‏הצגת רשומות עם תוויות "המצב". הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות "המצב". הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 12 במאי 2026

תערוכת יצירות אפוקסי ועדכונים אחרים

בסך הכל אפשר להכתיר את התערוכה של T בסוף השבוע האחרון כהצלחה, אפילו קצת הצלחה קופתית.

נמכרו לא מעט פריטים, קטנים בעיקר - לא את השעונים הגדולים או השולחנות - אבל היתה התלהבות אמיתית מהיצירות שלו, ובעיקר - היתה פה תנועה במשך היומיים האלה לאורך כל שעות התערוכה.


ברור שחלק מהמבקרים פשוט עברו כדי לראות, בלי כל כוונה לרכוש משהו, וזה לגמרי בסדר. 

כל המבקרים, ללא יוצא מן הכלל, היו נחמדים, ועם חלקם התפתחו שיחות. הרוב המוחלט גם שאל את T אם הוא עושה סדנאות - מה שהוא לא תיכנן כלל לעשות אבל עכשיו שוקל זאת. 

בסך הכל זו היתה חוויה נחמדה, ולמרות שבסוף היום היינו גמורים מעייפות (בסוף היום הראשון הלכנו לישון לפני תשע בערב!) בסך הכל נהנינו.

בעיקר היה ל-T חשוב להבין מה אנשים הכי אוהבים ולמה הם פחות נמשכים, כדי לדעת מה - אם בכלל - להמשיך לייצר. 

לשמחתי, כאשר קיפלנו את הכל, הוא הסכים לארוז ולאפסן את רוב העבודות ולהשאיר אצלנו בסלון לתצוגה ממש קומץ - כי הסלון שלנו כבר היה ממש עמוס בחודשים האחרונים. בנוסף לכך שזה כבר נראה כגיבוב של דברים, ופחות אסתטי, זה גם מאד הקשה על העוזרת בכל פעם להזיז, לנקות אבק ולסדר בחזרה. צריך גם להתחשב........

היה זוג אחד שהגיע מרחוק, שהאשה סחבה את בעלה לתערוכה כדי שיקבל רעיונות מה בא לו לעשות עם עצמו, כעת משיצא לגמלאות מהעבודה שלו בהייטק. הוא פיתח שיחה מאד מעניינת עם T, שסיפר לו איך, עם הזמן, פיתח את העיסוקים השונים ואת התחביבים השונים שלו, ועודד אותו למצוא דברים שמעניינים אותו ולפתח אותם. השיחה עם T ממש ריגשה את הבחור, והוא יצא מכאן עם דמעות בעיניים ואמר ל-T: אתה המיצג הכי חשוב בתערוכה הזאת, לא רק היצירות שלך. 

אבל המיצג הכי מוצלח בהחלט בתערוכה היה מיינקוני, שכולם ללא יוצא מן הכלל התלהבו ממנו. באופן מפתיע הוא לא חמק לאיזה חדר אלא התערבב בקהל ושיתף פעולה, בעיקר עם ילדים. 

בנוסף ליצירות הצליח T גם לעניין אנשים בחופשה בבית ביוון, ואפילו אני מכרתי כמה עותקים של ספר ילדים שהוצאתי בזמנו באופן עצמאי. 

אז נגמר הסיפור הזה, ואפשר לחזור לשיגרה ולהתכונן לטיסה שלנו - אמן שתתקיים בשבוע הבא.

השבוע חל יום הולדתו השביעי של סביבוני, ובשבת בני וכלתי ערכו לו בבית בבוסטון מסיבה מאד נחמדה - עם מעט חברים והרבה השקעה בהפעלה, כמו שרק בני וכלתי יודעים לעשות. זה היה מאד מוצלח. 

למחרת עדיין היה סופ"ש - היתרון של מגורים בארה"ב - והם נחו מכל מאמציהם, וגם חגגו את "יום האם" - שבארה"ב נשאר "יום האם" (יש גם "יום האב" בנפרד) כראוי ולא עשו מזה "יום המשפחה" כמו אצלנו. 


בתחילת השבוע הספקתי להיפגש עם 'מחברת' ולחזק את ידיה בתקופה הקשה הזאת בלחימה במחלה של בתה, ובהמשך השלמתי המון ביורוקרטיות קטנות - כך שבסך הכל אני מרוצה מההספק שלי.

את בתי והמשפחה לא ראינו בסופ"ש בגלל התערוכה וגם אצל הורי לא ביקרתי - היום נשמור על שרי בזמן שבתי וחתני פוגשים בדירה החדשה את המעצבת (שהיא אחיינית-T2) ואת הנגר - כדי לבצע מדידות אחרונות - ובששי אולי גם נחגוג ל-T יום הולדת מוקדם.... כי אחר כך אנחנו אמורים לטוס. 

נראה כבר. 

בחמישי אספתי את שרי מ"חוגקרקע" ויצא לנו לבלות קצת זמן איכות ביחד, ואפילו הצלחתי לפגוש את חכמוד לפני שיצא לאימון ולשבת על כוס קפה עם בתי אחר כך. אז לפחות זה. 

וכל מה שקורה מסביב? 

זה לא שאני מתעלמת מזה. מהרעל והאלימות והלכלוך והסכנות מבית ומחוץ. ממש לא. להיפך. זה אוכל אותי. אבל כל כך הרבה כותבים על זה ומדברים על זה........באמת מיותר שאעלה את זה גם כאן. רק היה לי חשוב לומר זאת........למקרה שאקרא כאן בעוד כמה שנים, ולא אבין איך אני כותבת רק על עניינים קטנים של עולמי הצר....

יום שלישי, 5 במאי 2026

מה חורף עכשיו?

נראה כאילו הפכפכות מזג האוויר תואמת להפכפכות של הכתום מוושינגטון..........

אתמול הייתי במקרה בנתניה וירד שם מבול כאילו אנחנו באמצע החורף. יחד עם הרוח המטורפת זה הרגיש ממש סוריאליסטי. 

אצלנו בסך הכל בסדר. 

בששי היתה כאן ארוחה משפחתית מאד מוצלחת עם בתי ומשפחתה המתוקה והורי. אחרי האוכל הנכדים התלבשו על אלומי התמונות מכל השנים ונהנו להיזכר בעצמם בגרסאות הצעירות יותר ובכל הפעילויות הכיפיות שעשינו איתם מאז שנולדו. אפילו חכמוד השתתף, במקום לשבת עם האוזניות והטלפון, וגם ניהל שיחה ארוכה עם T על אופנועים.......

שרי ביקשה לשחק טריוויה ומצאתי להם כל מיני שאלות און ליין, וזה היה ממש כיף. 

כמובן ש-T הכין הרבה יותר מדי אוכל, והם לקחו איתם קופסאות הביתה ואנחנו עדיין אוכלים את השאריות. 

כשהבאתי את הורי מה'אחוזה', כמעט נכנסתי ברוכב אופניים חשמליים שעקף אותח במהירות וברשלנות בדיוק כאשר עמדתי לפנות שמאלה לרחוב שלנו. הוא בכלל לא ראה שאני עומדת ומאותתת שמאלה ועומדת לפנות, והוא גם בכלל לא שם לב שבלמתי בפתאומיות שנייה לפני שהוא חתך אותי וכמעט פגעתי בו, והמשיך לנסוע כאילו כלום. סכנת נפשות הרוכבים האלה. בתל אביב זה קורה כל הזמן, אצלנו ביישוב זה הרבה יותר נדיר, לשמחתי. 

אבא מתעייף יותר בימים אלה, ולמרות שהוא עדיין צלול ומתפקד, רואים שהוא ממש מזדקן. חסרות לו הרבה יותר מילים, והוא שוכח דברים שנאמרו לו. אין מה לעשות, בכל זאת בן 92 ועם לב שהולך ונגמר. 

לפני כמה חודשים הוא התחיל מנוי ב-STING TV ולמרות הסברים חוזרים הוא לא מצליח להסתדר עם ממשק המשתמש ובפועל הם כמעט לא צופים שם בסדרות או בסרטים, רק בטנפליקס. עם אמא בכלל אין מה לדבר על דברים כאלה, היא צופה בתכנים אבל לא יודעת לתפעל את הטלויזיה בכלל. וזה חבל כי יש שם תכנים מצוינים. בשבת ישבתי לערוך להם מצגת קטנה, איך לחפש ולמצוא סדרות וסרטים, להוסיף לרשימת הצפייה ולמצוא אותם אחר כך ברשימת הצפייה, ואיך לראות מה כבר נצפה ומה זמין. מקווה שהם ייעזרו בזה. 

קבעו לאבא בדיקת אקו לב בדיוק ביום החתונה של אחיינית2, ורק כשגיסתי הפצירה בו לנסות להחליף את המועד - כי ברור לכולנו שהוא יהיה גמור אחרי נסיעה לתל השומר והבדיקה הזאת ויש סכנה שלא יהיה לו כוח להגיע לחתונה - הוא התקשר והחליף וקיבל תור כמה ימים אחרי כן. 

בינתיים פתאום המטפלת שלו התחילה לדבר על יציאה לחופשת מולדת, והוא שאל אותי מה דעתי על זה. 

ובכן - מה דעתי? ראשית היא לא נמצאת מספיק זמן אצלו ולא צברה מספיק ימי חופשה כדי לצאת לארבעים וחמישה יום לחו"ל, אז אם היא נוסעת זה יהיה על חשבונה. 

שנית מחליף/ה עולה יותר כסף, אלא אם מסתפקים במחליף ישראלי לכמה שעות ביום - צריך לבדוק אם יש זמין. 

שלישית - אם היא כל כך רוצה לנסוע אולי עדיף לפטר אותה ולחפש מישהי במקומה. יש לי כל מיני מחשבות בנושא, וזה בעיקר תלוי בהורי, מה הם רוצים. הם חושבים שבזמן החופשה שלה הם יכולים להסתדר לבד. ייתכן, אבל אם גם אני אהיה בחו"ל (אם אטוס לבוסטון) ויקרה משהו - הכל ייפול על אחי. והוא לא ממש זמין. בקיצור, אין לי כוח לכל זה. 

א פרו פו חו"ל - שאולי יקרה ואולי לא יקרה, ביקשתי מ'רופאהחדשה' מלאי של תרופות כדי שאם ניתקע בבוסטון בגלל מלחמה, לפחות לא אהיה לחוצה מהעניין הזה. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון לגבי המפגש המתוכנן שלנו בוושינגטון די סי במהלך הביקור שלנו בארה"ב. אם נטוס ואם זה ייצא לפועל, זה יהיה ממש נהדר. הרבה מאד "אם"ים כמובן. 

השבוע שוב יצא לנו להתעסק עם IRS, כשפתאום קבלנו מכתב שבו הם טוענים שחסר להם דיווח שלנו משנת 2022 - למרות ששילמנו מיסים באותה שנה - ולכן הזיכוי שלנו (שמתברר שיש לנו) מתעכב. כמובן שבשנת 2022 עדיין היינו אצל רואה החשבון הקודם הכושל שלנו, ופנינו אליו בניסיון לקבל את כל האישורים שה-IRS דרשו. הוא נפנף אותנו ואמר שהוא כבר לא עובד באותה חברה, והפנה אותנו אליהם. 

פנינו לחברה, שבהתחלה טענה שהוא מחויב לענות לכל הלקוחות שלו לשעבר למרות שעזב אותם (לדעתי הם פיטרו אותו), אבל לאחר ששלחנו להם את התכתובת המחוצפת בינינו - בה הוא התנער לגמרי - הם התעשתו ומייד סיפקו לנו את כל מה שהיינו צריכים. התברר שהפעם הוא דווקא כן ביצע הגשה כמו שצריך, והבלגן דווקא אצל ה-IRS, מה שגם לא מפתיע. בכל מקרה רואה החשבון הנוכחי שלנו קיבל מאיתנו את כל החומר והוא יפנה אליהם ויסדיר - בתקווה - את כל העניין. במצב הנוכחי נשמח מאד לזיכוי כספי בלתי צפוי..........זקוקים לכל גרוש. 

אחרי כמה תלאות T קיבל את האופנוע החדש (הלא חדש) שלו. זה אופנוע משנת 2021 אבל ממש חדש, בקושי נסעו בו. מה שקרה, הוא שכאשר הסעתי אותו לאסוף את האופנוע, הוא לא הניע. מסתבר שאופנועי הרלי נוטים לרוקן את המצבר כאשר הם לא בשימוש, ולכן הם גם מגיעים עם מטען משלהם. T הטעין את האופנוע בבית המוכר וחיכה וחיכה...ואז היתה באזור הפסקת חשמל..........ובסוף ביקש שאחזור לקחת אותו הביתה. המוכר הביא לנו את האופנוע בערב לאחר שנטען לגמרי, וגם העביר לנו כסף לטובת רכישת מצבר חדש....ומאז T מרוצה וכבר נסע כמה פעמים עם האופנוע ושמח וטוב לב. 

זהו, פרט לכך שלמיינקוני היה התקף פרכוס קטנטן השבוע, מה שמזכיר לנו שלמרות הכדורים - הבעייה עדיין שם. בדרך כלל הוא בסדר, לשמחתנו. גם עבורו רכשנו עכשיו מלאי של הכדור, למקרה שניתקע בחו"ל. 

ה"אולי מלחמה" הזה ישגע את כולנו בסוף. 




יום שישי, 20 בפברואר 2026

הרבה סימני שאלה

השבוע יצא שנפגשתי יומיים רצוף עם 'מחברת'. היא באמת עוברת תקופה לא קלה, בין הבריאות של בתה לבין עניינים שבלב. נראה לי שכאשר הדאגה לבתה וכל ההתעסקות עם זה מרחפת מעל לכל, אז גם דברים אחרים נוטים לקבל גרסא עגומה יותר. יותר באסה מהפרידה מהחבר, יותר לחץ ממלחמה קרבה..כן או לא. לא פשוט. אז אני משתדלת להיות שם, להקשיב, לא להטיף ולא להכביד בעניינים משלי. 

לקראת סוף השבוע פתאום נחת עלי דכדוך פתאומי. אני לא יודעת לומר אם זה קשור או לא קשור לחדשות ולכל הפרשנים מטעם עצמם שיודעים או לא יודעים לנבא אם ומתי תתחיל כאן מלחמה אבל ראיתי שאני לא ממש בטוב. הרבה אין לי מה לעשות עם זה, רק להסכים להרגיש איך שאני מרגישה ולעבור דרך זה....בדרך כלל זה עובד ובסוף זה מתפוגג מעצמו. 

אין לנו דרך לדעת באמת אם ומתי תהיה מלחמה, ולכן אנחנו ממשיכים בתכניות שלנו כאילו אין, וכמובן שבכל רגע נתון המציאות יכולה להגיע ולשבש לנו את הכל. ונתמודד. 

נכון לעכשיו אנחנו טסים מחר ליוון לשבוע. אלא אם יקרה משהו. 

נכון לעכשיו אנחנו חוזרים משם בשבת הבאה. אלא אם יקרה משהו. 

גם בבית עצמו ה"ארמון" היתה תקלה במיזוג, שהתבטאה בכך שבחדר השינה העליון המזגן פשוט לא פעל. 

