‏הצגת רשומות עם תוויות בני דודים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בני דודים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 במאי 2026

וושינגטון די סי 05-2026

לפני שטסנו לוושינגטון עברנו סוף שבוע ארוך אצל בני ומשפחתו - בגלל "יום הזיכרון" האמריקאי.

הילדים היו בבית שלושה ימים ברצף, חלק מהזמן ירד גשם, כך שאי אפשר היה לבלות עם הילדים בחוץ, כלתי קיבלה מחזור, וראיתי שהיא מתחילה קצת להתחרפן. 

באמת שרוב הזמן היא הרבה יותר רגועה וסבלנית איתם מאיך שהיא היתה פעם (בעיקר מאז שהתחילה לקחת כדורים נוגדי חרדה ודיכאון), אבל עדיין יש ימים שבהם היא צורחת עליהם, וזה לא כל כך נעים. 

אני עצמי זוכרת איך זה להיות אמא לשני קטנטנים (אצלי היה פחות משנתיים הפרש בין הילדים) וגם אני בהתחלה צווחתי עליהם לפעמים, וכמוה, גם אני הצטערתי אחר כך. 

בערב שלפני הטיסה לוושינגטון כלתי קנתה לכולנו כרטיסים למופע סטנד אפ של גיורא זינגר שהתקיים, באופן משמח ומפתיע, במרחק כרבע שעה נסיעה מביתם. 

לא הכרנו את גיורא זינגר, ישראלי ממוצא רוסי, שעלה ארצה כילד בתחילת שנות התשעים בדיוק כמו כלתי, וגם לא את מופע הסטנד אפ שלו. שמחנו לגלות קומיקאי שנון ומצחיק, שמילא אולם שלם בישראלים שחיים ולומדים או עובדים (או מבקרים) בבוסטון, (חלקם גם הם ממוצא רוסי) שבאו לשמוע סטנד אפ בעברית (וגם קצת ברוסית). זה היה ערב מהנה ממש וצחקנו המון. 

בשני בבוקר עדיין היה סופשבוע, מה שגרם לכך שהכבישים היו ריקים והגענו מהר מאד לשדה התעופה.

היה לנו זמן המתנה די ארוך, כי ההמראה כמובן התעכבה. בנוסף לקחו לנו את מזוודות הטרולי, כפי שהאמריקאים עושים לעיתים קרובות, כך שהצטרכנו להמתין להן קצת בנחיתה. 

וושינגטון קיבלה את פנינו בשמיים מעוננים לגמרי, טמפרטורות חמות יותר מאשר בוסטון ולחות מטורפת. התחזית היתה לגשם כל השבוע, ואני שמחה לדווח שבסוף היה מעט מאד גשם וממש חרשנו את העיר ברגל בלי בעייה. 

בת דודי ובעלה אספו אותנו משדה התעופה ברכב של בתם, ומייד נסענו למסעדה לפגוש אותה לארוחת צהריים. היה כיף להיפגש שוב ולבלות ביחד. יצא לנו לבלות זמן איכות עם אחותה הקטנה כשטיילנו ביחד באורגון לפני שנתיים, ואותה פגשנו ליום אחד בבוסטון כשבאו לבקר אצל בני, אבל עכשיו יצא לנו לבלות יחד כמה ימים וזה היה נהדר.

שכרנו דירה במרחק כמה דקות הליכה מביתה של הבת וגם מהדירה שבת דודי ובעלה שכרו. הדירה היתה דירת מרתף די עלובה יחסית לדירות AIRBNB ששכרנו בעבר, ולגמרי עלובה יחסית לבית שלנו ביוון - אבל באמת שאין מה להשוות. הבעלים גרו בבית שמעלינו. 

המטבח היה קטן ולגמרי לא מאובזר - היה רק מיקרוגל ומקרר. המיטה היתה קטנה ולא כל כך נוחה. המקלחת היתה קטנטונת וזרם המים היה חלש. והכי גרוע - השליטה במזגן היתה בכלל בבית של הבעלים, ובכל פעם שרצינו להדליק או לשנות טמפרטורה היינו צריכים לבקש ממנו. זה היה די לא לעניין. 

כל הזמן שמענו את המשפחה רצה מעלינו (בתי עץ, שומעים כל צעד) ואת הילדים בקולי קולות. רוב הזמן לא היינו בחדר ובלילה היה שקט אז לא סבלנו נורא אבל בואו נאמר שלא היינו ממליצים על המקום הזה.

בערב הראשון אירחה אותנו בתה של בת דודי בדירתה לארוחת ערב של סלט ואמפנדס. 

לפני הארוחה היא הכינה לה מתאבנים טעימים ויפים לעין. היה טעים מאד ונעים מאד. אמפנדס היתה אחת ממנות הדגל של דודתי ז"ל (אשתו של דודי ז"ל), ונראה לי שהיא היתה גאה מאד לדעת שנכדתה מכינה אותם טוב כל כך כמוה. 


בבוקר שלמחרת נסענו למוזיאון קטן פרטי בשם PHILLIPS COLLECTION, שבו היתה תערוכה נהדרת של האמן חואן מירו יחד עם אמנים אמריקאים שהושפעו ממנו.

בת דודי ואני גדלנו על אמנים סוריאליסטים ואימפרסיוניסטים, ובבתים שלנו היו המון ספרי אמנות כמו גם הדפסים של האמנים האלה על קירות הבית. מירו היה אחד הבולטים, ואני זוכרת שכאשר ביקרנו T ואני בברצלונה אחד המקומות הראשונים שרצינו לבקר בהם היה המוזיאון של מירו. אבל מה שקרה שם היה מאד מעניין. לאחר שעברנו כמה וכמה אולמות, שבהם שלישיה של מטאטאים על הקיר או חדר שכל קירותיו לבנים וריקים פרט לנקודה שחורה אחת על אחד הקירות...ובהסבר היה כתוב שזה מה שאסיר רואה.... והתחלנו לחשוב שהאמן הזה פשוט צחק על כולנו כל הדרך אל הבנק. 

