את מי זה מעניין איך את נראית?

באחת התגובות שקיבלתי על פוסט מסוג "התחבטות עם עודף המשקל שלי" עוד כשכתבתי בישראבלוג, כתב לי מישהו תגובה בסגנון "את סבתא בת חמישים ומשהו, את מי זה מעניין איך את נראית או כמה את שוקלת?" לא זוכרת את הנוסח בדיוק, זוכרת שזו היתה תגובה אנונימית.

התגובה הזאת העלתה בי חיוך, כי תכל'ס - הם צודקים. למה בגילי (עוד מעט ששים כבר) אני עדיין מתעסקת עם נושא המשקל שלי?

יש שיגידו שזה עניין של בריאות, וזה נכון, אבל אני לא במימדים כאלה שמסכנים את בריאותי.
ייתכן אמנם, שעודף המשקל משפיע על דברים שאני אפילו לא מודעת אליהם, אבל בואו נדבר גלויות: בגיל ששים כמו בגיל שתיים עשרה, כמו בגיל שמונה עשרה, אני מוצאת את עצמי מביטה במראה ומתוסכלת.

ומה שמתסכל עוד יותר, הוא שהיום אני יודעת, שבגיל שמונה עשרה לא הייתי במשקל של היום. לא קרוב אפילו.

כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי לעזוב את זה כבר. ובכל פעם ש"עזבתי את זה כבר" - עליתי עוד כמה קילוגרמים.

זה כאילו שהגוף מאתגר אותי, מתגרה בי, אומר לי:
"וויתרת? אני אראה לך מה זה".
"את מוכנה להשלים עם משקלך הנוכחי?"

כמו במשחק פוקר הוא אומר לי:
"I'll see your weight and raise you a couple of kilos............"

"נראה אותך מתקפלת או ממשיכה לשחק".

אז מה עושים עכשיו?

שוב ננסה איזו דיאטה, משהו חדש או משהו שעבד עד שהפסיק לעבוד?
הרי כל (אבל כל!) מה שניסיתי עד כה, עבד עד שהפסיק לעבוד. ולא כי לא התמדתי.

הגוף כאילו "מתרגל", מפסיק להגיב, מפסיק לרדת במשקל....ואחרי כמה זמן מתחיל לעלות במשקל. ככה סתם.
וכן, אני מתעדת (עדיין) כל מה שאני אוכלת או שותה. כל פירור.

T - שנמצא בעודף משקל משמעותי בעצמו - הציע שננסה משהו חדש - שנקפיד לאכול ארוחת בוקר, צהריים, ואז אולי נוכל להקטין משמעותית את ארוחת הערב. נאמר, פרט לימי ששי כי יש ארוחה משפחתית.

כן, ממש. הצחקנו את עצמנו.

אף אחד מאיתנו לא באמת מצליח להכניס משהו לפה פרט לקפה לפני אחת עשרה בבוקר.
אפילו כשאנחנו בחופשות בבתי מלון אנחנו מתקשים עם ארוחת הבוקר מוקדם בבוקר.
לא רגילים לזה.

אז כרגע אנחנו מנסים להקטין את ארוחת הערב למינימום.
לכאורה כדי שנהיה יותר רעבים בבוקר. בפועל זה פשוט מוריד עוד יותר את כמות האוכל המועט שאנחנו אוכלים ממילא.

ואני, לפחות, מנסה לאכול משהו קטן באמצע הבוקר, רק כדי שארוחת הצהריים לא תהיה הדבר הראשון שנכנס לי לפה.

ואם אני מתחילה להיות רעבה לפנות ערב, אני מנסה לנשנש איזה ירק כדי לא להגיע רעבה מדי לארוחה.
או פשוט להקדים אותה.....


* את התמונה לקחתי מבלוג בשם to_be_continued באתר סלונה. אין לי מושג מאיפה היא לקחה אותה, ואם יש/אין עליה זכויות יוצרים. 

הבטחתי לעדכן מה קורה עם הדיאטה.....

שנה חלפה מאז שעשיתי בדיקות דם.
התוצאות היו תקינות, אבל חלק מהערכים "נגעו" בגבול הטווח התקין, וחשבתי איך לנסות לשפר אותם.

במהלך השנה הזאת התקשרתי עם חברת day two והם עשו ניתוח המיקרוביום של חיידקי המעיים שלי והחזירו לי תפריט מותאם אישית.
התפריט מונגש באמצעות אפליקציה, שבה כתוב כל מה ש"מותר" לי לאכול - כלומר לא מקפיץ לי את רמת הסוכר בדם - וכל מה ש"אסור" וכמובן מה ש"עדיף שלא".
כל מאכל או צירוף של מאכלים מקבל "ציון" מ-1 עד 10, כאשר 10 (ירוק) הוא מצוין לי ו-1 (אדום) הוא ממש מזיק, וכמובן יש גם את הצהובים - עדיף להימנע.

בגדול על סמך הניתוח של day two, רוב הפירות והפחמימות (כמו לחם, אורז, פסטה וכו) אסורים לי, אלא אם אני אוכלת אותם יחד עם חלבונים/שומנים ובכמות מוגבלת.

בנוסף קיבלתי תיקרת קלוריות יומית - 1800 - זו הכמות שעלי לצרוך כדי לא לעלות במשקל.
אם אני רוצה לרדת במשקל, נאמר לי לאכול 1300 קלוריות ביום (500 קלוריות פחות מהתקרה).

כיון שהיה לי חשוב לבדוק אם זה באמת עובד, די הקפדתי לאכול רק מאכלים וצירופים שעליהם קיבלתי באפליקציה ציון גבוה -  "ירוק" - וכמעט שלא זייפתי.

בנוסף במהלך רוב השנה עסקתי ביותר פעילות גופנית בשוטף מאשר בשנים קודמות.

בחודשים הראשונים של אכילה לפי התפריט הזה ירדתי קצת במשקל (קילוגרמים בודדים), ושמחתי מאד. אחר כך זה נעצר, ובהמשך התחיל לעלות מחדש.
אגב ככה זה אצלי בכל "דיאטה" חדשה שאני עושה. מוזר מאד.

מצד שני, להבדיל מ"דיאטות" אחרות, היה לי קל ונוח לאכול לפי התפריט הזה - כי הוא כלל מאכלים שטעימים לי, שאני מרגישה טוב כשאני אוכלת אותם (לא מרגישה עייפה, למשל, כמו אחרי אכילת לחם), הרגשתי מצוין וגם חל שיפור באיכות השינה שלי ומערכת העיכול שלי.

אבל המבחן האמיתי מבחינתי היה בתוצאות בדיקות הדם, והשבוע חזרתי עליהן כדי לבדוק מה, אם בכלל השתנה בזכות התפריט המותאם אישית שקיבלתי.
אז זהו, שאין שום שינוי. הערכים עדיין תקינים אבל חלקם גבולי - שום דבר לא השתנה מהבחינה הזאת.

מסקנות?
האמת שאין לי מסקנות.
אני מרגישה טוב והתפריט מתאים לי אז כנראה אמשיך אותו.
לרדת במשקל כנראה כבר לא ארד, ואני מתחילה להשלים עם זה.
ערכי בדיקות הדם שלי כנראה קשורים יותר לתורשה מאשר לתזונה.
נכון לעכשיו day two לא הוכיחה את עצמה מבחינתי................

כבדות

התחלתי להרגיש את זה עוד בשבת כאשר התאמנתי בחדר כושר, ואפילו חששתי שאני שוב מפתחת איזה וירוסון, כי בשבת זה גם היה מלווה בכאב ראש....

פשוט עוברים עלי כמה ימים של תחושת כבדות בגוף.
כל מה שאני עושה - בין אם זו ההליכה היומית או סתם מטלות בבית - מלוות בתחושת כבדות.
אני גם עייפה יותר, קשה לי להחליט לקום מהמיטה למרות שכבר התעוררתי (ובדרך כלל מרגע שאני מתעוררת אני פשוט מזנקת, לא אוהבת להישאר במיטה).

גלי החום שעדיין לא פסקו (למרות שהתחלתי כבר לקחת שוב את ההורמונים) גם לא מסייעים להרגשה הכללית.

היום התחלתי את היום יחסית בטוב, אבל אתמול זה היה נורא.

בין היתר נסעתי לפתח תקווה כדי להחליף את מתנתה של גיסתי היקרה.
כמו שחשדתי, החנות היא חנות של מעצבים, מה שאומר - בין היתר - שאין שום משמעות למידה שעל הבגד. פשוט צריך למדוד.
כבר התרגלתי שברשתות שונות יש משמעות שונה למידות (כי XL ברשת אחת מרגיש כמו M של רשת שניה) אבל בחנויות של מעצבים זה בכלל לא קשור.

אחרי שבחנתי את האביזרים והקישוטים, התיקים והתכשיטים שבחנות והבנתי שאין שם שום דבר לטעמי, ניסיתי בכל זאת למצוא לי בגד במקום העליונית שגיסתי האהובה קנתה לי.
לאט לאט הרגשתי את חום הגוף עולה והעור מתחיל לעקצץ - תחושות שהפרשנות הרגשית שלהן היא תסכול גדול מכל המצב הזה בו אני מוצאת את עצמי.

דווקא התאים לי שתהיה לי עליונית חדשה או ז'קט, אבל גם מידות "גדולות" לכאורה היו צרות, לעיתים אפילו בזרוע.

כשנכנסתי לחנות ראיתי עובדת אחת, והיא היתה עסוקה עם לקוחה ולא העיפה אלי אפילו מבט שאומר "ראיתי אותך, כשאתפנה אגש אלייך".
אחרי כמה דקות נגשתי אליה ורק אמרתי שאני רוצה להחליף מתנה שקיבלתי. הייתי צריכה לומר זאת כמה פעמים כי היא פשוט התעלמה ממני. לכשסוף סוף השגתי את תשומת לבה לרגע, היא ניגשה, הוציאה את פתק ההחלפה מהשקית שהבאתי, הראתה לי בכמה נקנתה העליונית על ידי גיסתי, כדי ש"אדע כמה אני יכולה להוציא" ושוב עזבה אותי לנפשי.

כאמור הסתובבתי בחנות עם תסכול הולך וגובר, ובאיזשהו שלב ראיתי עוד מוכרת, והבנתי שהיא בעלת הבית. היא הסתובבה בין הלקוחות שהיו בחנות, בדקה מה קורה איתן, הציעה להן דברים, פתחה מגירות ואמרה לעובדת "את יודעת שיש כאן עוד מכנסיים אם יש צורך במידות" ואז הגיעה אלי.