במסגרת האחריות של הקבלן שמכר לנו את הבית פנינו אליו כדי שייסדר את זה. מדובר במערכת "משאבת חום" מהסוג החדיש ביותר, גם לחימום וגם לקירור, שאמורה להיות גם הכי חסכונית...אלא שמאז שהוא בנה את הבית לפני שנתיים ועד שאנחנו קנינו אותו, הבית עמד ריק וללא שימוש והם לא השכילו להפעיל את המזגן מידי פעם....ובקיצור עכשיו התברר שהמים בצינורות מטונפים וגם הפילטרים, וצריך להזמין שרברב שיעשה לזה תחזוקה. הודענו לו שאנחנו מגיעים לשבוע ושבשבוע שאחרי כן כבר יש לנו דיירים בתשלום, והוא התאמץ מאד יחד עם השרברב שלו לסדר מה שהוא יכול היה כדי שזה יעבוד עבורנו השבוע, אבל לשרברב יהיה זמן לתחזוקה רצינית רק בעוד כעשרה ימים.....אז נקווה לטוב עד אז. מקסימום נקנה מקרן חום אחד או שניים ליתר בטחון........

על זה נאמר "צרות של עשירים". 

התחלתי לקרוא ספר בשם רילוקיישן מאת איילת גונדר־גושן. היה קטע עם הספר הזה, שהמליצו לי עליו כבר לפני כמה שנים. בטעות אז הורדתי ספר בשם רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן מאת אילת מאמו שי (אז קל להתבלבל - גם שם הספר דומה וגם שמה הפרטי של הסופרת דומה), ונחרדתי לגלות את הרמה שבה מדפיסים ספרים בימינו. באמת שאני כבר שנים לא מגבילה את עצמי רק ל"ספרות יפה" אבל הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת - בכתיבה, בהגהה, בעריכה, בתוכן.........פשוט נורא. ולא הבנתי למה ואיך כולם ממליצים עליו. אופס. רק עכשיו התברר לי שהמליצו על הספר ההוא.......שכעת התחלתי לקרוא ואני עדיין לא יודעת לומר איך ומה. אז בהצלחה לי. 

בתחום מכירת הדירה של בתי, היא וחתני החליטו לתת את הדירה בבלעדיות למתווך שמצא כן בעיניהם, והם תולים הרבה תקוות ביכולות שלו לשווק ולדחוף ולמכור להם את הדירה הרבה יותר טוב ממה שהם עושים בעצמם. אני בספק אבל.......כך הם החליטו. חתני גם החליט לשפץ על חשבונם קצת את הלובי של הבניין....אולי זה, לפחות, לא יבריח את מי שבכלל יטרח להגיע (בקושי מתקשרים ובקושי מגיעים גם ככה). אוף. נקווה לטוב. 

קפצנו לביקור קצר אצל הורי היום, אז היה טוב לראות שהם בסדר. דווקא אמה של מנהלת הבית שלנו ביוון מאושפזת עכשיו, ונשמע שהיא דואגת מאד לשלומה. איחלנו לה כל טוב וכמובן שלא לחצנו עליה לגבי הבית, הניקיון, הכביסה של המגבות והמצעים....כל עוד זה רק אנחנו אז אנחנו יכולים להסתדר. עוד לא מדובר בלקוחות. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. 

אז אולי תהיה מלחמה עכשיו ואולי יותר מאוחר...ואולי נטוס מחר ואולי לא. ואולי נחזור בזמן ואולי לא. ובכל מקרה הבית שלנו כאן יעמוד לרשותה של בתי ומשפחתה למקרה שתפרוץ מלחמה....אז לפחות על זה אני פחות מודאגת. ואם הם יגורו כאן אז גם החתול לא יהיה לבד..............

יום שלישי, 27 בינואר 2026

עד החטוף האחרון

 רן גואילי חזר.

אין לנו עוד חטופים בעזה.

נשמתי עמוק, בירכתי, התרגשתי - והבנתי שדרך ארוכה עוד לפנינו.

אבל לפחות הוא חזר ואין עוד חטופים בעזה. 

יש עדיין משפחות שכולות.

יש פצועים - בגוף ובנפש.

יש עדיין מפונים.

יש חיילים ומילואימניקים שכבר לא יחזרו להיות מי שהיו.

יש מדינה בטראומה.

יש ממשלה מרושעת שחייבים להסיר מחיינו.

יש עוד הרבה עבודה לפנינו.

אבל לרגע אחד אפשר היה לבכות ולשמוח כי אין עוד חטופים בעזה. 



יום שישי, 18 באוקטובר 2024

קבלת פנים חמה

אתחיל מהסוף.

חזרנו ארצה לחיבוקים אוהבים. 

אפילו סינוואר חוסל לכבודנו. 

וחיכו לנו עם ההתקפה באיראן.... אולי כדי לוודא שהטיסה שלנו לא תשתבש. בינתיים זה עוד לא קרה.

אבל לפני כן.....

בימים האחרונים שלנו בבוסטון היה לנו הרבה מאד זמן איכות עם הנכדים ועם בני וכלתי. 

היה לנו מזל שברוב ימי הביקור שלנו השמש זרחה והשמיים היו כחולים. לפעמים היה קר מאד ולפעמים נעים עד חמים מעט, אבל לא ירד גשם. פרט ליומיים האחרונים. 

אז הספקנו לקחת אותם הרבה לפארק שליד הבית, וליהנות מצבעי השלכת המרהיבים.

יצאנו איתם למוזיאון הילדים המעולה במרכז העיר. 

אפילו היה לנו קצת זמן איכות לבד עם בני וכלתי.  ביקרנו איתם במוזיאון לאומנות (FINE ARTS) וזכינו לבקר בתערוכות נהדרות של כלי נגינה, תכשיטים, האימפרסיוניסטים האהובים עלינו כל כך ואפילו תערוכה מפתיעה של סלבדור דאלי.

באחד הימים יצאנו איתם לשייט על נהר הצ'ארלס, ממש כמו תיירים, כאשר בגדה אחת העיר בוסטון ובגדה ממול קיימברידג'. לצערי עם כל מה שמתרחש שם בשנה האחרונה, לא בא לנו להסתובב שם הפעם, וההתפעלות מהבניינים של הארווארד ו-MIT שככה. 

בנוסף הספקנו קצת לצאת רק שנינו לבד לעיר פעמיים, פעם אחת לעשות קצת שופינג, לנו ובעיקר לנכדים, ובפעם אחרת סתם  סיירנו ברגל במרכז העיר ובנמל. היה קר - בעיקר כי הרוח היתה קרה - ולא שוטטנו הרבה זמן. היה מצחיק כשחיפשנו בית קפה שאיננו סטארבאקס או דנקן דונאטס, וזכרתי שאהבנו מאד את הקפה היפני ששתינו כאן לפני כמה שנים אבל T משום מה לא הצליח למצוא אותו בגוגל מאפס. לא זכרנו את השם, ואני סמכתי על T כשאמר שאינו מוצא. 

לאחר שכבר התיישבנו בבית קפה אחר - THE WELL COFFEE HOUSE - שהיה לגמרי לא רע - היה נדמה לי שזכרתי שבית הקפה היפני היה על רחוב MILK. חיפשתי וכמובן שמצאתי אותו על המפה מטרים ספורים מהיכן שישבנו. קוראים לו קפה OGAWA - ובפעם הבאה שנהיה שם כבר אזכור. 

צ'ופר מיוחד הגיע בצורת ביקור קצר של בת דודי, בעלה ובתם הגדולה - שהיו בדרכם חזרה לאורגון לאחר טיול במיין עם חברים קרובים. כיון שהם  טסו משדה התעופה של בוסטון וידעו שאנחנו שם, קבענו איתם שניפגש בשעות הספורות שנותרו להם עד הטיסה. החברים שלהם הסיעו אותם לבית של בני, כמובן ש- T הכין סעודה למופת, וההנאה היתה מושלמת. הנכדים מייד נקשרו אליהם ושיחקו איתם ושבו את ליבם.


סעודה לתפארת לכבוד ביקורם של בת דודי, בעלה והבת הגדולה

קיקה אוהבת להעיף עלי שלכת

הספקנו לצאת איתם לפארק הסמוך לבית ביום השמש האחרון - אחריו היו ימי גשם

השלכת בתפארתה. בעוד כשבוע העץ הזה כבר יהיה עירום לגמרי מעלים

בעת הליכת הבוקר T הצליח לתפוס במצלמה גם את החותרים וגם שיירת אווזים שחצתה את דרכם

עוד חוויה מיוחדת במינה היתה לנו כאשר ליווינו את בני בערב יום כיפור לבית הכנסת הרפורמי בו הוא מנגן בשבתות ובחגים. 
התנהלו שתי תפילות "כל נדרי" במקביל, האחת לקהל הרחב והשנייה - זו שבני ניגן בה - לצעירים בני 20-30. 
נדמה לי שכבר הזכרתי באחד הביקורים הקודמים את בית הכנסת הזה. הוא מאד מגוון באוכלוסיה שלו, מאד INCLUSIVE כמו שהאמריקאים אומרים, ומאד מאד רפורמי. ויש בו קהילה די קבועה ומגובשת של יהודים (חלק גיורים, חלקם יהודים מלידה) שמגיעים קבוע ומשתתפים בתפילות ופעילויות, שולחים שם את הילדים שלהם לגן ובית ספר וקיטנה, יודעים בעל פה את הניגונים ומשתתפים בשירה....אווירה מקסימה. 
התפילה מזכירה קצת כנסיות של שחורים, עם דרשה והרבה דיבורים באנגלית שמנגישים את החג או את פרשת השבוע, בנוסף לקריאת התפילה עצמה בעברית, בדרך כלל לא במלואה. 
בערב יום כיפור המקום היה מלא כמעט לגמרי, והרב היה נעים ולעיתים גם מאד מרגש. הוא התייחס כמובן לאירועי השנה האחרונה, למלחמה, לחטופים, לגילויי האנטישמיות...אבל עם הרבה מאד תקווה וסובלנות ועידוד והרגעה...כנראה מה שהקהילה היתה זקוקה לו. 

לבסוף הגיע הזמן לחזור הביתה, והפעם הכנו את הילדים כבר כמה ימים מראש, בכל יום הזכרנו שאין ברירה - סבא וסבתא עוד מעט עוזבים. אז הם לקחו את זה טוב יותר מאשר בפעם הקודמת, והבינו, ולמרות שביקשו (STAY HERE FOREVER) הם קיבלנו את המציאות כפי שהיא. 
כשהסעת ה-UBER כבר היתה בדרך, הם יצאו איתנו כולם לחכות לו.

כדי להקליל את מצב הרוח העצוב - עשינו פוזות מצחיקות בזמן שחיכינו להסעה לשדה התעופה

נהג ה-UBER היה מהגר מאוגנדה, שלא הצליח להרגע מהעובדה שאנחנו חוזרים לישראל בזמן הזה. לשווא הוא ניסה לשכנע אותנו שנישאר בארה"ב עד תום המלחמה. הוא ממש דאג לנו. זה היה נוגע ללב. 
לו עצמו יש משפחה באוגנדה, אבל לטענתו הוא לא מוכן שהילדים יצטרפו אליו עד שיהיו בוגרים, כי הוא חושש מהחינוך שהם יקבלו בארה"ב, ומעדיף שיספגו את המורשת האוגנדית בילדותם ואת החינוך המקובל שם, ורק בסוף שנות העשר'ה לחייהם הוא יביא אותם. היה מעניין. 

טיסת הלילה באל על היתה מצוינת, ושוב עמדנו על ההבדל הקיצוני בין הטיסות למזרח (כמו תאילנד) עם אל על לבין הטיסות לארה"ב. כאילו מדובר בשתי חברות שונות. מכל הבחינות. בעיקר השירות והיחס של הצוות. מוזר. 

נכנסנו לישראל דרך אשקלון, טסנו עד לים המלח, הסתובבנו וטסנו מעל לכל יהודה ושומרון ורק אז פנינו בחזרה מערבה לנתב"ג. גם בטיסה עצמו מעל לאירופה טסנו במסלול שונה לגמרי מהרגיל. ייתכן שאלה אמצעי ביטחון שהחברה נוקטת. 

כשהגענו הביתה מייד התקלחנו ונסענו לבקר במוסד השיקום אצל אבא שלי.
הוא כל כך שמח והתרגש שהגענו. היינו מאד מאד חסרים לו. והוא נראה כל כך הרבה יותר טוב ממה שזכרנו כשעזבנו. המקום הזה עושה לו טוב. הדרך עוד ארוכה לשיקום מלא - בעיקר כרגע עדיין משום מה הרגליים לא נענות לו. הוא נגמל מהחמצן, נגמל מהזונדה, אוכל את הכל בצורה של דייסה ומקבל תרגילי בליעה. הוא מקבל הרבה פיסיותרפיה ואנחנו מקווים שגם השימוש ברגליים יחזור בסופו של דבר. 
בימים הקרובים נתחיל לארגן את החדר למטפל, בהנחה שיתקבל האישור (שהגשנו כבר לפני כעשרה ימים) ובשלב כלשהו ישחררו אותו מהשיקום. בנוסף הגיע הזמן גם להחליף להם את המיטה....ואולי הפעם נקנה להם מיטה מתכווננת, כדי שיהיה יותר קל לקום ולשכב. 
עוד אבא ביקש שיתקינו מעקה בשירותים...בקיצור יש לנו מטלות. 

בעייה שאני לא יודעת איך להתגבר עליה עם אמא שלי: היא מסרבת לבוא אלינו, אל אחי, אל בתי - כשהיא לא בשיקום אצל אבא היא מתעקשת להיות לבד בבית. היא מבטיחה לנו שהיא אוכל כמו שצריך - בלי תיאבון אבל יודעת שחייבת - אבל אני דואגת לה. רק חסר שגם היא פתאום לא תרגיש טוב. אני עוד מתלבטת מה לעשות עם זה. 

בערב חג סוכות היינו מוזמנים אל בתי והמשפחה. היא וחתני הכינו ארוחה נהדרת והזמינו גם את אמא של חתני. הנכדים קיבלו אותנו בכל כך הרבה חיבוקים ונשיקות, שהיה ממש מרגש וכיף. הבאנו להם כמובן הרבה מתנות, ושרי הגדילה לעשות ועשתה לנו תצוגת אופנה של כל הבגדים שהבאנו לה. קניתי לה גם שרשרת שמאד מזכירה את השרשראות שלי.....בקיצור היא היתה בעננים. 

הערב הם באים לכאן, ונראה אם מי מהם גם יישאר לישון. כאמור - אמא סירבה שאביא אותה. ובינתיים לא התחלתי לריב איתה על זה. אני מבינה את המצוקה שלה ואת אזור הנוחות שלה להיות לבד.........אבל אני דואגת. 

ידיעה רודפת ידיעה ונפגעים לנו חיילים ואזרחים לצד ההצלחות הצבאיות. ראיתי שבשרביט החם שואלים את דעתנו על המלחמה. הלוואי והייתי יודעת מה לומר. ברור לי שהדרג המדיני פועל ללא אסטרטגיה, לפחות לא כזאת שמשרתת את המדינה ואזרחיה, בהחלט יש להם אג'נדה לגבי עצמם. ברור לי שהם לא משכילים למנף את ההצלחות המדהימות של צה"ל והמוסד והשב"כ. לא יודעת מה יהיה. 
אז נקווה לטוב? נקווה לטוב. 

