הכותרת היא ציטוט מאחד הפודקסטים שאני מאד אוהבת, של שירלי יובל יאיר "ליהנות מהדרך". בפרק 101 - "גם רעידת אדמה וגם שיווי משקל" - שהתחלתי להקשיב לו הבוקר בזמן הליכת הבוקר ב"מרק" הזה שקוראים לו "מזג האוויר", במקום לארח מישהו/י כהרגלה ולשוחח איתו/ה על הכלים שיש לו/לה כדי לחיות חיים טובים יותר, שירלי התחילה לפרט כמה כלים שהיא עצמה מיישמת בחייה. כיון שזה היה פרק 101 (ששודר לדעתי מתי שהוא במרץ השנה) היא ביקשה להתייחס אליו כאל סוג של תיק "עזרה ראשונה" (101 - מספר הטלפון של מד"ר).
אהבתי שהיא אמרה שהיא אוהבת להיות "סנדלר נעול" (בניגוד ל"הסנדלר הולך יחף").
התחלתי להקשיב לפרק לקראת החזרה הביתה כבר, ואמשיך להאזין לו מחר בבוקר, אבל הספקתי לשמוע כבר על שניים מהכלים שלה.
הראשון דיבר על "פעולה". כלומר, כשהיא מוצאת את עצמה בתוך סיטואציה קשה, מפחידה או מדאיגה - היא בודקת עם עצמה מה היא יכולה לעשות, איך היא יכולה לפעול בתוך המציאות כדי לתקן או כדי לשפר את המצב או לפחות את מצבה בתוך הסיטואציה.
רבות כבר דיברו על כך שכאשר אנשים פועלים בדרך כלשהי בזמן טראומה, הסיכוי לסבול אחר כך מפוסט טראומה קטן יותר. שירלי דיברה על הסכנה שבשיתוק, בייאוש, בחוסר פעולה בתוך המצב.
אז התחלתי להתבונן על הדברים שמעציבים או מדאיגים או מפחידים או מרגיזים אותי בימים אלה, וניסיתי לראות אם אני מצליחה לפעול בתוכם כדי לנסות להקל על הסיטואציה.
למשל מצבו של אבא שלי. הוא חלש ולעיתים הדופק איטי מאד או לחץ הדם נמוך מאד. הוא לא סיעודי, חלילה, והוא אפילו מקפיד על פעילות - בין אם זה בחדר כושר או בחוגים אחרים. לפעמים אם זמן החוג מתקיים כאשר הוא ממש חלש ועייף הוא מדלג על ההשתתפות שלו, אבל בגדול הוא לא הפסיק לתפקד. אז הוא לא מתייאש, והוא גם קובע תורים לרופאים ולבדיקות כדי להבין טוב יותר מה קורה לו וכדי לנסות להיטיב את מצבו. זה מופלא בעיני.
ומה אני עושה עם הדאגה שלי אליו?
אני לא יכולה לשפר את מצבו הבריאותי, אבל אני מתקשרת כל יום ונפגשת איתם לפחות פעם בשבוע. אני מארחת אותם לביתי לארוחה כל שבוע או לוקחת אותם לארוחה במסעדה. אני קונה תרופות כשצריך, לוקחת לבדיקות או לרופאים כשצריך, קונה ספרים או דברים אחרים שהם צריכים לבית. T מבשל להם אוכל טעים. מבלה איתו זמן איכות. נראה לי שבתנאים הנוכחיים זה מה שהוא צריך. בהמשך אולי יהיה צורך ביותר מזה. עם שני מסתמים פגומים בלב שאף אחד לא מעז להיכנס ולתקן, ברור שהמצב לא ישתפר. על סרטן הערמונית כרגע נראה שהשתלטו...בואו נאמר שזו דאגה פחות מיידית מאשר הלב.
לגבי מצבו של T - עד עכשיו חיינו בשיגרה של ה"חרא" הרגיל. בסך הכל בסדר אבל מידי פעם כאבי בטן קשים או בעיות עיכול...... בחילות בזמן שירותים....הוא טוען שהוא מתרגל לזה. אבל חלק מה"שיגרה" היא שכל שבועיים פחות או יותר הוא גם חווה התקף כאבים. לפעמים קשה יותר, לפעמים פחות. לאחרונה שני התקפים ביום, אחד חזק יותר ואחד חלש. זה לא נגמר. ואז השבוע הוא עשה בדיקות דם וחלק מהערכים לא טובים. לא בהרבה אבל מעל ה"טווח" התקין. ואני רואה שגם הוא מודאג עכשיו. באמצע החודש הבא צפוי לו CT נוסף.
