אוסטרליה - מלבורן - הימים האחרונים

בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ויצאנו להליכת בוקר לאורך הטיילת. 

לא ידענו אם וכמה ייצא לנו ללכת באותו היום, כי למרות השמיים הכחולים התחזית הזהירה מגשם, ולכן קודם כל עשינו V על שבעה ומשהו הקילומטרים שלנו על הבוקר. 

חזרנו לחדר והתקלחנו והכנו את ארוחת הבוקר (סוף סוף אכלנו סלט אמיתי כמו שאנחנו רגילים מהארץ), ותיאמנו עם החברים שלנו שבמקום שיאספו אותנו מהמלון, אנחנו נגיע אליהם באוּבֶּר. הם גרים בשכונת Caulfield הקרובה מאד לשכונת St. Kilda, היכן שמוקם המלון שלנו. שתי השכונות האלה התבררו כאזור מלא ביהודים, כאשר ברחובות מסוימים יש גם אוכלוסיה ממש חרדית. 

הגענו אליהם הביתה והתרשמנו מיופיו ומעבודות האמנות של החברה שלנו שתלויות על קירות ומפוזרות בפינות הבית. 

היא מציירת, היא בונה בובות גדולות מעיסות נייר (טכניקה שנקראת  paper mache או Papier-mâché) ובכלל היא מאד מאד יצירתית. 

הוא ניגן בפסנתר בצעירותו, ובשנים מאז שמכרו את המפעל שלהם ויצאו לגמלאות הוא חזר להתאמן והשמיע לנו כמה יצירות יפהפיות. 

לא התמהמהנו אצלם יתר על המידה, כי כאמור היה חשש לגשם, אז יצאנו מיד לטיול ברכס הדנדנונג DANDENONG.

טיילנו בין עצי האקליפטוס הגבוהים ועוד עצים מסוגים רבים, שמענו (אך לא הצלחנו לצלם) תוכים ועוד מינים רבים של ציפורים, טיפסנו אל מפלים, ביקרנו בעיירות חמודות וציוריות ואכלנו שם צהריים במסעדה שמגישה PIES מסוגים שונים. חשבתי אם לתרגם PIE לקיש או פשטידה אבל זה לא זה ולא זה. היה נחמד וטעים. 

במהלך כל הטיול הזה הגשם בא והלך לסירוגין ולא נתנו לו להפריע לנו. פשוט המשכנו כאילו לא קורה כלום. בתום הטיול חזרנו לבית של החברים וגם שם הם פתחו שולחן עם כל מיני מטעמים. 

דיברנו ודיברנו ובשלב כלשהי הגיעה חברה טובה שלהם, שעזרה לי בהתכתבות לפני כמה חודשים באיזה פרוייקט שלא כתבתי עליו בבלוג, ומאד רצינו להיפגש פנים אל פנים. היה ממש מרגש ונחמד לפגוש אותה ולשוחח איתה. היתה לכולנו הרגשה, שלו חיינו באותו מקום היינו יכולות להיות חברות טובות. 

כאשר הם החזירו אותנו למלון אחר הצהריים כבר היה ברור שאין לנו צורך בארוחת ערב ופשוט נשארנו בחדר ושוב הלכנו לישון מוקדם. 

למחרת בבוקר יצאנו להליכה דרך רחוב FITROY בכיוון ההפוך לחוף הים, אל פארק אלברט המהמם. 

היה ממש קר ו-T משום מה לא התלבש בהתאם וממש סבל. הוא תמיד מתלבש הרבה יותר קל ממני כאשר יוצאים להליכה/ריצה אבל זה היה מוגזם. לאחר מכן הוא לא יצא שוב ללא הפליס או המעיל (או שניהם). 

לאחר שחזרנו למלון, התקלחנו, הפשרנו את עצמותנו ואכלנו ארוחת בוקר שהכנו בעצמנו, וקבענו להיפגש עם בן דודי. 

הוא בא לאסוף אותנו מהמלון והתחנה הראשונה שלנו היה במוזיאון ה LUME, שהציג תערוכה חווייתית מדהימה של "קלוד מונה וחברים" - בקצרה האימפרסיוניסטים הכל כך אהובים עלינו. 

זו היתה חווייה מיוחדת במינה. כל התמונות וההסברים על ההיסטוריה של קלוד מונה ואחרים הוקרנו על המון קירות וברקע היתה מוזיקה קלאסית נהדרת ובמשך כשעה פשוט שקענו בתוך כל האמנות הזאת והיופי הזה. 

מייד בהתחלה נכנסנו לציור של מונה Water lily pond

ההכרה של האוסטרלים בהיסטוריה של האבוריג'ינים ובזכותם הראשונית על הארץ

אפילו לא חושבת שהסרטון מצליח להעביר את החוויה. 

משם נסענו לאוניברסיטה של מלבורן ולספרייה הנהדרת שלה. 

לאחר מכן המשכנו למתחם הקניות MELBOURNE CENTRAL , שכולל בתוכו מגדל מסוג SHOT TOWER, שמוגן על ידי כיפת זכוכית.

קראתי קצת על  SHOT TOWER - אבל לא באמת הבנתי עד הסוף איך ולמה הוא נועד ליצירה של קליעים על ידי זריקתם לתוך עופרת רותחת מגובה רב.....

בכל מקרה כל מתחם הקניות בנוי סביב הדבר הזה. 