אבל עדיין, הציורים מאד יפים, מלאים צבע וצורות אבסטרקטיות, וזה לא משנה מה זה "אמור" להיות - עדיין זה יפה ואסתטי ובכיף הייתי תולה אצלי בבית. 

בצהריים אכלנו במסעדת TATTE שאותה אנחנו מכירים גם מבוסטון (שם היה הסניף המקורי שלה). זו מסעדה בבעלות ישראלית שיש בה הרבה מאכלים ישראלים בתפריט (T מאד אוהב את השקשוקה). 

במסעדה היה קטע מוזר מאד באמצע הארוחה, כאשר התברר שהמטבח הפסיק לעבוד, ההגשה הופסקה ולא הורשה לאנשים חדשים להיכנס. למזלנו בשלב זה כבר כמעט סיימנו לאכול. עד עכשיו לא ברור לנו מה קרה שם. לשמחתנו לא היתה בעייה לעזוב.....

אחרי הצהריים נסענו למוזיאון השואה, וגם בן דודי משיקגו ואשתו הספיקו להגיע ולסייר שם איתנו. 

זה היה עשוי טוב מאד וברור מאד - במיוחד עבור קהל שאין לו מושג - והיו המון אנשים לא ישראלים ולא יהודים, בתי ספר וקבוצות מאורגנות ויחידים....ממש חשוב. המוזיאון סיפק הרבה מאד מידע לגבי התקופה שהובילה לשואה, על התגובה של אומות העולם תוך כדי שהיא התרחשה, על חלקה של ארה"ב ושל אנגליה באי הקליטה ואי ההצלה של היהודים שניסו לברוח.....וגם על גורלם של מחנות ההשמדה ואותם נאצים שנתפסו בתום המלחמה.......באמת תמונה מקיפה ויסודית ואובייקטיבית מאד. 

משם נסענו כל אחד לדירתו לנוח קצת ולהתאושש קצת מכל הכבדות הזאת, לפני שנפגשנו לארוחת ערב במסעדת פיוז'ן יפנית/צרפתית בשם CHINOIS

חלק מהתענוג בביקור הזה בוושינגטון, פרט לעובדה שזכינו להיות עם בני הדודים ועם הבת של אחת מהם, היתה שהבת גרה ועובדת שם. זו באמת חוויה שונה לגמרי לבקר בעיר עם מישהי מקומית שמכירה ומהווה סוג של מורת דרך פרטית. גם את המסעדות (או לפחות את רובן) היא בחרה עבורנו, ובמסעדה הספציפית הזאת היא גם הזמינה עבורנו את כל המנות כך שלא היינו צריכים להתלבט עם התפריט. והכל היה טעים ומצוין.

יחד איתנו במסעדה היתה גם חברת משפחה של בעלה של בת דודי. אישה בת 80 שגרה בוושינגטון אבל מבקרת אצלם באורגון לעיתים קרובות. היא היתה מקסימה והיה כיף לשוחח איתה גם בזמן הארוחה וגם אחר כך כשהתהלכנו קצת ברחובות ועצרנו לגלידה (לא היה מצב שבו בת דודי לא רצתה משהו מתוק בסוף כל ארוחה). החברה התעקשה להזמין את כולנו לגלידה - לאחר שבארוחה התחלקנו בינינו בחשבון אבל הזמנו אותה ואת הבת של בת דודי - וזה היה נחמד מאד. 

למחרת זכינו לסיור מודרך פרטי על ידי הבת של בת דודי בבניין הקפיטול - מקום עבודתה. 

סיירנו בין הסנט לבין בית הנבחרים וגם באמצע כמובן - ראינו את הפסלים השונים שכל מדינה תרמה לבניין (כל מדינה תרמה שני פסלים, לפי בחירתה). 





היא הסבירה קצת איך כל אחד מהבתים פועל ואיך מתנהלות הוועדות והישיבות - היה מעניין מאד. היא עצמה עובדת במחלקת תקציבים עבור אותו סנטור - בחמש וחצי שנותיה בוושינגטון היא כבר הספיקה לעבוד אצל ארבעה או חמישה סנטורים שונים - ובמהלך הביקור שלנו בוושינגטון היא התראיינה לוועדת ההקצבות הכללית של הסנט. זה היה מצחיק כי היא מאד רוצה לעבוד בוועדה אבל לא כרגע. למזלה כך בדיוק התנהל הראיון. בסופו הם אמרו לה שהם מאד רוצים אותה אבל אין להם תקן כרגע, האם זה בסדר לפנות אליה בעוד כשנה-שנתיים....וזה בדיוק מה שהיא רצתה. 

אחרי הקפיטול הלכנו ישר לספריית הקונגרס היפהפיה. 


משם נסענו לג'ורג'טאון, אותה חרשנו לא מעט T ואני בביקורנו הקודם בוושינגטון בשנת 2021. ובעצם מרגע זה היום הזה הפסיק להיות כל כך מהנה. 

נתחיל מזה שהתחיל לטפטף והיה לא נעים כל כך להסתובב בחוץ. בנוסף, בזמן שחיכינו למדריכה שעשתה לנו סיור מודרך בשכונה, נכנסנו למסעדה שהיתה אמורה להיות "עם אוכל בריא" ובפועל זה היה פשוט חסר טעם. אחר כך הסיור המודרך בעצם התברר כשעתיים של הליכה ברחובות, עצירה ליד בתים של אנשים שאנחנו לא מכירים, ורכילות עליהם. חשבנו שזה יהיה סיור היסטורי או משהו............ובאמצע גם T התחיל להרגיש לא טוב - וחשבנו שפשוט נפרוש, נזמין אובר ונחזור לחדר...אבל הוא התאושש והמשכנו עם כולם לפארק

DUMBARTON OAKS, שהיה יפה אבל פריחת האביב כבר נותרה בשלביה האחרונים והיינו עייפים ורצינו לנוח. 

