ככה זה אצלנו. יום אחד, כמה שעות, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה.
כששמעתי בלילה של "החיסול המשולש" בבכירי הג'יהאד האיסלמי בעזה תנועה בלתי פוסקת של מטוסים חשבתי שקורה משהו בצפון. אופס. זה היה בעצם בדרום. למחרת בלילה כבר התקשיתי להירדם ושנתי בסוף היתה מאד טרופה. אין לזה סוף.
כרגיל T די צמוד לרדיו ו/או לטלוויזיה. וגם לאפליקציות בטלפון. אני לא אבל זה כמובן "תוקף" אותי מכל הכיוונים.
למרות הכל הצלחתי להיפגש השבוע עם 'היידי' - הפעם אצלה בבית, כי לא הרגיש מתאים לשבת בבית קפה בזמן שנופלים טילים. היה לי ממש טוב לשבת איתה, לא משנה איפה.
דווקא עכשיו מישהו (בתכנית ש-T צופה בה) אמר ש"דווקא" צריך להמשיך את השיגרה (היכן שמותר) ולהשתתף באירועים ולשבת בבתי קפה - כדי לא לאפשר "להם" לשבש לנו את החיים לגמרי. הרי שיבוש החיים זו המטרה של הטרור. והם הצליחו בכך כשישבו בשקט 36 שעות והחזיקו את כולנו במתח ולא ירו טילים לא פחות (אם לא יותר) מאשר בימים שמאז, שבהם הם כן יורים.
מחר יש לנו חתונה בצהריים בראשון לציון. בינתיים היא מתקיימת כסידרה. אין לי מושג איך הצליחו "לגייס" אותנו להשתתף בחתונה הזאת. מתחתן נכד של בת דוד של T - ואנחנו כבר מזמן מזמן לא משתתפים באירועים של נכדים של בני דודים. אלא אם זו דרגה ראשונה (למשל הנכד של אח של T). אבל בת הדוד עשתה לי "אמבוש" במפגש המשפח-טי ושאלה אם אנחנו מגיעים לחתונה, ועשיתי את השטות של לומר שלא קבלנו הזמנה (באמת לא קבלנו) במקום לחשוב מהר ולומר שאנחנו בדיוק עסוקים בתאריך הזה (לא משנה מהו). ואז היא אמרה לבת שלה לוודא שנקבל הזמנה. ואז קיבלנו גם וואטסאפ. בקיצור - לא ממש היתה אפשרות להתחמק. מילא. נקפוץ לקצת, ניתן להם את הצ'ק, ונסע הביתה. ממילא שוב אין ארוחה בששי כי בתי ביום הולדת ארבעים של חברה טובה וחתני עם הנכדים אצל אמא שלו.
והורי עדיין לא באים. אבא עדיין חלש, למרות שהשבוע הוא היה מעט יותר טוב. אין מה להאיץ בתהליך הזה וגם יש באמת סיכוי - לצערי - שמצבו לא ישתפר. לא קפצנו אליהם לביקור בשבת כי T היה חולה ולא רצינו לחשוף אותם, אבל נראה לי שבשבת כבר אפשר יהיה.
בגיזרת הרגל שלי - צילום הרנטגן לא הראה שבר כלשהו, והאורתופד כתב שהוא מזהה "שחיקה קלה במפרקי הרגל" ושלח מרשם למדרסים - וזאת למרות שהראיתי לו שיש לי מדרסים מותאמים אישית. בכל מקרה שלחתי את המרשם לבחור (התותח) שעושה לי את המדרסים (שפתר לי את הבעייה שהיתה לי בכף הרגל בנובמבר) והוא אמר לי לבוא.
נסענו אליו בבוקר (היו פקקים מטורפים בדרך - גם בכביש 4 וגם בכביש 2 - תאונות או משהו) אבל בסוף הגענו.
בכל מקרה הבנתי שוב עד כמה מבנה כף הרגל שלי בעייתי. בעצם, בעת הליכה או עמידה, ללא המדרסים כל המשקל של הגוף שלי נופל על שטח קטן מאד של העקב וכריות כף הרגל.
איש המדרסים התותח שיפצר משהו במדרס גם על סמך המרשם של האורתופד וגם על סמך מה שהראיתי לו לגבי מיקום ואופי הכאב בכף הרגל - וניתן לזה כמה ימים ונראה אם זה עוזר.
יום חמישי הוא יום קניות אצלנו, אז כיון שהיינו בדרך חזרה מתל אביב חשבנו להיכנס לרעננה ולבדוק את הסניף החדש של הרשת הצרפתית CARREFOUR. אז נסענו לשם אבל לא נכנסנו לשם כי פשוט לא היתה חניה. כל הרעננים (ואולי גם מהסביבה) התנפלו על הסופר הזה. נצטרך לחכות עוד קצת או לנסות את הסניף בנתניה. ממילא היתה לנו קנייה קטנה היום.
עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שהפסקתי את "קדמת עדן". נראה לי הפעם אחפש איזה "ספר מטוסים" קליל להעביר את הזמן.
נקווה שיהיה שקט. לא נראה כרגע, אבל תמיד אפשר לקוות.