קניות לא עשינו שם - דווקא רצינו לקראת סוף הטיול להביא משהו קטן לנכדים אבל לא מצאנו שום דבר מתאים. הדבר היחיד שכן קניתי היתה שרשרת "זהב" בעלת תליון של קנגורו קטן, בשביל שרי. היא מאד שמחה בשרשרת ובתי אחר כך הכריזה ששיחקתי אותה עם המתנה הזאת. 

בשלב הזה אשתו של בן דודי כבר הספיקה לאסוף את הילדים מהמכללה ומהתיכון, והגיעה איתם למרכז העיר, שם נפגשנו כולנו להליכה לאורך נהר ה -YARRA.

אגב, מי שלא מכיר לא יכול לזהות זאת בתמונות, אבל הנהר מלא מים באופן יוצא דופן, בגלל השטפונות שפקדו את אוסטרליה באותו הזמן. חלק מהגשרים ממש נוגעים במים. 

תוך כדי הליכה והנאה מקו הרקיע היפה של מלבורן, חיפשנו מסעדה לאכול בה ארוחת ערב, כי במקור הם רצו שנאכל במסעדה יפנית שהם מאד אוהבים ב-Federation Square בשם CHOCOLATE BUDHHA , אבל זה היה יום שני וכמו מסעדות רבות אחרות, הם היו סגורים. 

אז המשכנו לטייל לאורך הנהר ובינתיים ניסינו לשווא לעזור לבתו של בן דודי עם איזשהו משחק מקוון שהיא שיחקה בטלפון שלה. 

אני לא זוכרת איך קוראים למשחק הזה אבל מסתבר שמשחקים אותו בכל העולם. אנשים שותלים קופסא עם איזשהו חפץ במקומות ציבוריים שונים בעולם, כותבים רמזים באיזה אתר או אפליקציה, ואחרים מחפשים אותו ומדווחים שמצאו - אבל לא אמורים לקחת אותו משם, כדי לאפשר לאחרים למצוא גם. 

בדיוק שם ליד אחד הגשרים שחוצים את נהר היארה היה אמור להיות שתול חפץ שכזה, שכמה כבר דיווחו על מציאותו, וכולנו התגייסנו לחפש ולמצוא אותו. 

למורת רוחה של הילדה לא מצאנו כלום, ולמרות שהמשחק כולו אמור להיות מושתת על אמון בין כל המשתתפים, אנחנו חושדים שבכל זאת מישהו "הרים" את החפץ משם ובעצם קלקל את כל הסיפור. זה די צברח אותה כמובן ובעיקר היא חששה שאנחנו מתעסקים כולנו במשהו שבכלל לא מעניין אותנו, רק למענה. מתוקה כזאת. 

בסוף אשתו של בן דודי בחרה מסעדה אחרת שנראתה לה טוב, ושאפשר היה לשבת בחוץ עם נוף לנהר ולקו הרקיע של העיר, אבל מוגנים מהרוח ומהקור שהמשיך לשרור. 

רק לאחר שהתיישבנו הבנו שזו מסעדת דגים ממש (אבל ממש!) יקרה, וראינו שבן דודי ובני משפחתו מתלבטים אם לקום וללכת. במיוחד הילדים היו לחוצים מרמת המחירים, וזה די נגע ללבי. נדמה לי גם, שבמקור הם דיברו ביניהם שאחרי שאנחנו הזמנו אותם לבראנץ' בשבת, הפעם הם יהיו אלה שיזמינו אותנו. אבל המחירים במסעדה הזאת די הרתיעו אותם. 

ואז ראיתי, ש-T אומר לבן דודי בשקט שזה בסדר, אם כבר התיישבנו אז אפשר להישאר, ובסופו של דבר כך עשינו. 

בכל מקרה כל אחד מאיתנו הזמין רק מנה אחת (אנחנו ממילא הרי לא אכלנים גדולים) וכשהגיע החשבון ובן דודי רצה לפחות לכסות את הארוחה של המשפחה שלו, שוב T לא נתן לו והם התפשרו והתחלקו בחשבון חצי חצי. 

לומר שהאוכל היה שווה את המחיר? לא ממש. ואני אפילו לא זוכרת איך קראו למסעדה הזאת. אבל העיקר היה זמן האיכות ששוב בילינו עם בן דודי ומשפחתו המתוקה, והשעות האלה היו שוות הכל. 

בסוף הערב נפרדנו מכולם, פרט לבן דודי, אותו תכננו לפגוש גם ביומנו האחרון בעיר. 

שבנו למלון עייפים אך מרוצים מאד. 

אם היו לנו תהיות כלשהן לגבי הקומפולסיביות של בן דודי, התברר שעלו בנו לא פחות תהיות לגבי חוסר ההחלטיות של החברים שלנו. הם פשוט לא הצליחו להחליט לגבי שום דבר, ובכל שלב בסוף הבנו שאנחנו צריכים לקבוע את התכניות, אחרת שום דבר לא יצא לפועל. 

התכנית במקור היתה שהם יגיעו אלינו ביומנו האחרון במלבורן ונצא כולנו להליכת הבוקר ביחד, ולאחר מכן נשב לאכול ארוחת בוקר איפה שהוא. 

מזג האוויר היה קר והפכפך - כרגיל - וכרגיל הגשם איים לרדת, והחברים כל שנייה שינו את דעתם לגבי מועד ההליכה, מקום ההליכה, מועד ארוחת הבוקר וגם מקום ארוחת הבוקר (בבית קפה, אצלם.....זה כל הזמן השתנה וכל הזמן קבלנו מהם הודעות סותרות בוואטסאפ).