וכדי לסיים את חצי היום הפחות מוצלח הזה, בערב היתה לנו הזמנה למסעדה איטלקית די פלצנית וסתם יקרה בשם LA COLLINA

למחרת קבענו להיפגש מאוחר יותר עם כולם, שהיו עייפים ולא בא להם לזנק על הבוקר - אז הלכנו T ואני לבית קפה שכונתי קרוב לדירה שלנו לארוחת בוקר. 

לאחר מכן נפגשנו כולנו ונסענו במטרו לאזור ה-THE NATIONAL MALL, אותו דווקא חרשנו T ואני בביקורנו הקודם בעיר ונהננו מאד. 

איך שהגענו לשם גילינו שהאזור היפהפה שבין ה-WASHINGTON MEMORIAL עם בריכת ה-REFLECTION POOL בינו לבין ה-LINCOLN MEMORIAL נמצא כולו תחת הכנות לחגיגות ה-250 שנה לארה"ב ב-4 ביולי הקרוב, ונראה יותר כמו אתר בנייה. זה היה מאד מאכזב.

אבל לא ויתרנו, והמשכנו לכיוון ה-TIDAL BASIN היפהפה שממוקם בין אנדרטת וושינגטון לבין ה-JEFFERSON MEMORIAL המרשים לא פחות. דווקא בתקופה שלנו עכשיו חשוב להיזכר איך תומס ג'פרסון ואנשים כמוהו הקימו את הדמוקרטיה הגדולה הזאת שנקראת ארצות הברית של אמריקה, חשבו על ערכי החופש, עצמאות הפרט וזכויות הפרט - כתבו את החוקה והניחו את היסודות שרלוונטים עד היום. כמובן שאז "ALL MEN ARE CREATED EQUAL" לא באמת כלל נשים ולא כלל את העבדים...אבל כבר אז אפשר היה לראות שנזרעו הזרעים הראשונים לביטול העבדות, וכל האבות המייסדים, כמעט, שחררו את העבדים הפרטיים שלהם לאחר מותם, אם לא כבר במהלך חייהם. 



מקסים מבחינה ארכיטקטונית/אמנותית וגם מבחינת התוכן לא פחות היה FDR MEMORIAL - אתר ההנצחה לפרנקלין דלנור רוזוולט - נשיא ארה"ב בין השנים 1933-1945 (האחרון שכיהן במשך 4 קדנציות, ואחריו שונה החוק למקסימום שתיים). הוא בעצם היה הנשיא בזמן השפל הגדול שבין שתי מלחמות העולם בארה"ב וגם בשאר העולם (THE GREAT DEPRESSION) ותוך כדי מלחמת העולם השנייה. "הוא לא היה חף מפשע" אמרה אמא שלי בטלפון כשסיפרתי לה היכן אנחנו, וכמובן התכוונה לכך שלא איפשר ליהודים להיכנס לארה"ב כאשר ברחו מהנאצים ולא הגדיל את מכסות ההגירה, וגם לא הפציץ את אושוויץ ועוד מחנות השמדה למרות שכבר היה ידוע מה מתרחש שם. הוא נפטר ב-1945 והיה זה הנשיא טרומן אחריו תמך בתכנית החלוקה בתאריך כ"ט בנובמבר 1947 באו"ם.



אתר הזיכרון האחרון שהספקנו לבקר בו היה זה של מרטין לות'ר קינג, ואחריו הלכנו לאכול צהריים במסעדת THE HAMILTON, משם פרשנו איש איש לחדרו לנוח קצת, ובערב התפצלנו. בת דודי עם בעלה והבת נפגשו עם חברות של הבת, ובן דודי עם אשתו יחד עם T ואתי נסענו לארוחת ערב במסעדת Zaytinya של JOSE ANDRES, זה שבין השאר הקים את WORLD CENTRAL KITCHEN

היה ערב נעים, ישבנו בחוץ אז גם היה אוויר טוב וגם היה שקט יותר מאשר בפנים, המנות היו בצורה של טאפאס - מנות קטנות ששיתפנו בין כולנו - והיה טעים מאד. 


למחרת היה יומנו האחרון בבירת ארה"ב ובת החליטה שנבלה את הבוקר במוזיאון הריגול THE INTERNATIONAL SPY MUSEUM

המוזיאון כולל המון מידע לגבי מרגלים, שיטות ריגול ופרשיות ריגול שונות בכל העולם ובכל הזמנים, והוא גם מאד אינטראקטיבי כך שגם ילדים ונוער יכולים להתעניין ולהשתתף, אבל אולי כבר התעייפנו ואולי זה לא ממש בשבילנו.....עברנו דרכו - T ואני - די מהר. אמנם בצענו את "משימתנו" - כל אחד קיבל משימה בכניסה וביצע אותה בשלבים לאורך תחנות שונות ברחבי המוזיאון, ומשימתי הוכתרה כהצלחה - אבל בכל זאת הרגיש לי די מיותר. 

הפעם אכלנו צהריים במרינה, איזור ממש יפה של העיר, ומשם כבר חזרנו לאסוף את המזוודות מהדירה של הבת, שם השארנו אותן כשבצענו צ'ק אאוט. בן דודי ואשתו עברו משם לדירת BNB נוספת באזור אלכסנדדריה, וירג'יניה, קרוב יותר למקום מגוריה של אחותה למחצה של אשתו של בן הדוד. איתה ועם בת זוגה והתינוקת בת 3 החודשים שלהן הם יבלו בימים הקרובים. אנחנו שמנו פעמינו לשדה התעופה וחזרנו לבוסטון, שקיבלה את פנינו עם גשם וטמפרטורות קרות להפליא

די הזוי לסוף מאי, אבל....זה מה יש .

