה נוח יותר להתאמן בו למרות שהמזגן קרטע). 

הנסיעה ל-KALAMATA ארכה כשעה וחצי, והספקנו לשבת לשתות קפה בבית קפה נחמד לא רחוק מהחנות, לפני השעה שקבענו עם המוכרת.

בחנות היינו הרבה זמן, גם כי היינו צריכים להסכים (ולא תמיד שריתה אהבה את מה ששותפנו, T ואני בחרנו בפעם הקודמת והיינו צריכים להיות בטוחים שכולנו שלמים עם הבחירות הסופיות) וגם כי המשא והמתן על המחיר (ש-T ממש הצטיין בו) לקח הרבה זמן ועצבים של ברזל. אבל בסוף הכל התכנס והסתדר, בעלת החנות (שאיננה חלק מרשת) הצליחה לבוא לקראתנו לא מעט במחיר, ומצידנו ויתרנו על כמה פריטים שגם היו יקרים מדי לטעמנו וגם לא דחוף לנו שיהיו בבית מההתחלה. נמשיך לחפש אותם בחנויות אחרות. 

בתום ההזמנה נסענו לשוק בו ביקרנו עם שותפנו בביקור הקודם ואכלנו באותה מסעדת דגים מצוינת שגילינו אז. 

משם חזרנו לכפר "שלנו", ירדנו לחוף ה"כמעט פרטי" שמתחת לבית (T ספר 59 מדרגות מדלת הבית ועד לחוף) וטיילנו קצת לאורך החוף היפהפה הזה. 

אחר כך עשינו עוד סיבוב בשתי חנויות הרהיטים שבדקנו בביקור הקודם, אבל לא התלהבנו משום דבר, וסיימנו את היום בחנות מצעים (שעובדת עם בתי מלון) כדי לקבל הצעת מחיר על כלי מיטה, מצעים, מגבות וכל מה שצריך לחדרי השינה של הבית. 

זה היה באמת "ביקור עבודה" וראיתי ששריתה מתקשה עם הקצב ועם התכליתיות שלנו, נטתה להתפזר וגם להיעלם לנו פתאום - הלכה להסתכל בחלונות ראווה או סתם שוטטה ברחובות - ויצא שהרבה פעמים חיכינו לה המון זמן. 

כשחזרנו למלון וסיכמנו את הביקור שותפנו התפלא שבביקור הנוכחי לא נותר לנו בסוף כל יום זמן לטבול בבריכה כמו שעשינו בביקור הקודם, ותהה מה השתנה הפעם. לא אמרנו כלום אבל כשחזרנו לחדר והיינו לבד, הבטנו זה על זו T ואני ואמרנו את אותו הדבר - בעצם מה שהשתנה זו שריתה. בפעם הקודמת היא לא היתה איתנו והכל זרם בקצב. לא היו עיכובים ולא היו התפזרויות. אבל זה חלק מהדינמיקה ונצטרך להרגיע ולהבין שדברים יתנהלו באופן שונה ממה שאנחנו אוהבים ורגילים וזה יצטרך להיות בסדר. 

למחרת קמנו מוקדם כדי להספיק להחזיר את הרכב ולהגיע לשדה התעופה בזמן, ובדיעבד הבנו שהיינו שאננים מדי (כי עשינו צ'ק אין און ליין וחשבנו שיש לנו המון זמן) - ונתקענו בפקק ענק בכניסה לאתונה בדרך לשדה. זה היה ממש על הקשקש, כמו שאומרים, אבל למזלנו חברת השכרת הרכב המצוינת לא עיכבה אותנו בכלל, הגענו לשדה התעופה בדיוק בזמן ובקושי הספקנו לשבת לפני שקראו לנו לעלות למטוס. גם כאן שריתה התאכזבה שאין לה זמן לקנות בושם........

חזרנו הביתה ומיינקוני היה בסדר בכל ימי היעדרנו, אבל מעט אחרי שהגענו הוא חטף התקף פרכוס רציני, ולמחרת עוד אחד קטן. אין ספק שיש בעייה שלא תיעלם, אבל אין לנו כרגע שום אפשרות לעשות עם זה משהו - בתחילת השבוע הבא אנחנו כבר טסים שוב. נקווה שהילד הקט סיטר יסתדר - ובכל מקרה ניתן לו אנשי קשר להזעיק במקרה הצורך. ונקווה לטוב. 