 

ברגע שהבנו שזה המצב, הודענו להם שגשם או לא גשם, אנחנו יוצאים כרגע להליכה לאורך הטיילת, ונגיע אליהם אחרי המקלחת באופן עצמאי לארוחת הבוקר. משם נצא לאן שהם רוצים. 

לאחר ההליכה והמקלחת הודיעו לנו החברים שאנחנו מוזמנים באמת לארוחת בוקר ביתית אצלם, אז הגענו אליהם עם אוּבֶּר ונהנינו מארוחת בוקר טעימה ומפנקת. 

אחרי כן יצאנו איתם, תחילה אל BRIGHTON BEACH, שם היה חשוב להם מאד להראות לנו את ה-Bathing Boxes האלה, שמסתבר ששווים הון כסף ושייכים לאנשים מאד עשירים, שעושים בהם שימוש בכל פעם שהם מגיעים לחוף. 

בחלקם יש ציוד לחוף או לגלישה ובחלקם סידרו ממש פינות ישיבה. 

BRIGHTON BEACH BATHING BOXES    

בינתיים הודיע לנו בן דודי, שהוא יושב ועובד על המחשב הנייד שלו בבית קפה שנמצא ב-Yarra Bend Park ושיש שם מסלולי הליכה יפים וגם סיכוי לצפות ב"שועלים המעופפים", הלא הם עטלפי פירות המבקרים תכופות במלבורן ואף לעיתים קובעים בה את משכנם באורח קבע. 

אז אחרי Brighton Beach נסענו עם החברים לפגוש אותו ויצאנו כולנו יחד לטייל בסביבה. 

STUDLEY PARK / YARRA BEND PARK

סוף סוף T הצליח לצלם את אחד התוכים הרבים שהתעופפו סביבנו

מה שיפה הוא שזה פארק פראי וטבעי וגדול ויפהפה ממש באמצע מלבורן. יש ליד זה גם מגרשי גולף כמובן - גם האוסטרלים וגם הניו זילנדים משחקים הרבה גולף ובמשך כל השבוע. החיים הטובים. 

האתר בו היינו אמורים למצוא את ה"שועלים המעופפים" - עטלפים בשם Flying Foxes

כמובן שכאשר הגענו לאזור בו היו אמורים להיות העטלפים האלה, לא היה אפילו אחד בסביבה. 

אחרי שטיילנו די הרבה, נפרדנו מבן דודי בפעם האחרונה (לא לפני שהוא החזיר ל-T את כובע המצחייה שאסף מהמסעדה) והחברים החזירו אותנו למלון, שם נפרדנו גם מהם. 

הטיול המדהים שלנו לניו זילנד ומלבורן עמד להסתיים. 

בערב טיילנו לנו רגלית לאורך רחוב Acland החביב ונכנסנו למסעדת Cicciolina  הנעימה לארוחת הערב האחרונה שלנו במלבורן. 

לשדה התעופה הזמנו שוב אוּבֶּר (אפשר לתאם מועד איסוף מראש) לשלוש לפנות בוקר כדי להיות בשדה התעופה בזמן לטיסה, אבל ברגע שירדנו ללובי קיבלנו הודעה מהאפליקציה שאין נהג זמין ושהאפליקציה מחפשת לנו נהג חדש. בשעה זו של הלילה לא הסתובבו באזור מונית, הקבלה של המלון היתה סגורה (למרות שבאתר שלהם כתוב שהיא פעילה 24/7 בפועל הם היו נוכחים מעט מאד שעות ביממה) ולרגע הרגשתי פאניקה קטנה. אבל תוך דקה כבר קיבלתי הודעה באפליקציה שנמצא נהג והוא בדרך אלינו, וכך הגענו בשלום ובזמן לשדה התעופה. 

הטיסה היתה נוחה אבל ארוכה מאד (יותר ארוכה בחזור מאשר בהלוך, כמובן, מטבע הדברים כאשר טסים מערבה זה לוקח יותר זמן), ובעיקר ל-T היה הפעם יותר קשה. ארבע עשרה שעות טיסה עד לדובאי, ועוד שלוש וחצי שעות עד הבית....

אני ישנתי וצפיתי בעוד עונה שלמה של "יורשים" לסירוגין. 

האוכל היה הרבה פחות טוב ממה שציפינו מחברת Emirates, וגם ישב לנו לא כל כך טוב בבטן אחר כך. רשמתי לעצמי הערה פשוט לא לאכול יותר אף פעם במטוסים. מקסימום להביא לעצמי אוכל מהבית. 

הגענו עייפים ומרוצים מאד מכל הטיול הזה, גם מטיולי הטבע הנהדרים וגם מהמפגשים החברתיים והמשפחתיים - שאולי עוד ארחיב בהמשך קצת גם על בן דודי ומשפחתו וגם על החברים. אבל סוף סוף השלמתי את התיעוד שלי על החופשה הזאת, ואפשר לחזור לעדכונים השוטפים הרגילים....

אוסטרליה - מלבורן - היום הראשון - חברים, משפחה, ומזג אוויר מחורבן

הפסקתי את הפוסט הקודם כאשר נחתנו במלבורן. נהג האוּבֶּר הביא אותנו בלי בעיות למלון הדירות שהזמנו בשכונת סנט קילדה (St. Kilda), קרוב לשפת הים מעט מזרחית למרכז העיר. את השכונה הזאת בחרנו בגלל קרבתה היחסית לביתם של החברים שלנו שגרים באוסטרליה כבר כשלושים שנה וגם בגלל המיקום המצוין שלה. 