בשלב הזה כבר הייתי ממש חסרת סבלנות, אמרתי שאינני מוצאת שום דבר שהוא לטעמי או שעולה עלי, ושאלתי אם אפשר לקבל כסף במקום זיכוי כי אני גרה רחוק ואין לי סיבה להגיע דווקא לשם.
היא אמרה שלא ניתן (אגב, נדמה לי שיש חוק שאומר שכן אפשר....אבל לא התווכחתי), אבל שבטוח היא תוכל למצוא לי משהו.

היא היתה מאד נחמדה ולאט לאט פוגגה את התסכול שלי, מסבירה שאכן אין משמעות למידות, ולעיתים תהיה מידה 2 גדולה יותר ממידה 3, ואפילו נתנה לי למדוד מכנסיים במידה 4 שלא הצלחתי אפילו להכניס לתוכן את הרגל שלי. בשלב הזה כבר צחקנו. היא סיפרה שהמעצבת שעיצבה את המכנסיים האלה היא עצמה במידה 50. לא ברור איך נתנה מידה 4 למכנסיים צרות כל כך.

כשהיא שאלה אותי מי קנתה לי את המתנה, היא התחילה להלל ולשבח את גיסתי, שהיא לקוחה קבועה אצלה, ואני כמובן הצטרפתי לתשבחות.

בסופו של דבר היא מצאה לי זוג מכנסיים שממש התאים ומצא חן בעיני, אבל כשהגענו לקופה לבצע את ההחלפה, התברר שעדיין נותר לי זיכוי של כמאה ש"ח - גיסתי באמת השקיעה במתנה שלי!

בעלת החנות לא ויתרה ופשפשה במגירות ובמחסן ומצאה לי עוד זוג מכנסיים וגם עוד מכנסי טייץ להתעמלות, כך שיצא שבסוף עוד הוספתי כסף - והעיקר שיצאתי רגועה ומרוצה.

בהליכה אחר הצהריים הרגשתי שבקושי יש לי כוח. לא יודעת מה קורה לי בגוף, אולי בכל זאת זה היה וירוסון.

בערב הייתי אמורה לצאת עם שתי חברות אהובות מתקופת השירות הצבאי לנו (אנחנו נפגשות כל כמה חודשים, הפעם זה היה אמור להיות לכבוד יום הולדתי) אבל זה נדחה עקב מצבה הבריאותי של אחת מאמהותיהן.

שתי אמהותיהן במצב לא טוב, ואבותיהן נפטרו זה מכבר, ואני מוצאת את עצמי חושבת על כמה מזל יש לי שיש לי עדיין הורים בחיים וכרגע (טפו טפו) הם בריאים, והם ביחד - שזה בכלל מצב אוטופי בגיל הזה - ולמרות שזו דרך הטבע כמה קשה כאשר הורה מאבד את בריאותו ובסופו של דבר את חייו - וזה מתכתב לי עם האובדן של 'כמו מניפה' היקרה ועוד אנשים בסביבתי.....
ומרגישה שמחה על שאני נוסעת בקרוב להיות קצת עם הורי, לשמח אותם, לתת להם תשומת לב.

היום כאמור התעוררתי קלילה יותר, נראה איך יתפתח היום הזה.

עניינים שוטפים

איך יודעים שקיץ ממש? אני מדליקה את המזגן לפני תשע בבוקר.
והבוקר כבר טעמתי את הליצ'י הראשון שלי לעונה - ונזכרתי בחמי ז"ל, שתמיד היה אומר ברכת "שהחיינו" כשהיה אוכל פרי בפעם הראשונה לעונה.
היתה לו אזכרה השבוע, לחמי היקר. תשע שנים. תשע שנים מאז נכנס לרכב עם גיסו  , פספס יציאה למחלף, החליט - אלוהים רק יודע למה - לנסוע רוורס על כביש מהיר (במקום להמשיך למחלף הבא ולחזור), וכמובן שרכב שנסע במסלול שלו נכנס בו בכל הכוח מאחור....

נכון שהוא לא היה חי עוד הרבה שנים, הוא כבר היה בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע וגם לבו עשה לו בעיות (למרות שני ניתוחי המעקפים שעבר), ונכון שאיכות חייו לא היתה משהו בשנים האחרונות....אבל זה לא מונע בעדי להתגעגע אליו. לחשוב איך היה נהנה מהנינים הנהדרים שלו. ולהתגעגע אליו גם כרופא, ולאבחנות המדויקות שלו.
T אמר שכל השבוע הוא חלם על הוריו....אבל לא זוכר בדיוק מה היה בחלום.

סוף השבוע היה מלא בנכדים, שבנוסף לבילוי הרגיל שלי איתם בחמישי אחרי הצהריים, החליטו להישאר לישון אצלנו אחרי שהגיעו עם בתי וחתני לארוחת ששי בערב. וגם אחרי שהחזרנו אותם להוריהם בשבת בבוקר, פגשו אותנו שוב בצהריים להמבורגר. ואז בשני בבוקר הם שלחו לי הודעת וואטסאפ מוקלטת מלאת אהבה מהטלפון של בתי. אני ממש לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שהנכדים (ובעיקר הוריהם) רוצים להיפגש איתנו, יוזמים את זה בעצמם.....

עשיתי את הממוגרפיה בשבוע שעבר וכבר קיבלתי את תוצאותיה, והכל בסדר. הייתי גם אצל כירורג לבדיקה הקלינית, ובכך סימנתי V על הנושא הזה עד השנה הבאה.

אבל התחיל לי איזשהו כאב מוזר בחניכיים בצמוד לשתל שעשו לי לפני שנה וחצי, וכיון שזה לא עבר תוך כמה ימים קבעתי לי היום תור לרופא שיניים. ממש, אבל ממש לא מתאים לי עכשיו סיפור שיניים!

אצל מ' עדיין יש זיהום ברגל הפצועה, אז למרות שהקרע בשריר הולך ומחלים באופן מעודד, היא עדיין ממש סובלת והרגל נפוחה. כאילו לא נראה שאנטיביוטיקה שהיא לוקחת בטונות עושה שום רושם על החיידק.
חברתי ל' חזרה בינתיים לשגרה, התברר שהחום הגבוה היה פשוט וירוס. כשיש לך סרטן השד, כל וירוס מכניס לפאניקה.....
עדיין לא יודעת מתי הניתוח השני שלה.

בסוגיית האופנוע: התברר שכאשר T "עשה נסיעת מבחן" על האופנוע החדש, הוא כבר הזמין אותו. כך ששיחת ה"הגיע הזמן שתתחשב בי, נמאס לי לדאוג לך כל הזמן וגם לדאוג לעצמי, שחלילה לא אשאר אלמנה או אצטרך שוב לסעוד אותך כמו בפציעות האחרונות ובניתוחים האחרונים" היתה בזבוז של אוויר.
כששאלתי אותו למה הוא הסתיר מפני את העובדה שכבר הזמין אופנוע חדש, הוא אמר שהוא...... פחד 😱

ממש בוגר מצידו. וכן, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני מפחידה (לא!).
הוא פחד לומר אבל לא פחד להציב אותי בפני עובדה.
נו יופי.

בתחום הדיאטה אין חדש. עדיין לא בחרתי לי מטפל/מאמן כדי להיכנס לנושא המשקל / דימוי גוף. ובינתיים עולים לי עוד נושאים שהייתי רוצה להתאמן עליהם....
זה אף פעם לא נגמר, כנראה. פשוט צריך להחליט אם חשוב לי לעבוד על משהו, אם יש לי כוחות להיכנס לזה, להתבונן, להתמודד....או עד כמה זה דחוף בכל רגע נתון.

בסוף אתמול קיבלתי את העיסוי שדחיתי משבוע שעבר, והיה מדהים. הבחורה הזאת, מעבר לכך שהיא מעסה מופלאה, גם עומדת לסיים תואר באוסתיאופתיה, והיא משלבת את זה בעיסוי. סוף הדרך.

בכוונה לא כותבת על ענייני היום, פוליטיקה או מחאות למיניהן. זה עושה לי רע, וממילא אחרים כותבים טוב ממני.
שולחת אור ואהבה לכל הכיוונים, אם לא יעזור לשום דבר, לפחות לא יזיק.

וגם כאן

כמה עדכונים וגינה פורחת

הגינה שלי פורחת וריחנית, במיוחד בערב מריחים את היסמין. האוויר כל כך מתוק שממש אפשר לטעום אותו....

אינני בטוחה איך קוראים לעץ הפרחוני הזה שבקדמת התמונה, אבל מאחוריו זה ברכיכיטון אוסטרלי, שפורח עכשיו במלוא המרץ.

הליצ'י שלנו מתחיל להבשיל פירותיו מוקדם מהרגיל. בדרך כלל הם בשלים באמצע/סוף יולי. נראה לי שתוך שבוע שבועיים כבר יהיו לנו פירות אדומים ומתוקים. 

ודווקא הלימון כרגע נח. יש עליו מעט לימונים בשלים, מעט ירוקים, ואת מה שלא הספקנו לקטוף עד לפני כשבועיים, השפע עצום שהיה עליו עד לא מזמן, הוא השיל מעליו תוך כמה ימים. פשוט "זרק" את הפירות על הריצפה, ואספנו את מה שהספקנו לפני שהזבובים השתלטו.

סיימתי את בדיקת DAY TWO, עברו שבועיים, והיום הגיע שליח FED EX לאסוף את קורא-הסוכר ואת דגימת הצואה שלי (כמה מלבב!). בניגוד למה שחשבתי, התברר שהתשובות תתקבלנה רק תוך 6-8 שבועות! 

אז בינתיים אין שינוי, לא במשקל שלי, לא בתפריט שלי, לא בתחושה הכללית בכל הנוגע לגוף ולדימויו. 

בגזרת החתולים אני כבר מיואשת. נראה שהכל היה בסדר, השירותים בסדר, הכל תקין - ובכל זאת היום מישהו (כבר לא יודעת מי מהם) "הפקיד" על הצד של המיטה של T דגימת צואה משלו/ה. אולי גם הם רוצים שחברת DAY TWO תיקח את זה ותנתח את זה 😠

כבר היה כל כך רגוע וטוב שפתחנו בפניהם בחזרה את חדר השינה שלנו.......טעות חמורה, מסתבר!