בסך הכל אפשר לסכם את המפגש המשפחתי הזה בוושינגטון כהצלחה גדולה, גם מבחינת מה שעשינו ומה שראינו אבל גם ובעיקר מבחינת האווירה והחברה והכיף של להיות ביחד ולשוחח ולהתעדכן אלה עם אלה ולשתף חוויות, ולחשוב כבר איך והיכן ניפגש שוב. 

בינתיים בהרצליה בדירה החדשה של בתי סיימו את הפרקט ואת התקנת המטבח וחתני גם מתקין בעצמו מנורות ועוד כל מיני דברים, כשהבנים עוזרים לו. 

לבתי היה סיפור המשך לעניין ראיון הקבלה ללימודים. בעידודן של הפסיכואנליסטית שלה ושל המדריכה שלה היא כתבה למנהל תכנית הלימודים וציינה בפניו מה קרה בראיון, כי שתיהן אמרו לה שזה לגמרי לא מקובל ולא תקין לדרוש את הדברים שהמראיינת דרשה ממנה, ועוד ללא הודעה מראש כדי שתכין את החומר. להפתעתה המנהל ענה מייד למייל שלה וקרא לה לשיחה. הוא ממש ביקש לשמוע בפרטי פרטים את תוכן ומהלך הראיון. לא בטוח שזה יעזור או שהיא תקבל ראיון חדש אבל לפחות היא שמחה שיש לו את כל המידע מהצד שלה ושהוא וועדת הקבלה לא יקבלו רק את הגירסא של המראיינת שלה. הוא גם אמר שישאל את המראיינת לגבי הראיון שלה וישמע מהצד שלה איך זה לדעתה התנהל. עכשיו לפחות גם אם היא לא תתקבל, היא יודעת שהיא עשתה כל מה שביכולתה כדי להציג את עצמה באופן אובייקטיבי. 

בנושא בעיות השמיעה והטינטון היא לא טיפלה כלל. עם הדירה וכל שאר הדברים היא פשוט דחתה את זה בינתיים. זה חבל אבל אלה סידרי העדיפויות שלה......

אז חזרנו לבוסטון ויש לנו כאן עוד כמה ימים לבלות זמן איכות עם המתוקים שלנו. המשך יבוא. 

יום שלישי, 9 בדצמבר 2025

כרגיל דילג על הסתיו

כהרגלו של מזג האוויר אצלנו, לא היה ממש סתיו וישר נכנסנו לחורף. כלומר, לפחות ככה זה מרגיש כרגע, ואולי בעוד כמה ימים שוב יהיה פה שרב......גם זה קורה אצלנו לא מעט. 

ה"ביירון" הזה שעומד להפציע בקול תרועה רמה (האומנם?) עבר על אירופה קודם ועקבנו אחריו כשעבר על יוון, כמובן. דווקא באיזור "שלנו" היה גשם אבל לא משהו מיוחד, אבל באזורים אחרים הבנתי שנגרם הרבה נזק. בגדול הבנתי מאנשים מקומיים שם שהסביבה הספציפית שבה הבית שלנו שם ממוקם מהווה מעין "מיקרו אקלים"...לא לגמרי ברור לנו עדיין איך זה בא לידי ביטוי. זוכרת שהפקידה שטיפלה בנו בבנק אמרה שהחורף שם הוא כמו בצפון, כמו באלפים (למרות שזה דרום אירופה ולחופי הים היוֹנִי...). בכפר אמרו לנו שיש בקושי חורף, רק בינואר, שיש הרבה מאד שמש ומעט מאד גשם. אני מניחה שנלמד את הנושא בהמשך. 

בששי אירחנו את בתי ומשפחתה וגם את הורי (לאחר שנעדרו כמה שבועות מארוחות ששי כי אבא הרגיש לא כל כך טוב) והיה נחמד מאד. אבא באמת חלש, ואמא שלי ואני מאמינות שזה פשוט הלב שלו שהולך ודועך - בכל זאת יש לו שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן באופן כירורגי. אבא עצמו החליט שבעצם יש לו LONG COVID כתוצאה מהקורונה בה הם שניהם חלו בספטמבר.... והאמת - אולי הוא צודק. ואולי כולנו צודקים. כך או אחרת הוא מקשיב לגוף, עושה קצת הליכות כשהוא מרגיש שהוא מסוגל, ושאר הזמן נח ושומר על עצמו. 

שרי לא כל כך אכלה - כלומר, לא אכלה את הארוחה אבל בסופה חיסלה את כל התותים וחלק נכבד מהאננס שהגשנו לקינוח - טענה שכואבת לה הבטן ובסוף T הכין לה דייסה. ביום ראשון התברר שהיא באמת חולה, עלה לה החום וכאבה לה הבטן....

זה כנראה אותו וירוס שנשמותק חטף שבוע קודם, נחת בקצרה על חכמוד ועבר אליה. אתמול נקראתי לשמור עליה למשך כמה שעות וראיתי שחכמוד שוב חולה, ועכשיו התבשרתי שגם בתי חטפה. אז אולי זה רק עניין של זמן עד שגם אני ארגיש את התסמינים....אוף. כל כך ביקשתי שלא יקראו לי לשמור על הנכדים כשהם חולים!!! נראה מה יהיה. 