כשחיפשנו מלון במלבורן התלבטנו בין מרכז העיר לבין מלון או צימר שקרובים יותר אליהם או אל בן דודי, שגר עם משפחתו ממש בקצה המזרחי של מלבורן רבתי - לא רחוק מרכס הרי הדנדנונג (Dandenong). 

החברים שלנו הביעו התלהבות רבה מהגעתנו, והיה ברור שהם רוצים להיפגש איתנו כמה שיותר במהלך שהייתנו, ולא היה ברור בכלל מבן דודי עד כמה להם יהיה זמן או חשק להיפגש איתנו. משהו בתקשורת מול בן דודי קצת קרטע, בכל התקופה שלפני הגעתנו. בדיעבד אני נוטה לייחס את זה לאופי שלו (ול-OCD המשפחתי שרץ אצלנו בגנים). הוא היה כל כך עסוק בלנסות לתכנן אצלו בראש מה ואיך וכמה ולמה שזה בכלל לא בא לידי ביטוי החוצה כלפיי. לא נורא. בסוף נפגשנו ויותר מפעם אחת. 

מזג האוויר במלבורן היה רק מעט פחות קר ממה שהיה ביומנו הראשון בעיר, כשנחתנו ליום אחד בדרך לניו זילנד. משהו בשינויי האקלים או בהפכפכות הטבעית של העיר הזאת (כי בסידני באותו הזמן היו 31 מעלות) גרם לכך שאמנם הגענו בסוף האביב / תחילת הקיץ אבל כל הזמן היה קר ורוב הזמן היה גם גשום ו....איך לא? רוח! כבר הזכרתי שאני שונאת רוח???

כפי שכבר סיפרתי בסוף הפוסט הקודם, כאשר ניסינו לתקשר עם המלון לגבי שליחת שאטל לשדה התעופה לאסוף אותנו, לא קבלנו מהם תגובה בכלל. בדיעבד הבנו שבאופן כללי היחס שנקבל שם לא דומה לשום רמת שירות שהיינו מצפים ממלון בכלל, וממלון שמפרסם את עצמו כפי שהוא מפרסם את עצמו בפרט. היחס של פקידות הקבלה אלינו נע בין אדישות לאנטיפטיות. לאורך כל ארבעת הימים שהיינו שם, שעות הפעילות של הקבלה היו מוגבלות מאד, לא כל יום ניקו את החדרים והיינו צריכים לבקש ולבוא לקחת בעצמנו אספקה מסוג מגבות נקיות, טבליות למדיח וכדומה. מה שכן, החדר היה נעים ומרווח ונוח ומאובזר לשביעות רצוננו, המיקום היה מושלם, וגם המחיר לא היה בשמים. 

כבר בדרך משדה התעופה, כאשר הודענו לחברים ולבן דודי שהגענו ואנחנו בדרך למלון, בן דודי הכריז שגם הם בדרך לשם ושהם רוצים לקחת אותנו לבראנץ' / צהריים. יש איזו מסעדה נחמדה על שפת המים שהם מאד אוהבים וכדאי שנאכל שם, הוא אמר. 

הסכמנו בשמחה. 

כשהגענו למלון בשעת בוקר מוקדמת (תשע וחצי) פקידת הקבלה הודיעה לנו ביובש שלא נקבל את החדר לפני שתיים, ולא היו שם אפילו שירותים ב"לובי" כדי שאוכל להחליף בגדים (מהטיסה, מהלילה...). כאשר התעקשתי באסרטיביות מנומסת (כן אני יודעת לעשות את זה) הפקידה איפשרה לי להשתמש בשירותי העובדים. שלפתי מהמזוודה כמה דברים והחלפתי מהר, הפקדנו את המזוודות אצלם בחדר ייעודי לכך, ויצאנו. 

בדיקה מהירה מול בן דודי העלתה שהם עדיין לא יצאו מהבית (היה קשה להקים את בת ה"עוד מעט 15" בשבת בבוקר) גם לאחר שייצאו לדרךוצפויה להם נסיעה של כארבעים וחמש דקות כדי להגיע אלינו. אז שוטטנו על רחוב FITZROY הומה האדם והמסעדות, התיישבנו בבית קפה נחמד של מלון PRINCE הקרוב, ואחרי הקפה יצאנו לטייל קצת לאורך החוף ובפארק הצמוד אליו. 

כששאלנו את בן דודי אם הוא הספיק להזמין שולחן במסעדה (כי הרי לא בכל מקום ניתן יהיה להושיב ששה אנשים בשבת בבוקר ללא התראה) הוא נזכר לומר שלא ענו לו במסעדה. והוא לא עשה כלום מעבר לכך. אוקיי. 

הבנו שלא ייצא ממנו שום דבר בעניין הזה ולקחנו את זה על עצמנו. חיפוש מהיר ברשת גילה שהמסעדה ההיא תיפתח רק בשעה שתיים עשרה בצהריים, ועד אז אף אחד לא ייענה לטלפון וגם לא היתה להם מערכת הזמנות מקוונת. כדי לא להסתכן החלטנו לחפש מסעדה אחרת. 