יום שבת, 18 במאי 2024

יום הולדת ל-T ומשמעות החיים

יום רודף יום והחדשות אינן טובות.

אני לא יודעת מה קיויתי לשמוע כאשר ראיתי הודעה שתהיה הודעה חריגה של דובר צה"ל בששי אחר הצהריים....אבל מעבר להקלה הגדולה שאולי קיבלו שלוש המשפחות שהתבשרו שגופות יקיריהן חולצו מעזה - מגיע הכאב הגדול, לפחות על שניים מהם, שלא ידענו שהם נרצחים. מי יודע כמה עוד כאלה יש? 

ואגב - עוד מישהו שומע מכל מיני כיוונים, רציניים ולא רציניים, שהקיסר שלנו סובל מסרטן הלבלב? 

הערב כמובן שנסע להפגין. 

ובמעבר חד....

ארוחת יום ההולדת של T בששי בערב היתה באמת באמת נהדרת.

היינו בסך הכל תשעה, מה שנקרא The usual suspects....הורי ומשפחתה של בתי ואנחנו.

וזה כל מה ומי שהיינו צריכים.

T הכין כל מיני דברים שהוא אוהב, שלאו דווקא קשורים זה לזה : היה צלי בקר עם תפוחי אדמה ובטטה, שהתבשל כתשע שעות על הגאז, כמו שאני אוהבת.

היה פילה דג בתנור - גם מוסר ים וגם סלמון (גם כי לא היה מספיק מוסר ים בחנות, וגם כי היה מבצע מטורף על הסלמון, ושניהם היו ממש טריים ויפים).

T גם הכין רוטב לדגים, עם שרימפס. 

היה אורז וסלט ירקות וחומוס טרי ש-T הכין באותו הבוקר.

היה פלאפל שהוא הכין בעצמו וגם גיוזה, משני סוגים, שברגע האחרון הוא החליט לטגן במקום לאדות, והגיש עם שלושה רטבים (מיונז חריף, צ'ילי מתוק וסויה). 

היתה שעועית ירוקה ברוטב. 

והיו עוגות השמרים שאפיתי ליום העצמאות ומייד הקפאתי חצי מהן, שעדיין היו נהדרות.

וכמובן עוגת שוקולד (חלב) - לנכדים - שכוווולם נהנו ממנה. ושעליה גם שמנו את הנרות. 


היה טעים והיה שמח, ובאמת במצב הרוח הכללי ואישי שכל אחד מאיתנו שרוי בו בימים אלה, זו היתה חגיגה לגמרי נחוצה ולגמרי במקום. 

הנכדים תכננו להישאר לישון אבל בזה אחר זה החליטו לוותר - לאכזבתי הרבה - ושרי הכריזה שהיא רוצה להתקלח אצלנו אבל לא להישאר לישון "כי אני רוצה להיות עם אמא ואבא". מתוקונת. היא מאד מאד אוהבת להתקלח אצלנו. 

כשהיתה בחדר האמבטיה היא התחילה לעבור אחד אחד על כל מה שהיא ראתה שם, ובזה אחר זה גילתה את כל "סודותינו". "מה זה, סבתא?" שאלה על הספריי לכיסוי שורשי השיער ("סבתא לא רוצה שיער שיבה של סבתות" אמרה לה בתי), על המכונה להסרת שיער פנים ("גם אמא מסירה שיער מבית השחי, שרי, נכון?" אמרה לה בתי, ועניתי שכן, אבל סבתות כבר צריכות גם להסיר מהפנים). "למה יש לכם משחת תינוקות?" היא המשיכה (כי אנחנו מורחים בבית השחי ובעוד מקומות לפני הספורט)....

כשהיא עברה לחדר הארונות ורצתה לעבור על כל התכשיטים T עצר אותה. מספיק. 

ואז היא ביקשה ממני להישאר שם ולא לחזור איתה למקלחת "כדי שלא תראי את הגוף הפרטי שלי". מתוקה כזאת. לא משנה שבבית שלהם ישבתי איתה בזמן שהיתה באמבטיה. פתאום לא בא לה שאהיה שם. ברור שיצאתי.

המשפחה הזאת, הנכדים האלה, העובדה שהורי עדיין איתנו ויכולים להגיע לארוחת ששי...העובדה שלמרות כל מה שעבר עם הבריאות שלו, T חוגג 67 ובתקווה לעוד הרבה ימי הולדת בהמשך. כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהמשמעות שיש לחיינו. בלעדיה לא יודעת מה היינו עושים. 

אני קוראת עכשיו את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל וברור שמאד מושפעת ממנו.

תמיד ידעתי כמובן כמה חשוב לי למצוא את נקודות האור בחיים, להתמקד בטוב כמה שאפשר, לעשות עבור אחרים, בכל פעם קצת, בכל פעם אדם אחד, כדי שהאדוות יתפשטו וישפיעו על הכלל.... אבל בעת האחרונה זה קשה לי יותר. והספר הזה עושה לי קצת "איפוס", סוג של RESET....מחזיר אותי לעצמי.

הרי בכל קנה מידה חיי טובים פי אלף, פי מיליון, יותר מאשר החיים במחנות ההשמדה בהם חי פרנקל במשך שלוש שנים....


יום חמישי, 11 באפריל 2024

השבוע שהיה וגם ספרים וסדרות ומיינקוני המתוק

חלף עוד שבוע עם החדשות שלו והמתחים שלו וההמנעות המכוונת מלקוות ולצפות שסוף סוף יוסכם על מתווה ההחזרת חטופים.....

זה היה שבוע טיפוסי אביבי - עם קרירות ואף גשם אבל כבר לא חורף אמיתי. 

גם השבוע הצלחתי להיפגש עם חברות - גם עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה'.

המפגש עם 'שושנה' היה מעניין, כי היא טוענת שיש לה קשר ישיר עם היקום והיא יודעת מה יהיה ומה לא יהיה. גם בדברים אישיים, רפואיים, וגם בהקשר של אירועים רחבים יותר - כמו האיום האיראני, למשל. 

אני התוודעתי לצד הזה שלה כבר כשחידשנו קשר לראשונה לפני כמה שנים, ומעולם לא התייחסתי לזה לגמרי ברצינות, אבל עכשיו מסקרן אותי לדעת - לאחר שהדברים אכן יקרו - עד כמה היא באמת "מחוברת" ויודעת, ועד כמה זה הכל מהרהורי ליבה. 

אגב, היא מאד אופטימית. 

זה לא באמת משנה מבחינת ההתנהגות שלי, כמובן. 

אני ממשיכה בחיי ובתכניותיי, כאשר אני מודעת כל העת שבסוף דברים יקרו כפי שיקרו והם עלולים לשבש לגמרי את חיי ואת תכניותיי. ואני פחות או יותר חיה עם זה בשלום.

כך למשל אנחנו אמורים לטוס לטיול בר המצווה של חכמוד בשבוע הבא, ואני ממשיכה בהיערכות ובהכנות לנסיעה כאילו היא תקרה, כאשר בו בזמן ברור לי גם שייתכן שהיא לא תקרה. 

אי אפשר כל הזמן לחיות מתוך שיקולי "אם יקרה....".

למשל, בארוחת הששי שבה התארחו כאן גם אחי ומשפחתו, הבנו שגם הם וגם אנחנו מתוכננים לטוס לחו"ל באותו היום בדיוק. אנחנו נוסעים ליותר זמן מאשר הם, אבל עדיין - יהיו כמה ימים שבהם לא הם ולא אנחנו נהיה כאן. אז גיסתי מייד חשבה על כך שלא נהיה זמינים להורי למקרה ש....

וזה נכון. אנחנו לא נוהגים לתאם אלה עם אלה - אחי ואני - את הנסיעות שלנו. וכן, יש מצב שיקרה משהו ואף אחד מאיתנו לא יהיה כאן. 

אז דבר ראשון הם בדיור מוגן וממילא כל דבר שקורה מטופל מיידית ובראש ובראשונה על ידי הצוות, ועכשיו שאבא גם קיבל אשפוז ביתי - אז יש את התוספת של הרופא והאח של האשפוז הביתי. בכל מקרה - במקרה חירום - אלה אנשי הדיור המוגן שמזעיקים אמבולנס. אותנו מיידעים אחר כך. וכן, ייתכן שיהיה משהו ולא נהיה. אין לי מה לעשות עם זה. מה שיהיה יהיה, ובמקרה הכי גרוע - נתמודד ככל יכולתנו. בכל מקרה הם בידיים מאד טובות. 

סיימתי את הספר "חצי חלון חצי מראה" ובסך הכל היה טוב. מה שכן - אני לא מצליחה להחליט מה לקרוא עכשיו. אשמח להמלצות, בין אם זו פרוזה עברית מקורית, או מד"ב משובח או מותחן מוצלח (ולא אפל מדי, אני נרתעת כשאני קוראת את המלים "מותחן פסיכולוגי" ) או אפילו "ספר מטוסים" אבל לא זבל, ובבקשה לא כזה שבו היא מתאהבת במי שעושה לה רע....או ספר שמתברר כזבל ארוטי (סטייל "הנער וסרט המשי הכחול" או "50 גוונים של אפור"). כן, אני יודעת שיש לי הרבה דרישות. אני אגב אוהבת סרטים שיש בהם אלמנט של כוחות על (לא סטייל "מארוול") או קסם או הלא נודע, אבל שוב: לא זבל. 

אני מדפדפת בהמלצות גם בקינדל וגם ב"עברית"...וטרם הצלחתי להתביית על משהו. הורדתי "טעימה" של the visible world מאת Mark Slouka ו...לא ממש התרומם. 

בינתיים, לא ייאמן, אני ממשיכה כל פעם קצת עם "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. אני איכשהו כנראה כל הזמן מחכה להבין את הפואנטה.........מחכה להגיע לרגע שבו אומר לעצמי "אהההה, הבנתי". בינתיים זה לא קורה. 

בכל מקרה יש גם סדרות, תודה לאל, ומידי פעם אני צופה בפרק כזה או אחר בסידרה כזו או אחרת. גם בזה הטעם שלי די מגוון. אגב התחלתי פרק ראשון של "ברלין בלוז" וזה לא ממש תפס אותי. לא יודעת אם אתן לזה צ'אנס. מצד שני ראיתי פרק ראשון של "הַטַּבָּח" עם גורי אלפי וגל תורן וגם רותם סלע - שנדמה לי שכבר יצא לי לומר כאן כמה היא שחקנית מצוינת ולעומת זאת לא סובלת אותה כמנחה - ואהבתי בינתיים ממש. 

טוב, מתחילה להיות רעבה אז יאללה, לחמם ארוחת צהריים - ולתת קודם כל למיינקוני, כמובן, שתמיד נכנס למטבח יחד איתנו ומזכיר לנו שהוא אוכל תמיד כשאנחנו אוכלים (אנחנו קוראים לזה "מיינקוני FIRST" 😂).



בתקווה להמשך יום שקט ולסוף שבוע שקט. אבל בלי הרבה תקווה באמת. 


יום שישי, 5 באפריל 2024

רגעים של שיגרה טובה בתקופה של שיגרע

הגעגועים לל' המתוקה מפתיעים בעוצמתם.

המבט מחפש אותה אוטומטית בכל הפינות הרגילות בהן נהגה לשבת כאשר הצטרפה אלינו בכל פעילות, בין אם בסלון, במקלחת או בחדר השינה. 

אין לי מושג אם גם מיינקוני מרגיש בחסרונה - או אולי רווח לו שאף אחד לא נוהם עליו כשהוא מעז להתקרב, להתעניין, לרחרח או לנסות לשחק.

בינתיים הוא ממלא את תפקידו כחתול אוהב וחמוד שמתפנק ומנחם אותנו מאד. 

גם השבוע הצלחתי להיפגש עם חברות וחברים (עם 'אורה' ועם 'מחברת' וגם עם 'שותפנו' ו'שריתה') אבל את הנכדים לא ראינו בשני, כי שרי הוזמנה למסיבת יום הולדת והיא ובתי לא היו בבית. נשמותק היה בטניס וחכמוד היה עסוק. 

אבל הם יגיעו לארוחת ששי, וגם הורי יגיעו, וזה משמח אותי. הדברים הקטנים האלה עושים לי טוב.

אפילו דברים ממש קטנטנים, כמו ניצן חדש בעציץ שלי....


ושיחות הוידאו עם בני וכלתי, כשהם מספרים על ההברקות האחרונות של סביבוני וקיקה. 

כי כל השאר כל כך רע. כל כך רע שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב רע. 

ו-T כבר מדבר על התקפת טילים איראניים במהלך הסופ"ש. פשוט נפלא. 

סיימתי לקרוא את "קצוות שרופים" ובסך הכל נהניתי ממנו מאד. ספר פשוט וקטן ולא יומרני. בדיוק מה שהתאים לי.

אני כבר באמצע עוד ספר - "חצי חלון חצי מראה" מאת מוני אנדר. הספר יצא מזמן (בשנת 2016) אבל הוא צץ לי באפליקציה "עברית" והסתקרנתי. הוא בעצם אוסף של סיפורים, די קצרצרים, שבכל אחד מהם מקבלים הצצה לסיפור אישי של דמות אחרת מתוך העולם החרדי. לא רע. 

אחרי ש-T חטף את אחד מהתקפי הכאב שלו באמצע העבודה אצל הלקוח ביום רביעי, הצלחתי לשכנע אותו שלא ייסע לשם בחמישי, כי ממילא הוא צריך להתחיל לצמצם את נוכחותו בעסק. יש הרבה היבטים של העבודה שהלקוח פשוט לא הפנים, וכל עוד T נמצא שם לסתום חורים ולכבות שריפות, יש לי הרגשה שהוא פשוט לא ילמד. בסוף 'שותפנו' נסע במקום T - וזה דווקא היה טוב, כי הוא לא בקטע של המטבח אבל הוא כן סייע וגם העיר על נושאי שירות והגשה...

הוחלט שבשבוע הבא - שהוא השבוע האחרון שבו T יהיה עד אחרי פסח (כי אנחנו אמורים - אם ירצה היקום ולא יפריעו כל אוייבינו - לנסוע עם בתי ומשפחתה לטיול בר מצווה של חכמוד) - הוא לא ייכנס למטבח בכלל אבל יהיה בחוץ עם הלקוח ועובדי השירות וההגשה, ויוודא שיש להם נהלי עבודה ברורים ומסודרים. זה לא שהוא לא לימד אותם כבר מההתחלה איך עושים את זה, אבל הוא לא היה איתם בזמן ההגשה כדי להשגיח, והתברר שהם לא יישמו שום דבר ממה שהוא אמר. 

הלקוח הזה, מתברר, פשוט לא יודע דבר וחצי דבר על ניהול מסעדה או על ניהול עסק בכלל. נראה איך הוא יסתדר לאחר שהליווי הצמוד של T ושל שותפנו יסתיים. ואולי בסוף הוא יחליט להעסיק אותם באופן קבוע, לייעוץ וליווי שוטף. ברור שהם לא יסעו לשם כל יום כמו שעכשיו, אבל בדומה לחלק מהלקוחות האחרים, הם יוכלו להיות שם לעזר במקרה הצורך, להדריך, לייעץ, לפתור בעיות ולענות על שאלות. נראה איך זה יתפתח.