הורי בינתיים המשיכו להחלים ולהתאושש. הם עדיין חלשים אבל כבר מרגישים טוב מעבר לתשישות ולחולשה. אבא כבר חזר לפעילות מלאה על המחשב, בטלוויזיה, הקשבה לפודקסטים וקריאת עיתונים, ואמא הצליחה לעשות הליכה של רבע שעה. היא כבר החליטה שמחר היא תחזור לחדר הכושר "בקטנה". זו הקלה עצומה לראות שעם כל מה שעבר עליהם, שוב הם מצליחים לצאת מזה. אלופים האנשים האלה. 

בינתיים במציאות ההזויה שלנו הכל ממשיך להתדרדר.......ועדיף לא לומר על זה כלום.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם. 

יום שבת, 20 בספטמבר 2025

הימים האחרונים של שנת תשפ"ה

עוד שבוע לא פשוט עבר על מדינתנו ועל משפחתנו, אבל היו גם דברים טובים. תמיד איכשהו מתערבב הטוב עם הרע. 

שוב היה פיגוע ונהרגו בעזה חיילים - באותו היום, כמו שבוע לפני כן. עד מתי???? ועכשיו טראמפ אומר שארבעים חטופים הם חללים בכלל.......

במישור הפרטי, היו ל-T שני התקפים קשים ביממה אחת, אחד מהם הכי קשה שהיה לו אי פעם. וזה עוד היה ביממה שאחרי טיפול. בתי טוענת שאולי זו דווקא ריאקציה לטיפול, אבל T מתחיל לחשוב שהטיפול הזה לא עוזר לו. כך או אחרת אנחנו לא נהיה כאן כמעט בשבועות הקרובים אז לא יהיו לו טיפולים, וביקשתי שלא יפסיק אותם עד שלא ימצא משהו אחר......

באותו יום גם למיינקוני היה התקף פרכוסים, ושלושה ימים אחרי כן עוד אחד קצרצר, שהוא התאושש ממנו מהר מאד. אני מרגישה מאד לא טוב עם עצמי שאנחנו משאירים אותו ככה - בעיקר כלפיו אבל גם כלפי הילד של השכנים, הקט סיטר, אבל כרגע אני לא רואה אופציה אחרת. מה שיהיה, יהיה. 

למחרת ההתקפים האלה היה ל-T יום מאד לא טוב, הוא לא הרגיש טוב ולא ידע להסביר בדיוק מה עובר עליו. זה היה מלחיץ מאד. חשבתי אולי זה וירוס אבל בסוף זה שוב היה קשור למערכת העיכול - ולקראת סוף היום ביקור בשירותים פתר את העניין. 

למרות החולשה וההרגשה הלא טובה, T ממשיך במלוא הקיטור גם לעבוד על ענייני הבית ביוון, כולל הקמת אתר, לצורך השכרות טווח קצר, חיפוש ריהוט ואביזרים לבית, חיפוש מנהל נכסים שיטפל בבית ובשוכרים ועוד. 

במקביל הוא ממשיך עם עבודות האפוקסי שלו ויש לו כבר מלאי מרשים ומגוון. 

זה די מרשים שלמרות שלפעמים הוא לא במיטבו מבחינה פיסית, שום דבר לא עוצר אותו והוא ממשיך להתקדם בכל התחומים שמעניינים אותו וחשובים לו. 

עוד השבוע תכננתי להיפגש עם 'קלי'  אבל לצערנו הרב זה לא הסתדר, וקבענו שניפגש כשאחזור מחו"ל. במקום זאת הצלחתי להיפגש פעם שנייה השבוע עם מחברת

מצבו של אבא שלי משתפר בהדרגה אבל אמא שלי עדיין על הפנים. לחצתי שוב על האח מהאחוזה להביא להם רופא שיקשיב להם לריאות, ולא הצלחתי להבין מדוע הרופא הקבוע של המרפאה לא הגיע אליהם, אבל האח החליט פשוט להזמין רופא מ'נטלי', שהגיע סוף סוף שלשום, בדק אותם ורשם לשניהם אנטיביוטיקה ייעודית לדלקת ריאות וגם סירופ נגד שיעול. הוא נתן להם מנה אחת כבר באותו ערב, ונסעתי אליהם על הבוקר בששי כדי לקחת את המרשמים (הידניים...כי מ'נטלי' אין להם גישה למערכת של 'מכבי') וקניתי להם את התרופות. נראה אם זה יעזור. נקווה שזה יעזור. 

