השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לדעת את שגרת הפנאי שלנו לאחר 40 יום של מלחמה.
מה שתפס את עיני במיוחד היו שאלות כמו "האם זה מנותק מהמציאות"...למשל ללכת לבית קפה, למכון כושר, לים...?
או "האם זה מוסרי בזמן מלחמה לעשות לביתכם?"
זה תפס אותי כי אלה שאלות שכולנו או רובנו כנראה שואלים את עצמנו יום יום, כאשר אנחנו לא עסוקים בפעילות שקשורה ישירות בתרומה למאמץ המלחמתי, או האזרחי בזמן המלחמה.
טליק הזכיר את מלחמת לבנון הראשונה - ואיך הרגיש להיות אזרח במדינה בזמן שבצפון השתוללה מלחמה ונהרגו חיילים. אז אולי מבחינתי זהו הבדל משמעותי בין המלחמה ההיא לבין המלחמה הנוכחית.
במלחמת לבנון הראשונה T, שהיה מפקד טנק בשריון, גוייס ונלחם בגיזרה המזרחית (כלומר מול הסורים, בקרבות מאד מרים). אני נותרתי עם ילדה בת שלושה חודשים בבית וכלבה. לא היו טלפונים סלולרים ולא שמעתי ממנו מרגע שגויס במשך עשרה ימים, עד שהגיע לראשונה לחופשה של 24 שעות וחזר להילחם. בזמן הזה לא ידעתי היכן הוא ולא שמעתי ממנו, ולמרות שהקשבתי לרדיו כל היום וכל הלילה - לא שמעתי אותו מוסר "ד"ש" כאשר חיילים אחרים הצליחו לעשות זאת באמצעות הכתבים שליוו אותם בשטח.
למרות שאז לא היו כאן אזעקות והחיים המשיכו להתנהל כרגיל, השיגרה שלי אז, בשנת 1982, היתה שונה לגמרי מזו של אנשים שלא היו להם קרובי משפחה בחזית. המשכתי לטפל בבתי ובכלבה, המשכתי לנהל את הבית, אבל למשל לא הסכמתי בשום אופן ללכת לשום מקום. נצמדתי לבית - במחשבה שלשם הוא יגיע או יתקשר או - חלילה - יגיעו להודיע לי משהו לגביו.
כל מי שרצה לראות אותי או לדבר איתי היה צריך להגיע אלי. גם לא הסכמתי לשוחח ארוכות בטלפון כדי לא לתפוס את הקו למקרה שהוא יתקשר.
לאורך השנים הוא השתתף במילואים באינטיפאדה הראשונה, אבל בין העבודה שלי לבין הטיפול בילדים - אני לא זוכרת שהשיגרה שלי היתה שונה בהרבה מהיום יום. בכל מקרה אני מוכרחה להודות שבשנים ההן בכלל לא נהגתי לשבת בבתי קפה או להתעמל במכון כושר. מקסימום הייתי נפגשת עם חברות - בדרך כלל עם הילדים - בשעות אחר הצהריים, או יושבת לקפה עם שכנים מהבניין אצלי או אצלם.
בזמן מלחמת לבנון השנייה בני היה קצין בהנדסה קרבית, אבל לשמחתי היה כבר בחופשת שחרור, ובכל מקרה בתקופה ההיא היה "גנן" בקורס קציני הנדסה (כלומר בהשלמה החילית). הוא כן השתתף במבצע "עופרת יצוקה" בזמן שכבר היה בלימודים ב"רימון" (נדמה לי שהוא היה היחיד מכל בית הספר רימון שגוייס למילואים באותו מבצע, אולי בכלל היחיד שהיה קרבי, ועוד קצין).
מבצע "עופרת יצוקה" היתה בעצם הפעם האחרונה שמישהו שקרוב אלי השתתף בקרב.
אבל כל פיגוע וכל נפילה של חייל אי פעם תמיד עושים לי חור בלב. ובלגן בבטן. תמיד. לא חשוב מי נפגע. זה כואב לי כי זה בכל זאת חלק ממני.
ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. וקרע אותי לגזרים.
לא הכרתי אישית אף אחד מהנרצחים, אף אחד מהחטופים או משפחותיהם, אף אחד מהחיילים שנפלו. אבל זה כאילו קרה לי. העולם עבורי התהפך. והוא עדיין הפוך.
ועדיין.
אני דווקא כן מקפידה לקיים איזושהי שיגרה.
אני מתעמלת יום יום גם בחדר כושר (בבוקר) וגם עושה הליכות (בערבים ובסופי שבוע כשחדר הכושר סגור).
אני נפגשת עם מי שמוכן להיפגש איתי - בין אם זו 'מחברת' או 'שותפנו' ו'שריתה' או בתי ומשפחתה או הורי. בינתיים לא יצא לי להיפגש עם חברות אחרות, אבל אני מרגישה שאני רוצה את זה, זקוקה לזה. פעמיים-שלוש אפילו ישבתי איתם בבתי קפה. כן, גם בערב. מה שהיה פתוח.
אני כבר לא דבוקה כל היממה לחדשות אבל ממשיכה להתעדכן - בין אם באפליקציות ובין אם בטלוויזיה או ברדיו (ורוב הזמן אני מעודכנת בעל כורחי כי T רוב הזמן עם רדיו או טלוויזיה ברקע).
אני מצליחה לקרוא ספרים.
אני צופה בסרטים וסדרות בטלוויזיה לפחות פעם ביום.
אני בקשר רצוף עם חברות - גם אם לא משוחחות ממש אבל מתכתבות. יש לי פחות סבלנות לשוחח בטלפון בימים אלה.
אני ממשיכה כמובן בכל מטלות הבית - בין אם זה ביורוקרטיות ובין אם זה כביסות וניקיונות.
וגם T - בין התנדבות אחת לאחרת - משקיע בגינה ובסידורים שונים וכמובן בטיפולים שמסייעים לבריאותו.
גם אני התחלתי טיפולי דיקור (בגלל הכאב באמה). כן - אנחנו מטפלים בעצמנו, "עושים לביתנו" כמו שטליק שאל. לגמרי.
לים לא הלכנו. אבל גם ככה אנחנו לא נוהגים לעשות זאת, אלא אם מדובר בהליכה או רכיבת אופניים לאורך הטיילת, בדרך כלל בנתניה, מה שבאמת מזמן לא עשינו.
כאמור T מתנדב בכל מיני פרויקטים - בין אם ממש עבודה בחקלאות ובין אם בהסעות של ציוד או חיילים או מי שצריך. ביקרנו אצל משפחות החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. הזמנו דיסקיות....
מצב הרוח ירוד. הכאב והשוק והכעס על השבעה באוקטובר לא שככו. לא קהו. גם הכעס על התנהלות המדינה - הממשלה - עכשיו רק גובר והמחשבות של "מה יהיה?" ואיך נצליח, אם בכלל, לתקן את כל מה שקולקל כאן בשנים האחרונות, בשנה האחרונה, בשבועות האחרונים....משתלטות ומתסכלות ומרתיחות.
אבל אנחנו ממשיכים גם ביום יום שלנו. בטיפול בבית, בעצמנו, בהורי ובנכדים.
ואיכשהו הכל משתלב.