בכל מקרה T הרגיש ביום חמישי כמו ביום חופש. זה היה ממש מצחיק, וגם נחמד. 

אז עכשיו מבשלים לארוחת ששי, והתרנגולות והברווזים של השכן מקיימים את שיגרת הקרקורים הכפרית שלהם, שכל כך התרגלנו אליה, ובינתיים לא העירה אותנו אזעקה הלילה ונקווה לטוב גם בהמשך. 


יום שבת, 17 בפברואר 2024

השבועיים שעברו עלי

מזמן לא תיעדתי לעצמי את היום יום שלי. 

כנראה שהימים שלי די מלאים, ואיכשהו נראה שכתיבת הפוסטים למדור השרביט החם בשבועיים האחרונים לקחה ממני זמן פנוי. 

אתחיל מהסוף - ששוב נתפס לי הגב התחתון. הפעם באורח ממש קשה. 

זה קרה בחמישי על הבוקר - ללא סיבה נראית לעין ובאופן ממש פתאומי, עד כדי שעצר את נשימתי וגם לי לבחילה ואפילו הקאתי קצת באותו הרגע. 

אני יודעת שבמקרים האלה לא טוב לשכב אלא עדיף דווקא ללכת ולהיות פעילה, ולכן המשכתי בפעילות הגופנית שלי - אבל עם חגורה .


אני גם מחממת את האזור כל הזמן - בין עם בכרית כוסמת שמחממת במיקרו ובין עם בקבוק מים חמים ללילה. זה מאד עוזר. 

גם מורחת משחת ארניקה.

ומחכה. אני רואה שכל יום חל שיפור קל, אז מקווה לטוב. 

אצל אבא דווקא המצב לא משהו - אבל לפחות כבר יש אבחנה ברורה לגבי מה הבעייה.

לאחר שהזריקה ההומיאופתית לא עזרה ואף אחד ממשככי הכאבים (שהלכו והתחזקו) לא השפיעו, הוא נשלח למיון אורתופדי ועבר רנטגן וגם -CT והתברר שגם יש לו שבר דחיסה נוסף (לפני שנתיים אובחן עם שבר ב-L2, עכשיו גם L3), וגם ספונדילוליסטזיס, הפרעה שבה חוליה אחת זזה ממקומה קדימה או אחורה ביחס לחוליה הסמוכה. צרה צרורה. 

אבא לא סובל מאוסתיאופירוזיס (בניגוד לאמא, שמקבלת טיפול תרופתי) אבל מצב עמוד השידרה שלו פשוט על הפנים. ואני מניחה שההקרנות שהוא עבר לטיפול בסרטן הערמונית בשנה שעבר לא עזרו לעניין. 

כיון שאף אחד לא מתכוון לנתח אותו בשלב הזה, בגיל הזה, במצב הלב הזה....צריך לעזור לו עם משככי כאבים, פעילות גופנית מתונה ופיסיותרפיה. בינתיים משככי הכאבים שנתנו לו עד כה כאמור לא עזרו, הוא מכריח את עצמו להתהלך בבית עם ההליכון שהבאנו לו מ"יד שרה" אבל סובל מאד. הזמן היחיד שהוא לא בכאבים הוא בשכיבה. 

ברביעי הוא קיבל עוד זריקה - הפעם הגיע אליו רופא מומחה שעובד במרפאת כאב (שבתי מכירה מהלימודים שלה) וכן הזריק לו דיפרוספן  , לאחר שעבר על כל רשימת התרופות שהוא לוקח וגם התייעץ טלפונית עם האופטלמולוג שלו (כי בנוסף לכל הצרות הוא גם סובל מגלאוקומה), ואישר שמותר. נראה היה על פניו שגם הזריקה הזאת לא הועילה, אבל דווקא הבוקר הוא דיווח בזהירות על שיפור קל אז נחכה ונראה. 

בזכות אשפוז הבית שאושר לו מ"מכבי", ישלחו לו פיסיותרפיסט הביתה. נקווה לטוב. 

אגב אנקדוטה קטנה: לאבא התחיל האירוע של כאב הגב הנוכחי ביום שהוא נסע לצילום חזה בגלל השיעול שלו (שאז אובחן הברונכיט והוא קיבל אנטיביוטיקה). כל הזמן הזה שאלתי אותו ואת אמא אם קרה משהו בנסיעה למכון הרנטגן או במכון עצמו או בזמן הצילום - זה היה ברור שקרה משהו שגרם לזה. וכל הזמן הזה הם לא ענו, החליפו נושא, הרגשתי שהם מסבנים אותי. עכשיו יצא המרצע מן השק: במכתב השחרור מבית החולים, הרופאה כתבה ש"החולה דיווח שבזמן נסיעה באוטובוס היו כמה קפיצות" והוא נחבל. 

כן. בזמן נסיעה באוטובוס. לי הם לא נתנו להסיע אותם לצילום החזה. הם נתנו לי להבין שהם לקחו מונית. כן, התחלפנו. הם ה"ילדים" שמשקרים ל"אמא" שזו אני. לא הבנת עדיין שבמצבך אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך להתקמצן על מונית ולהטלטל באוטובוס????????? !!!!!!!

בשבוע שעבר T ו'שותפנו' קיימו כאן יום צילומים עבור מסעדה של לקוח חדש. T הכין את כל המנות שבתפריט והביאו צלם מקצועי כדי לצלם אותן ולהעלות אותן לאתר של המסעדה (וכמובן גם לאתרים של "10 ביס", "וולט", וכדומה. 

קרה משהו מצחיק כאשר T התחיל להקים אתר אינטרנט עבור המסעדה - ברגע שהוא הקים את דף הנחיתה הראשון עם הצילומים של המנות, התחילו פניות מכל הארץ מאנשים שרוצים לבוא / להזמין טייק אוויי 😂! זה היה עד כדי כך מגרה. אבל המסעדה עוד לא נפתחה! 

משהו הרבה פחות מצחיק קורה עם אתר האינטרנט ש-T הקים עבור איש המדרסים שלי. 

יש המון (אבל המון!) כניסות לאתר (גם דרך הקישור בתשלום אבל גם דרך החיפוש האורגני של גוגל) אבל איש המדרסים לא קיבל אף טלפון או פנייה דרך האתר. מה שאומר - שמה שהוא החליט לשים באתר לא מדבר אל האנשים שחיפשו את האתר. 

למה אני מתכוונת?

כבר מהתחלת עבודת ההתנדבות של T עם הבחור, הוא העיר לו על כך שהאתר כולו מכוון לספורטאים. כל מי ש"נוחת" באתר רואה בעיקר ספורטאים וטיילים... כאשר בעצם 90% ממי שמחפש מדרסים הם קשישים, אנשים אחרי ניתוחים, סכרתיים וכדומה. 

גם במכון הקודם, שבו הוא עבד כשכיר, זו היתה המאסה הגדולה של הלקוחות שלו. ולא ספורטאים וטיילים. 

אבל הנה בדיוק דוגמא לאיך שאנשים חיים בפער הזה שבין מה שמסתובב להם בראש, מה שהם רוצים שיהיה לבין המציאות שתכל'ס יש. לא עזר כמה ש-T התנגד, הוא התעקש - והנה התוצאה. אפס פניות מהאתר. 

ובינתיים הוא מפסיק כסף ולא מגדיל את היקף הלקוחות. ובניגוד למכון הקודם, המכון הפרטי החדש שלו לא נמצא על רחוב סואן עם תנועה של אנשים שעשויים להיכנס מהרחוב או לעבור לידו בנסיעה עם הרכב. צריך להגיע אליו במיוחד. חבל.

T ידבר איתו שוב וינסה לשכנע אותו בכל זאת לשנות את המהות של האתר. 

בנוסף הוא גם החליט שלא בא לו לעבוד עם קופות החולים, שזו לדעתי טעות גדולה. הרבה לקוחות שמגיעים עם הפניה מקופת חולים בסוף קונים את המדרס "המשובח" באופן פרטי ולא את הזבל שמאשרים דרך הקופה. מילא. T מכיר כבר את העבודה עם לקוחות ויודע שכאשר מתקבע להם משהו בראש קשה מאד מאד להזיז אותם מזה. אבל לא חבל על כל ההשקעה? 

אני ממשיכה בשיעורי היוגה הפרטיים בינתיים, אבל ברור לי שלא אמשיך עם זה לאורך זמן. בתום הסידרה ששילמתי עליה מראש אצטרך להחליט אם להצטרף לקבוצה (שכרגע אין קבוצת בוקר) או לעזוב את זה. אני ממש (אבל ממש!) לא אוהבת חוגים אחר הצהריים/ערב. לא יודעת למה. פשוט לא. 

במקביל לגב שעושה לי בעיות, גם הכתף לא מתנהגת יפה, וכל כך נמאס לי שביקשתי מהאורתופד לשלוח אותי לאולטרסאונד - ואם כבר אז לשתי הכתפיים (כי בעבר גם הימנית נדלקה מידי פעם). אחר כך נראה מה עושים עם זה. קיבלתי תור לאפריל. כמובן. 

אז חתני והנכדים הגדולים נסעו לשבוע לקלאב מד סקי בצרפת, והם נהנו שם מאד,  ו-T ואני פינקנו ככל האפשר את בתי ואת שרי. בראשון ביקרנו אצלן אחר הצהריים, ברביעי עשיתי יום כיף בבוקר עם בתי לבד - וזה היה זמן איכות אמיתי. דיברנו על הרבה דברים שרציתי לדבר איתה כבר זמן רב, היה ממש ממש טוב. וכמובן שכרגיל גם פינקתי אותה בקצת שופינג. 

בסוף השבוע הקודם הן באו לישון אצלנו ששי שבת, וגם זה היה זמן איכות אמיתי. היה כיף עם שרי ובשבת בצהריים היא ממש לא רצתה לעזוב אותנו. וזאת למרות שהן הלכו לסרט....ובכל זאת היה לה קשה להיפרד. מתוקונת.

אז בששי בבוקר, למרות כאב הגב, קפצנו לבקר אצל הורי. 

זה היה סתם ביקור אבל טוב שהגענו אליהם. דבר ראשון הראנו לאבא איך להשתמש בחגורת הגב (הוא בכלל לא הידק אותה כמו שצריך ולכן לא הביאה לו תועלת). בנוסף, עזרנו לאמא למלא טופס עבור Social Security האמריקאי שנשלח עבורה לשגרירות ארה"ב בירושלים. התברר שהם הפסיקו לשלם לה את דמי "הביטוח הלאומי" האמריקאי כי "לא היתה להם הוכחה שהיא עדיין בחיים". סליחה? 

כן, אז מה שקרה הוא שהתקשרו אליהם מארה"ב מ-Social Security ואבא שלי החליט שזה טלפון תרמית (כלומר SCAM), והתעלם מהבקשה שלהם לספק פרטים מזהים שיוכיחו שאמא שלי עדיין בחיים (כנראה עושים את זה מתי שהוא אחרי גיל תשעים). כיון שכך, הפסיקו להעביר כסף כל חודש. ואז הורי התעוררו, פנו ל-Social Security שהפנו אותם לשגרירות ...בהתחלה היה מדובר על הגעה פיסית לשגרירות בירושלים לצורך ראיון "הוכחה שאני בחיים". אחר כך זה עבר להיות שיחת טלפון (אפילו לא ZOOM), ובסוף זה הסתכם במילוי טופס ושליחתו בדואר. מוזרים האמריקאים האלה. 

בערב בששי הגיעו בתי ומשפחתה (הפעם בהרכב מלא) - היה לי קשה בגלל כאב הגב אבל היה כיף להיות ביחד, הם עזרו קצת ו-T לקח על עצמו יותר עבודה מהרגיל (כלומר גם שטיפת כלים). 

בהתחלה היה נראה שגם חכמוד יישאר לישון אבל התחרט ברגע האחרון, ורק נשמותק נשאר. 

הבוקר T הכין לו ערימה של קרפים, שיחקנו "טיסה 501" ואחר כך "רביעיות בעלי חיים" ובסוף עד שחתני הגיע לאסוף אותו שיחקנו "טריוויה" נחמד שמצאתי און ליין שמתאים לגילאי חטיבת הביניים (הוא עדיין לא אבל....גאון קטן). היה כיף.

הגשם מנע בעדי לצאת הבוקר להליכה, מקווה שיתבהר בהמשך כי הגב שלי זקוק לזה מאד וחדר הכושר סגור בשבת. 

T החליט שהוא כן יוצא באחת ההפוגות, וכמובן שאחרי שניים וחצי קילומטר תפס אותו מבול, ולמרות שמייד הסתובב וחזר הביתה הספיק להירטב עד לשד עצמותיו. מילא. לא נורא. אם וכאשר יתבהר הוא ייצא שוב. 

כדי שיהיה לנו משהו שמח לצפות לו, הזמנו את כרטיסי הטיסה לביקורנו הבא אצל בני, ביוני. באמצע הביקור אנחנו מתכננים ביקור אצל בת דודי באורגון ואיתם יחד נטייל במדינה היפהפיה הזאת. אז למקרה ששום דבר לא ישבש את תכניותנו ואכן נצליח לנסוע וליהנות - אכן יש למה לצפות. 

"המצב" הולך מדחי אל דחי ולא בא לי להתייחס אליו בכלל. היה לי בוקר אחד של שמחה (מהולה בעצב) והתרגשות - כמו כולם - כאשר הודיעו על חילוצם של לואיס ופרננדו מהשבי העזתי אבל לצערי זה ממש לא מספיק. ממש לא. 

כתמיד - בתקווה לימים טובים יותר. 

יום רביעי, 6 בדצמבר 2023

לכתוב אבל בלי חשק

עדיין אין באמת חשק לכתוב. ובכל זאת. 

בכל פעם מחדש יש משהו שמישהו אומר או עושה שמעלה לי את רמות הזעם לגבהים בלתי אפשריים.

הבוקר זה היה התשובות ההזויות של ראשי אוניברסיטאות יוקרה בארה"ב בעת שימוע שנערך להם בקונגרס האמריקאי לגבי אנטישמיות בקמפוסים שלהם. 

שלשום זה היה ביבי עם "אלה החיים" שלו. 

וזה כאשר אני כמעט לא שומעת או קוראת חדשות. בכל זאת זה חודר את מסך ההתחמקויות והסחות הדעת שלי. 

נשמותק היה עדיין חולה בתחילת השבוע, אבל זה אכן היה רק ויראלי ולא היה צורך באנטיביוטיקה. דווקא חכמוד, שנדמה היה שנדבק גם הוא, התאושש ממש מהר. 

מתוכננת אצלנו ארוחת ששי והדלקת נר שני של חנוכה, כולל המשפחה של אחי. הגב של אבא עדיין מאד כאוב, כל תזוזה כואבת. בעת מנוחה שום דבר לא כואב, ואני תוהה אם יש מה לבדוק או לעשות בנידון. הכדורים, מסתבר, לא מאד עוזרים. 