כרגע אני מרימה ידיים. אין בעייה רפואית, אין בעייה בשירותים....יש להם בעייה בראש (לאחד מהם לפחות). ולי יש בעייה רצינית. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. 

אתמול היתה אצלי מ', שמצב הרגל שלה עוד החמיר והזדהם והיא מקבלת אנטיביוטיקה וגם זריקות מקומיות לתוך הרגל...לא ברור מה הולך שם, אבל היא מתעקשת להמשיך את לו"ז חייה כמעט כרגיל. ואולי כאן הבעייה. היא עברה אצלי בדרך חזרה מהרופא, ששלח אותה לאולטרה סאונד דחוף אבל בינתיים אין תורים עד לחודש הבא! אלעק דחוף.

פינקתי אותה בארוחת צהריים וקפה, השכבתי אותה על הספה והכרחתי אותה לנמנם במשך כחצי שעה לפני שהמשיכה הלאה לבקר את הנכד שלה.....בחיפה! היא אמנם לא טיפלה בו - בנה וכלתה היו איתם,  היא באמת לא מסוגלת עכשיו - אבל לא יודעת אם הנהיגה עד לשם ובחזרה לא מזיקה בפני עצמה. 

הטלפון שלי עושה קצת בעיות, ואני רוצה למסור אותו לתיקון, אז אתמול עברתי להשתמש בטלפון הישן של T (שזהה לשלי). לקח לי כמה שעות להגדיר בו הכל, ולהתאים אותו לעצמי, אבל היה לי זמן והיתה לי סבלנות, והצלחתי הכל פרט ל......

בספר הטלפונים של המכשיר (sony xperia z3) יש כניסה מובנית בשם MYSELF. שם T הכניס את שמו ואת הלוגו שלו. והלוגו הזה מופיע על המסך הנעול של הטלפון. 

זה משהו קטן (וקטנוני) אבל רוצה להחליף לשם שלי, לתמונה שלי.....ואין אפשרות לעדכן את ה-MYSELF הזה!!!

אז יש לי אתגר חדש.....

אם מישהו יודע, אשמח לפתרונות. ובינתיים אחפש בגוגל.....

אני יודעת שרוב האנשים היום פשוט קונים חדש. לי עדיין לי איזו התנגדות פנימית לקנות מכשיר חדש תוך פחות משלוש שנים. מה גם שזה מכשיר מצוין ובעיקר הסוללה שלו מצויינת. אבל המכשיר שלי משום מה לא נטען מכל מטען, למשל ברכב או מסוללת גיבוי (בדרכים, בקיצור) הוא מסרב להיטען - ואני נוסעת הרבה (גם בכבישים וגם בעולם)....וזה לא בא בחשבון להתנהל ככה. 

בנוסף (וזו כבר כנראה בעייה של כל הדגם הזה, כי הוא קורה גם במכשיר הישן של בעלי), הוא לא מתחבר טוב למחשב בעזרת USB. לפעמים מצליחה להעביר ממנו קבצים למחשב ולפעמים הוא מתנתק מהר כל כך שאני לא מספיקה. אולי זו בעייה של DRIVER, אין לי מושג. לסוגייה הזאת יש פתרונות עקיפים אז זה פחות דחוף לי לטפל. 

בכל טלפון יש בעייה אחרת. זוכרת שבסמסונג S3 שהיה לי קודם, הסוללה היתה נגמרת כמה פעמים ביום, וגם לא הצלחתי להשתמש באוזניות. בכלל. בסוף קניתי אזניות אלחוטיות שמתחברות דרך BLUETOOTH.....כן כמעט לכל דבר יש פתרונות יצירתיים ועקיפים...

טוב, זה העדכון להיום...........

מחר יש לי ממוגרפיה, ואחרי הצהריים מסאז'...(כפיצוי)

איך אומר טליק? תהיו טובים 😁

וגם כאן

אז מה למדתי בינתיים?

בעצם אני כרגע בתהליך של שני ניסויים.
הראשון קשור לדיאטה - התהליך של DAY TWO, המעקב אחר רמת הגלוקוז בדם שלי במקביל לתיעוד של כל הפעילויות שלי (כולל מה אני אוכלת, מתי וכמה ואיך ישנה, מתי מתעמלת, כמה ואיזה סוג פעילות, כמה שוקלת... ואם אני רוצה אני יכולה לתעד אפילו איך אני מרגישה....הכל מופיע באפליקציה שלהם).
השני קשור לחתולים - האם יאמצו את השירותים החדשים, האם תפסיק מחאת הפיפי/קקי על המיטות שלנו, הכריות שלנו, השיש של המטבח.....?

אז מה למדתי בינתיים?
בגזרת החתולים, אמנם היתה תקרית (המיטה שלי, הצד שלי) ביום חמישי, שהיה היום הראשון של ה-cat genie החדש בבית  - ואגב, בדוק שזו החתולה! אחרי שעשתה זאת התחבאה מתחת למיטה - אבל לזכותה ייאמר שהיא היתה לחוצה לעשות והמכשיר בדיוק היה באמצע סבב ניקוי, כך שלא ניתן היה להשתמש בו.
אחרי זה תכנתתי אותו לנקות אוטומטית כמו תמיד, פעמיים ביממה (בשש בבוקר ובשש בערב) ומאז לא היו תקריות. בינתיים. טפו חמסה עיגולים. במקביל כל החדרים שיש בהם מיטות סגורים בפניהם כאשר אנחנו לא שם.
אולי אולי אולי הסאגה הזאת הסתיימה לה.


בגזרת הדיאטה:
- הבנתי שהדיאטה שנתנה לי הדיאטנית - כמו כל הדיאטות שעשיתי עד היום - לא עוזרת לי לרדת במשקל. אני ממשיכה בינתיים להקפיד עליה ובינתיים גם אם אני עולה קצת, אני די מהר יורדת את זה בחזרה, אבל בסך הכל אני כבר חודש שלם באותו משקל פחות או יותר.
- הבנתי שרוב הדברים שאני אוכלת ברגיל לא מקפיצים לי את הסוכר בדם יותר מדי - שזה הפתיע אותי, האמת.
- אמנם אני לא סופרת קלוריות, ושום דיאטה שאי פעם עשיתי לא כללה ספירת קלוריות, אבל בגלל שהאפליקציה מחשבת אותן אוטומטית, אני עכשיו יודעת כמה קלוריות אני צורכת בכל ארוחה, והפתיע אותי לגלות שסלט קטן עם שליש גביע קוטג' שווה יותר קלוריות מפרוסת לחם מקמח מלא עם 2 פרוסות פסטרמה דלת שומן....פלוס כפית מיונז, למשל.
- באותו הקשר, האפליקציה גם סופרת פחמימות, חלבונים ושומנים - והתפלאתי לראות כמה פחמימות אני צורכת (כי הרי גם ירקות זה פחמימות), הרבה יותר מחלבונים.
- לא הופתעתי לראות שאני יחסית אוכלת מעט בסך הכל (גם הדיאטנית הרי אישרה את זה), אבל היה נחמד לקבל אישור גם מהאפליקציה
- מה שכן הקפיץ לי את הסוכר היו הפעמים הבודדות שאכלתי פסטה. הממ....אני באמת נמנעת בדרך כלל מפסטה. וגם פעם אחת שאכלתי רמבוטן מיובש (טעים בטירוף, חמוץ מתוק). עדיין לא העזתי לאכול שוקולד "רק כדי לראות מה זה עושה לי לסוכר".
- הבנתי שאין לי שום בעייה לתעד את כל מה שאני עושה ואוכלת - יש אנשים שרק שומעים מה נדרש בתהליך ומוותרים על זה מראש.
-משיחות עם אנשים בתקופה הזאת (שכולם שואלים מייד "מה יש לך על הזרוע"? לגבי חיישן הסוכר), למדתי גם שיש עוד אבחון על פי DNA שכרוך רק בבדיקת דם ושאלון (כנראה יותר מצומצם מזה שעשו לי ב-DAY TWO) שמגלה אי סבילות למזונות מסוימים. בתוצאות הבדיקה מקבלים רשימה של מזונות שיש לך אי סבילות אליהם, ועד כמה. אי סבילות נמוכה משמעה שיש להמעיט לאכול את המאכל הזה, נאמר פעם בשבוע, אי סבילות בינונית משמעה שמותר לאכול את המאכל הזה בערך פעמיים בחודש, ואי סבילות גבוהה למשהו דורשת שלא תאכל ממנו בכלל, לפחות 3 חודשים - עד שייעלמו לגמרי "נוגדני ה-IGG" (שאני חושבת שאני מבינה מה תפקידם בהגנה על הגוף מפני חיידקים, נגיפים ופטריות, אבל אין לי מושג למה מזכירים אותם בהקשר הזה: כאילו פיתחתי נוגדים לסוגי אוכל???) מהדם, ואז אפשר לחזור לאכול את המאכל הזה לעיתים רחוקות...לא ברור.
מי שסיפרה לי על זה טוענת שהיא מכירה כבר כמה וכמה אנשים שעשו את התהליך הזה, גם ירדו במשקל סוף סוף וגם פתרו כל מיני בעיות בריאות שסבלו מהן.
- עוד למדתי שיש ימים בהם אני בכלל לא רעבה, וימים בהם אני רעבה כל הזמן. לא ברור העניין הזה.

אז יש לי עד סוף השבוע להמשיך בתהליך הזה, בעצם עד תחילת השבוע הבא, ואז החזיר ל-DAY TWO את מד הסוכר עם כל הנתונים שאספתי, ואצטרך לתת להם דגימת צואה (איזה כיף, ממש מצפה לדבר הזה 😖) ואז להמתין לתוצאות כמה שבועות. הם אומרים שלושה....אבל זה בטח יהיה יותר.

ואני קצת לחוצה מהתוצאות. מה יהיה אם מאכל שאני ממש ממש אוהבת וצורכת על בסיס יום יומי הוא בעצם מזיק לי?
מצד אחד יופי - סוף סוף אגלה מה מזיק לי, אפסיק לאכול אותו, ואולי סוף סוף משהו ישתנה אצלי בגוף.
מצד שני באסה - אולי זה משהו שיהיה לי קשה להיפרד ממנו............

טוב, אז זה מה שלמדתי בינתיים.....עדכונים בהמשך

וגם כאן

DAY TWO, החתונה ועוד עדכונים

סיימתי לקרוא את "חסד ספרדי" של א.ב. יהושע - שהוא ספרו הלפני אחרון, שמשום מה פספסתי כאשר יצא ב-2011.