המלון שלנו היה במיקום נהדר, צמוד לרחוב ACLAND הססגוני ורחוב FITZROY שכבר הזכרתי, חלקן ממש טובות, כך שלא היתה לנו כל בעייה למצוא מסעדה שקיבלה ציונים ממש טובים, להתקשר ולהזמין מקומות לשעה אחת עשרה (שסברנו שעד אז הם כבר יצליחו להגיע). 

הגענו למסעדת FITZROVIA  המצוינת בשעה היעודה וחיכינו בזמן שהם חיפשו חניה. ואז הם הגיעו. והיה מפגש מרגש מאד. 

את אשתו של בן דודי כבר פגשתי מזמן עוד בלוס אנג'לס אצל דוד שלי, בעת ביקור שלי אצלם כאשר נסעתי לשם לכנס בשנת 2001. אז עוד לא ידענו שהם יתחתנו ושהוא יעבור לגור איתה באוסטרליה, אבל היא מאד מצאה חן בעיני ושמרנו על קשר במייל במשך כל השנים מאז. 

את הילדים שלהם -  בן ה- 19 ובת ה-עוד מעט 15 - לא פגשנו מעולם, והיה ממש תענוג להיפגש ולדבר ולהכיר. במהלך הארוחה עברתי לשבת בכל פעם ליד מישהו מהם כדי שנוכל לשוחח (היה הרבה רעש במסעדה) וכל כך נהנינו שאף אחד מאיתנו לא רצה לקום וללכת. בסוף מנהל המסעדה הגיע כדי לרמוז לנו שהגיע הזמן לקום, והחלטנו פשוט לטייל ביחד ולהמשיך לשוחח. 

כמה דברים קטנים שמשכו את תשומת לבי לגבי בן דודי: 

בשלב כלשהו הוא רצה שנעשה סלפי ונשלח את התמונה לאחותו ולאחיו שבארה"ב. הסכמתי בשמחה והצטלמנו, אבל אז הוא הביט בתמונה והחליט שהוא לא יצא בה מספיק טוב ביקש להצטלם שוב. ככה הוא חזר על זה שבע או שמונה פעמים, ממלמל משהו לגבי השיער שלו שלא יצא מוצלח היום (יש לציין שיש לו רעמה מכובדת יחסית לחמישים ושמונה שנותיו). הייתי קצת בשוק, אבל אז נזכרתי שגם דוד שלי ז"ל (אבא שלו) היה מאד רגיש למראהו החיצוני והיה מבלה שעות באמבטיה מטפח את עצמו ומייבש את שערו הארוך (למרות הפדחת). זו היתה גם עוד תזכורת לקומפולסיביות שלו, שאני מכירה כבר שנים. 

למשל, כבר חלפו שבועות מאז שחזרנו ארצה ועדיין הוא לא הצליח להביא את עצמו להחליט אילו תמונות לשלוח לנו מבין כל התמונות שהוא צילם במהלך ביקורנו. 

והיה עוד משהו. כאשר נפגשנו עם בן דודי ומשפחתו בשפעם השנייה, ואכלנו יחד ארוחת ערב במסעדה (אספר על זה בפוסט נפרד) התברר שכובע המצחייה של T נפל שם ונשכח, ו-T שם לב לזה רק אחרי שכבר נסענו משם ויצאנו ממרכז העיר. בן דודי רצה לחזור למסעדה באותו הרגע ולחפש את הכובע, ואנחנו אמרנו שבשום אופן אין צורך, זה בסך הכל כובע מצחייה. אבל בן דודי לא הרפה. 

בשלב ראשון הוא התקשר למסעדה וביקש שיחפשו את הכובע, ושאם ימצאו אותו בבקשה שישימו אותו בצד. אנחנו לא התכוונו לחזור לעיר בשביל הכובע אבל הודינו לו על הכוונה הטובה (והמוגזמת) ונפרדנו כשהוריד אותנו במלון.

 

למחרת כאשר דיברנו איתו וקבענו היכן ובאיזה שלב ניפגש, הוא גילה לנו, שאחרי שהוריד אותנו במלון, הוא חזר למסעדה והביא את הכובע. כן, כן, המצב קשה. 

עוד הערה קטנה: בשום שלב הם לא העלו כלל את האופציה שנבקר אצלם בבית. זה היה ממש מוזר. בכל ביקור של מישהו מבני משפחתי בארץ ברור לכולם שהם מבקרים אצלנו בבית, לפחות לארוחה אבל בדרך כלל פשוט ישנים אצלנו במשך כמה ימים. גם כאשר אחי וגיסתי גרו בבוסטון במהלך הדוקטורט של אחי התארח אצלם בן דודי, שבשנים ההן עדיין חי בקליפורניה,  פעמים רבות והרבה פעמים נשאר ונשאר כאילו שכח ללכת. גם כשהורי עוד גרו בסן חוזה הוא היה בן בית אצלם כל הזמן. וגם אצלי בבית הוא התארח לא מעט כאשר ביקר בארץ. לא היינו מתגוררים אצלו כמובן, אבל לא להזמין אפילו לקפה? זה היה מאד מאד מוזר.

לקראת סוף הביקור לא התאפקתי וזרקתי שאם הם רוצים נוכל להגיע אליהם, עצמאית, וגם הוא וגם אשתו מייד ביטלו את האופציה ומילמלו משהו על הבלגן שיש אצלם בבית ושזה לא בא בחשבון. נו, טוב. זה מה שיש. 