נקבע מועד לבר המצווה של חכמוד - עלייה לתורה ואחר כך ארוחה איפה שהוא - T עוזר להם לחפש ולארגן. ולממן, כמובן. 

T היה בביקורת אצל הפרופסור, בעקבות תוצאות ה-CT המעודדות - אבל אין כיוון חדש לפתרון בעיית התקפי הכאב. הפרופסור דיווח שהוא התייעץ עם כמה וכמה מומחים, וגם שוחח ארוכות עם פרופסור-על (לאחר ביקורו של T אצלו לפני כמה חודשים) וכולם אובדי עצות. לפחות, הוא טוען, לא נראה שזה מצב מסוכן. 

הוא שמח לראות את T ואמר לו שהוא נראה ממש טוב, וגם שמח לשמוע שהטיפולים המשלימים עוזרים בצמצום התופעות האחרות מהן הוא סובל. 

עם כל המלחמה ומצב הרוח לא נראה לי שסיפרתי כאן שבחודשיים האחרונים ירדתי את הקילוגרמים המיותרים במשקל שלי. יש שיציעו שזה בגלל "המצב" אבל לי נשמע הגיוני יותר שמאז שהחום הגדול שכך, חזרנו להליכות הערב שלנו, בנוסף לאימון הבוקר, ושריפת הקלוריות הנוספת הזאת היא שעושה את ההבדל. 

הספר שאני קוראת הוא ממש נחמד (בז'אנר "ספרות טיסות" או "חוטר" כמו שחברתי 'ביוכימיה קוראת לזה) אבל בגלל שהוא מתרחש ברובו במאפייה, יש קטעים שלמים שמגרים לי את התיאבון ואת בלוטות הרוק. בקיצור - צריכה להקפיד לקרוא כשאני לא רעבה 😉

לפני השינה התחלנו לצפות בתכנית "זמן אמת - הזמן השבור" מיוחדת ששודרה ב"כאן 11" - שמלווה את לוחמי כיפור מהמחאה על ההפיכה המשטרית ועד ההתגייסות לסיוע בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. לא הצלחנו לראות עד הסוף אבל מתכננת להמשיך. לא ייאמן מה שעובר עלינו. מה שעבר. מה שעוד יעבור. 

לקחתי את 'מיינקוני' לחיסון השנתי שלו - כן, ה"קטנצ'יק" כבר שוקל מעל לשבעה קילו! בהחלט עומד בציפיות. 

אם הכל יהיה כשורה נטוס בעוד שבוע לביקור אצל בני ומשפחתו בבוסטון. זה נראה רחוק וקרוב, אפשרי ולא אפשרי בו זמנית. 

כתמיד, מאחלת לכולנו ימים טובים יותר. 

יום שבת, 2 בדצמבר 2023

מרוקנת

במהלך כל השבוע התעוררתי כמה פעמים ושמתי לב שהלסת שלי נעולה חזק וכפות הידיים סגורות לאגרופים. בבוקר התעוררתי עצבנית. אני חושבת שהגעתי לאיזו נקודת רתיחה בכל המצב הזה.

הראש שלי עבד שעות נוספות בדמיון הזוועות שעוברות על החטופים - בעיקר החטופות, אבל כולם - בעזה. אני יודעת שברשתות החברתיות יש תיאורים גראפיים ממש של הזוועות שקרו בשבעה באוקטובר אבל העדפתי להמנע מהם, לפחות לא לחפש אותם באופן יזום. 

גם המחשבה על כל הפליטים מהדרום ומהצפון ואיך ומתי יוכלו לחזור הביתה לחיים נורמליים, במיוחד אם אנחנו לא מתקדמים באמת בהשגת היעדים (או יעדים לכאורה) של המלחמה. ובו זמנית כמובן לא מוותרת על החזרת כמה שיותר חטופים. זו סיטואציה בלתי אפשרית, בלתי נסבלת. ולקראת אמצע השבוע הגוף שלי כנראה הגיע לאיזה שיא ....שהיה לי קשה לעמוד בזה. 

בששי בבוקר כבר הרגשתי מותשת. מרוקנת. 

כל הרגשות התעממו. 

שמיעת הסיפורים וצפייה בחדשות עדיין מעוררת בי פרצי בכי מידי פעם (או זעם, אם מדווחים על התנהלות הממשלה, ראשה ושריה), אבל אני הרבה יותר נמנעת - מעסיקה את עצמי בדברים אחרים. 

מנסה לדבוק בפעילויות השיגרה שלי.

הלכתי למספרה, למשל. ובמקרה כשהייתי שם, מישהי התקשרה לשאול אם האסיסטנטית שלו מוכנה לבדוק לה ציפורן חודרנית, ונזכרתי שהיא גם פדיקוריסטית. ביקשתי ממנה להסתכל לי על היבלת והיא שייפה לי אותה כך שהיא הרבה פחות מציקה. זה לא מרפא, כמובן, אבל מקל. היא המליצה לקבוע עם כירורג להסרה מלאה אבל רק בקיץ, כשאוכל להסתובב עם כפכפים/סנדלים בזמן ההחלמה. מצד שני הרוקחת שלי המליצה להשתמש בפלסטרים המרפאים, ולא להזדקק לכירורג. אחשוב על זה. 

הייתי שוב אצל 'שנטי' - והפעם בנוסף לדיקור סיני ולטווינה היא גם עשתה לי 'כוסות רוח', וגם 'דיקור יבש' - שזו ממש התעללות. בינתיים כל כך כואב לי מהטיפול עצמו שאין לי מושג האם הבעייה משתפרת 😂. בכל מקרה בשבוע הקרוב יש לו עוד תור אצלה ואחר כך אנחנו אמורים לטוס לבוסטון אז בכל מקרה תהיה הפסקה בטיפול. 

בתור הקודם שלי אצל 'שנטי' היא הזכירה לי שפעם התעסקתי המון עם קריסטלים - ושכדאי שאיעזר בהם גם עכשיו. האמת? יש לי קריסטלים בכל הבית (ובכל נסיעה T ואני תמיד "צדים" קריסטלים נוספים אם יש כאלה באזור) אבל הרבה זמן לא נעזרתי בהם לריפוי. כך גם עם הרייקי (אני מאסטר, בעצם). כאילו כל התקופה ההיא של ה"ניו אייג'" אצלי התאיידה לה......למרות שגם אני וגם המשפחה שילבנו את זה בחיי היום יום שלנו במשך הרבה שנים וזה עבד ממש טוב. אני יודעת ש-T עדיין עושה לעצמו (וגם לאחרים) רייקי מידי פעם. אני משום מה זנחתי חלק נכבד מהתחום הזה ....לא את הכל, אבל האמת שאת הרוב. אולי זה זמן טוב לחזור לזה קצת. 

אז בחרתי לי שני קריסטלים מהאוסף שלי - קודם בחרתי (לפי האבן שמשכה את היד שלי אליה, בלי לזכור מהי האבן) ואחר כך הלכתי לחפש אילו תכונות מיוחסות לכל אחת מהן

אגאט (AGATE)

סודליט (SODALITE)

ובגדול הבנתי שהגוף שלי ביקש לעצמו את הקירקוע והיציבות (של האגאט) ובמקביל את יכולת החשיבה האובייקטיבית / רציונלית וכושר הבעת רגשות (של הסודליט). 
'שנטי' שילבה אותן בטיפול שלי השבוע, ואני פשוט מסתובבת איתן בהישג יד........להזיק זה הרי לא יזיק. 

הבאתי לאבא תרופות חזקות יותר נגד כאב הגב, שרשמה לו הרופאה. הצעתי להקפיץ לו אותן הביתה אבל הוא אמר שזה יכול לחכות לארוחת ששי.
הוא הגיע כאוב כולו, ומייד נתתי לו כדור - וזה מייד התחיל להשפיע. 
מצד שני הבוקר הוא (בניגוד להפצרותיי) התפשט בעמידה בדרך למקלחת, איבד את שיווי משקלו ונפל. ברור שהכאבים בגב התחזקו וגם התחילו להקרין לרגל. אוף. עכשיו הוא שוכב, אחרי נטילת כדור - וטוען שהכאב נעלם. נראה מה יהיה עם זה. 

רק הורי הגיעו לארוחה בששי בערב, כי נשמותק חלה וגם חכמוד לא הרגיש טוב וברגע האחרון הם הודיע שלא יגיעו. 
T בישל המון אוכל, ואף תכנן לבשל עוד דברים אבל גנז אותם כשהבין שנהיה רק ארבעה לארוחה. 

בין היתר הוא בישל (בפעם הראשונה אי פעם) קובה סלק וקובה דלעת



יצא ממש טעים. 
בנוסף היה גם צלי בקר עם סלרי ותפוחי אדמה ובטטות, ניוקי ברוטב גבינה, שעועית ירוקה, אורז (לקובה) וגם סלט ירקות וסלט חצילים וחומוס (שהוא מכין לבד כמעט כל שבוע). 

אני אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי. 
במקור T תכנן גם לאפות בורקס מנגולד עם גבינה בולגרית וגם מנה ראשונה קטנה של חריימה - אבל גנז את שתי המנות האלה. מזל. גם ככה נשארו הרבה שאריות (וזאת למרות ששלחתי אוכל הביתה עם הורי, כמובן). 

קיוויתי שהנכדים ירגישו טוב יותר היום ושנוכל אולי להיפגש, אבל בינתיים הבנתי שמצבו של נשמותק החמיר - אז מחכה לשמוע מה קורה איתו.

בבוקר בהליכת הבוקר הצלחתי לחזור לרוץ קצת, אחרי הרבה זמן שלא רצתי (בעצם כמעט מאז פסח, כשהתחילו לי הבעיות בכף רגלי השמאלית). דווקא הלך בסדר. 

התחלתי לקרוא קצת בספר החדש The Mysterious Bakery On Rue De Paris מאת Evie Gaughan, אז צלחתי את העמודים הראשונים ואולי זה יהיה הסיפתח לחזור לקרוא, לאחר שמעל לשבוע לא הצלחתי. 

אני צופה בסידרה שממש מצאה חן בעיני ב-YES : סידרה אוסטרלית בשם TOTALLY COMPLETELY FINE. אזהרת טריגר - הסידרה עוסקת הרבה בנושא התאבדות - לא לכל אחד זה מתאים. 

השבוע יצא לי לנהל שיחת קיטורים ושיתוף רגשות עם כלתי - איכשהו גם בני נאלץ ללכת לעבוד וגם T לא היה בבית - והאמת שזה עשה לשתינו מאד טוב. מחכה כבר להיות איתם, לחבק את כולם. 

טוב, הצלחתי לכתוב שוב פוסט שלם למרות מצבי הרגשי. יש תקווה שעוד אצלח גם את התקופה הזאת בשלום. 
מקווה - כתמיד - לימים טובים יותר.

יום שישי, 24 בנובמבר 2023

רגע לפני שאולי

רגע לפני שאולי נתרגש ונזכה להתחלת ההחזרה של החטופים...

רגע לפני התנעת התהליך שאולי יהיה הסנונית הראשונה בסידרה שלבסוף תחזיר את כולם - כולל כולם, כולל גופותיהם של גולדין ושאול ואת מנגיסטו ולא זוכרת את שמו של הנוסף - ואולי יהיה עוד מפח נפש שיהיה קשה להתאושש ממנו.

אם אני ככה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה עובר על המשפחות - אלה שיודעות שיקיריהן לא יוחזרו היום, ואלה שמקוות כי הודיעו להם שכן.........

בתוך כל הלחץ והדאגה לקראת שעות אחר הצהריים ואולי אולי (הלוואי הלוואי) התחלת שחרור החטופים הראשונים... אני שוב מתיישבת לשרבט לעצמי. 

לא ישנתי טוב הלילה, כמו ברוב הלילות בשבועות האחרונים, וחלמתי חלומות מוזרים, כמו ברוב הלילות. 

באחד מהם היה איש לא צעיר במיוחד עם חלוק לבן שנכנס לחדר השינה שלנו בלילה ונעמדמעל המיטה שלנו עם סכין שלופה בידו מתכונן לתקוף. T אמר שממש בכיתי מתוך שינה. אני זוכרת שבחלום צעקתי "אמאל'ה! אמאל'ה! אמאל'ה! ". אבל לא התעוררתי. 

בחלום השני הייתי ליד הרכב שלנו במוסך בנתניה (שם תוקן הרכב בשבוע שעבר), ובחור ובחורה ניגשו אלי וגנבו לי את התיק ועוד דברים מהרכב. כשניסיתי להיאבק בהם, הבחורה ניסתה לשכנע אותי לוותר לה, כי זה לטובת המפונים מהעוטף! התחלתי לצעוק עליה שאני אחליט מה לתרום להם, וכבר תרמתי לא מעט....לא זוכרת את ההמשך.  

בתחום הבריאות והוירוסון שתקף אותי בתחילת השבוע אני מרגישה שהבראתי לגמרי. T, לעומת זאת, שהתאושש הרבה יותר מהר ממני, דווקא אתמול בצהריים הרגיש פתאום מאד לא טוב. אבל גם מזה הוא התאושש.  

גם בתי לא הרגישה טוב השבוע. פתאום יום אחד התכסה גופה בפריחה מגרדת, ואחר כך התחילה להרגיש קצת חולה. היא לקחת טיפול פניסטיל שהיו לה בבית, הפריחה נעלמה אבל למחרת חזרה. רופא עור און ליין רשם לה תרופה אחרת (TELFAST) ואתמול היא דיווחה שהיא בסדר. עוד מעט אשאל מה קורה איתה היום. 

יש לגיסתה הצעירה יום הולדת אז הם מוזמנים לחמותה, ואנחנו ניקח את הורי למסעדה בצהריים. אבא אמנם עם כאב גב שוב, כנראה הגזים קצת עם הפעילות אתמול, אבל לשאלתי לא ויתר על יציאה למסעדה. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

הבוקר יצאנו להליכה במושבים בסביבה, כי בששי חדר הכושר שלנו נפתח רק בשמונה ואנחנו אוהבים לצאת בסביבות שש לפעילות הספורט שלנו. היתה קרירות נעימה ושמש זרחה לאיטה ונהניתי מאד. 

בימים אלה אין הרבה עבודה ל-T ולשותפנו בתחום הייעוץ העסקי. יש את הפעילות השוטפת עם הלקוחות הקבועים שלהם, שבחודשים האלה מתקשים לשלם להם כמובן, אבל T חייב לעבוד, להיות עסוק ולהפעיל את הראש, אז בעידודי התחיל לתת ייעוץ בתרומה לאיש המדרסים שלי. 

כבר כמה שנים שאני לקוחה של האיש היקר הזה, עליו קבלתי המלצות חמות משריתה, כי הוא זה שמייצר את המדרסים המיוחדים לבת שלהם, שסבלה מסרטן בברך בילדותה ובעקבות הניתוח יש לה צליעה קשה ובעיות בכף הרגל. שריתה דיווחה שהוא הגון ומקצועי מאד, ולמרות שהעסק שעבד בו היה בתל אביב (ואני שונאת לנסוע לתל אביב), מרגע שהתחלתי להיות לקוחה שלו, היה לי ברור שרק אצלו אני עושה מדרסים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים איך הוא הציל אותי מכל מיני כאבים ובעיות בכף הרגל (בעיקר השמאלית מאד בעייתית אצלי). 