אני מאד מאד אוהבת את הכתיבה של א.ב. יהושע, ומנסה לקרוא כל דבר שהוא מפרסם.
אבל אני יכולה להבין מדוע "חסד ספרדי" עבר ככה מתחת לרדאר.

כתמיד נהניתי מהשפה של יהושע, מהשימוש במלים, בהקשרים, באסוציאציות.
אבל יותר מתמיד קריאת הספר לא היתה הנאה צרופה.
קורה לפעמים שספר הוא טוב בעיני, כתוב היטב ומסקרן - כך שאקרא אותו עד סופו.
אבל לא מהנה. לא יודעת. חבל.
בכל מקרה עומדת להתחיל את "יוצאת מדעתי" של שרון מ' דרייפר.

קיבלתי את הערכה של DAY TWO ואני כבר עם החיישן של מד הסוכר,

סורקת לפחות שלוש פעמים ביום (ואחרי כל מה שאני אוכלת) ומתעדת את כל הפעילות שלי (שינה, משקל, התעמלות ובעיקר אוכל). בהמלצתם אנסה להמשיך עם זה שבועיים (שבוע זה המינימום) ואז אשלח להם את מד הסוכר בחזרה בתוספת דגימת צואה. סקרנית מאד לקבל את ההמלצות שלהם בסוף.
סקרנית גם לעקוב אחרי התנהגות הסוכר שלי.

החתונה המשפחתית האנגלית היתה ביום שני שעבר והיה מקסים.
מאד חששנו מהשרב שהיה באותו יום, אבל למזלנו הוא נשבר מוקדם ובילינו את הערב בנעימים בחוץ - גם החופה (שהתחילה בול בשש וחצי), גם קבלת הפנים והארוחה עצמה וגם הריקודים.

בשבועות לא הזמנו אף אחד - לכולם היו תכניות אחרות - ולא היינו מוזמנים - וכך העברנו יומיים רגועים, עם התעמלות בקאנטרי בבוקר ומנוחה וסרטים בשאר שעות היום. ובעיקר ארוחות נורמליות. מושלם.

בחמישי T בא איתי לאסוף את הנכדים מהגן ולקחת אותם לכדורגל, וכמובן הבאתי את הספר התורן להקריא להם פרק או שניים. עכשיו זה ספר מסדרת סיפורי קפצון ונח של רותי ורד. "החטיפה הנוראית של מסריחונית". מקסים. וגם כתוב בשפה עשירה.
בילוי עם הנכדים זה תמיד כיף. תענוג צרוף.

בששי בישלנו רוב היום, בערב כולם באו לארוחה. גם בתי עם המשפחה וגם אחי עם המשפחה. היה אוכל טעים ולא הרשיתי ל-T לאפות עוגה (אנחנו בדיאטה ואף אחד אחר לא זקוק לקינוח, פרט לנכדים שממילא מעדיפים ביצת קינדר). כולם הודו לי על זה, אגב.
ובשבת גם התעמלנו בבוקר, גם ביקרנו אחרי הצהריים במלון בשפיים חלק מבני הדודים שהגיעו מאנגליה לחתונה (הבת של ל' עם משפחה, ואחיה עם משפחתו, שגר בארץ כבר 12 שנים). היה ממש נחמד לבלות איתם. הילדים שלהם מתוקים ברמות.

אחרי כן נסענו לאזכרה של בן של חברה, עובדת לשעבר של T וע', שמת בתאילנד בנסיבות לא ברורות. כנראה מנת יתר...
עצוב. אבל היא גרה בקיבוץ והם עושים מהאזכרה מן HAPPENING כזה של שירים, הקראת מכתבים, בירה וחטיפים....וזה עושה לה טוב.

אז זה היה פחות או יותר השבוע שהיה.
יש לי עוד עדכונים לגבי החתולים (כבר הפסקתי להאשים רק אותה) - אבל יש כל הזמן התפתחויות אז בינתיים יש פוסט בהתהוות שכל הזמן מתווספים לו עוד נתונים..........
המשך יבוא

וגם כאן

השבוע שחלף

אז מה היה לנו שם?
בחמישי אמרה לי בתי לא לאסוף את נשמותק מהגן כי הוא הולך לחברה. לחברה. הממ. חביב הבנות, הנשמותק הזה. 😎
במקור תכננתי להביא איתי ספר חדש, ולקרוא איתם פרק לפני שנלך לכדורגל של חכמוד.
בזמן האחרון התחלתי להקריא להם ספרים ארוכים יותר, בכל פעם פרק או שניים - כמה שמספיקים - הם מאד נהנים מזה ומחכים לזה.
אבל לא רציתי שנשמותק יפסיד פרק או שנצטרך לקרוא אותו פעמיים, אז במקום זאת הבאתי את שני ספרי "איתמר" של דוד גרוסמן שחכמוד כל כך אוהב: זה שבו איתמר פוגש ארנב,

וזה שבו איתמר צייד חלומות.

 

מבחינת הרמה הם לכאורה כבר "קטנים" עליו (בדיוק מתאימים לנשמותק דווקא), אבל הם כתובים כל כך יפה והוא כל כך 

נהנה שאני ממשיכה להקריא אותם שוב ושוב. 

 בנוסף הבאתי לו גביש קטן מהאוסף הגדול שיש לי.

לאחרונה חכמוד מאד מאד מתעניין בקריסטלים - עדיין לא בתכונות האנרגטיות שלהם, אבל בהחלט ביופים וצורתם המיוחדת. זוכרת שגם בני ובתי התלהבו מקריסטלים בגיל הזה בדיוק.

אני מאד אוהבת לאסוף את הנכדים שלי מהגן ולנהל איתם שיחות מעניינות, לשחק איתם ולקרוא להם סיפורים - אבל יש משהו עוד יותר מיוחד כאשר אני עם כל אחד מהם לחוד. אחד על אחד.
היה משהו קסום בזמן הזה עם חכמוד, וממה שבתי סיפרה לי אחר כך, גם הוא הרגיש כך.
היינו כבר בדרך לכדורגל כשהתקשרה אלי אמו של חבר של חכמוד ושאלה אם בא לו להבריז לכדורגל ולבוא אליהם לשחק. חכמוד לא חשב פעמיים, מייד שמנו פעמינו לביתו של החבר, ופתאום מצאתי את עצמי ללא נכדים - והודעתי לחתני שיאסוף אותם כשישוב מהעבודה, ושאני נוסעת הביתה.

הם לא באו לארוחה בששי, לקחו ערב סטאלבט בבית, וכך עשינו גם אנחנו. זה נחמד לפעמים, למרות שאנחנו מאד אוהבים שהם באים.

בגזרת החתולה בינתיים הכל רגוע. שניהם עושים את צרכיהם בארגז "הרגיל" - שזו תופעה מעניינת בפני עצמה. תמיד כשאני מוציאה ארגז צרכים רגיל, ומניחה אותו ליד השירותים האוטומטיים - מייד הם עוברים שניהם להשתמש ברגיל.
האם זה מפאת החידוש? האם באמת זה מועדף עליהם?
האם זה משום שהאחד כבר עשה שם אז גם השני נמשך לזה? אין לי מושג.
לא נראה שיש בעייה כלשהי עם השירותים המקוריים - הכל רגיל שם - אבל מה אני יודעת? אין לי את חוש הריח שלהם......

הייתי אצל הדיאטנית וירדתי 300 גרם. זה אומר שאני עכשיו במשקל של 200 גרם יותר ממה שהייתי כשהתחלתי את הדיאטה (כי הרי בשבוע הראשון עליתי חצי קילו).
שלחתי לה את הרישום המפורט שעשיתי לגבי כל מה שאכלתי במהלך השבוע - והיא אישרה שאני באמת אוכלת מעט מאד.

היא אמרה שייתכן שאצטרך בכל זאת להוסיף עוד פחמימות, למרות שזה עלול לגרור עלייה במשקל בטווח הקצר, כדי לאתחל את חילוף החומרים שלי ולאפשר ירידה בטווח הרחוק. לא מבינה בזה, זורמת איתה. בינתיים היא לא שינתה כלום בתפריט.
אני מחכה לערכה של DAY TWO ולתוצאות של הבדיקה שלהם ממילא, כדי לנסות להבין אולי מה אני אמורה לאכול ולא לאכול, בניגוד לכמה, שכנראה באמת לא ממש רלוונטי במקרה שלי.

השבוע מתחילים להגיע ארצה בני הדודים מאנגליה, אלה של החתונה שמתקיימת בסוף החודש. היום מגיעה הכלה ובעלה (הם בעצם כבר התחתנו חתונה אזרחית באנגליה לפני כמה שבועות). מחר מגיעים הורי הכלה - הוא בן הדודה של T. הדודה עצמה בת ה-91 לא תגיע הפעם, היא כבר לא בקו הבריאות. כבר בשנה שעברה כשהגיעה לחתונה של האחיין שלנו, היה לה מאד מאד מאד קשה.

בחמישי מגיעה בת דודתה של הכלה עם בעלה והילדים (זו הבת של ל', בת דודתו של T שהיא גם חברת נפש שלי), ובששי מגיע האח של הכלה עם משפחתו (אלה שגרו אצלנו בשנה שעברה ועשו לנו בלגנים). הפעם כולם מתארחים בבית מלון!
לא יודעת עדיין מתי מגיעה ל', בת דודתו של T - אבל עצם העובדה שהיא מגיעה בכלל משמחת אותי מאד.
בעלה אובחן עם סרטן המעי הגס בסתיו האחרון, עבר ניתוח כריתת חצי ממנו וטיפולים כימותרפיים קשים, ולא חשבנו שהיא תוכל להגיע.
כעת הטיפולים הוכתרו כהצלחה, הוא נקי מסרטן - נגמרה הכימותרפיה - ובהקלה רבה היא החליטה שהיא כן מגיעה. לבד כמובן. אז היא מגיעה ביום חמישי.

יום לפני החתונה הזאת, מתקיימת חתונה נוספת: של נכדתה של אחת מבנות דודיו של T.
כשנודע לי על החתונה הזאת היו לי שתי תגובות אוטומטיות ותגובה אחת יותר מחושבת:
האוטומטית הראשונה - השתגעו? יום אחרי יום חתונה?!!
האוטומטית השנייה    -עד כאן, זה מוגזם להתחיל ללכת גם לחתונות של נכדים-של-בני-דודים.
והתגובה השלישית היתה יותר עניינית: הילדה הזאת שמתחתנת, כמו גם שני אחיה, לא ממש טרחו להגיע לשמחות שלנו, למרות שתמיד הזמנו אותם.
לא רק זה, אלא שהם גם לא הודיעו שהם לא מגיעים, או שהודיעו שכן והבריזו ברגע האחרון.