במקביל גם אבא של חתני שוב לא בסדר, בדומה למה שעבר עליו בדיוק לפני שנה. הוא "רק" בן 77 אבל סכרתי וגם בלוטת התריס לא משהו והוא גם על תרופות פסיכיאטריות, ובפעם הקודמת טענו שיש לו איזה דימום פנימי מסתורי שמשום מה לא הצליחו לאבחן מאיפה ולמה. בשנה שעבר הוא בסוף התאושש לגמרי אבל עכשיו פתאום זה קורה לו שוב. הוא נפל בלילה וגרושתו (שמטפלת בו במהלך היום) - אמא של חתני - מצאה אותו על הרצפה בתוך שלולית של שתן. הוא סירב להתפנות לבית חולים, ועכשיו חתני ואחיותיו עושים ביניהם סבב להיות איתו ולשמור עליו במהלך היממה. גם כאן - נראה מה יהיה. 

בששי בבוקר גם עשינו עם גיסי וגיס-טי אזכרה לחמותי. 

ואז בערב היינו מוזמנים למסיבת הפתעה לאחי וגיסתי. גיסתי חגגה יום הולדת ששים בתחילת החודש, ולשניהם היה יום נישואים ארבעים באוגוסט. אז אחייניות אחת ושתיים תפסו יוזמה והרימו מסיבת הפתעה נהדרת עבורם. באמת לא היה להם מושג מה מחכה להם, כשהחברים הכי טובים שלהם הזמינו אותם למלון בתל אביב לסוף שבוע ולקחו אותם בששי בערב "למסעדה". 

היה יפה וטעים ומרגש מאד, ואחייניותי המתוקות הגדילו לעשות - גם הכינו להם אלבום תמונות נהדר (שגם אני תרמתי תמונות מעברם הרחוק לטובתו), גם הכינו ברכות מרגשות ומצגת יפהפיה, לכבוד יום ההולדת וגם לכבוד יום הנישואים, וגם הכינו משחק טריוויה ממש נחמד בשם KAHOOT!

לא הכרתי את המשחק, שכולל אפליקציה בטלפון שכל משתתפי החידון מתחברים אליה, והיא כללה שאלות טריוויה לגבי אחי וגיסתי והקשר ביניהם.....וכולנו התבקשנו לענות על השאלות ובסוף......ניצחתי. כלומר, הייתי יחד עם T ובתי (חתני לא הגיע כי שמר על אבא שלו) אבל אני זו שידעה את כל התשובות. היה מצחיק ומהנה מאד. 

בקיצור היה ערב מאד מוצלח, באמת כל הכבוד לאחייניות המתוקות. 

אז אמנם בילינו גם עם בתי אתמול בערב אבל את הנכדים לא יצא לנו לראות, אז נראה אם יסתדר להיפגש מתי שהוא היום. מחר אנחנו כבר טסים עם שותפנו, והפעם גם עם שריתה, ליוון לכמה ימים, לחתום סופית על חוזה הבית ולקבל אותו, ולהמשיך לחפש רהיטים ואביזרים....

אז את ראש השנה נבלה בניכר.....

מאחלת לכולם שנה טובה, שנה מתוקה, שנה בריאה, שנה שתביא נחת ושמחה ולא עצב ומרמור. 

אני מדרבנת את עצמי בימים האחרונים לא להתייאש ולהאמין שבסוף נצליח להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר. 



יום שלישי, 9 בספטמבר 2025

עוד גיחה קצרה ליוון - ספטמבר 2025

ראשית עדכוני בריאות: 

אבא שוחרר מבית החולים והחזרתי אותו הביתה הבוקר.

הוא חלש מאד אבל זה ברור, כל עוד יש לו קורונה. לפחות לחץ הדם תקין כרגע. 

הבנתי שיש איזון עדין מאד אצלו בנושא הנוזלים. מצד אחד הוא חייב לקבל תרופות משתנים (כמו פוסיד ועוד) כי אחרת מצטברים אצלו נוזלים ומתחילות בצקות והוא בסכנת אי ספיקת לב. מצד שני כאשר הוא לא מקבל מספיק נוזלים (או לחילופין מאבד יותר מדי נוזלים בגלל המשתנים) לחץ הדם שלו יורד לרמות מסכנות חיים. בכל פעם שהוא אושפז בעבר שיחקו לו עם המינונים של התרופות האלה ובכל פעם זה עשה לו בלגנים. גם עכשיו שחררו אותו עם הנחיות להוריד למחצית את מינון התרופות המשתנות. ואני כמובן נלחצת מזה. 