בחזרה לאותו יום ראשון שלנו במלבורן - לפני שקמנו ללכת לקח T על עצמו בנונשלנטיות את תשלום החשבון במסעדה עבור כולם - הוא מכיר את בן דודי (שקיבל את הגנים של אבא שלי ושלו ושידרג אותם לרמות אחרות) לא מאתמול - וקיבל החלטה מושכלת, שלכולנו יהיה נעים יותר אם לא יעלו במהלך כל המפגש הזה ענייני כספים.  נראה שמאד הוקל לבן דודי, למרות שנראה היה שאשתו חשה קצת לא בנוח עם זה. 

פצחנו בהליכה לאורך הטיילת ואז חתכנו בחזרה לרחוב אקלנד Acland הציורי.

תוך כדי הליכה נהייה לסירוגין חם וקר, ירד גשם ויצאה השמש - התעלמנו ונהנינו מהחברה ומהמראות שמסביב. 

היה לי טוב במיוחד לשוחח עם הילדים, במיוחד עם הבת - שנראה היה שהיא לא במיטבה. בהתחלה חשבתי שהיא מבואסת על כך שההורים "הכריחו" אותה להיפגש עם "דודים" שהיא בכלל לא מכירה (בכל זאת בת עשר'ה), אבל ככל שהזמן עבר והשיחה העמיקה הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליה בלי קשר אלינו. ההורים טענו (כשהיא מחוץ לטווח שמיעה) שתקופת הקורונה פגעה בה מאד וגרמה לה להתכנס פנימה - כמו שקרה להרבה ילדים ובני נוער - והרי הסגרים באוסטרליה היו קשוחים וארוכים מאד. 

אבל בהדרגה הבנתי שגם לפני הקורונה היו לה קשיים חברתיים שההורים כלל לא היו מודעים אליהם, ושגם עכשיו למרות האהבה הרבה והרצון הטוב, הם לא ממש רואים אותה ולא ממש מקשיבים לה. התעצבתי מאד, והצטערתי שאנחנו כל כך רחוקים ושאין לי שום סיכוי לבנות מערכת יחסים עם הילדה הרגישה והנבונה הזאת. 

הבן גם הוא מתוק מאד וחכם מאד, סוג של גיק - שלומד רובוטיקה ועוד משהו במכללה ובמקביל גם מדריך בצופים. הוא היה מאד מעודכן בפוליטיקה, גם המקומית וגם העולמית, והיו לו דעות מעניינות בכל התחומים. 

אשתו של בן דודי היא נטורופתית ועוסקת כל השנים בבריאות הציבור, תוך כדי שהיא למדה באוניברסיטה ועשתה דוקטורט והגיעה להישגים מרשימים בתחומה. בן דודי, לעומתה, למרות תואר בפיסיקה וכישורים רבים, לא ממש הצליח למצוא את עצמו בתחום התעסוקה כל השנים, ובשנים האחרונות הוא עוסק בכתיבה טכנית - מהבית - שאולי באוסטרליה ניתן להתפרנס מזה, אבל יש לי הרגשה שאשתו היא המפרנסת העיקרית בבית. 

לפני שנפרדנו הם אמרו לנו, שאמנם בן דודי פינה את הימים הקרובים כדי לבלות איתנו כמה שיותר, אבל שאשתו צריכה לעבוד ולילדים יש לימודים, כך שבאותו שלב נראה היה שלא נראה אותם שוב. היה לי מאד חבל כי המפגש הזה השאיר אותי עם טעם של עוד....

לאחר שנפרדנו מבן דודי ומשפחתו, חזרנו למלון וקיבלנו את החדר, התמקמנו והתקלחנו, קפצנו לסופר קרוב כדי להצטייד לארוחת הבוקר ולקפה שלמחרת, וקבענו להיפגש עם החברים שלנו מהתיכון, שחיכו בקוצר רוח שנתפנה אליהם. 

הם אספו אותנו מהמלון ונסענו למסעדת QUAN הויאטנמית שהם מאד אוהבים. 

היה ממש נחמד להתעדכן ולבלות ביחד, אבל כבר היינו עייפים אחרי כל היום והלילה הארוכים שעברנו, ובכל מקרה קבענו לבלות איתם את כל היום למחרת, אז בתום הארוחה הם החזירו אותנו למלון והלכנו לישון ממש מוקדם. 

אוסטרליה + ניו זילנד - הטיסות, מלבורן ואוקלנד ועוד קצת עדכונים

ביום שלפני הטיסה אספתי את הורי ולקחתי אותם לביופסיה של אבא. 

כל תהליך הקבלה וביצוע הביופסיה עצמה עבר במהירות, בקלות ובשלום והוא יצא ממנה בסדר גמור והרגיש טוב גם אחר כך. תשובות צפויות עוד 3 שבועות אז כנראה במקביל לחזרתנו ארצה, פחות או יותר. בכל מקרה הביופסיה נועדה לגלות איזה סוג סרטן יש ולסייע להחליט כיצד לטפל בו - אם בכלל. הרבה פעמים בגילאים המבוגרים מאד גם יש אופציה לא לעשות דבר ורק לעקוב. 

באותו הזמן בבית הגיע איש הרשת שלנו וסידר תוך דקות ספורות את מערכת האזעקה, תוך שהוא מחבר את הדלת החדשה למערכת - אז גם העניין הזה נפתר. 

בבוקר הטיסה למלבורן יצאנו להליכת בוקר, ובאמצע ההליכה התחילו לי כאבים באזור הבהונות הקטנות של כף רגל שמאל. הכאבים התחלפו בזרמים של כאב חד שנמשכו שניות ארוכות, חלפו ואז חזרו שוב - ככה כל היום! כך בדרך לשדה התעופה, בשדה, בטיסה....