בכל מקרה השבת שלנו היתה שקטה ורגועה, וגם הספקנו לצפות בסרט "הברוטליסט" עם אדריאן ברודי (215 דקות!). למרות שהוא גרף הרבה מאד פרסים, אני לא לגמרי סגורה לגבי דעתי על הסרט. 

חשבנו לבקר אצל שריתה בעקבות ניתוח העפעפיים שלה אבל היא ממש הרגישה לא טוב, היתה במיטה רוב הזמן עם קומפרסים על העיניים, אז הנחנו לה. אתמול בעצם היה היום הראשון שבו היא חשה שיפור כלשהו בהרגשה. אני מקווה שמעכשיו זה רק יילך וישתפר. 

בראשון לקחנו את מיינקוני לחיסון וביקור אצל הוטרינר, ולאחר שהוא בדק אותו, תישאל אותנו (והבין שהפרכוסים תכופים יותר לאחרונה) ועבר על תוצאות בדיקות הדם שנעשו לו בספטמבר, הוחלט שאנחנו מתחילים לתת לו כדורים נגד הפרכוסים. 

אנחנו חששנו שתהיה לנו בעייה לתת לו את הכדורים, אבל גילינו שכאשר מפוררים את הכדור לגמרי ומערבבים אותו באוכל שהוא אוהב, הוא מלקק אותו עד תום. עכשיו נחכה לראות אם ועד כמה זה ישפיע. בינתיים הוא קיבל את המינון ההתחלתי של פנוברביטון 15 מ"ג פעמיים ביום למשך חודש ימים, ונעקוב גם אחר הפרכוסים וגם אחר מצבו הכללי. ידוע שהתרופה מרדימה / ממסטלת אז הוזהרנו לא להיבהל מזה. בינתיים לא ראינו סימנים מיוחדים או שינויים בהתנהגות שלו. גם ככה חתולים ישנים חלק נכבד מהיממה....

מה עוד? 

שלשום נתפס לי הגב, מה שלא קרה די הרבה זמן. אני ממשיכה עם ההליכות כרגיל ומקפידה לעשות את התרגילים שהפיסיותרפיסטית נתנה לי, ואתמול היה לי תור לעיסוי כך שאני מרגישה שיפור קל. נקווה שיעבור לגמרי בקרוב. 

השבוע בנו של בן דודה של T מאנגליה (בעצם האחיין של 'לונדון') ביקר בארץ לצורך השתתפות בכנס רפואי - הוא רופא מומחה לב והירצה בכנס. היו שנים בהן הוא היה מגיע הרבה לכנסים כאלה בארץ, אבל מאז תחילת 2020 (ממש עם פרוץ הקורונה) לא יצא לו להגיע. 

אז אתמול הוא התפנה בשעות הערב המוקדמות מהכנס ונסענו כמה בני דודים לתל אביב לפגוש אותו במסעדה בשרונה. 

היה טוב מאד לראות אותו ולהתעדכן (למרות שכמובן אנחנו בקשר בוואטסאפ מידי פעם לאורך כל השנים), והיה נחמד להיפגש עם שאר בני הדודים. חלק שייכים ל"דור" שלנו (להלן "הזקנים", למרות ש-T הוא הצעיר מבין כל בני הדודים שלו) וחלק שייכים ל"דור" של ילדיי, והיה כיף במיוחד לראות גם אותם. לא ממש יוצא לנו להיפגש בשנים האחרונות. 

הבן-בן-דודה הזה, כמו גם אחותו ושני בני דודיו מלונדון (שאחד מהם עלה ארצה וחי במודיעין) היה בן בית אצלי בגילאי העשר'ה של חייו, ודי מרגיש ש-T ואני הוריו המאמצים בישראל. היה מרגש מאד לשבת יחד ולשוחח ולהתעדכן. יש בכל זאת דברים שמספרים רק פנים אל פנים.

כשיצאנו מהמסעדה ונכנסנו לחניון שמענו קצת רעמים וראינו מעט ברקים, אבל שנייה אחרי כן כשיצאנו מהחניון כבר ירד מבול, שליווה אותנו כל הדרך הביתה. הבנתי שחלק מבני הדודים האחרים, שהגיעו לתל אביב ברכבת, נרטבו עד לשד עצמותיהם בדרך לתחנה. 

אז היום T בתל אביב בפגישה עם לקוחות (התעקש לנסוע על האופנוע בגלל הפקקים ובעיות החניה, ואני רק מקווה שלא יירד עליו יותר מדי גשם) ולי יש יום רגוע בבית, לגהץ, לסדר קצת חורף/קיץ בארונות, לקרוא בלוגים וספר ו....לנוח. בתקווה שהנגיף שפוקד את משפחתה של בתי בכל זאת ידלג עלי. ומחר אני ו'מחברת' אמורות שוב להיפגש......

יום שלישי, 25 בנובמבר 2025

נובמבר הפכפך

בסוף השבוע שעבר ירד גשם שוטף ואז שבוע שרב ויובש ואז סערה כל הלילה וגשום ואז שוב קיץ? ממש מוזר. 

בבית נעים רוב הזמן ועם השקיעה מתחיל להיות לי קר אף שבחוץ עדיין טמפרטורות גבוהות. אני לא מתווכחת עם התחושות שלי, וכשנהיה לי קר אני מתלבשת בהתאם. 

לקראת חזרתו של T בשבת וגם לקראת מפגש בני הדודים שלו במוצאי שבת בנשר, ערכתי ברביעי וחמישי קניות, הכנתי ארוחת צהריים לשבת וגם אפיתי שתי עוגות שמרים לקחת איתנו. הכל יצא מאד טעים. 