בקיצור - צריך להיות עם יד על הדופק. לוודא שהוא שותה מספיק (מים, ולא קפה! שעוד יותר משתן), לבדוק שאין בצקות ברגליים או התנפחות של הבטן כמו שקרה לפני שנה, לבדוק את לחץ הדם באופן תדיר לוודא שהוא לא יורד לרמות מסוכנות. אוף. 

מיינקוני בינתיים נראה רגיל לחלוטין, ולמרות שאני יודעת שאם היו כבר (לפחות) שני התקפי פרכוסים ייתכן מאד שיהיו עוד - משמח אותי לראות אותו בסדר. אוכל, עושה צרכים, מתפנק וחמוד. 

אז עכשיו אפשר להמשיך בנושא הפוסט...........

החופש הגדול הסתיים והנכדים חזרו כולם ללימודים. 

במקביל כל מיני תהליכים ביורוקרטיים בנושא רכישת הבית ביוון הושלמו, אז הגיע הזמן לעשות עוד גיחה ליוון - ארבעה ימים מרוכזים שבהם הספקנו הרבה אבל גם נהנינו.

נסענו עם שותפנו אבל בלי שריתה, שהחליטה שהיא צריכה לתעדף מתי להיעדר מן העבודה ומתי אנחנו יכולים להסתדר שם בלעדיה.

כנראה בגיחה הבאה היא תסע, ואם זה יהיה בשבועות הקרובים אז אני כנראה אשאר בבית. אבל שום דבר לא סגור עדיין בעניין הזה. 

בלילות שלפני הטיסה וגם בלילה הראשון ביוון T התעורר בשלוש או ארבע כל יום לפנות בוקר ולא הצליח להירדם שוב. אני מכירה את זה אצלו, כאשר יש מתח כלשהו או הרבה עניינים על הפרק - זה גומר לו את השינה או לפחות מקצר אותה מאד. 

אבל לשמחתנו הכל הלך לנו חלק, החל מהטיסות, דרך השכרת הרכב (שבנסיעה שלנו ביולי היתה קצת מעצבנת ובחרנו הפעם חברה אחרת, מאד מאד מוצלחת), המלון וגם כל הפעולות שתכננו לבצע שם.

יצא שאת כל הפגישות - עם הבנק, עורך הדין, רואה החשבון, סוכן הנדל"ן ובעל הבית ריכזנו ביום השני, כך שביום הראשון היה לנו זמן לעשות דברים אחרים.

בדרך מאתונה לפלפונז עצרנו בתעלת קורינתוס

היינו מאד סקרנים לגבי התעלה הזאת, שמקצרת את הדרך מהים אל פיראוס, ולא התאכזבנו. זה היה מראה מרשים ביותר. 

תעלת קורינתוס


אבל לצערנו על הגשר שצופה לתעלה נתקלנו במה שישראלים ויהודים רבים נתקלים בו ברחבי העולם בימים אלה. 




זה היה לא נעים, בלשון המעטה. 

המשכנו למלון, שהפעם שכן מעט מחוץ לעיר נפליו (Nafplio) וכלל בריכה. 
זו היתה בחירה מוצלחת מאד של T, כי התברר שהיה טוב מאד בסוף כל יום להתרגע מעט בבריכה לפני ארוחת ערב ולפני שצנחנו גמורים מעייפות למיטות. 

השארנו את המזוודות במלון ומייד יצאנו לדרך, עוצרים בחנויות רהיטים ומוצרי חשמל. 
זה יהיה פרויקט בפני עצמו לרהט ולאבזר בית שלם.

אחר כך התחשק לנו לנסוע כבר באותו ערב אל הכפר בו נמצא הבית שאנחנו קונים. 
זה היה לקראת השקיעה, ואמנם רק למחרת קבענו עם בעל הבית לבקר בו שוב, לקחת מידות, לשאול שאלות ולבקש בקשות, אבל בערב הראשון פשוט רצינו שוב לראות אותו מבחוץ וגם שוב את הסביבה. 

זה השביל ביציאה מהבית שיורד לחוף חבוי וכמעט פרטי, החוף ששבה את לבנו בנסיעה הקודמת והיה גורם מרכזי בהחלטה לקנות דווקא את הבית הזה (למרות שמה שהכריע את הכף בסופו של דבר היה הבית עצמו). 



וכך נראה החוף עצמו. 