בלי קשר למה שעשיתי. אם הלכתי, ישבתי, מתחתי, כיווצתי.....שום דבר לא עזר. משככי כאבים לא עזרו. 

כל הזמן הזה אני דואגת למה יהיה עם הבריאות של T ובסוף הגוף שלי מזייף!

איכשהו העברתי את היום הארוך הזה - טיסה של שעתיים עד לדובאי, עוד שעתיים וחצי של המתנה בשדה הבאמת מדהים שם (כולל מפל קיר ענק ועוד כל מיני עיצובים מרהיבים) ואז טיסה של 13.5 שעות מדובאי עד למלבורן.

למזלנו טסנו בחברת EMIRATES המצוינת, ובאמת היה נוח ונעים, שירות מעולה וגם אוכל טעים. יותר מדי אוכל. לא הספקתי להיות רעבה בין ארוחות. 

והספקתי לצפות בעונה ראשונה שלמה של "היורשים" - בין לבין תנומות שהצלחתי לחטוף למרות הכאבים. 

בשדה התעופה במלבורן לא הצלחנו ליצור קשר עם המלון כדי שישלח הסעה לאסוף אותנו (אחר כך התברר שכמובן היתה תקלה בטלפון שלי והוא נסגר לשיחות יוצאות), אבל למזלי כן היתה  לי גישה לנתונים בטלפון אז הזמנתי UBER והגענו מהר מאד למלון, התקלחנו ונרדמנו מייד.

היו גם כמה בלת"מים בנוגע להשכרת הרכב בניו זילנד. עוד לפני שטסנו גילינו לתדהמתנו ש-T טעה כאשר הזמין את הרכב באוקלנד (באי הצפוני) ורשם כאילו אנחנו מחזירים אותו בקרייסצ'רץ' - באי הדרומי. כביכול מעץ'.ירים אותו לשם במעבורת. בפועל התכוונו להחזיר את הרכב בוולינגטון ולטוס משם לקרייסצ'רץ'. 

זה גם לא היה הגיוני כי בקרייסצ'רץ' שכרנו מאותה חברה באותו היום רכב אחר. היה לנו מוזר שהם עצמם לא עלו על הטעות הזאת. 

כאשר כתבנו להם מה אנחנו מבקשים הם אמרו שזה בלתי אפשרי כי מחכים לרכב הזה בקרייסצ'רץ' ובנו על ההעברה שלו.....אבל אחרי שראו ששכרנו מהם רכב אחר הם באו לקראתנו ותמורת סכום סמלי מצאו מישהו שיעביר את הרכב במעבורת במקומנו. 

חשבנו שבזה נגמרו הבלת"מים, אבל בבוקרנו הראשון במלבורן יצרו איתנו קשר מחברת השכרת הרכב, שרישיונות הנהיגה שהעלנו לאפליקציה שלהם לא מתורגמים לאנגלית (כלומר - למרות שיש כיתוב באנגלית, לא מספיק ברור מה זה מה) ונדרש תרגום רשמי לרישיונות. נלחצנו, כי איפה נתרגם עכשיו תוך יום את הרישיונות - אבל התברר שהם שלחו לנו קישור לאתר שעושה בדיוק את זה (תמורת סכום סמלי) - ותוך שעות ספורות כבר היו בידינו תרגומים לרישיונות הנהיגה שלנו. עוד "אופס" שהתגברנו עליו.

לא היה לנו ברור אם נפגוש את החברים שלנו או את בן דודי באותו יום ראשון במלבורן אבל יצרנו קשר עם שניהם - ולא בנינו עליהם יותר מדי.

בסוף נסענו העירה (המלון היה בשדה התעופה) וחרשנו את רחובות מרכז העיר על פי איזה מדריך שמצאנו באינטרנט, שגילה לנו המון סימטאות קטנות וצבעוניות, אמנות רחוב (כלומר - גרפיטי), הרובע הסיני ועוד כל מיני קוריוזים.

המשכנו גם מעבר לנהר YAMA לגנים היפהפיים - גן הוורדים של המלכה ויקטוריה, הגן הבוטני ועוד. ביקרנו גם במקדש הזכרון SHRINE OF REMEMBRANCE - שבעיר נתן לנו נוף נהדר של העיר.

היה קפוא.

שש מעלות באחד בנובמבר (אמור להיות כמו אחד במאי אצלנו!). כולם אמרו לנו שזה לא מזג אוויר אופייני לעונה. 

הלכנו שעות ובסוף התיישבנו לאכול משהו בצהריים (מסעדה טאיוואנית, לא להיט) וחזרנו למלון לישון כמה שעות לפני טיסת ההמשך לניו זילנד. 

בערב עוד הספקנו לצאת להליכה קצרה ליד המלון ולהתפלא איך שוכנת שכונה כל כך נחמדה (ATTWOOD) בסמוך כל כך (שבע דקות נסיעה) לשדה תעופה. וכמה שקט שם - בקושי שמענו מטוסים. 

טיילנו במרכז העיר ומצאנו המון המון סימטאות עם אמנות רחוב - חלקה ממש מעניינת        

הנוף מאתר הזיכרון memorial shrine בגן הבוטני של מלבורן

כבר מספר שנים שכל הטלפונים הציבוריים במלבורן הם חינמיים לכל דורש

היתה לנו טיסת לילה ממלבורן לאוקלנד, ונחתנו שם בחמש בבוקר ליום גשום וקודר - אבל לא הקור המקפיא שפגש אותנו יום קודם במלבורן.