בקיצור - הודענו שלא נגיע לחתונה.
מצד אחד, כל שאר בני הדודים כנראה כן ילכו, גם אלה שמגיעים לחתונה ה"אנגלית" במיוחד מחו"ל (אולי לא ההורים של הכלה), ואולי יהיה נחמד פשוט לבלות איתם עוד ערב.
אבל מצד שני - כל מה שכבר כתבתי. ונראה לי שנעמוד מאחורי זה ולא נגיע. יש גבול.

אז זה היה פחות או יותר השבוע שחלף. נראה שהשבוע/שבועיים הקרובים יהיו מעניינים.........

וגם כאן

נרשמתי ל-DAY TWO

נרשמתי לבדיקה ההיא של המיקרוביום של חיידקי המעיים.
מלאתי את השאלון המאד מאד מפורט שלהם, שמתאר בין השאר את אורח חיי, פעילות גופנית, מה אני אוכלת אבל גם מה אני אוהבת לאכול מכל קבוצות המזון.
בנוסף העברתי תוצאות בדיקות דם, היסטוריה רפואית...גובה ומשקל כמובן....הכל.
אני אמורה לקבל מהם ערכה שתכלול מד סוכר - אליו אצטרך להתחבר למשך שבוע, או שבועיים - לא זוכרת - ואז להחזיר להם אותו עם התוצאות (שינויים ברמת הסוכר בדם במהלך היממה).
בזמן הזה אצטרך לתעד את כל הפעילות היומית שלי, כולל אוכל, שינה, פעילות גופנים וכו.
בנוסף אצטרך לתת להם דגימת צואה.

אחרי ניתוח כל הנתונים במשך כמה שבועות, הם אמורים להחזיר לי המלצות לגבי מאכלים "טובים" ו"רעים" ספציפיים לי לפי אוכלוסיית חיידקי המעיים שלי (ואני מניחה גם תוצאות מדידת הסוכר).

יהיה מעניין.
בינתיים הם הפנו אותי לאפליקציה שלהם בה ניתן כבר עכשיו להתחיל את התיעוד והמעקב. המסכים נראים ככה:
זה המסך הראשי, שבו יצטברו הנתונים שאזין כל יום

אם אני לוקחת על + נפתח לי תפריט בו אני יכולה לבחור מה להזין: איך אני מרגישה היום, מידות (כמו משקל, לחץ דם, סוכר ועוד), מתי הלכתי לישון ומתי קמתי ומה היתה איכות השינה, אילו תרופות לקחת ומתי, איזו פעילות גופנית עשיתי, מתי ובמשך כמה זמן, וכמובן מה אכלתי, מתי, מה היתה מידת הרעב שלי באותו הזמן וכמה זמן ארכה הארוחה.

במסך הזה למשל אני יכולה לציין כמה "רגשות" בבת אחת. למשל גם לחץ וגם כאבים....

בקיצור - אפילו בלי הבדיקות שלהם, רק עם מעקב עצמי, אני כבר יכולה לעקוב באופן מדויק על מה קורה איתי.
הוא מסכם למשל את הקלוריות, חלבונים, פחמימות ושומנים של כל ארוחה וסך הכל עד עכשיו היום.

בינתיים היום זה היום הראשון שאני מרגישה "נורמלית" מבחינת המשקל - לא נפוחה, לא "מתפוצצת" בתור העור של עצמי. אולי הגוף התרגל לדיאטה החדשה.

מעבר לזה התקינו לנו אתמול סוף סוף את המזגן החדש ובינתיים (טפו, חמסה, עיגולים) הוא מדהים, שקט, מקרר כמו שצריך. חזרנו לחדר השינה שלנו 😍

מצד שני אתמול בבוקר כשהתעוררנו (עדיין בחדרו של הבן) הרחנו מכיוון המרתף ריח של שתן.
כמה שחיפשתי, לא הצלחתי למצוא מאיפה נובע הריח!
שטפתי את הריצפה כבר פעמיים, וגם דפנות של ארגזים, מיכלי פלסטיק וארונות (כי קראתי באינטרנט שלפעמים החתול "מרסס" על משטחים אנכיים ולא אופקיים) עם מים וסודה לשתייה (בהנחיית פסיכולוגית החתולים, לניטרול הריח) אבל זה עדיין לא נעלם ומיקומו הספציפי של הריח נותר עדיין בגדר תעלומה.

ביננו אין לה (אם זו באמת היא, ולא הוא) שום תירוץ הפעם. היינו בבית שנינו, בלי אורחים, בלי נכדים, לא נסענו לחו"ל...הדלת שלנו היתה פתוחה בפניה גם בלילה - כך שהיא לא הרגישה נטושה בשום שלב. היא קיבלה אוכל שהיא אוהבת, ארגז הצרכים תקין............. אז מה קורה?????????

על בגדים, דיאטה ומפגשים משפחתיים

בסוף קניתי לי בגדים גם לחתונה המשפחתית בסוף החודש וגם ליום ההולדת של T ועוד קצת - בקרייזי ליין. כבר דיווחתי כאן כמה פעמים שבדרך כלל אני מוצאת שם בגדים לטעמי ולגזרתי ובמחירים ממש סבירים. אז עשיתי V על העניין הזה.

בחמישי הייתי עם הנכדים כרגיל אחר הצהריים והם היו מתוקים כתמיד, כיף גדול!
בתי אמרה לי שהם לא יגיעו בששי ערב לארוחה כי יש יום הולדת של ילד מהגן של חכמוד אחר הצהריים והם בטח יהיו גמורים מעייפות.
אבל אז חתני שאל מה אנחנו עושים בששי ערב, וכשאמרתי ששום דבר, הוא הזמין אותנו אליהם.
בתי עבדה (כרגיל) בחמישי עד עשר בלילה ובששי עד שעות הצהריים המאוחרות, אז הוא הכין את כל הארוחה.
היה ממש כיף כי גם הספקנו להיות עם נכדים לפני שהם באמת קרסו למיטות, וגם התארחנו אצל הבת והחתן עם אוכל טוב וחברה נעימה.

לבשל ממילא בישלנו, למרות שלא היתה אצלנו ארוחה, כי בשבת היינו מוזמנים לחיפה לבת הדוד של T, יחד עם כל בני הדודים. זה קורה בערך פעם בשנה או כאשר מישהו מבני הדודים שחיים בחו"ל מגיע ארצה, ובאמת בן הדוד מניו יורק (בעצם ני ג'רזי) - אצלו עשינו סדר פסח בשנה שעברה - הגיע עם אשתו.
עלה רעיון שכל בן דוד יכין מאכל "מבית אמא" ויביא איתו, וכך יצא שהיתה ארוחה מגוונת יהודית/טרנסילבנית נוסטלגית להפליא, טעימה (ברובה), שהתלוותה בהרבה סיפורים על ההורים/דודים שכולם כבר אינם (פרט לדודה בת ה-91 שחיה באנגליה). היו הרבה מאד צחוקים.
T הכין עוף פפריקש

פאלצ'עה פיש (קציצות מחזה עוף טחון)

וקינוח אחד: איים צפים. בהונגרית זה נשמע כמו "מודר תה" והפירוש המילולי שלו הוא "חלב ציפורים".

אמא של T היתה מבלפת כשהיו קטנים, מספרת להם שהיתה תופסת ציפור מחוץ לחלון המטבח וחולבת אותה כדי להכין את הקינוח הזה (המבוסס על שמנת ואיים צפים של קצף ביצים)

אני נצמדתי לדיאטה שלי...........

הגיע הקולאז' שהכנתי יחד עם הבן שלי לכבוד יום ההולדת של T, והוא קצת מאכזב. הוא מסודר מקסים והתמונות נהדרות אבל האיכות .....בינונית. התבאסתי קצת. 

היום הייתי אצל הדיאטנית ושטחתי בפניה את תלונותיי. היא שקלה אותי והתברר שלמרות הרגשתי, עליתי "רק" חצי קילו. היא אמרה שאי אפשר לאכול פחות ממה שהיא נתנה לי אבל הסכימה להוריד כרגע לחמית אחת מארוחת הבוקר ושתיים מארוחת הערב, רק כדי לראות אם כאן טמון ההבדל.

התייעצתי איתה לגבי בדיקת מיקרוביום חיידקי המעיים היא דווקא התלהבה. היא אמרה שזה העתיד, אבל שאין עדיין מספיק סטטיסטיקות לגבי אנשים שעשו את זה. נראה לי שאלך על זה. 

יחסית לניתוח פלסטי או החדרת בלון לקיבה זה הרבה הרבה יותר זול, לא כואב ולא פולשני. 

השאלה אם התוצאות שאקבל תהיינה מהימנות. בעיקרון בסופו של תהליך (כמה שבועות) אני אמורה לקבל רשימה של מאכלים "טובים" ו"רעים" עבורי ספציפית. וגם מתכונים וכו. 

אם אעשה זאת אדווח על התהליך. 

מחר אמורים להתקין לנו את המזגן בחדר השינה. בינתיים לא רע בכלל לישון בחדרו של הבן. 

המשך יבוא

וגם כאן

בינתיים רק עולה...

...במשקל!

האמת שזה היה צפוי מראש.
הרי בהנחיית הדיאטנית אני אוכלת יותר ממה שאני בדרך כלל אוכלת. איך לא אעלה?

וזה כל כך לא זמן טוב עבורי לעלות במשקל, עם כל האירועים האלה בימים הקרובים.
זה לא זמן טוב להגדיל עוד יותר את נפח הבטן שגם ככה מזדקרת קדימה....הולכת לפני.

ואני יודעת שהדיאטנית רוצה להאיץ את חילוף החומרים שלי ולסדר לי את זמני הארוחות....אבל מרגישה עוד יותר רע עם הגוף שלי, עוד יותר צפוף לי.

לא יודעת מה לעשות......

וגם כאן

כמה עדכונים

השבוע היה לי סוף סוף התור אצל הגסטרואנטרולוג (חודשיים אחרי שקיבלתי את תוצאות הגסטרוסקופיה וקולונוסקופיה)!
הוא שמח על תוצאת הקולונוסקופיה (הכל נקי!) ולא התרגש מתוצאות הגסטרוסקופיה (דלקת בוושט דרגה B) אבל רשם לי כדור  נוגד החומציות חדש יותר - כדור שגם לא משנה מתי לוקחים אותו, לא חייבים חצי שעה לפני האוכל כמו את כל קודמיו, שאמור לרפא את הדלקת תוך חודשיים.