לאחרונה נודע לנו שהוא היה שכיר במקום בו הוא היה מקבל אותנו, ואתרע מזלו שהוא עזב ופתח עסק משלו כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, ועוד לפני המלחמה העסק לא ממש הצליח להתרומם. T ושותפנו שוחחו ביניהם על הצורך לעזור לו, אבל לא קרה עם זה שום דבר - עד נסעתי אליו עם T לפני כמה שבועות במחשבה שעלי להחליף כבר מדרסים. הוא בדק והתברר שהמדרסים שלי עדיין בסדר, לפחות לעוד חצי שנה (כן, הוא כזה - לא ייקח כסף סתם אם אין צורך עדיין) אבל אז האצתי ב-T לדובב אותו לגבי מצב העסק ולהציע לו עזרה, ללא תשלום. הוא מאד הופתע ובהתחלה התעקש על תשלום, אבל T הסביר לו שהוא יודע שהוא מתקשה כרגע, וממילא הוא זקוק לתעסוקה ואין לו כרגע צורך דחוף בכסף, וישמח לעשות זאת בתרומה.

לשמחתי הבחור נענה ברצון, הפנה את T אל אשתו - שהיא זו שמנהלת את כל נושא הפרסום והשיווק של העסק - ומאז הם עובדים יחד ונשמע שהם מאד מרוצים. שניהם כמובן מלאי תודה על העזרה הבלתי צפויה שנפלה בחיקם, לא כל כך מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה. T הסביר שזו היתה היוזמה שלי, ואני הסברתי שאנשי עסקים הגונים ומקצועיים ונחמדים וישרים כמוהו אין הרבה, וחשוב לי מאד שהם ישגשגו ויצליחו. אני מאד מאד מקווה שאכן העזרה של T תביא לו את הצמיחה לה הוא זקוק כדי להרים את העסק שלו. 

עוד חדשות טובות ששמענו אתמול, הן שכלתי קיבלה "גיג" לנגן בראש השנה האזרחי עם תזמורת בארוק נחשבת בבוסטון. זו היתה תזמורת שהיא ניסתה להתקבל אליה לפני כמה שנים ואז נשלל רישיון העבודה שלה במסגרת קשיי קבלת הויזה, ועכשיו שהוחזר לה רישיון העבודה (לקראת קבלת ויזה, בתקווה) והיא שוב יכולה לעבוד - הם הזמינו אותה לקונצרט החגיגי. אושר גדול, ממש. והמזל הגדול הוא שהחזרות מתחילות ביום לאחר שנחזור מחופשתנו איתם בפלורידה. 

אתמול בני וכלתי חגגו את THANKSGIVING בביתם עם השכנים החברים שלהם (אלה שגם להם יש ילד אוטיסט). מהתמונות רואים שהיה מאד נעים ושמח. בני וכלתי שונאים הודו, אז הם הכינו את הארוחה המסורתית עם עופות במקום, ויצא מאד מוצלח. 

נזכרתי איך המשפחה שלי הוזמנה בכל שנה לסעודת THANKSGIVING למשפחתה של חברת ילדותי ג'ינג'ית (שעכשיו גרה בסיאטל אבל אז שתינו גרנו בפרבר של לוס אנג'לס). בנוסף לאוכל המסורתי הם היו גם מסתופפים סביב פסנתר הכנף שעמד בסלון וכולנו היינו שרים כל מיני שירים..........היה תמיד מאד שמח. זכרונות.......

עוד מעט נצא אל הורי לעבור על עוד כמה תהליכים ביורוקרטיים שאבא שלי עושה מידי שנה, וביחד נצא איתם למסעדה. 

והנה הצלחתי להסיח את דעתי מעט מהלחץ לקראת מה שעומד - או לא עומד - לקרות אחר הצהריים. 

בתקווה שיהיה טוב. 




יום שלישי, 21 בנובמבר 2023

בכל זאת לכתוב

אני שמה לב שיש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב בבלוג. 

והנה אני משרבטת לי, בלי לדעת אם בסוף ייצא מזה פוסט - כי הבלוג הזה הוא היומן שלי, וברור לי שאתבאס מאד אם לא אתעד לעצמי את מה שעובר עלי בתקופה הזאת. 

אני מוצאת את עצמי נובחת על הטלוויזיה או על הרדיו (כאשר T מקשיב) - וממש מתעצבנת על כך שהם לא מקשיבים לי. "הם" הפוליטיקאים, חלק מהעיתונאים, הרבה "הם"ים יש שמביאים לי את הסעיף. 

כשאני שומעת סיפורים של נפגעי השבעה באוקטובר, המפונים, השכולים, משפחות החטופים - לבי יוצא אליהם, ולפעמים אני בוכה. עדיין. 

הגיעו הדיסקיות ש-T הזמין בתרומה למאבק החזרת החטופים. לא שאני זקוקה לדיסקית סביב הצוואר כדי לחשוב עליהם כל הזמן. אבל מקווה שהתרומה עוזרת למאבק. 

אני לא רוצה לשמוע את כל הקשקשת לגבי העיסקה שאולי ואולי לא תצא לפועל, החטופים שאולי ואולי לא ישוחררו, ותוך כמה זמן ובאיזה מצב....זה מדכא ומחרפן אותי. דברו על זה כשהם יהיו כאן. 

ועל השרים ה"נפלאים" שלנו והקיסר הדגול בראשם אני בכלל לא רוצה לדבר. 

ברוח התקופה T הגיש בקשה לרישיון נשק. היה לו במשך שנים רישיון וגם אקדח (שהיה שמור היטב בכספת ראויה בבית), אבל אי אז לפני כעשר שנים היתה מדיניות הפוכה מזו של היום, לא חידשו לו את הרישיון ואף דרשו ממנו להפקיד את האקדח בתחנת המשטרה. אז מאז אין לו אקדח ואין לו רישיון, וכעת ביקש שוב. הוא ביקש גם ממני להוציא רישיון נשק. כנראה שהמשרדים השונים שמטפלים בזה עמוסים עד מאד (הבנתי שכמות הבקשות שהגיעה אליהם כעת שווה לכמות הבקשות במהלך עשרים השנים האחרונות) - הוא עדיין לא קיבל אישור, ואני אפילו לא קיבלתי עדיין את האישור על השירות הצבאי שלי. הייתי בכלל בספק אם יתנו לי רישיון נשק, אבל הוא טוען שמשום שהייתי קצינה (השתחררתי בדרגת סגן במינוי סרן) יש סיכוי שכן. נראה. 

בינתיים הוא ו'שותפנו' רכשו מן אקדח גז מדמיע שכזה, שנראה מאד מצ'וקמק. T ניסה להכניס את קפסולת הגז לאקדח והקפסולה היתה כנראה תקולה, והאקדח התיז לכל עבר, כאשר גם אני, גם שותפנו וגם T הותקפנו בגז מדמיע. אם זה לא היה כל כך נורא זה היה מצחיק. בתכל'ס, זה היה מאד מצחיק. היינו מנוטרלים במשך די הרבה זמן. 

קפסולת הגז השנייה היתה תקינה. בכל מקרה קבלנו הצגת תכלית עד כמה הדבר הזה יעיל. 

לקח המון זמן עד שהפסקנו להשתעל ולדמוע, ואחר כך לקח כמעט יום שלם עד שהפסיק לשרוף לנו בכל פעם שבטעות נגענו בעין או באף או בפה....למרות שרחצנו היטב את הידיים עם סבון הרבה מאד פעמים. מה שמוזר, הוא שזה לא השפיע כלל על 'מיינקוני'....

סיימתי לקרוא את 'אינטימיות'. אני חושבת שהוא ספר טוב. שונה במקצת. גרם לי לחשוב לא מעט על כל נושא הדין הבינלאומי  ובעיקר בית הדין הבינלאומי בהאג - וכמה הוא מוטה כנגד מדינות אפריקה בעיקר (או שרק משם מסגירים מנהיגים שפשעו) וכמה קל לעשות בו חוסר צדק. גם את מערכות היחסים השונות בספר היא כתבה היטב. בקיצור, ספר טוב. אני יודעת שאני נשמעת מסוייגת - אבל ככה זה. 

הורדתי אבל טרם התחלתי לקרוא את "THE MYSTERIOUS BAKERY ON RUE DE PARIS" מאת EVIE GAUGHAN. נראה לי שהוא אמור להיות קליל, מעין "ספר מטוסים" שכזה. 

ימי תחילת החורף האלה הביאו איתם תופעות מעניינות, כמו היכולת של שני החתולים שלי לשבת קרובים זה לזה. 



עוד במאפייני החורף הפתאומי: גם T וגם אני פתאום הרגשנו יום אחד השבוע, שאנחנו מתחילים להיות חולים. היתה מן תחושת איכס שכזו, הראש כאב, הבטן עשתה בלגנים.....

אצל T זה החזיק יום אחד (אפילו פחות) והוא קם לגמרי תקין למחר בבוקר. אצלי עדיין לא ברור מה קורה עם זה. אני מתעמלת כרגיל ומתפקדת כרגיל, אבל זה כל הזמן מרחף לידי, בתוכי, מעליי.....

אבא די בסדר, לא מזהיר אבל גם לא גרוע. גם זו לטובה. הורי הגיעו לארוחת ששי ואפילו לא הזדרזו לבקש לחזור הביתה. בתי והמשפחה גם היו, והיה ממש טוב להיות כולנו ביחד. הנכדים לא נשארו לישון - חכמוד לא רצה ונשמותק לא רצה להישאר אצלנו לבד. מילא, מבינה את זה לגמרי. יש לילד עכשיו את שיגרת הבוקר שלו - הוא מתאמן (מאד מטפח את הגיזרה ואת הכושר) ומשחק און ליין עם חברים......לא מתאים לו סבא וסבתא בשבת בבוקר. זה בסדר. 

ישבתי עוד קצת עם אבא על הביורוקרטיות שלו, ובהדרגה אני לומדת את כל "התורה" של איך לנהל את העניינים שלהם, בעת הצורך. 

הרכב שלנו שוב היה בתיקון במוסך של סיטרואן - שוב נשרף המנוע של המתזים של המגבים. T נבח עליהם שזו כבר הפעם השלישית שזה קורה, והגיע הזמן שהם יבינו מדוע, ולא רק יחליפו בכל פעם את החלק התקול. הפעם הם נתנו לנו רכב חלופי נורמלי, וטענו שמצאו קורוזיה בכבלים או משהו כזה - נראה כמה זמן התיקון הפעם יחזיק מעמד. 

לא זוכרת אם סיפרתי אבל הזמנו טיסה לבוסטון לביקור אצל בני באמצע דצמבר (ברררררר ❄️) , ויחד איתם אנחנו אפילו מתכננים לנפוש כמה ימים במיאמי (החמימה ☀️) ולחגוג שם את יום הולדתו ה-40 של בני. הכל "בעזרת השם" כמובן, כי הכל עשוי להשתנות ו/או להתבטל. אבל זו התכנית. סביבוני, שסלח לנו שלא הגענו בסוף בהאלווין, מזכיר לנו בכל שיחה עכשיו שאנחנו מגיעים אליהם בחג המולד. מתוקי כזה. 

זהו, נראה לי שעמדתי במשימת התיעוד של מה שעבר עלי בימים האחרונים. 

מאחלת לכולנו שיהיה טוב יותר מעכשיו וטוב יותר מכל החודש וחצי האחרונים וטוב יותר מכל השנה האחרונה והשנים האחרונות...........אבל העובדה שאני מאחלת זאת לא אומרת שאני ממש מאמינה שזה באמת יכול לקרות..............😢


יום שישי, 17 בנובמבר 2023

למדור השרביט החם - שגרת הפנאי שלי אחרי 40 יום של מלחמה

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לדעת את שגרת הפנאי שלנו לאחר 40 יום של מלחמה.

מה שתפס את עיני במיוחד היו שאלות כמו "האם זה מנותק מהמציאות"...למשל ללכת לבית קפה, למכון כושר, לים...? 

או "האם זה מוסרי בזמן מלחמה לעשות לביתכם?"

זה תפס אותי כי אלה שאלות שכולנו או רובנו כנראה שואלים את עצמנו יום יום, כאשר אנחנו לא עסוקים בפעילות שקשורה ישירות בתרומה למאמץ המלחמתי, או האזרחי בזמן המלחמה. 

טליק הזכיר את מלחמת לבנון הראשונה - ואיך הרגיש להיות אזרח במדינה בזמן שבצפון השתוללה מלחמה ונהרגו חיילים. אז אולי מבחינתי זהו הבדל משמעותי בין המלחמה ההיא לבין המלחמה הנוכחית. 

במלחמת לבנון הראשונה T, שהיה מפקד טנק בשריון, גוייס ונלחם בגיזרה המזרחית (כלומר מול הסורים, בקרבות מאד מרים). אני נותרתי עם ילדה בת שלושה חודשים בבית וכלבה. לא היו טלפונים סלולרים ולא שמעתי ממנו מרגע שגויס במשך עשרה ימים, עד שהגיע לראשונה לחופשה של 24 שעות וחזר להילחם. בזמן הזה לא ידעתי היכן הוא ולא שמעתי ממנו, ולמרות שהקשבתי לרדיו כל היום וכל הלילה - לא שמעתי אותו מוסר "ד"ש" כאשר חיילים אחרים הצליחו לעשות זאת באמצעות הכתבים שליוו אותם בשטח. 

למרות שאז לא היו כאן אזעקות והחיים המשיכו להתנהל כרגיל, השיגרה שלי אז, בשנת 1982, היתה שונה לגמרי מזו של אנשים שלא היו להם קרובי משפחה בחזית. המשכתי לטפל בבתי ובכלבה, המשכתי לנהל את הבית, אבל למשל לא הסכמתי בשום אופן ללכת לשום מקום. נצמדתי לבית - במחשבה שלשם הוא יגיע או יתקשר או - חלילה - יגיעו להודיע לי משהו לגביו. 

כל מי שרצה לראות אותי או לדבר איתי היה צריך להגיע אלי. גם לא הסכמתי לשוחח ארוכות בטלפון כדי לא לתפוס את הקו למקרה שהוא יתקשר. 

לאורך השנים הוא השתתף במילואים באינטיפאדה הראשונה, אבל בין העבודה שלי לבין הטיפול בילדים - אני לא זוכרת שהשיגרה שלי היתה שונה בהרבה מהיום יום. בכל מקרה אני מוכרחה להודות שבשנים ההן בכלל לא נהגתי לשבת בבתי קפה או להתעמל במכון כושר. מקסימום הייתי נפגשת עם חברות - בדרך כלל עם הילדים - בשעות אחר הצהריים, או יושבת לקפה עם שכנים מהבניין אצלי או אצלם. 

בזמן מלחמת לבנון השנייה בני היה קצין בהנדסה קרבית, אבל לשמחתי היה כבר בחופשת שחרור, ובכל מקרה בתקופה ההיא היה "גנן" בקורס קציני הנדסה (כלומר בהשלמה החילית). הוא כן השתתף במבצע "עופרת יצוקה" בזמן שכבר היה בלימודים ב"רימון" (נדמה לי שהוא היה היחיד מכל בית הספר רימון שגוייס למילואים באותו מבצע, אולי בכלל היחיד שהיה קרבי, ועוד קצין). 