כיוון שכבר היינו שם, החלטנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב בכפר עצמו. 
מצאנו מסעדה לא רחוק מהבית, שהגישה אוכל יווני מצוין וזול - שלושתנו אכלנו גִירוֹס....T ושותפנו שתו בירה (או אוּזוֹ....לא זוכרת כבר) וזו היתה באמת הארוחה הכי טובה שהיתה לנו בנסיעה הזאת. 

למחרת היה יום עמוס שהתחיל מוקדם בבוקר בבנק, המשיך אצל רואה החשבון, משם פגשנו את סוכן הנדל"ן ואת בעל הבית בבית עצמו ועברנו על הכל (לפחות על הרוב) תוך כדי מדידות שונות, בדיקה שמערכות פועלות תקין (כמו המיזוג), שאלות לגבי תחזוקה ועוד. 

משם נסענו כולנו לעורך הדין כדי לחתום על החוזה הראשוני (מה שנקרא אצלם PRELIMINARY CONTRACT) שבעצם סוגר את העיסקה ויוצר סוג של "הערת אזהרה" לוודא שהבית כבר לא יכול להימכר למישהו אחר. 

לאחר שסיימנו את כל המשימות החשובות האלה וירד המתח, נסענו לעוד חנות רהיטים. 
זאת היתה חנות ש-T מצא ברשת עוד מהארץ, וכולנו אהבנו את מה שראינו באתר שלהם. האמת שנסענו לשם ביום הראשון שהגענו, אבל היא כבר היתה סגורה. 
ובאמת כבר מהיום הראשון נתקלנו בתופעה מעניינת: רוב העסקים ביוון נסגרים בשתיים בצהריים. חלקם נפתחים שוב בחמש פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, אבל רוב הזמן אין עם מי לדבר אחרי שתיים. 

מאד הופתענו מזה, כי עד כה כאשר שוחחנו או התכתבנו גם עם סוכן הנדל"ן שלנו וגם עם עורך הדין ורואה החשבון, הם כולם עבדו עד מאוחר מאד. בכל מקרה למדנו קצת על אורח החיים ביוון.

היה ברור לנו שאנחנו לא מקבלים החלטות בלי שריתה, אבל צילמנו את כל מה שמצא חן בעינינו ותיעדנו מחירים ומידות, ושיתפנו אותה בכול כדי שבהמשך נוכל להחליט ארבעתנו ביחד. 

כאמור ביום השני החנות נפתחה בחמש ונסענו אליה - אלא שמשום מה לא עבדו שם בכלל המזגנים.
בחוץ 35 מעלות והחנות גדולה וכמובן סגורה לגמרי בלי חלונות, המוכרת עצבנית (כנראה גם כן בגלל העדר המיזוג) ואנחנו טפטפנו שם זיעה ואיבדנו מהר מאד את הסבלנות לשוטט ולבדוק רהיטים. כששאלתי את המוכרת אם המזגן פועל היא פשוט ענתה "לא" בלי להסביר או להתנצל. פשוט ברחנו משם. 

אחר כך טבלנו קצת בבריכת המלון וזה אושש אותנו מעט, יצאנו לארוחת ערב נחמדה בעיר העתיקה של נפליו, ובלילה הזה סוף סוף T ישן "כמו מת" ובקושי הצליח להתעורר בבוקר. 
אני דווקא התעוררתי מוקדם כרגיל, ומשראיתי שאין עם מי לדבר והבחור ממשיך לישון, ירדתי לחדר הכושר של המלון לבד - כמובן שהייתי צריכה לבקש מהם שיפעילו את המזגן וידליקו את האור - ועד שחזרתי לחדר ראיתי שהוא כבר ער, עדיין קצת מסטול מהשינה אבל בסדר גמור. 

מאחר שהספקנו ממש את כל מה שתכננו לעצמנו ביומיים הראשונים, החלטנו להקדיש את היום השלישי למעט תיירות. 
יצאנו לכיוון טריפולי (Tripoli) ומשם לעיר היפה קלמטה (Kalamata), ואפילו נסענו לחורבות הטירה במעלה ההר וצילמנו את הנוף. 
בטירה עצמה, שהיתה כולה בחורבות, לא היה שום דבר מעניין........העיקר שלקחו לנו 5 אירו כל אחד עבור הכניסה...


מלמעלה ראינו שוק שתפס את עינינו, אז ירדנו לשם והספקנו להסתובב בו לפני שגם הוא נסגר. 

הספקנו לשוטט בשוק ולשטוף את העיניים וליהנות מהפירות, הירקות, הדגים, שמן הזית......היתה שם סחורה פשוט מדהימה. באופן כללי התענגנו על הפירות והירקות ביוון, גם בביקור הזה וגם בביקור של יולי. וכמובן גם על שמן הזית.
בקצה השוק גם מצאנו מסעדת דגים נחמדה שם אכלנו צהריים. 