אז חוץ מדאגה, מה אני יכולה לעשות? אני מזכירה לו לעשות את הבדיקות ולשתף את הפרופסור בתוצאות. אני תומכת בו כשהוא עובר התקף, אם אני לידו. לא פחות חשוב - אני לא מנדנדנת לו למרות שלדעתי הוא צריך לירות לכל הכיוונים, לחפש מומחים חדשים, לנסות רפואה אלטרנטיבית...כל מיני. יש שיאמרו - זה לא לטובתו שאני לא מנדנדת. אבל אלה לא מכירים את T. ככל שמנג'סים לו יותר כך הוא מתבצר בעקשנותו. נראה מה תהיינה תוצאות ה-CT הקרוב ומה הפרופסור יאמר על תוצאות בדיקות הדם, ולפי זה נראה עד כמה להגביר את הלחץ. לצערי אם חלה התדרדרות ממשית במצבו, הכל כבר יקרה לבד.
מה אני עושה בשביל להרגיע את עצמי? אני ממשיכה לקחת את טיפות ההיפריקום, אמנם במינון מופחת. בינתיים לא חזרו התקפי החרדה והדאגה לא מעירה אותי באמצע הלילה.
לגבי מצבה של המדינה, מצבו של "העם" (במרכאות כי אני לא יודעת בדיוק איך להתייחס אלינו כאל "עם" בחודשים האחרונים).......הדאגה והכעס והחרדות בשיאם. נראה לי מצב כבר בלתי הפיך גם אם באורח פלא יצליחו להגיע להסכמות ולעצור את הטירוף. הקרע כבר נעשה, השיסוי והשנאה כבר פושים אצל כל הצדדים. האם אני עושה מספיק כדי לשפר או לתקן את המצב? לא בטוח.
אני הולכת להפגנות, אבל לא חוסמת כבישים. T משתתף יותר במחאה ממני, אבל גם הוא לא חוסם כבישים ולא מתעמת. אפילו אתמול הוא היה בפתח תקווה בטקס הפתיחה של הרכבת הקלה. הוא צילם את המכת"זית ואת הפרשים מרחוק כדי שאראה שהוא שומר מרחק ולא מעמיד את עצמו בסכנה.
מה עוד? אני לא משוחחת עם אנשים שלא חושבים כמוני כי מעולם לא ידעתי לשכנע ומניסיוני אי אפשר באמת לשנות את דעתו של אדם שמאמין במשהו, גם אם זה נראה לי הכי לא הגיוני. אני לא עושה פעולות יזומות לאיחוי הקרע עם אנשים שחושבים אחרת ממני. יש כאלה שעושים זאת, בי אין את הכוחות ואני לא מרגישה שיש לי את הכלים.
אני מרגישה שזה לא מספיק, מה שאני כן עושה, אבל כרגע אני לא רואה שאני מסוגלת ליותר מזה.
הכלי השני שהספקתי להקשיב לו בפודקסט של שירלי הוא לנוע.
שירלי מדברת על היתרון העצום של הפעילות הגופנית. כל אחד כמובן כפי יכולתו ולפי העדפותיו, היא ממליצה לכולנו לפחות שעה של פעילות גופנית כלשהי ביום. גם היא, כמו רבים אחרים, ממליצה למי שלא עושה זאת בכלל להתחיל בקטן. עשר דקות ביום, לא ישר שעה שלמה. אבל להתמיד. הליכה, ריקוד, שחייה...כל אחד לפי מה שמתאים לו. היא מזכירה את שחרור האנדורפינים והורמונים נוספים שתורמים להפחתת הדכאון והחרדה.
כאן אני שמחה לומר שאני מיישמת את הכלי באופן מלא. בכל יום אני עוסקת לפחות בשעה ורבע/שעה וחצי של פעילות גופנית נמרצת. ויש ימים שיותר מכך.
אמשיך להקשיב לפרק מחר בבוקר.
לסיכום השבוע שהיה - גם היום וגם בששי שעבר בתי והמשפחה לא הגיעו לארוחת ששי. בשבוע שעבר הם היו מוזמנים לגיסתה הצעירה לחנוכת הבית שלהם, והשבוע הם בחופשה בצפון.
בששי שעבר הזמנו את 'שותפנו' ו'שריתה', והם הצטרפו לארוחה עם הורי, שלמרות החולשה של אבא הצליחו להגיע וגם מאד נהנו.
אגב 'שריתה' הביאה לנו פרחים (היא תמיד קונה פרחים לשבת גם הביתה, וכאשר הם באים לארוחה היא מביאה גם לנו) אבל במזל ראיתי שזה שושן צחור, שהוא רעיל ביותר לחתולים ופשוט אסור להכניס אותו הביתה. השארתי את הזר בצלופן (בקצת מים) ושלחתי אותו הביתה עם הורי, שייהנו. מאד אוהבת שושן צחור אבל את החתולים שלי אוהבת יותר.......