התקיימה סוף סוף השיחה בין בתי לבין אחותו הצעירה של חתני. בתי הגיעה לפגישה הזאת עם טונות של רצון טוב, אמפתיה, הקשבה והכלה, ויצאה ממנה בתחושה כבדה מאד. היא באמת ניסתה להבין מה האחות מרגישה, חושבת, מתכננת, וגם ניסתה להעביר לה בכל מיני דרכים עקיפות ועדינות את מה שחתני והיא מרגישים. מה שהיא הבינה, בעיקר, זה שהאחות לא מבינה (או לא מעוניינת להבין) מה בדיוק אחיה ואחותה הגדולה מצפים ממנה. מבחינתה הצוואה (שמי שלא הבין מקריאה בבלוג, כי כתבתי ואז מחקתי, פשוט הורישה לה - לאחות הקטנה - בלעדית את כל רכושו והונו של האב) היא רצונו של אביה האהוב והיא מתכוונת לקיים אותה מתוך אהבתה אליו וכיבוד רצונו. היא לא מוכנה לקחת אחריות על מעשה שהוא עשה והיא לא מוכנה לבטל את מה שהוא ביקש. היא נמצאת עמוק באבל שלה עליו, וייתכן אולי שהיא חושבת שכל זה מגיע לה ואחיה ואחותה חייבים גם לקבל את זה וגם לא לבוא אליה בטענות או בדרישות. אני לא יודעת אם ואיך הם באמת יצליחו להתמודד עם זה בלי לעכר את היחסים - אני כבר רואה שהאחות הגדולה ובעלה עושים הרבה מאד רעש ומחרימים מפגשים משפחתיים ואף את ה"שלושים" שהיה בתחילת השבוע - לא ברור לי מה חתני בדיוק מרגיש ומה הוא יחליט לעשות. כאמור, על בתי כל הסיפור הזה יושב מאד כבד. 

וגם עלי הסיפור הזה יושב, כי כל הצער על ילדותו של חתני ועל ההתעללות הנפשית בו מצד האב לסירוגין ובאופן בלתי עקבי במהלך כל חייו, שכך מעט בשנים האחרונות, שנראה היה שיש התקרבות ויש אהבה ויש תיקון. ומסתבר שלא. לא מצידו של האב, לפחות. 

מייד שלפתי את הצוואה שלנו, לוודא שהכל בה כשורה. ונרגעתי. הכל ברור שם והכל מחולק שווה בשווה וגם הנכדים מוזכרים...הכל בסדר. 

אז T ושותפנו חזרו בשבת, אחרי שברגע האחרון בששי הגיעו עוד משלוחים שהם מאד מאד חיכו להם ודאגו להם. עדיין חסרים די הרבה דברים, שעכשיו הודיעו לנו שיגיעו בששי הקרוב, ואם זה נכון - בזאת סיימנו עם העניין הזה, לפחות. 

מזל שיש לנו שם כבר סידור לטיפול בבית, כך יש מי שיכול להכניס משלוחים וגם בעלי מקצוע, ככל שנדרש. אכן, הם הספיקו הרבה בשניים עשר הימים שהם היו שם. צריך לתכנן מתי ניסע לשם שוב, נשלים את כל ההתקנות והעיצוב - נצלם את כל הבית ונעמיד אותו להשכרה לטווח קצר, תוך שנשריין את הזמנים בהם אנחנו והמשפחה של שותפנו נרצה לנפוש בו. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נרגעת לגבי הבית הזה ואף מצפה לחופשות בו. T ושותפנו תיארו תחושה של שלווה ורוגע שם - לא רק בבית עצמו אלא בסביבה, עם האנשים, עם הנוף.... משהו שכולנו מאד מאד זקוקים לו. 

בכל מקרה אספתי את שותפנו ואת T משדה התעופה בשבת בצהריים, ולאחר שאכלנו (T ואני) ונחנו קצת, נסענו לנשר למפגש בני הדודים המתוכנן. התארחנו בדירתם החדשה של בן הדוד מניו ג'רזי (לשעבר, כעת שוב תושב ישראל) ואשתו, וגם 'לונדון' ובעלה הגיעו ממודיעין, כך שהיינו כמעט בהרכב מלא. היתה חסר בת דודה אחת - שהיא כמעט בגילם של הורי וכבר כמעט לא מגיעה למפגשים כאלה - וגם אשתו של אחיה לא הגיעה, והוא הגיע לבד. 

לא את כל בני הדודים האלה אני מחבבת, והכנתי את עצמי - בעיקר לשיחות פוליטיקה מעצבנות. אבל חששתי לשווא. אף אחד לא העלה שום נושא פוליטי, כולם היו חביבים במיוחד והיתה אווירה נהדרת והרבה מאד צחוקים. כל אחד הביא מאכל טעים כזה או אחר, וכולם התענגו על עוגות שהשמרים שלי - והיה ממש כיף. גם היה לנו מזל עם התנועה. בדרך לשם היו פקקים נוראיים בכיוון ההפוך, ולנו הלך מהר מאד. ובדרך חזרה התנועה כבר זרמה. 

עוד השבוע היה לי תור אצל הספר שלי, שעבר לאחרונה לעבוד מהבית. מבחינתי זה שדרוג, כי הוא גר במרחק כמה דקות הליכה מביתי. בנוסף הוא סידר לעצמו מספרה ממש חמודה בבית, עם גינה קטנה, ואווירה הרבה יותר נעימה באשר במספרה. נהניתי מאד. 

השבוע היה מתוכנן גם מפגש עם חברותי מהצבא 'קלי' ו'שני', אבל 'שני' הודיעה שהיא לא יכולה להגיע, ו'קלי' ואני החלטנו שנפגשות בכל זאת, שתינו לבד. זה היה תענוג, כתמיד, והחלטנו שנמשיך כך - לקבוע מפגשים שלושתנו אבל לקיים אותם גם אם 'שני' לא יכולה. בכל זאת היא מגיעה יותר מרחוק, ולנו יחסית קל לתאם בינינו. 