כשבאנו לצאת בחזרה לנפליו ראינו שאנחנו עוברים ליד חנות רהיטים גדולה והחלטנו להיכנס ולהסתכל. 
זו התבררה כהחלטה מוצלחת. חנות הרהיטים, שאיננה חלק מרשת,  היתה נהדרת והמוכרת ידעה אנגלית מצויינת וגם סיפקה הרבה מידע והבטיחה הנחה גדולה. 
בהמשך היא שלחה הצעת מחיר ו-T כרגע בשלבי התכתבות איתה, אבל כמובן שאת כל ההחלטות נקבל ארבעתנו יחד. 
עברנו שם גם בסניף IKEA קטן - ממש קטן - אבל לא היו שם דברים שמשכו לנו את העין. 

בחזרה במלון שוב עשינו אתנחתא קלה בבריכה, שוב יצאנו לארוחת ערב בעיר העתיקה של נפליו - והפעם בחרנו במסעדה שזכרנו מהביקור הקודם שלנו ביולי. מנהלים אותה בעל ואישה - כאשר האישה ממונה על המטבח והבעל על השירות - והתענגנו על כל ביס. ועדיין, זה היה פחות טעים מאשר האוכל בערב הראשון במסעדה כפר שבו קנינו את הבית. 
אגב עוד תופעה שנתקלנו בה גם בביקור הזה וגם בביקור הקודם - כאשר מבקשים חשבון ביוון הרבה פעמים מקבלים את הפירוט אבל לא את סך כל הסכום. כאילו, אנחנו אמורים לחשב את זה בעצמנו. מוזר......... מה שכן, הם לא מצפים שם לתשר כלשהו.

הערה קטנה לגבי האוכל - מאחר וכולנו עלינו במשקל בנסיעה הקודמת שלנו, החלטנו מראש להיזהר עם הארוחות ולהמנע מנשנושים בין הארוחות ובוודאי שלא אכלנו מתוקים - אפילו לא פירות - ושמחתי לגלות בחזרה ארצה שהמשקל שלי (אמנם עדיין לא אידיאלי) נותר בעינו. 

בבוקר יצאנו לשדה התעופה, החזרנו את הרכב וטסנו הביתה. אפשר לומר שזו היתה נסיעה מוצלחת מכל הבחינות. 

בבית חיכה לנו חתול חמוד ומבסוט שטופל היטב על ידי הילד של השכנים. 
לשמחתנו ולמזלנו. לא נראה שהיו תקריות מיוחדות בזמן שנעדרנו. 

וזהו, עד הנסיעה הבאה.....

יום שלישי, 26 באוגוסט 2025

יום כיף עם הנכדים

 גם את היום שריינתי עבור בתי כדי לבלות עם שרי, והפעם זה אף יצא לפועל. 

אמנם בגלל יום ההזדהות עם החטופים היו צפויות הפגנות וחסימות בדרכים, והאמת שקצת לא היה לי נעים לבלות עם הנכדים בזמן שאחרים יוצאים להביע את תמיכתם ואת הזדהותם במטרה הכל כך ראויה וחשובה הזאת - אבל אוגוסט ואין מסגרות ובתי וחתני עובדים כרגיל (כמעט). והפגנות יש גם אחר הצהריים ובערב, כך שאם אני ממש רוצה אוכל לתרום את חלקי. 

אז בתי עבדה כרגיל אבל חתני עבד מהבית, ובבוקר הוא גם לקח את שרי לפגוש את המורה שלה לכיתה א' בבית הספר. היתה התרגשות גדולה. 

אני התנדבתי לקחת אותה לבריכה, וכמובן שהצעתי למי מהבנים שירצה להצטרף אלינו. 

ליתר ביטחון יצאתי ממש מוקדם, כדי שגם אם תהיינה חסימות בכל זאת אספיק להגיע - איכשהו ה-WAZE הוביל אותי בדרכים שלא היו עמוסות ולא היו חסומות בכלל. 

כשהגעתי חתני עדיין היה עם שרי בבית הספר במפגש עם המורה והכיתה החדשה, נשמותק עדיין ישן, וזכיתי לזמן איכות בלתי צפוי עם חכמוד. 

לשמחתי הוא שוחח איתי על כל מיני נושאים וגם הראה לי משחק מחשב שהוא משחק, ונהניתי מכל רגע. 