אספנו ללא תקריות מיוחדות את הרכב השכור ונסענו למלון. 

לא ניתן היה כמובן לקבל עדיין את החדר בשעה זאת אבל אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאחד החופים היפים המומלצים באזור - חוף PIHA

 

ברור שהגשם המשיך לרדת כל אותו הבוקר וברור שהחוף היה לוט בערפל..........אנחנו נושאים איתנו את ה"קללה"" הזאת לאן שנגיע בכל מקום בעולם. אבל לא נורא, בכל זאת היה שם יפה וגם עם הגשם הזרזיפי שלא פסק הצלחנו אפילו לטייל מעט לאורך החוף. 

בסוף מזג האוויר שבר אותנו ונסענו למוזיאון המלחמה של אוקלנד - שאמנם נקרא מוזיאון המלחמה אבל הוא כולל גם מגוון שלם של תערוכות שאינן קשורות כלל למלחמה כלשהי, ובעיקר הרבה מאד על התרבות המאורית המקומית. 

אחרי שקבלנו את החדר, התקלחנו והשלמנו מעט שעות שינה, יצאנו לטייל באזור הנמל / מרינה / טיילת של אוקלנד, שהוא אזור תוסס ומלא פעילות ומסעדות. 

ממש לפני שסגרו עלינו את כל המסעדות (אוקלנד לגמרי עיר עם הפסקה, לפחות בכל הקשור למסעדות) אכלנו ארוחה מצוינת במסעדה מעולה בשם  SOUL BAR & BISTRO. מומלצת בחום.

הלכנו ברגל בחזרה למלון שלנו, שהיה ממוקם במעלה גבעה תלולה, כך שחלק ניכר מהדרך עשינו בעלייה. בקיצור - שרפנו יפה את ארוחת הערב. 

יומנו השני באוקלנד עשה רושם נעים ושמשי, והחלטנו לשוט במעבורת לאי WAIHEKE, שייט של 45 דקות. 

לפני שיצאנו בהליכה לטרמינל המעבורת, עצרנו בדרך לאכול ארוחת בוקר נהדרת במסעדה חמודה בשם HUGO'S לא רחוק מהמלון שלנו. 

זו היתה מסעדה ממש קטנה שקבלה המלצות חמות גם בגוגל וגם ב-TRIP ADVISOR, והיא עשתה עלינו רושם כל כך טוב שהחלטנו לחזור אליה גם לארוחת הערב. ולא התאכזבנו. 

כ

כשהגענו לאי  WAIHEKE, הלכנו לברר לגבי השכרת אופניים חשמליים, כי קראנו שלתור באי ברגל ייקח הרבה יותר מדי זמן ותהיינה גם הרבה יותר מדי עליות וירידות תלולות. 

כל זוגות האופניים כבר אזלו בסוכנות הקרובה למסוף המעבורת,  אבל לא התעצלנו וטיפסנו במעלה הגבעה לכיוון העיירה ONEROA, שם שכרנו זוג אופניים חשמליים ו...........פשוט לא הסתדרתי עם זה! 

זה היה ממש מוזר, כי אני רוכבת  די מנוסה על אופניים רגילים, אבל החשמליים פשוט הלחיצו אותי, ועם כל העליות והירידות, שלא לדבר על הנסיעה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה) - פשוט הבנתי שזה לא יילך. חזרנו לסוכנות ההשכרה והמרנו את השכרת האופניים בקטנוע חשמלי. T נהג ואני רכבתי מאחוריו, וכך סיירנו חלקים נכבדים מהאי, עברנו בחופים היפים שלו, ביקרנו ביקבים החביבים, נהנינו מאד. מזג האוויר היה מעונן חלקית ולא נורא קר. בבוקר כשחיכינו למעבורת ירד מבול במשך כעשר דקות אבל הפסיק ולא ירד עוד גשם באותו היום. 

לקראת סוף הסיור חיפשנו מקום לאכול ארוחת צהריים ב-ONEROA וזכרתי שעדי המליצה על TOO FAT BUNS, שהיו אמורים להיות בו המבורגרים טעימים. לצערנו המקום היה אמור להיפתח רק בארבע אחר הצהריים, ואנחנו כבר עמדנו לחזור לאוקלנד והיינו רעבים. התיישבנו באיזו מסעדה טאיוונית מעפנה (שלא היה בתפריט שלה שום דבר טאיווני או אפילו סיני) והלכנו את כל הדרך חזרה למסוף המעבורת, נהנים מן האוויר והנוף והדרך. 

א

מזמן מזמן לא זכיתי לראות פריחה של יערה בכמויות אדירות כאלה כמו שפגשתי באי WAIHEKE!!

עצה טובה - במיוחד למי שנמצא בחופשה :)

נרדמנו בזמן השייט חזרה לאוקלנד במעבורת וכשהגענו למלון לבשנו את בגדי הים שלנו וירדנו לספא. נהנינו מהסאונה והג'קוזי, ובערב כאמור חזרנו למסעדת HUGO'S לארוחת ערב מעולה.

בשלב הזה כבר היינו ממש עייפה, אז לאחר הליכה קצרה בטיילת טיפסנו שוב במעלה הגבעה בחזרה למלון והלכנו לישון.

למחרת עזבנו את אוקלנד לכיוון דרום.....אבל על זה כבר בפוסט הבא.