מבצע "עופרת יצוקה" היתה בעצם הפעם האחרונה שמישהו שקרוב אלי השתתף בקרב. 

אבל כל פיגוע וכל נפילה של חייל אי פעם תמיד עושים לי חור בלב. ובלגן בבטן. תמיד. לא חשוב מי נפגע. זה כואב לי כי זה בכל זאת חלק ממני. 

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. וקרע אותי לגזרים. 

לא הכרתי אישית אף אחד מהנרצחים, אף אחד מהחטופים או משפחותיהם, אף אחד מהחיילים שנפלו. אבל זה כאילו קרה לי. העולם עבורי התהפך. והוא עדיין הפוך. 

ועדיין. 

אני דווקא כן מקפידה לקיים איזושהי שיגרה. 

אני מתעמלת יום יום גם בחדר כושר (בבוקר) וגם עושה הליכות (בערבים ובסופי שבוע כשחדר הכושר סגור). 

אני נפגשת עם מי שמוכן להיפגש איתי - בין אם זו 'מחברת' או 'שותפנו' ו'שריתה' או בתי ומשפחתה או הורי. בינתיים לא יצא לי להיפגש עם חברות אחרות, אבל אני מרגישה שאני רוצה את זה, זקוקה לזה. פעמיים-שלוש אפילו ישבתי איתם בבתי קפה. כן, גם בערב. מה שהיה פתוח. 

אני כבר לא דבוקה כל היממה לחדשות אבל ממשיכה להתעדכן - בין אם באפליקציות ובין אם בטלוויזיה או ברדיו (ורוב הזמן אני מעודכנת בעל כורחי כי T רוב הזמן עם רדיו או טלוויזיה ברקע). 

אני מצליחה לקרוא ספרים.

אני צופה בסרטים וסדרות בטלוויזיה לפחות פעם ביום. 

אני בקשר רצוף עם חברות - גם אם לא משוחחות ממש אבל מתכתבות. יש לי פחות סבלנות לשוחח בטלפון בימים אלה. 

אני ממשיכה כמובן בכל מטלות הבית - בין אם זה ביורוקרטיות ובין אם זה כביסות וניקיונות.

וגם T - בין התנדבות אחת לאחרת - משקיע בגינה ובסידורים שונים וכמובן בטיפולים שמסייעים לבריאותו. 

גם אני התחלתי טיפולי דיקור (בגלל הכאב באמה). כן - אנחנו מטפלים בעצמנו, "עושים לביתנו" כמו שטליק שאל. לגמרי. 

לים לא הלכנו. אבל גם ככה אנחנו לא נוהגים לעשות זאת, אלא אם מדובר בהליכה או רכיבת אופניים לאורך הטיילת, בדרך כלל בנתניה, מה שבאמת מזמן לא עשינו. 

כאמור T מתנדב בכל מיני פרויקטים - בין אם ממש עבודה בחקלאות ובין אם בהסעות של ציוד או חיילים או מי שצריך. ביקרנו אצל משפחות החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. הזמנו דיסקיות....

מצב הרוח ירוד. הכאב והשוק והכעס על השבעה באוקטובר לא שככו. לא קהו. גם הכעס על התנהלות המדינה - הממשלה - עכשיו רק גובר והמחשבות של "מה יהיה?" ואיך נצליח, אם בכלל, לתקן את כל מה שקולקל כאן בשנים האחרונות, בשנה האחרונה, בשבועות האחרונים....משתלטות ומתסכלות ומרתיחות. 

אבל אנחנו ממשיכים גם ביום יום שלנו. בטיפול בבית, בעצמנו, בהורי ובנכדים. 

ואיכשהו הכל משתלב. 

יום רביעי, 8 בנובמבר 2023

על ספרים, פודקאסטים, כאבים, התנדבות ו..."המצב" כרגיל

 סיימתי לקרוא את "לב רעב" של אשכול נבו. 

מצד אחד הצטערתי שהוא הסתיים. כשאני נהנית לקרוא אני לא רוצה שספר ייגמר.

מצד שני, עד כמה שנהניתי מכל אחד מהסיפורים (זה קובץ של סיפורים, לא רומן באורך מלא) - כל סיפור עורר בי תסכול מעצם העובדה שהוא היה סיפור ובעצם לא באמת נגמר. כל סיפור, כמעט, השאיר בי טעם של "עוד". פרט לאחד. ודווקא האחד הזה, התברר בסוף הסיפור בהערת השוליים, היה מבוסס על אוסף של מכתבים שכתבה דודתו של אשכול נבו. כאילו - הסיפור האחד שהיה מבוסס על סיפור אמיתי באמת (כי הרי בכל סיפור יש אמת כלשהי שהסופר מביא - בין אם מעצמו ובין אם ממישהו אחר) היה הכי פחות מוצלח, מבחינתי.

וזה הזכיר לי את הספר היחיד (בינתיים) של דויד גרוסמן שלא ממש אהבתי - "איתי החיים משחק הרבה" - שגם הוא היה מבוסס על סיפור חיים אמיתי. 

ופתאום חשבתי על כך שיש סופרים שעדיף שיכתבו רק מתוכם, ולא יתבססו על סיפורים שאחרים מספרים להם. 

סתם היה לי חשוב לכתוב לעצמי את זה. 


הייתי הבוקר בטיפול דיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אחרי שנתיים שלא הייתי אצלה. זו היא שאמרה שאפשר להפסיק, אז, אבל כשהתחילה את הטווינה, הגוף שלי זעק שהייתי צריכה להגיע אליה ל"תחזוקה" מידי פעם במהלך כל השנתיים שעברו. 

קבעתי איתה בגלל איזה כאב שהתחיל לי באמה השמאלית, קצת מתחת למפרק המרפק, כבר לפני כמה וכמה שבועות, ושלקח לי משום מה הרבה זמן להבין איפה הוא בדיוק. הייתי חוטפת "זץ" של כאב, כמו זרם חשמלי ממש, מידי פעם כשהייתי נשענת עם האמה על משהו. זה היה מוזר, כי בהתחלה חשבתי שיש לי חבורה, שחטפתי מכה, לא היה לי ברור מה זה הכאב הזה. כשלחצתי על האמה לכל אורכה זה לא כאב, ולא הבנתי - פשוט לא הבנתי מה קורה ולמה בדיוק. 

רק לפני כמה ימים, בחיפוש קצת יותר יסודי, הבנתי היכן בדיוק הנקודה שמקפיצה אותי לשמיים מכאב, והרמתי טלפון וקבעתי עם 'שנטי". ואני מאד מקווה שזה יעזור. כן, זו אותה הזרוע של הכתף הבעייתית. כן, אני שמאלית ועושה את הכל עם היד הזאת. כן, אולי הגיע הזמן שאעשה קצת הפסקה עם משחקי הטלפון למיניהם בזמן אני צופה בחדשות, יושבת בשירותים..... די ברור שהתנוחה והמאמץ לא תורמים לעניין. 

הבוקר אבא שלי שוב התעורר עם "רעד" בתוך הראש (שרק הוא מרגיש, לא רואים כלום כלפי חוץ). היה לו את זה כשהיה מאושפז ואז זה נרגע, והנה חזר. כנראה זו תופעת לוואי של אחת התרופות. כנראה שיצטרך לחיות עם זה. 

T ממשיך לעבוד כחקלאי באחד המשקים בסביבה. 

'שותפנו', 'שריתה' והבת שלהם ירדו אתמול לעוטף לעזור לקטוף עגבניות בחממות, לקול הפיצוצים מעזה. הם חזרו מפורקים אך מרוצים. 

המלחמה נמשכת. 

עבר חודש מאז שהכל התחיל, והסיפורים לא מפסיקים לזעזע ולהעציב ולהרגיז. 

חוסר התפקוד (ובעיקר האטימות) של הממשלה ממשיך להרתיח את הדם. T בטוח שימיהם ספורים אבל אני....רואה שחורות.

השנאה כלפינו בעולם רק הולכת ומתגברת - ובעיקר מסכנת את חייהם של יהודים וישראלים שחיים בחו"ל.

אני מקשיבה לפרק מרתק בפודקאסט של ג'רמי פוגל THINK AND DRINK DIFFERENT על "תפיסת הביטחון של ישראל" בו מדבר פרופסור ואלוף במילואים יצחק בן ישראל. ממליצה בחום. 

החטופים עדיין חטופים, המפונים עדיין מפונים. החיזבאללה עדיין מהווה סיכון עצום מצפון...ובעזה אני מרגישה שממש רק התחלנו, ותיכף יכריחו אותנו לסיים. וגם האזרחים העזתים ממשיכים לשלם את המחיר שנכפה עליהם. 



יום שני, 6 בנובמבר 2023

אני מודה על הדברים הקטנים הטובים

כשאני מוצפת מהמלחמה

מהחטופים שעדיין בעזה ולא ברור מה בכלל מצבם ומה עובר עליהם והגיהנום בו שרויות המשפחות שלהם

מהחיילים ההרוגים שנוספים להם כל יום לרשימה

מהממשלה הזוועתית שלא מפסיקה להוכיח כמה היא וחבריה ובעיקר העומד בראשה לא ראויים ורוב הזמן רק גורמים נזקים

מעם שלם בטראומה שמחכה בכל רגע לאזעקה הבאה ולחדירה הבאה ורואה איך מצבו הנפשי והכלכלי הולך ומתדרדר

אני עושה לעצמי רשימות קטנות של כל מה שטוב כרגע. ברגע זה. 

אני ממשיכה בשיגרת האימון (אני מאמנת בהתכתבות כבר שנים כך שאין צורך לצאת מהבית כדי להגיע אלי לקליניקה, ואין צורך בכלל להיות בישראל כדי להתאמן אצלי). 

T ממשיך להתנדב, לאחרונה בחקלאות אבל בעצם בכל מקום שזקוק לעזרתו.

נפגשתי עם 'מחברת' - שכבר חזרה לעבוד ולנהוג ומצבה הולך ומשתפר אחרי ניתוח הגב. 

את הגן של 'שרי' העבירו בשלמותו למבנה חלופי, אמנם רחוק מביתם אבל זה מאפשר לה ללכת לגן כל יום במשך יום שלם, וזה עושה פלאות למצבה הרגשי, וזו הקלה עצומה עבור בתי - שבסוף השבוע כבר החלה להראות סימני קריסה. 

אבא מרגיש טוב רוב הזמן ואפילו חזר קצת לחדר כושר (הוא רק על האופניים בשלב זה, אבל כבר עשה 30 דקות הבוקר). 

קיבלנו החלטה והזמנו טיסה לבוסטון לאמצע דצמבר - כך נהיה עם בני ביום הולדתו הארבעים ונוכל לעזור להם עם הילדים בחופשת חג המולד. 

יש תאריך לעלייה לתורה של הבר מצווה של חכמוד - בתחילת ינואר - והוא התחיל ללמוד את ההפטרה ונראה שהוא משקיע בזה ברצינות.

הנה יש לי את רשימת הדברים הטובים הקטנים של היום. ועל כך אני מודה. 

יום שישי, 3 בנובמבר 2023

ערבוביה של עצב עמוק ושמחה זהירה

עם כל חייל שנופל בעזה הבור בבטן - שגם ככה נפער כמו מכתש בשבעה באוקטובר ורק מעמיק מאז - הולך וגדל, הולך ומעיק. קשה להמשיך לספר לעצמי כמה המלחמה הזאת נחוצה ואין ברירה אבל בינתיים, לפחות, אני מבינה שאין ברירה. אני כבר מדמיינת באופק הלא רחוק איך הקיסר המושחת הנרקיסיסט מנסה למשוך עוד ועוד כדי לא להגיע לנקודה שבה ברור שהוא לא יוכל עוד להציל את עצמו..........אבל לדעתי אנחנו עוד ממש לא שם. וכמובן שעוד לא ברור מה קורה עם החיזבאללה, מה קורה עם הגדה, מה קורה עם סוריה, מה קורה עם תימן.......ומה יקרה - בתקווה שלא יקרה - עם ערביי ישראל. 

מצד שני, אבא התאושש כעוף החול. זה היה די מדהים, אפילו די הזוי. 

לא היו ממצאים מיוחדים ב-CT ראש שעשו לו בבית החולים, שחררו אותו עם עוד שינויים בהרכב ומינון התרופות, וכשלקחתי אותם הביתה הוא הרגיש חלש ומתוסכל וטען שהוא יוצא מבית החולים במצב יותר חמור מזה שנכנס. אמא הכריזה שהיא גמרה עם רופאים, היא גמרה עם המיון, ושבפעם הבאה שהוא ירגיש ככה הם יחכו בבית ויהיה מה שיהיה. ממש בא לי באותו הרגע למצוא דרך לדחוף לשניהם ציפרלקס קבוע לקפה בכל בוקר........זה היה ממש מדכא.

ואז למחרת בבוקר התקשרתי והוא נשמע קצת מאושש. הנכדים היו אמורים להגיע אלינו אז לא יכולתי לקפוץ לבקר, אבל הבטחתי להגיע למחרת.

כשהגעתי הוא נראה ונשמע כמעט רגיל, עבר איתי על עוד כמה פרוצדורות ביורוקרטיות שרצה לוודא שאדע איך לבצע בעת הצורך. בהערת אגב - די מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה פעולות האיש מוכן לעשות רק כדי לחסוך כמה גרושים פה ולהרוויח עוד כמה גרושים שם. אני מאד מעריכה את זה, כמובן, כך הוא הצליח - בתוך שכיר כל החיים - לחסוך הון כסף. הם לא מגרדים אפילו בהוצאות השוטפות שלהם את ההון שהם צברו. אנחנו כל הזמן מנסים לומר להם להפסיק להתקמצן על עצמם, שאנחנו לא מחכים לירושה הזאת, ושיהיו יותר "לארג'ים" עם עצמם.........אבל אין עם מי לדבר. 

למחרת הוא אפילו הכריז שהם יגיעו כנראה לארוחת ששי. אחרית הימים ממש. נקווה שזה באמת יקרה ושהוא ירגיש בסדר. 

השבוע יצא לי ול-T לצאת ל"סידורים" מהסוג של השיגרה של פעם. מדהים איך פעולה פשוטה כזאת גרמה לנו להרגיש פתאום נורמלים, לפחות לכמה שעות. 

היה לי גם ביקור מעודד מאד אצל 'מחברת' - מצבה מאד השתפר והיא גם נראית ונשמעת יותר טוב. היא כבר התחילה מעט לקבל מטופלים - בהתחלה ב"זום" ובהמשך השבוע בן הזוג שלה הסיע אותה לקליניקה שלה. מאד מעודד. מה שכן, מכל העירויים שהיא קיבלה היא חטפה כנראה דלקת בשתי הידיים (וורידי האמה) - וזה מאד כואב. בינתיים לא הוחלט לטפל באנטיביוטיקה אבל מקווה שזה יעבור במהרה. זוועה כמה אנשים חוטפים את זה (גם T, גם 'ביוכימיה') בגלל שאחיות ואנשי מקצוע רפואיים לא מצליחים להחדיר מחט לווריד כמו שצריך. 