כשנשמותק התעורר איחלנו לו מזל טוב ליום הולדתו (נכון שכבר חגגנו בר מצווה אבל יום ההולדת חל היום). חתני הביא קצת כיבוד לכבוד התאריך, ואז נכנס לחדר להשתתף בישיבה בזום. 

שרי ונשמותק התארגנו ללכת לבריכה - ובניגוד לפעם הקודמת, הפעם לא הייתי צריכה להאיץ בשרי בכלל. נפרדנו מחכמוד ויצאנו לקאנטרי של הרצליה. 

היה ממש כיף איתם במים ונשמותק גם פגש חבר טוב עם שני אחיו, וכולם שיחקו יחד במים. היה רגע ששרי עשתה קצת פרצוף כי רצתה את נשמותק רק לעצמה (איך לא?) אבל המקסים הזה הצליח איכשהו גם להקדיש לה זמן משלה וגם לשחק עם החברים. 

היה קטע מצחיק קצת ונוגע ללב כשהם רצו לאכול, והלכנו למזנון להזמין להם, לבקשתם, פיצה. התברר שהעובד במזנון היה לגמרי לבד, משום מה לא הגיע העובד השני שאמור לעזור לו, וכמובן שהיתה התנפלות של המון ילדים והורים וסבתות שהזמינו אוכל וקנו שתייה וממתקים והוא איכשהו התרוצץ בין כולם וניסה לעמוד בכל הדרישות.

ראיתי שהוא לבד ושהוא מאד מתוסכל ומצד שני הוא לא איבד את קור הרוח וניסה לתפקד כמיטב יכולתו.

לשמחתי כולם היו מאד סבלניים סביבנו והבינו את מצוקתו, וחיכו שהמנה שלהם תהיה מוכנה בלי לצעוק ובלי לנדנד. 

היו כמה תקריות לא נעימות - למשל כשהוא גילה שהפיצה שלנו נשרפה לגמרי והוא נאלץ להכין חדשה, או כשהוא נתן בטעות מנה של מישהי למישהו אחר כי חשב שהוא בעלה....אבל כאמור כולם התייחסו לזה בהבנה ולא התעצבנו וממש נהניתי לראות איך מתייחסים אליו בעדינות ומפרגנים. 

כמובן שבזמן שחיכינו לפיצה שרי רצתה עוד ממתק וגם נשמותק לקח לעצמו גלידה (הוא רצה "להחזיר לי" את הכסף על זה, והתפלא כשהודעתי חד משמעית שקניית כיבוד במזנון הקאנטרי הוא "חלק מהגדרת התפקיד שלי כסבתא" 😂), ובסוף כשקבלנו את הפיצה סוף סוף, שרי שאלה אותי אם אפשר לתת לבחור טיפ. כמובן שהסכמתי ונתתי לה מטבעות להכניס לו לכוס הטיפים. כשהוא ראה את זה הוא אמר לנו "לא מגיע לי טיפ". פשוט ממיס הבחור. ילד בעצמו, שעובד בחופש למחייתו....תענוג. 

אחרי שאכלו ושבעו חזרנו לבריכה לעוד קצת זמן אבל יצאנו כי נשמותק קבע לעצמו מפגש יום הולדת עם חברים. 

כיון שחתני בכל זאת היה בבית, לא נשארתי ונסעתי הביתה לאכול (כי אני לא נוגעת בדברים שמגישים שם במזנון של הבריכה) ולנוח. 

בינתיים T היה עסוק כל הבוקר בסידורים וביורוקרטיות עבור קניית הבית ביוון, ונראה שבשבוע הבא שוב נעשה גיחה של כמה ימים לשם. אין רגע דל. 

ומה יהיה עם החטופים ועם הממשלה ועם החרדים ועם הבידוד שלנו ההולך וגובר בעולם וכל שאר הדברים הנוראים שקורים סביבנו? 

יום שני, 28 ביולי 2025

חום בלתי נסבל

אי שם בחורף, שלא ממש היה חורף עד כמה שאני זוכרת, ובכל זאת זוכרת שהיה לי קר כל הזמן - ואפילו באביב כשביקרנו בבוסטון המשיך להיות לי קר ואפילו כשחזרנו לישראל וכבר התחלתי להפשיר עדיין מצאתי את עצמי לובשת איזו עליונית כשלאחרים כבר לא היה בה צורך...... הזכרתי לעצמי את הימים האלה ושבקרוב אתלונן על החום.