היום אני מתוכננת להיפגש עם 'מחברת' ושוב אני מבינה כמה מערכות היחסים האלה שיש לי עם חברותי האהובות פשוט עושה לכולנו טוב. 

בגזרת הורי, היום התחילה המטפלת החדשה את שבוע הניסיון שלה, במקביל למטפלת הנוכחית שעדיין נמצאת. איך זה יעבוד? אין לי מושג. החדשה ביקשה להגיע מוקדם ואף לישון בסלון עד שהנוכחית תעזוב. היא אפילו הציעה לעשות את שבוע הניסין בחינם, רק כדי שהורי יתנו לה לגור אצלם כבר מעכשיו. נקווה לטוב. נקווה שהסידור הזה יעבור בשלום, שהיא תרצה להמשיך, שהורי ירצו אותה.......נקווה. 

בגזרת הבריאות של T, אולי בזכות הטיפולים ואולי במקרה היה לו התקף קל מאד אחד כשהיה ביוון ובינתיים שום דבר מעבר לכך. הוא היה שוב בטיפול אתמול, והרופא טען שהוא מרגיש שיפור בגוף. הלוואי. 

האמת שגם למיינקוני היה רק התקף קל אחד בתקופה ש-T היה ביוון (באותו יום, אגב) אבל אתמול היה לו התקף פרכוסים רגיל. עדיין, חלף הרבה זמן בין הפרכוסים, ולמרות שזה לא אומר שום דבר על מצבו - אני שמחה על כל יום שעובר עליו בשלום. 

אנחנו מתכננים לקחת אותו שוב לגרומרית, לספר לו את ה"ראסטות" שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתן (בעייה ידועה של גזע חתולי המיין קון), ומקווים שהביקור יעבור לו בשלום. הוא צריך גם את החיסון השנתי בקרוב. 

אתמול, בעת שתכננו לבקר אצל בתי אחר הצהריים, התקשרה 'לונדון' שהיא ובעלה בדרך חזרה למודיעין (הם נשארו יומיים בנשר אחרי מפגש בני הדודים), ורצו לעבור דרכנו. שמחנו מאד והודענו לבתי שנאחר קצת, והיה כיף לארח אותם קצת עם קפה טוב וקצת מתנות מיצירות האפוקסי של T. 

בתי והנכדים שמחו מאד שסבא חזר, והוא כמובן עזר להכין להם ארוחת ערב, ונשארנו הרבה יותר מאוחר מהרגיל, גם כשהנכדים פרשו לעיסוקיהם ופשוט ישבנו ושוחחנו עם בתי. היה טוב פשוט לשבת ביחד ולהתעדכן. שוחחנו עם המצב במשפחה של חתני, שוחחנו על הקושי שלהם למכור את הדירה ואת הכניסה המתוכננת לדירה החדשה תוך כמה חודשים, וכמובן על הדרכים שבהן נוכל לעזור להם להתמודד כלכלית.........

בתקווה שכל מה שיכול להסתדר - אכן יסתדר. שכל מה שיכול להשתפר - אכן ישתפר. שכל מה שעלול להתדרדר - לא יקרה. נחוצה כאן הרבה תקווה אבל יש מספיק נקודות אור כדי לומר תודה בכל יום על מה שיש. 

אז אלה העדכונים השוטפים לבינתיים........

יום ראשון, 23 באוקטובר 2022

עדכוני בריאות ומפגשים משפחתיים וחברתיים

רוח סתווית משהו מנשבת בחוץ, נראה לי לראשונה השנה. 

אני לא אוהבת רוח ומזג אוויר שכזה אבל האפרוריות דווקא נחמדה לי. 

אחרי השקט והשלווה וחוסר המעש של השבת/חג האחרון, השבוע היה גדוש פעילות.

בגזרת הבריאות T ביקר אצל הכירורג המומחה לכלי דם בהקשר של העלפון שהוא חש כאשר הוא מרים את ראשו כלפי מעלה. הכירורג בדק את תוצאות בדיקת הדופלר שהוא ביצע ופסק שהעלפון לא נובע מהחסימה החלקית של עורקי הצוואר, ושהמצב של הוורידים האלה (ה-CAROTID) לא מצריך כרגע התערבות כלשהי. הוא המליץ לבדוק את הכיוון הנוירולוגי או בכלל האוזניים. טוב, נמשיך בירורים בנושא כשנחזור מניו זילנד כנראה. 

השבוע T גם עבר את הגסטרוסקופיה שנקבעה לו באיכילוב על ידי הפרופסור. 

בניגוד למה שציפיתי זה דווקא הלך מהר יחסית. לשמחתנו T גם התעורר מהר ובקלות מהטשטוש - בניגוד לכל שאר הפעמים בהן עבר הליך אנדוסקופי או קולונוסקופי שכזה. 

הרופאה שביצעה את הפרוצדורה דיברה איתנו לאחר מכן ודיווחה שהכל נראה שם תקין בפנים, תואם מה שצפוי אחרי ניתוח כזה שהוא עבר בשנה שעברה. לא נצפו חריגות או חסימות, בקיצור לא נמצא דבר שעשוי להצביע על הסיבה להתקפי הכאב שתוקפים אותו מפעם לפעם. זו היתה אמנם הקלה גדולה אך זה גם הותיר אותנו עם עוד סימני שאלה. שלחנו את התוצאות לפרופסור ואנו מחכים לראות מה דעתו לגבי המשך הבירורים או תיאוריות אפשריות. 

חלפו מעל לשבועיים בין התקף הכאב האחרון לבין ההתקף החלש יחסית שתקף אותו השבוע. אז לפחות התדירות שוב יורדת. ועדיין - מה לעזאזל זה יכול להיות? 