באחד מימי השבוע, כאמור, הגיעו אלינו שלושת הנכדים. הפעם דווקא היה מקסים. עשיתי מלא פעילויות עם שרי (בלי אף מסך!) ולא היו סצנות דרמה וקיבלנו המון חיבוקים. 

היה רגע מתוח כאשר T חטף התקף כאב מהגיהנום כאשר שלושתם היו בחדר. הם מאד נבהלו ודאגו ואני עשיתי כמיטב יכולתי להרגיע אותם ולהסביר להם שזה משהו שקורה לו לפעמים, ושזה תיכף יעבור (זה אורך דקה או שתיים במקסימום). כאשר זה חלף, ו-T התיישב על הכורסא בסלון (ההתקף תפס אותו במטבח) והבאתי לו מטלית קרה רטובה (הוא יוצא שטוף זיעה מההתקפים האלה, במיוחד החזקים), שרי רצה לחבק אותו ולשאול אותו אם הוא בסדר. מתוקונת. 

בתי חזרה מוקדם ואכלה צהריים איתנו ואנחנו עלינו לישון עוד לפני שהם הלכו. האזעקות של הרצליה תפסו אותם בדיוק כשחזרו כבר הביתה. 

יום אחר T הלך להתנדב בחקלאות הידרופונית כאן באחד מיישובי הסביבה. זו היתה עבודה פיסית מאד קשה אבל הוא היה מרוצה. הוא מתכנן ללכת לשם שוב בשבוע הבא, הפעם לעבודה קצת יותר תואמת גיל ומצב גופני. אין ספק שההתנדבויות האלה עושות לו טוב. ועל הדרך הוא ממש עוזר למי שזקוק לעזרה. 

לסיום יש לי שאלה: מה זה מזג האוויר החם המגעיל הזה? הלו, נובמבר. שעון חורף. מה קורה עם זה? 

יום ראשון, 29 באוקטובר 2023

שעון חורף ומלחמה ואבא ודגל ועוד

לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה. 

עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון,  ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג. 

 אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.

זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה. 

במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים. 

בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים. 

מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה. 

המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים. 

בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה. 

התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו. 

הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.


זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע.... 

נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................

יום חמישי, 26 באוקטובר 2023

יומן מלחמה שכזה

חלמתי הלילה שיש מחבלים ביישוב שלנו, ברחוב שלי, ו-T יוצא להילחם איתם עם תת מקלע. בחלום הנכדים היו אצלנו, אז אני ירדתי איתם לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף). 

כשסיפרתי בבוקר ל-T על החלום הוא אמר לי שדווקא זה היה הלילה הראשון שהוא לא חלם בכלל וישן היטב, מאז שהכל התחיל. כנראה שהוא העביר את זה אלי........

גם בתי מנסה להחזיק את הכל - את הסיפורים של המטופלים שלה, חלקם חיילים וחיילות, חלקם ילדים, חלקם רופאים, שברגע שמקבלים יציאה קצרה הביתה מייד מתקשרים לקבוע איתה בקליניקה. לפעמים הסיפורים שלהם כל כך משפיעים אליה שקשה לה אחר כך להתאושש מהם, ולחזור לחיי המשפחה הרגילים.....

היא מנסה להחזיק את הלו"ז המטורף של הילדים - שרי הולכת לגן למשך ארבע שעות אבל יום כן יום לא, נשמותק הולך לבית הספר פעם או פעמיים בשבוע (ההנחיות משתנות) גם כן לארבע שעות, וחכמוד הלך היום בפעם הראשונה לחטיבה אבל רק מתשע וחצי ועד 11:00.....וצריך לזכור את הכל ולראות איך אפשר לקחת ולהחזיר את מי שצריך.......לא פשוט. ולזכור להכין להם ארוחת צהריים. 

היא מתקשרת לשמוע מה שלום אבא שלי (סבא שלה). מקשיבה, משתפת. 

כן, זו השיגרה עכשיו. 

T נכנס להילוך גבוה עם ההתנדבויות שלו ועכשיו הוא מסייע לגדוד שריון (הגדוד שלו לשעבר) להקים מטבח באזור שבו הם התמקמו כדי שלא יצטרכו לחיות על מנות קרב וחבילות מהעורף, אלא יקבלו אוכל מבושל וטרי (ובריא). 

היתה לו משמרת באיזו מסעדה בתל אביב שמכינה אוכל לחיילים אבל היו שם כל כך הרבה מתנדבים שהתברר שהוא מיותר ושלחו אותו הביתה. באמת עם ישראל במיטבו. הלוואי שזה ימשיך ככה גם אחרי. 

אבא שלי אושפז שוב, עדיין לא ממש ברור מה לא בסדר אבל ייתכן שצריך לכוונן את קוצב הלב וגם למנן מחדש את התרופות שלו. חלק מהתסמינים שלו (תחושה של טשטוש, רעד בתוך הראש, דיבור מסולף) העלו חשד לאירוע מוחי - אבל בדיקה ראשונית שללה את זה בינתיים. נראה. בכל מקרה נראה שהוא מבסוט בבית החולים, בעיקר מהאוכל. 

נראה מה יהיה. 

ביישוב שלנו תפסו יוזמה וחילקו לתושבים "תו תושב" לרכב, כדי להקל על העומס במחסומים בכניסה ליישוב. בימים אלה נסיעה שבדרך כלל אורכת 10 דקות ליישוב הסמוך הופכת בקלות לחצי שעה בגלל המחסום בכניסה. אבל עדיף ככה. כבר התלוננו קצת בצחוק מדוע יישוב אחד לידינו "קיבל" מג"בניקים במחסום הכניסה, ואצלנו יש "רק" מתנדבים של "המשמר האזרחי". 

הצלחתי לסיים את הספר "THE LOST BOOKSHOP" מאת EVIE WOODS. מאד נהניתי ממנו בסך הכל. עוד לא התחלתי ספר חדש. 

עוד לא יודעת אם נעשה ארוחת ששי או שבת או בכלל, אבל החלטנו שמפאת כל הפעילות ההתנדבותית של T החלטנו שאם כן - פשוט נכין פיצה או משהו פשוט כזה. גם ככה זה מאד מאד טעים. 

חם נורא וממש לא מתאים לי מזג האוויר הזה.........מקווה שתוך כמה ימים נחזור לסתוויות החביבה שהתחילה ונעלמה.......

מחברת מתאוששת קמעה מהניתוח, הספקתי להיות איתה כמה שעות ולעזור לה קצת בבית לפני שאבא שלי אושפז. מקווה שהכאבים ילכו ויפחתו בכל יום שעובר. 

קבלתי ידיעה עצובה שחברה טובה שלי מקורס מאמנים (קראתי לה 'אהובה' בבלוג) שנאבקה הרבה שנים במחלת הסרטן והשבוע נפטרה. 

הסיפורים שממשיכים להשמע על השבעה באוקטובר והסיפורים שממשיכים להתהוות על כל ה(חוסר) טיפול בניצולים, במשפחות החטופים, באנשי העסקים, בעצמאיים....בכל המדינה - ממשיכים להעציב, להרגיז, לייאש. אבל לא אביא אותם כאן.......

יום שלישי, 24 באוקטובר 2023

אז מה היה לנו ביומיים האחרונים?

עוד שתי חטופות שוחררו "מטעמים הומניטרים". איך יש להם את חוצפה לומר את המילה "הומניטרי" לא ברור לי. את בני זוגן של החטופות, שאחד מהם נהג להסיע עזתיים לטיפולים בבתי חולים בישראל, השאירו אצלם. ואת כל הילדים.......אני מתפרקת בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב על כל הילדים החטופים, על כל הנערות והנערים, על הקשישים....כן, גם על החיילים והחיילות. על כולם. 

ואצלנו? 

אבא שוחרר מבית החולים בראשון. עדיין חלש ומשום מה קצת ישנוני. או שהוא עדיין מסתגל לקוצב או שאולי התרופות החדשות שקיבל גורמות לכך. הוא מתלונן על קצת חוסר יציבות וחוסר יכולת להתרכז (בקריאת עיתון, למשל). נראה תוך כמה ימים אם הוא חוזר לעצמו או שיש איזושהי בעייה. 

עכשיו שני הורי מתלבטים אם לקבל את חיסון הקורונה וחיסון דלקת הריאות שמציעים להם באחוזה בשבוע הבא. האמת - אין לי מושג בעצמי אם רצוי שיקבלו את זה, במיוחד אבא. 

בשני היינו עם הנכדים. נשמותק למד בבית הספר - פעם בשבוע, בשלב זה - אז נסענו אנחנו להרצליה לשמור על שרי בזמן שבתי וחתני עבדו וחכמוד למד ב"זום". כשנשמותק חזר מבית הספר וחכמוד סיים את יום הלימודים שלו לקחנו את שלושתם אלינו הביתה, הכנו ארוחת צהריים, ו-T עלה לנוח בזמן שהייתי עם שרי ונשמותק השתתף בשיעור הכנה למבחן הכניסה לכיתת המחוננים, אליו הוא ניגש עם רגשות מעורבים. 

מצד אחד זה ברור שהוא מחונן - גם האבחון שעבר בגיל צעיר, גם אבחון פסיכו דידקטי שעבר עכשיו, גם ביקור אצל פסיכיאטר לאחרונה וגם הפסיכולוגית שלו - כולם מאשרים שהוא ממש גאון, וחשוב להביא זאת לידי ביטוי, במיוחד לאור הדימוי העצמי הנמוך שהוא פיתח.

גם המבחן הפעם מודע להפרעת הקשב שלו, ולכן יהיה מבחן מותאם. 

מצד שני הוא לא כל כך רוצה להיפרד מחבריו לכיתה, ובתי ניסתה - בין היתר - להסביר לו שממילא בשנה הבאה הוא עולה לחטיבה וכולם יפוצו לכל עבר. היא גם אמרה לו שייתכן שיעבור את המבחן בהצלחה וייתכן שלא, ושני התרחישים הם לגמרי בסדר ולא יקרה שום אסון לכאן או לכאן. 

עוד אצלם בבית היתה תקרית לא נחמדה - פתחתי ארון כדי לתת לשרי קורנפלקס, ומהמדף העליון נפל בקבוק של רסק עגבניות שהתרסק על הרצפה והתפזר על כל המטבח, פינת האוכל וחצי מהסלון - גם העגבניות וגם הזכוכיות. T ואני עמלנו קשה לנקות את הכל ולוודא שלא נותרו זכוכיות. 

בצהריים אצלנו שרי נכנסה קצת למצב רוח של אנטי, הקשתה והתנגדה לכל דבר, ובשלב כלשהו הוכרזתי כ"לא הסבתא הכי טובה בעולם" - היא מאד התפלאה כשאמרתי לה שמעולם לא החשבתי את עצמי לסבתא הכי טובה בעולם. היא התווכחה איתי שאני כן. מתוקה כזאת. בשלב התעקשות אחר היא אמרה שאני לא אהיה הסבתא שלה עוד. אמרתי לה שיש לי חדשות בשבילה, שאני תמיד אהיה הסבתא שלה, וגם כשהיא כועסת עלי אני עדיין הסבתא שלה ואני עדיין אוהבת אותה תמיד. אחרי דקה היא באה לחבק ולנשק אותי. בכל מקרה אחרי משא ומתן ארוך ומייגע ("אם תאכלי חלק מהשניצל והפסטה והסלט תקבלי קינוח אחד ואם תסיימו את הכל תקבלי שניים") היא סיימה לאכול יפה וקיבלה את הקינוח שלה (למישהו לא ברור שבסוף היא קיבלה שלושה?) והתיישבה לראות סרטונים בטלפון שלי (כך בתי הבטיחה לה, כדי שנוכל לנוח אחרי ארוחת הצהריים). 

אבל עד שסיימתי לשטוף כלים ולפנות את הכל כבר היה מאוחר ופשוט נמנמתי לי על הספה עד שבתי הגיעה. היא חזרה קצת אחרי ארבע אבל לא מיהרה ללכת. היא הכינה לשתינו קפה וממש נראה היה שלא בא לה ללכת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני זקוקה לשקט שלי, אבל לפני שהספקתי לומר משהו חכמוד נזכר שהוא הבטיח למורה שלו שישלח את שיעורי הבית עד ארבע, והוא ביקש ארכה עד חמש כי הוא אצל סבא וסבתא, אבל גם חמש כבר עבר והוא נכנס ללחץ. בתי הבטיחה לו שהיא תקח את האחריות על עצמה והם נסעו. 

T נסע לדיקור ואחר כך נפגש עם החבר מהצבא שחי בארה"ב ומגיע ארצה כל חודשיים/שלושה , שילדיו חיים כאן. 

אני יצאתי להליכת ערב לבד, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב, שאכלתי לבד ו-T אכל כשחזר. הוא חזר במצב רוח ממש מרומם אחרי המפגש עם החבר. התברר שהיו לו כמה וכמה שיחות טלפון עם עוד חברים מגדוד המילואים שלהם, כולל המג"ד, בעקבות איזו פעילות התנדבות שהוא יזם והפיץ בקשות לסיוע ושיתוף פעולה. העשייה הזאת, ההתנדבות והעזרה למי שהוא רק יכול - עושה לו ממש טוב. וכמובן גם לאחרים. 

מחברת כאובה בעקבות הניתוח, שעבר בהצלחה אמנם אבל התברר לה שהיה די קשה והמנתח מאד חושש שהגודל והמשקל שלה (יש לה עודף משקל רציני, בלשון המעטה) יגרמו נזק במצב הרגיש והשברירי שבעקבות הניתוח. הוא השביע אותה שלא תתכופף לפחות חודש וחצי ותהיה עם חגורת הבטן/גב כל הזמן פרט לזמן שינה. זה כמובן מאד מלחיץ אותה, בנוסף לכאבים, היא חוששת להזיק לעצמה בטעות....לא פשוט. כרגע החבר שלה עדיין איתה בבית - וגם נסע הבוקר לקנות לה את משככי הכאבים שרשמו לה - אבל מחר הוא חוזר לעבודה, ואמרתי לה שבתנאי שלא יפלו עלי בלת"מים משפחתיים כלשהם, אני אהיה איתה ברביעי בבוקר. אני מניחה שגם בתה, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה, תגיע אליה לעזור באיזשהו שלב. לא פשוט. אני מאד מאד שמחה שהיא עברה את הניתוח הזה, ומקווה שתוך כמה ימים גם תרגיש הרבה יותר טוב ושבהמשך, לאחר ההחלמה,  תהיה מסוגלת להתחיל לחזור לפעילות נורמלית, בין השאר של הליכות ופעילות גופנית שתעזור לה לרדת קצת במשקל. במצב שבו הגב שלה היה בשנים האחרונות הפעילות היחידה שהיא הצליחה לעשות היתה שחייה, שזה מצוין אבל ממש לא מספיק. נקווה שהיא תהיה בסדר. 

על המצב אין לי כרגע מה להוסיף, האמת. אותו כאב, אותו זעם, אותם פרצי בכי מידי פעם, אותו חוסר תקווה לגבי מה עומד להיות ואיך כל זה ייגמר....