אז לא אומרת שמתגעגעת לקור, כי אני זוכרת שזה לא היה לי כל כך נעים. אבל החום הפך באמת בלתי נסבל. 

בביקור אצל הספר שלי השבוע הוא סיפר שקפצו לאילת בסוף השבוע ושם היה פחות חם מאשר כאן. וואו. 

השלמתי את כל הכנת הבית לביקור של בני ומשפחתו - שצפויים להגיע מחר - ונראה לי שיהיה להם מאד נוח ונעים אצלנו. כרגיל ועוד יותר מהרגיל. 

המשכתי לתרום דברים לא נחוצים שמצאתי כשעשיתי סדר בחדרים, והצלחתי למסור הרבה דברים דרך קבוצת "אמהות לא אוגרות" . דווקא כששאלתי אם מישהו מוסר משהו שאני זקוקה לו לביקור של הנכדים, לא נעניתי בינתיים. לא נורא, נראה לי שנסתדר עם מה שיש, ואין צורך לרוץ לקנות במיוחד. 

בביקור אצל בתי בשני שעבר שיחקנו הרבה עם שרי, ונהניתי לראות שוב כמה היא חכמה. אהבתי במיוחד את החדות שלה במשחק הקלפים החדש של "הרמז DUCK". 

בששי במקום ארוחת למשפחה של בתי ולהורי, אירחנו כאן את בן הדוד של T מניו ג'רזי שסיפרתי עליו קצת בפוסט הזה עם אשתו, את אחותו ובעלה ואת אחיו של T ואשתו (גיסי וגיס-טי). 

בן הדוד ואשתו חזרו לגור בישראל לפני שבועיים אחרי שחיו כחמישים שנה בארצות הברית. 

הוא כבר הרבה זמן מדבר על חזרה לישראל, נראה לי שאשתו פחות רצתה. היא כבר התערתה לגמרי בחיים בארה"ב, אחותה ואחייניה שם וגם לא מעט חברים. 

הם חשבו לחזור כבר בשנה שעברה ואף מצאו כאן דירה - ממש בבניין של עוד בת דוד של T - אלא שהיו לו בעיות בריאות קשות ואשפוזים ושיקום וכל הסיפור נדחה עד לעכשיו. מקווה שתהיה להם קליטה קלה שלא יתחרטו. 

לנו קשה לבלות עם בן הדוד הזה לאורך זמן - אבל יחד עם גיסי וגיס-טי ובת הדוד אחותו ובעלה - הצלחנו להשתיק את ההתבטאויות המקוממות שלו - בין אם בתחום הפוליטי ובין אם גזעני, שובניסט ועוד - ובסך הכל היה ערב נעים, שבו T באמת הגזים מבחינת האוכל - הטיב והכמויות. 

לזכותו ייאמר שהוא הביא בחשבון שהשבוע מגיע בני עם המשפחה וזה בסדר שתהיינה הרבה שאריות טעימות. 

לגבי הבית ביוון - חלה התקדמות במשא ומתן, והמוכר בא לקראתנו באופן משמעותי, וכעת אנחנו רק מחכים שהוא יראה את הבית לעוד קונה פוטנציאלי חדש  - ואם ההוא לא יציע יותר מאיתנו, הבית שלנו. 

שותפנו ושריתה לא ישנים בלילות מהתרגשות, וראיתי שגם T מתחיל להתרגש - כעת משנראה שיש סיכוי שזה יקרה - ואני שמחה אבל גם חוששת שבכל זאת זו הוצאה גדולה הרבה יותר ממה שתכננו, על משהו שבעצם מעולם לא רצינו. אני מקווה שאם זה יקרה, באמת נהנה מזה ושזה לא יהפוך למן כאב ראש אחד גדול. אני די סומכת על T שהוא לא היה נכנס לזה סתם, אבל בכל זאת......

הבוקר בקושי התעוררתי והסתובבתי עייפה - אבל ממש ממש עייפה -  כל היום, ואני די בטוחה שזה בגלל החום. גם מהשנ"צ בקושי התעוררתי........אבל עכשיו T הכין לי קפה קר - במכונת הקפה החדשה שלנו, שאיכשהו הוא שכנע אותי בסוף לקנות - ואני מרגישה מעט יותר מאוששת. 

והנה הצלחתי לכתוב פוסט שלם בלי לדבר על כל הדברים שבאמת גורמים לי לדכדוך, זעם וייאוש....בעיקר החטופים והחיילים הנפגעים.........אבל גם כל השאר.