כבר עכשיו קבעתי תור נוסף לתחילת יולי, למעקב.

אגב, תהיתי למה כל כך מעט רופאים מבקשים להתמחות בגסטרואנטרולוגיה (מסקנה מתבקשת מהעובדה שכל כך קשה להשיג תורים) ונדהמתי לגלות שיש עשרות רופאים שמחכים להתקבל להתמחות הזאת, ואין מספיק תקנים!!!!

כיון שהתור היה בסניף הרצליה של קופת החולים שלי, הלכתי אחרי זה לבתי. היא בדיוק אספה את הקטנים מהגן ולקחה אותם לשיעור שחיה בבריכת לייף פול (שהיא גם בריכה טיפולית, T קיבל שם הידרותרפיה כששבר את הגב בארגנטינה לפני חמש שנים).
היה ממש כיף לראות אותם בבריכה, כל אחד עם המדריכה שלו, כל אחד ברמת הקושי שמתאימה לו.
היה כיף לקשקש עם בתי ככה סתם באמצע השבוע, זה כמעט לא יוצא לנו - רק לפעמים היא מצליחה לדבר איתי מהדרך הביתה בפקקים. בדרך כלל גם אז היא בשיחות טלפון שקשורות לעבודתה.

בנוסף לחום האימים ששרר אתמול,  היתה כאן ביישוב הפסקת חשמל של כשעתיים בדיוק בצהריים!!!
גם ככה עברנו T ואני לישון בחדר העבודה/חדר של בני כי המזגן אצלנו בחדר מקולקל כבר כמה שבועות.
לעניין הזה נראה לי שאקדיש פוסט נפרד.

בבוקר נפגשתי עם חברתי מ', שעברה דירה לא מזמן ממושב לידי לכפר יונה. מטרת המעבר היתה להיפטר ממשכנתא שהעיקה עליהם מאד, משימה שהוכתרה בהצלחה, אבל התברר שהמעבר הזה לא קל לה בכלל. מי שגר שנים במושב, גידל שם את ילדיו, היה מחובר לחיי הקהילה - מאד קשה לו לעבור לעיר, ועוד עיר שאינו מכיר כלל. אני מרגישה שהיא בסוג של דיכאון-אחרי-מעבר-דירה, אם יש דבר כזה. התפקיד שלי כאן הוא בעיקר לאפשר לה לקטר ולשחרר, להקשיב ולתמוך. מאמינה שעם הזמן זה יעבור. הבית החדש מקסים, ואני בטוחה שהיא ומשפחתה ייהנו ממנו בסופו של דבר.

בערב הייתי בהתייעצות אצל מנתח פלסטי. רציתי לבדוק אפשרות של שאיבת שומנים מאזור הבטן והירכיים - משהו שבמקביל למאמצי הדיאטה והטיפול בפן הנפשי, יזרז תהליכים קצת וייתן לי מוטיבציה.
הפסלטיקאי הזה הוא חבר ילדות, היינו יחד ב"חבר'ה" בתיכון, הוא למד עם T במחזור בבית הספר. אני סומכת עליו, ולכן כל כך התאכזבתי כשהוא פסק חד משמעית שאין לו אפשרות לעזור לי עם זה.
השומן הבטני שלי, מתברר, לא יושב "על פני השטח", במקום בו ניתן לשאוב ומקסימום לעשות גם תיקוניים פלסטיים להידוק העור. הוא עמוק בתוך מרחבי הבטן, בין האיברים הפנימיים. ולנתח רק את הירכיים בלי הבטן אין לי טעם.
בקיצור, ירדה גם האופציה הזאת.

הוא דווקא המליץ לי על כיוונים כגון צומות מסוימים (כמו צום מיצים) במקביל לדיאטה, לעשות "ניקוי" למעיים כדי לעזור לתהליך. אני לא מכירה את הנושא הזה, אצטרך לחקור עליו קצת.

בכל מקרה ברור לי שהשלב הבא היא הטיפול בראש. בשריטה עצמה. וטרם התלבשתי על הכיוון הזה, לבחור מטפל / מאמן / שיטה.............

ליום הולדתו של T הכל מוכן, פחות או יותר. בני עזר לי להכין קולאז' יפה של תמונות של T לבד ועם כולנו בתקופות שונות, כולל תמונות מצעירותנו עם הילדים כשהיו קטנים. יצא מקסים.
הזמנתי הדפסה על קנבס, ואני מקווה שזה יהיה מוכן בזמן.

בעצם מה שנותר לי הוא אולי לקנות לעצמי בגד חדש לכבוד האירוע.

ממילא אני צריכה לקנות משהו ללבוש בחתונה של בת-בן-דוד מאנגליה בסוף החודש.
זו תהיה חתונה אנגלית אבל בארץ. זה אומר שהיא מתחילה בשש אחרי הצהריים, שזה יהיה מובנה עם מנחה שיאמר שעכשיו ברכות ועכשיו ריקודים ישראליים ועכשיו ריקודים כללים, ועכשיו שולחנות 1-5 מוזמנים למזנון ....ובסוף - האירוע הסתיים, לכו הביתה. זה אומר שצריך להתלבש יותר מגונדר מאשר בדרך כלל. הם אמנם לא חייבו טוקסידו לגברים, כמו בחתונות שלהם באנגליה, ושמלות ערב לנשים - אבל ביקשו להתלבש כמה שיותר קרוב לזה.
יהיה מעניין.

בגיזרת החתולה אין חדש. לא רציתי להוציא אותה בחום הכבד לוטרינר אז חלק הבדיקות יחכה. בינתיים היא מתנהגת בסדר גמור, לא היו תקריות.

ליתר ביטחון רכשתי מגיני מזרון איכותיים לכל המיטות בבית. כך גם אם תהיה שוב "תאונה", לפחות לא יהיה כאב הראש של ניקוי המזרון עצמו. מצעים אפשר לכבס, ושמיכות אפשר לנקות בניקוי יבש........

אז אלה העדכונים להפעם, המשך שבוע נעים וקריר 😜

וגם כאן

נכנסה לי לצלחת

כלומר, הדיאטנית 😜.
הגעתי אליה הבוקר בלי הרבה אנרגיות.
שוב לספר את היסטורית הדיאטות שלי, הפעילות הגופנית, המטאבוליזם האיטי, הרפלוקס....
אבל קיבלתי החלטה שכעת אני תוקפת את העניין הזה, נשמתי עמוק וצללתי פנימה.

היא הקשיבה, רשמה לפניה את התפריט שלי, את שיגרת ההתעמלות שלי, עיינה בתוצאות בדיקות הדם (שבמקרה היו אצלי בתיק עדיין, כי הבאתי אותם למכון הבלון).

שאלה שאלות, לקחה מדידות (היום זה כבר לא סתם עלייה על משקל - מחשבים אחוזי שומן בגוף וגם BMI ועוד כל מיני מדדים שאין לי מושג...) - ואמרה שאני אוכלת פחות מדי, ולא מספיק פעמים ביום.
היא גם אמרה שבסך הכל אני אדם בריא.
ושאני גם לא ממש שמנה. יש עודף משקל. זה נכון.

אבל היא מעדיפה שהמטרה שלי לא תהיה ירידה במשקל, אלא ירידה באחוזי השומן.
היא מעדיפה שהרגלי האכילה שלי ישתנו קצת, לתת דחיפה לחילוף החומרים שלי.
היא מעדיפה שלא אסתכל על 15 או 20 או 25 קילו ירידה כמטרה - אלא אשכיל לראות עוד מטרות בדרך.
אוקיי, כרגע זה הכל בתיאוריה. עד שאתחיל ואבין למה היא מתכוונת.


התחלתי לצחוק, אבל בקטנה. באמת שבאתי בלי אנרגיות.
בסך הכל היא לא הורידה לי כמעט כלום מהתפריט, דווקא הוסיפה קצת, הזיזה קצת, שאלה אם נראה לי שאעמוד בזה.....

החלטתי לנסות. מה יכול להיות?
מחר יש לי תור אצל הגסטרואנטרולוג, להראות לו את תוצאות הבדיקות (בעיקר הדלקת בוושט) ולראות מה עושים עם זה. מחרתיים התייעצות עם המנתח הפלסטי....
המשך יבוא

וגם כאן

השנאה והאשמה והעצמאות

חפרתי קצת בבלוג שלי ומצאתי את הפוסט הזה מלפני כשנה וחצי, בו אני מתעדת את עצמי מעלה את נושא שנאת הגוף בחדר האימון.

מהקריאה בפוסט הבנתי, שהשנאה הזאת, והאשמה שצמודה אליה, הן חומות שאצטרך להבקיע לפני שאוכל לטפל בבעיה עצמה. או יותר נכון - הן חלק נכבד מן הבעייה.

והבנתי, שאמנם נגעתי בנושא הזה פה ושם באימון שלי, אבל לא התנפלתי עליו, לא התאבדתי עליו, לא התמסרתי שוב ושוב לתחושות הקשות שעולות כשאני נוגעת בו - כי זה היה קשה מדי, כי זה לא התאים באותה תקופה, כי היו דברים חשובים יותר על סדר היום - כל התשובות נכונות או "מחק את המיותר".
המציאות היא, שרק עכשיו אני חוזרת לזה, וכנראה שעד עכשיו לא הייתי מסוגלת.

ואני מעזה לומר שגם עכשיו יש סיכוי שארגיש שזה יותר מדי ואתרחק מזה שוב.
אין לדעת.

והיום היינו מוזמנים ל"על האש יום העצמאות" כרגיל אצל ע' השותף וכ' אשתו, והיה כיף מאד בחברה טובה ונעימה עם חברים מוכרים וגם חדשים, אבל כרגיל מצאתי את עצמי מודעת מאד למה אני אוכלת, וממה אני נמנעת, ולא נגעתי בקינוחים, ובו זמנית הייתי מבואסת אבל גם מרוצה, בו זמנית ידעתי שבדיעבד אשמח שנמנעתי, אבל תוך כדי גם ריחמתי על עצמי......
וכך בילינו אני, הנערה שהייתי, והילדה שהייתי - ביחד במפגש חברתי מהנה מאד ביום העצמאות, ובו זמנית מתסכל מאד.
מאחלת חג עצמאות שמח לכל עם ישראל, בתקווה לשינוי ולאופטימיות ולחזון באופק שכרגע לא ממש נראה.....
ומאחלת לעצמי לצאת מהעבדות של התחושות האלה לחירות המשוחררת מהן - חג שמח.