בגזרות אחרות, T קנה והתקין סוף סוף וונטה (VENTA) בקיר המטבח שלנו. היתה לנו כזאת בדירה הקודמת, ברעננה, ומשום מה הוא לא רצה להתקין כזאת כאן כשבנינו את הבית, ובמשך 12 שנה ניסינו קולטי אדים שונים כדי להתגבר על ריחות הבישול המרובים שממלאים תדיר את ביתנו, ללא הועיל. לבסוף הוא השתכנע, ומרגע ש-T משתכנע - זה קורה מאד מהר. אני יכולה כבר לדווח שבששי היו בישולים ריחניים מאד שלא הורגשו כלל ברחבי הבית ואפילו בקומת המטבח/סלון בקושי הורגשו. בשעה טובה ומוצלחת. 


עוד השבוע התקיים מפגש בן יומיים עם בני הדודים של T. בת הדוד 'לונדון' הגיעה מלונדון עם בעלה לביקור אצל הבן ומשפחתו שחיים כאן במודיעין, והיא שאלה אם נוכל לארגן מפגש מרוכז שכזה, יומיים באיזה מלון באמצע הדרך היכן שהוא בין כולם. 

נבחר איזה מלון בוטיק קטן בנתניה, ונפגשנו שם עם לונדון ובעלה, בת דוד מחיפה ובעלה, בת דוד נוספת מחיפה שהתאלמנה לאחרונה ואחיו של T וגיס-טי. זה לא היה הרכב מלא של בני הדודים אבל זה היה פורום מכובד מספיק. נפגשנו בצהריים וטיילנו קצת בנתניה, התיישבנו בבית קפה ואז המשכנו לטייל קצת לאורך הטיילת ובחזרה למלון. היינו מספיק שעות יחד כך שלכל אחד יצא לשוחח עם כל אחד, וזה היה מאד נחמד. בערב הזמנו מקומות במסעדת בשרים כשרה שלא הכרתי קודם (BP בתחנת הדלק פז ביציאה מנתניה על כביש החוף) שהיתה מאד מוצלחת. הכשרות התאימה ל'לונדון' ולבעלה ולמרות שזו מסעדת בשרים היו מספיק מנות צמחוניות גם עבור בת הדוד האלמנה. בסך הכל היה מאד טעים, לא נורא יקר, וכולנו יצאנו מרוצים.

T ואני לא ישנו במלון (זה קצת מגוחך לישון במלון במרחק עשרים דקות מהבית) אבל נסענו להצטרך אליהם לארוחת הבוקר למחרת היום ובילינו עוד כמה שעות ביחד - בסך הכל היה נחמד מאד. 

בששי בערב הגיעו לארוחה הורי ובתי ומשפחתה, וכרגיל היה נעים וטעים. T הכין שוק כבש בתנור עם שלל ירקות טעימים, תפוחי אדמה ובטטה, וגם עוף בתנור. בנוסף הוא הכין 'פאלצ'ע פיש' - מתכון של אמא שלו של קציצות שמדמות 'גפילע פיש' אבל מעוף טחון. יצא ממש טעים, אפילו חכמוד טרף את זה. ובנוסף הוא גם הכין בורשט קר (חמיצת סלק). ועוד הגדיל לעשות ואפה רוגלעך, שיצאו קצת פריכים - לא ממש מתאים למאפה שמרים - אבל דווקא מצא חן בעיני כולם. בקיצור היה נחמד וטעים. 

שרי נצמדה אלי וקיבלתי הרבה מאד חיבוקים ונשיקות, ובסוף הערב נתנה מופע שירה - היה שמח. 

בערב כשכולם הלכו הספקתי לשחק "טיסה 501' עם נשמותק בזמן שחכמוד המשיך לבנות את הלגו 'פרארי' שהוא עובד עליו לסירוגין בשבועות האחרונים (ש-T הזמין מסין, לא מה שקנינו בחנות לגו בחול המועד). בבוקר עוד הספקנו כמה סיבובים של טאקי וגם רביעיות חיות.....ואז הקפצנו אותם הביתה בדרכנו לאמא של גיסתי כדי להתקין לה את מצלמות האבטחה שסוף סוף הגיעו. 

אחי וגיסתי היו שם אז זה כבר היה גם מפגש מהנה, אמא של גיסתי שמחה מאד שהגענו. T ואחי התקינו יחד את המצלמות, ואת האפליקציה על הטלפונים שלהם, והדריכו גם את אחותה של גיסתי להתקין את האפליקציה אצלה - וכולם מרוצים. המצלמות מכסות שטחים נרחבים בכל הדירה וניתן גם לסובב אותן או לעשות זום להתמקד והכי חשוב - אפשר לשמוע מה שקורה בבית ואפשר אפילו לדבר אל מי שנמצא בבית. נראה לי שעכשיו גיסתי ואחותה יהיו הרבה יותר רגועות לגבי המצב עם אמא. 

אחר הצהריים הגיעו לביקור 'שריתה' ו'שותפנו', וזה היה נחמד כרגיל. בקיצור - ימים מלאים וגדושים. 

השבוע יש ל-T הרבה מאד פגישות עבודה עם הלקוחות החדשים שפותחים את המסעדה החדשה שלהם במיקומה החדש (אנחנו לא נהיה בארץ כשהיא תיפתח רשמית).

מעבר לזה אמורים גם סוף סוף להתקין לנו את הדלת החדשה לבית. אבל נראה לי שהקצב של השבוע הזה יהיה יותר רגוע. 

אבא שלי הצליח להקדים מחדש את הביופסיה שלו, אז בדיוק אספיק לקחת אותו יום לפני שאנחנו טסים לניו זילנד. 

אז בתקווה לבריאות טובה לכולם ושבוע רגוע