שבת שעברה היתה שקטה ורגועה - עשינו הליכה בחום המהביל ואחר כך לא יצאנו מהמזגן עד שבערב כמובן נסענו (על האופנוע) לקפלן. היה חם ולח אבל מידי פעם היתה בריזה. זה הקל קצת.
סיימתי ספר סתמי (בכוונה) בשם SEAL OF CONFESSION מאת MICHELLE PACE. הכתיבה היתה מאד בנלית ודי הבנתי מראש לאיזה כיוון העלילה הולכת, למרות שבכל זאת היו כמה טוויסטים לא רעים. בסך הכל לא סבלתי.
השבוע קראתי את החדש של מאיה ערד "שנים טובות", שהוא כביכול אוסף של מכתבים, "ברכות שנה טובה" שמישהי כתבה לאורך מעל לחמישים שנה לחברותיה מסמינר המורים. קבלתי המלצות מ'שריתה', למרות שאני כבר סקפטית לגבי הטעם שלה, וגם לא את כל הספרים של מאיה ערד שקראתי בעבר אהבתי, אבל הספר הזה הוא שונה. לא יצירה ספרותית בשום צורה, כפי ש"דבר העורכת" מעידה בעצמה. כמובן שזה "דבר העורכת" פיקטיבי כמו גם אוסף המכתבים אבל קראתי אותו "בשלוק אחד" כמו שאומרים.
לסיום רוצה לספר על משהו שאמא שלי אמרה לי כבדרך אגב בשיחת טלפון השבוע ורק למחר בבוקר בחדר הכושר זה "נחת" אצלי בהכרה.
הרקע לדברים הוא, שכאשר רק הגענו לארה"ב, כשהייתי בת תשע וחצי, קרתה לנו תאונת דרכים כשאבא שלי נהג וכולנו היינו יחד ברכב. עמדנו לצאת מהכביש המהיר (FREEWAY) והרמזור התחלף לירוק, אבא שלי התחיל לנסוע ורכב שנסע בכביש אליו ניסינו להשתלב נכנס בנו בכל הכוח. התברר שהיתה לו שמש בעיניים והוא לא שם לב שיש לו רמזור אדום. לא היו אז חגורות בטיחות והמכה העיפה את אבא שלי על אמא שלי, שישבה לצידו, והיא חטפה מכה בצד הראש, מאחורי האוזן, מהראש הקשה שלו. לאבא שלי יש מה שנקרא בספרדית caveza dura: ראש קשה. תרתי משמע.
באותו הרגע לא ניכר היה שהיא נפגעה, אבל כמה שעות מאוחר יותר היא קיבלה סחרחורת קשה ואיבדה את שיווי המשקל שלה. אמא שלי לא הצליחה בעצם לקום מהמיטה במשך כחודש. גם לאחר שהתאוששה, נותרה פגיעה באוזן הפנימית שלה, או בחוליות הצוואר או בשניהם, אני לא לגמרי יודעת. מידי פעם זה קורה לה שהיא מאבדת הכרה או מקבלת סחרחורת קשה או מאבדת את שיווי המשקל.
במשך כל השנים היא מקפידה לא לעשות תנועות מסוימות עם הצוואר שהיא יודעת שגורמות לכך, ולמשל במספרה היא מאד מקפידה על תנוחות הצוואר. אבל מה שהיא סיפרה לי אתמול, הוא שרק עכשיו, אחרי חמישים וחמש שנים, סוף סוף היא החליטה להפסיק לעשות תרגיל התעמלות מסוים על המזרון, בגלל שהוא גורם לה לסחרחורת ותחושת עלפון. כלומר - עד עכשיו, בגלל שהתרגיל הזה היה חלק מה"חבילה" של התרגילים ש"צריך" לעשות על המזרון, היא המשיכה באדיקות לבצע אותו בכל בוקר, למרות איך שהוא גורם לה להרגיש. לזה קוראים אצלי בבית "תענוגות החובה" אבל באקסטרים. וואו. פשוט וואו.
זהו, להפעם. הערב רק הורי באים ו-T בחר להכין לזניה, להערב. בנוסף הוא בישל גולאש עם תפוחי אדמה ואפונה שיהיה לנו ולהם לכל השבוע.
חגגנו השבוע יום נישואים 44 אבל לא עשינו שום דבר מיוחד. בסוף יצאנו להליכה שנייה לפנות ערב באותו היום, וכל הדרך שוחחנו על עצמנו, על התפתחות היחסים שלנו ועל הילדים. דרך לא רעה לציין את יום הנישואים, או כמו שאמרנו לגיסי שהתקשר לומו לנו מזל טוב - אנחנו חוגגים כל השנה.
השבוע בטוח נהיה עם הנכדים וגם נשמור על שרי, שגם היא כבר בחופש מהגן, אבל עוד אין לנו תכניות ספציפיות.
עכשיו באמת זהו. ושיהיה טוב.