וגם כאן

ולמרות הכל אני מסכימה לדבר על זה

אנחנו יושבים בסלון של ע' (השותף) וכ' (אשתו) והשיחה קולחת והאווירה טובה, ופתאום כ' מעלה את הנושא של הבלון שרציתי להכניס ומה בכלל גרם לי ללכת לכיוון הזה.
הגוף שלי מייד נכנס למגננה, הנשימה נעצרת, אבל אני מזכירה לעצמי שכן - אני רוצה לדבר על זה, רוצה להתמודד עם זה, רוצה להרגיל את עצמי לשמוע את מה שיש לאנשים (ביחוד קרובים ואכפתיים) לומר. לא פשוט.

זה לא פשוט בעיקר כי כ', חברה קרובה ואהובה, בעצמה יש לה סוג של הפרעת אכילה - לכיוון ההפוך.
וספורטאית כמוה לעולם לא תבין בטטה כמוני, שהעובדה שהצלחתי להתמיד בפעילות גופנית בשנים האחרונות נחשבת אצלי בכלל לפלא.

אני לא מאלה שנכנסת לאנשים לצלחת (כי שונאת כאמור שעושים את זה לי) אבל ברור לי שאחת כמוה לא מסוגלת בכלל להבין את השריטות של מי שנלחמת בעודף משקל כזה או אחר מאז גיל 12.

T ואני - שני שמנמנים שספורט לא בא להם טבעי אבל מקפידים על פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע כבר כמה שנים ולא מצליחים לשמור על משקל תקין בדרך כלל, יושבים על הספה מול שני החברים היקרים האלה שלעניות דעתי לא מסוגלים בכלל להבין את הראש שלנו.

וכמה שהם אוהבים אותנו, הם - בעיקר היא - ממהרת לשפוט אותנו. היא טוענת שלא, אבל לי ברור שלה לא ברור בכלל מה זה השטויות האלה ואיך אנחנו נכנעים לפיתויי האוכל ולמה אנחנו לא מגבירים את הפעילות הגופנית שלנו.

ואכפת להם. באמת אכפת להם. וכל מה שהם אומרים בא מאהבה. ואצלי החום עדיין עולה, הבטן מתהפכת, הנשימה קצרה ואני לא יודעת איך להסביר להם למה זה לא כזה פשוט.

והיא מנסה לומר שאם אני עושה את אותה רוטינה בחדר כושר כל הזמן אז הגוף מתרגל ומפסיק להגיב. אבל אני לא יכולה לשחות הרבה בגלל הכתפיים, ואני לא יכולה ללכת לאורך זמן בגלל הגב/אגן, וגם הברכיים, והרוטינה שמצאתי לעצמי בעזרת אוסתיאופטים ופיזיותרפיסטים היא היחידה שאני מצליחה להתמיד בה לאורך זמן.

והיא, כמו חתני, מסתמכת על מה שהיא רואה שאנחנו מגישים כאשר אנחנו מארחים אותם, או מה אנחנו מזמינים במסעדה כאשר אנחנו חוגגים משהו יחד, או כשאנחנו בחופשה בחו"ל ביחד, ומסיקה מכך על איך שאנחנו אוכלים ביום יום.

ומתחיל להימאס עלי הקטע הזה שאני צריכה להסביר שזה לא דומה בכלל.
ולמה אני בכלל צריכה להסביר את עצמי.

יש לי בעיית עודף משקל. אני לא מצליחה להשלים עם זה. זה עושה לי רע. כשאני עושה דיאטה אני לא מצליחה לרדת כמעט, לוקח לי חודשים לרדת את הקילו הראשון, וגם אז זה ממשיך לרדת בגרמים עד שאני נשברת.
וגם כשאני מצליחה לרדת הרבה (בפעם האחרונה ירדתי 11 ק"ג) עדיין יש לי את אותה הכרס ואת אותן הירכיים המתחככות זו בזו....וזה מייאש, ומרגיז ומתסכל ונמאס.

ולכן חשבתי על התערבות חיצונית.
והבנתי שהבלון כנראה לא בשבילי. ועכשיו אני מבינה שזה לא רק הפחד מסיבוכים ותקלות ותופעות לוואי. הבלון תופס מקום בקיבה, ואמור להפחית את כמויות האוכל שאני צורכת בכל פעם שאני אוכלת. אבל אני מתכתחילה לא אוכלת הרבה בכל ארוחה. אני מתמלאת מהר מאד. לכן זו כנראה לא השיטה שמתאימה לי, זה לא הכיוון.

ואני מתחילה להבין שיש כאן כמה סוגיות שונות שקשורות אולי זו בזו אבל אני רוצה להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד: והראשונה לא קשורה למה אני אוכלת וכמה, לא קשורה לכמה אני שוקלת, קשורה לבטן הזאת שבולטת לפני ולא משנה כמה אני יורדת היא תמיד שם.
זו הכרס של אבא שלי, של סבא שלי, "כרס גברית" קרא לזה חברנו המנתח הפלסטי כבר לפני שנים רבות.

ופתאום ברור לי שלא משנה מה עוד אעשה - דיאטנית, פסיכותרפיסט/ית, מאמן/ת - אני רוצה להיפטר מהבטן הזאת. וייתכן שכן אפנה להתערבות כירורגית-פלסטית. לתת לעצמי "פור" - להתחיל את התהליך ממקום שבו נוח לי להסתכל על עצמי בראי. ממקום של מוטיבציה לשמור על משהו טוב, ולא רק לשאוף לבלתי אפשרי כדי להגיע אליו.

והם מהנהנים בהסכמה, באהדה, חסרי אונים מול התסכול שלי.

T מבין אותי אבל התסכול שלו קצת שונה משלי.

כי פעם ביובל, כשהוא מחליט "לסתום את הפה" הוא יורד, מהר ויפה. זו לא בעייה פיסית אצלו, זו רק החלטה. ואני לא מקטינה את הקושי, ומבינה שזה לא "רק" החלטה, וקשה "לסתום את הפה" בטח כשאתה כל אוהב לאכול ואוהב לבשל ולפנק אחרים, ודיאטה מוציאה את כל החשק, את כל הטעם. אבל הוא הסכים לשתף פעולה. ורוצה גם הוא להוריד את הכרס. והוא כבר על סטטינים. וסוכר גבולי....


אז קבעתי תור לדיאטנית, אבל גם קבעתי תור להתייעצות עם מנתח פלסטי, חבר מתקופת התיכון.
ולגבי טיפול/אימון אני עדיין לא סגורה על זה.
וכרגיל - המשך יבוא

וגם כאן

השלב הבא של הכעס

כשישבתי מול המאמן שלי במפגש האחרון שלנו לפני ההפסקה, עברנו יחד על ההתפתחות שעברתי בשלוש השנים האלה בהן התאמנתי אצלו.

ציינו הרבה מאד נקודות שראינו שטיפלתי וחקרתי והתבוננתי בהן במהלך התקופה הזאת, אבל הבולטת מביניהן היתה שחרור הכעס.
לפני האימון דברים רבים היו מקפיצים בקלות את הכעס שלי. הוא היה זמין, דרוך, מוכן לתגובה, קרוב אל פני השטח - והגיב כמעט על כל דבר.

ובעקבות האימון משהו התפוגג, נרגע, השתחרר. מעט מאד דברים מרגיזים אותי.

אבל ידוע שהתפתחות לא מתרחשת בקו ישר. אפשר לתאר את המסלול שלה יותר כספירלה.
כאשר משלימים סיבוב - מגיעים לשלב הבא. הגבוה יותר, יש אומרים העמוק יותר.
יש אומרים - הקשה יותר.

כשפתחתי כאן (ובבית עם המשפחה) את נושא המשקל שלי, דימוי הגוף, יחסיי עם אוכל - לראשונה בחיי בעצם - מצאתי, כנראה את השלב הבא של הכעס.
זה היה מפתיע וגם מרתק.
אם אני צופה מן הצד, כמובן.
אם אני מתמסרת לתחושות - אז הוא מציף אותי ואין לי עניין ב"מרתק" ומ"מעניין". אני רותחת.

אני רותחת על מי שמעז לומר לי איך לאכול ואיך להתעמל.
אני רותחת על מי שמנסה לשכנע אותי שאני נהדרת כמו שאני ולהפסיק להתעסק עם זה.
אני רותחת על כל עצה וטיפ שמוענק לי מכל הלב ובתום לב ודאגה רבה ואהבה רבה.

אני עולה על גדותי עם כעס.
ואני כועסת בעיקר על עצמי.
אני כועסת על אמפי הילדה שלא עמדה בפיתויים והסתערה על המתוקים ובנתה דורות של תאי שומן בגוף שכבר לא ניתן להיפטר מהם.
אני כועסת על אמפי הנערה שהרסה את הגוף עם דיאטות.
אני כועסת על אמפי האישה שהמשיכה את ההרס של הנערה ואת הנשנושים של הילדה והמשיכה לתת לשתי אלה לנהל אותה בכל הקשור לאוכל.

ואני כועסת על זה שהחלטתי להכניס בלון לקיבה, וכועסת על זה שהחלטתי בסוף שלא לעשות את זה.
אני כועסת על T למרות שהוא היה מלאך לגמרי - לא התנגד כשכן רציתי ועודד וחיזק כשביטלתי.
אני כועסת על הראש השרוט שלי שבכלל מתעסק עם זה.
אני כועסת על הגוף הזה, הבטן הזאת, הירכיים האלה.....אני כועסת וזה מציף אותי.

וזה בסדר.
אני מתמסרת לכעס הזה ונותנת לו לפעפע בתוכי, כי אני מבינה שעדיף לי לעבור דרכו עכשיו ואין טעם להתנגד לו.
ואני ממתינה שהוא יתפוגג מעט כדי להחליט מה השלב הבא..............

וגם כאן

בבקשה לא להיכנס לי לצלחת

נזכרתי למה אני לא מדברת עם אנשים על הדיאטות שלי, על המשקל שלי, על התסביכים שלי.

נזכרתי איך, ברגע שאני פותחת סדק צר, יש לכל אחד מה לומר בנושא.

נזכרתי כמה זה מקפיץ לי את הפיוז.

נראה לי שכשאתחיל אימון/טיפול בנושא, זה אולי הדבר הראשון שאנסה להבין.

נזכרתי עכשיו, כשקראתי תגובה הזויה בפוסט של טליק. אפילו שזה היה מופנה אל טליק זה העלה לי את לחץ הדם.

ונזכרתי איך, בששי שעבר כשבתי וחתני אכלו כאן עם הנכדים, והעלינו את האופציה שנעשה בלון, היה מייד לחתני מה לומר על הרגלי האכילה שלנו.

כאילו יש לו מושג מה הרגלי האכילה שלנו.
הוא הסיק ממה שהוא מקבל (סעודת מלכים חגיגית ויוצאת דופן) בכל ששי, שזה התפריט הרגיל היומיומי שלנו. 😕

על סמך מה בדיוק, לא ברור.

והאמת שלמרות שכאן בבלוגיה התגובות תומכות, מכילות, אוהדות מאד - גם כאן נתקלתי באותה תופעה שקיימת גם "במציאות" - אף אחד לא באמת יכול להיכנס לראש של אף אחד כשזה נוגע לתסביכים. אין בזה הגיון, אין בזה רציונל.

עם המון כוונות טובות וטהורות יגידו לי מה לאכול (ובעיקר מה לא לאכול) וכמה.
בהמון פרגון ואהבה יגידו לי שאני בעצם נראית נהדר, מה אני רוצה? ישאלו.
ואפילו יגידו שבגילי אין לי מה להתעסק עם איך שאני נראית, מה שחשוב זו הבריאות.

ושלא תבינו אותי לא נכון - זה נהדר. זה אוהד ותומך ומכיל. אבל זה לא מבין. אין כנראה דרך להבין.

וגם מי שמזדהה וחושב שהוא מבין - ולפעמים זו מישהי שיש עליה 3-4 ק"ג מיותרים ושבגיל 30 הייתה סופר חתיכה ועכשיו, עם הגיל ואחרי לידות הגוף מתחיל לבגוד.....

גם אז זה לעולם לא יהיה בדיוק הראש שלי והשריטה שלי ומנגנוני ההישרדות שלי והתסביכים שלי. הם לגמרי שלי. וכן, בהם אני חייבת לטפל - או להסכים לחיות איתם.

ולטפל זה בראש ובראשונה להכיר.
ולהכיר זה קודם כל להסכים לדבר על זה. ולדבר על זה פותח פתח לאחרים לומר לי מה דעתם......
וזה מעגל אכזר.
זהו, אני ממש לא באה בטענות לאף אחד כאן שהגיב - מכל הלב. להיפך - מודה על כל התגובות הנהדרות ועל כל הכוונות הטובות והניסיונות לעזרה ועל ההזדהות והאמפתיה. באמת.

פשוט שמתי לב לתגובה האוטומטית שעלתה לי - ורציתי לשתף.

וגם כאן

בלון?

אני בת 58 ובערך מגיל 12 אני נלחמת במשקל עודף ובעיית דימוי הגוף.
עד גיל 10, אגב, נחשבתי ל"אכלנית גרועה". נתנו לי ברזל וויטמינים כדי להשלים את החסר.

ואז בגיל 10 (כשעברנו לגור בארה"ב) נפתח לי התיאבון, ומייד התחילו להעיר לי שאני אוכלת יותר מדי, שאסגור את המקרר בבקשה, שאולי מספיק כבר.....
ההורים האלה - שום דבר לא מספיק טוב עבורם 😕
כמובן שההערות גרמו לי לאכול יותר, לאכול בסתר....ובעיקר אהבתי את המתוקים.

המאבק במשקל הוא סיזיפי מאד, כי כל כך הרבה גורמים מעורבים בעניין הזה נגדי, כולל גם הגנטיקה.
פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, ואמנם התאמנתי על זה עם המאמן שלי אבל.....לטעמי לא מספיק. לא היו לי כוחות לצלול ממש פנימה בנושא הזה (ואולי עכשיו הגיע הזמן...). תמיד היו דברים אחרים, דחופים יותר להתאמן עליהם.

אף פעם לא הייתי "שמנה" במובן הקלאסי. אפשר לומר "שמנמונת". אפשר לומר "משקל עודף כלשהו". ואולי דווקא בגלל זה אף פעם לא הרגשתי שבאמת היתה הצדקה לדימוי הגוף הירוד שלי. תמיד הייתי "בערך". מעולם לא "חתיכה" אבל גם לא ממש "שמנה".
והייתי חכמה, והייתי אהובה - אז גם הרגשתי אשמה על כך שלא טוב לי עם איך שאני נראית.
בלגן. 

לא יכולה כבר לזכור או לספור את הדיאטות השונות שעשיתי במהלך החיים, ואפילו שאיבת שומן באיזשהו שלב, שהחזיקה יפה די הרבה שנים - אבל עכשיו שוב הגעתי למצב של עודף מוגזם - על הגבול של לפגוע בבריאות. 

מה זה על הגבול? שגם הכולסטרול וגם הסוכר בקצה של הטווח העליון. למשל. 

וכבד לי. וצפוף לי. מילא צפוף לי בבגדים - תמיד אפשר לקנות מידה גדולה יותר - ובכל רגע נתון יש לי לפחות 2 מידות של בגדים בארון - אבל צפוף לי בגוף.  

ולא ממש עוזר שברשתות האופנה נדמה שבכל שנה מקטינים עוד יותר את הבגדים. מה שהיה פעם LARGE עכשיו הוא SMALL, וברוב החנויות אני לא יכולה לקנות אפילו EXTRA LARGE - אם בכלל מחזיקים EXTRA LARGE. 

אגב גם סטנדרט הגובה השתנה עם השנים, ואם בשנות העשר'ה ושנות העשרים של חיי גובה  1.60 מ' לאישה עוד נחשב "ממוצע", הרי שלקראת שנות השלושים של חיי כבר נחשבתי "נמוכה".
אז נמוכה פלוס משקל עודף = גוצה, ולהסתכל בראי או ללכת לקנות בגדים הופך להיות סיוט. 

ונכון, חיי נפלאים. בלי עין הרע, בריאה ואהובה ומוקפת משפחה וחברים שתומכים ואוהבים, ונמצאת בזוגיות ארוכת שנים - אגב, עם בן זוג שמצד אחד נמצא בעצמו במלחמה בעודף משקל כל החיים, למרות שהוא מתעסק עם זה פחות ממני, ומצד שני הוא שף במקצועו וכל חייו בישל למחייתו ולהנאתם של אחרים. ולהנאתי. לא פשוט.

ואולי די כבר להתעסק עם המשקל ועם המידות ועם הראי? ואולי די כבר עם להביט בערגה (כן, מודה ומתוודה, בערגה) על נשים בכל הגילאים עם גוף חטוב ויפה...........אולי מספיק? אולי בגילי המתקדם זה כבר לא רלוונטי ו"יאללה לשחרר"? 

וואלה, לא משתחרר. 

טוב, לא משנה ההיסטוריה של ההשמנה שלי. העובדות הן שאני "שומרת" רוב הזמן, מתעמלת קבוע, לפי כל העדויות לא אוכלת כמויות בכלל ובשנים האחרונות גם לא מנשנשת בין ארוחות - ומצד שני עולה בהדרגה במשקל עם השנים ועכשיו זה כבר בלתי נסבל - מבחינתי. 

סביבי יש כמה "שמנים" באמת שעברו ניתוח קיצור קיבה (שרוול). אני לא קרובה בכלל להיות מועמדת לניתוח כזה, גם לו רציתי. ואז שמעתי על משהו שנקרא "בלון ספאץ'" - שאותו מחדירים לקיבה באופן אנדוסקופי (בלי ניתוח), והוא תופס שם נפח.... ומשאירים אותו בפנים שנה.

ובשנה הזאת אמורים לרדת בין 10-15% מהמשקל. ולרכוש הרגלי אכילה חדשים - זה החלק הבעייתי מבחינתי. כל כך הרבה פעמים רכשתי הרגלי אכילה חדשים....וזה עבד.....עד שזה לא עבד. איכשהו הגוף "מתרגל" והמשקל מתחיל לעלות בהדרגה, למרות שאני אוכלת "נכון". מזה אני חוששת.

אז קבעתי לי תור לייעוץ לקראת החדרת הבלון הזה.
ישבתי מול הרופא, שבניגוד לציפיותיי היטיב להסביר את הקשיים ואת הסיכונים הכרוכים בתהליך. (אני דווקא חשדתי שזו תהיה רק שיחת מכירות ושירת הלל לבלון, והאמת שזה הפתיע אותי לטובה.
הוא הביע ספקות לגבי היכולת להחדיר לי בלון, בגלל הבקע הסרעפתי שלי, ותוצאות הגסטרוסקופיה האחרונות שהראו שיש לי דלקת בוושט. בכל מקרה, אמר, אצטרך לחכות לפחות חודשיים שתירפא הדלקת לפני שניתן לנסות להחדיר בלון. רציני הבחור.

ישבתי גם עם פסיכותרפיסטית, שגם היא הפתיעה אותי לטובה ושאלה אותי בעצם מה יהיה ההבדל - לא כאשר הבלון עדיין בפנים, כי כנראה שארד בכל מקרה במשקל מעצם העובדה שהבלון תופס נפח בקיבה ולא מאפשר - לפחות בשלבים הראשונים - אכילת יתר. אבל היא דיברה יותר על היום שאחרי הוצאת הבלון. אחרי שנה.

מה ישתנה? אם היום אני לא מבינה מדוע אני עולה במשקל, או לכל הפחות לא מצליחה לרדת - כי אני "אוכלת נכון" ומתעמלת....מה בעצם ישתנה אחרי שהבלון ייצא מהגוף? מה ימנע בעדי לחזור ולעלות במשקל?

ובטפסים שמחתימים עליהם לקראת הפרוצדורה מופיעים כמובן כל הסיכונים, חלקם איומים. וכל תופעות הלוואי הלא נעימות.
ויש מיליון (אני מגזימה כמובן)  מרשמים לתרופות שאמורות להקל על הצרבות, על הבחילות, על התכווצויות בבטן, על שלשולים או עצירויות....
יש מרשמים לתוספי מזון וגם לויטמינים - שמבהירים לי שלא אוכל לאכול כמו שצריך - לפחות בהתחלה.

אז בשביל מה צריך את זה?
ירדתי מהנושא.
מה עכשיו?

וגם כאן