כמה עדכונים

זו הפעם הראשונה שאני בבוסטון בתקופה הזאת של השנה.
סוף יוני, קיץ, חם. חלק מהזמן נעים - 24-26 מעלות, לעיתים מעט גשום, בבוקר מוקדם עדיין קריר יותר והאוויר טרי והכל ירוק ופורח.
היום (וכנראה גם מחר) אפילו חם מדי. מעיק. חייבים מזגן. לא נעים ללכת ברגל בחוץ.

בלי קשר - אחת התופעות של בוסטון - תרנגולי הודו מהלכים באמצע הכביש

לקח בערך שתי דקות לבני להירגע מרגע שהגענו.
'תינוקי' מיד הגיב לקול שלי, לידיים שלי, לחזה ולבטן הרכים שלי (יש יתרונות לריפוד 😉) וכל החששות - שלהם ושלנו - התפוגגו כלא היו.

בלילות אנחנו ישנים במלון (מרחק 8 דקות נסיעה מדירתם) ולפעמים גם קופצים לכאן כדי לחטוף תנומת צהריים.
לפעמים בבקרים אנחנו באים אליהם מוקדם ו-T מכין ארוחות בוקר מפנקות.

לפעמים (אחרי לילה קשה) הם מבקשים להתאושש בשעות הבוקר ושנגיע מאוחר יותר, ואז אנחנו מנצלים את ההזדמנות לטייל לאורך הנהר (בעצם זה יובל כלשהו של נהר הצ'ארלס שממוקם בדיוק מעבר לרחוב מהמלון שלנו),

לאכול ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית בדיינר אמריקאי טיפוסי (כולו בצורה של קרון מנירוסטה, עם "בות'ים" ומלצריות כמו בסרטים.

כמה דקות מהמלון יש סופרמרקט נהדר (Star Market) אז קנינו מצרכים והבאנו להם ו-T בישל להם והקפאנו בקופסאות...כך יש להם אוכל מוכן לשבועות הקרובים.

בערב הוא מבשל לנו ולהם ארוחות טעימות (סלמון עם פירה וקישואים, פיצה..) ורק היום (שהיה חם במיוחד) ביקשה כלתי שנצא לסושי (מאז הלידה היא מבקשת סושי שלוש פעמים בשבוע.......להשלים את כל הדגים הנאים מהם נמנעה בזמן ההריון).

'תינוקי' מבלה הרבה על הידיים. שלהם, ועכשיו גם שלנו.
אומרים שככה זה הרבה פעמים עם ילד ראשון, הורים טריים וחסרי ביטחון או ניסיון.
אבל זה גם תלוי הרבה באופי של הילד עצמו, להרגשתי.

עובדה שאצלי בתי (שהיתה בת בכורה להורים צעירים וחסרי ניסיון מאד) היתה רגועה מהרגע הראשון, ישנה בשקט בין הארוחות וההחלפות, אפשר היה לקחת אותה לכל מקום - ואילו בני שהגיע אחריה לא הפסיק לבכות, רצה כל הזמן רק על הידיים..........זה נרגע כשהתחיל לדבר, אבל עד אז - הילד היה מחובר אלי. "התוספתן שלי" קראנו לו.

אז עכשיו שאנחנו כאן, בני וכלתי יכולים פתאום לצאת לבד לכל מיני סידורים או מפגשים חברתיים, והם נראים מאד מאד מרוצים מזה. וגם אני ו'תינוקי' מרוצים מזה.
כשהם נעדרים לזמן ארוך משעתיים יוצא לי גם להאכיל אותו (היא שואבת ומקפיאה חלב אם).

הוא גדל ומשתנה מיום ליום (היום הוא בן 7 שבועות), וכבר מביט עלינו ולעיתים מחייך ועושה קולות.....מתוק אמיתי.
מאד מאד שמחה על הזמן הזה ביחד - להכיר אותו, לעזור להם, לבלות ביחד.

T אמור להישאר רק עד יום שלישי - אבל שמענו שמתוכננת שביתה בנתב"ג כך שלא ברור לגמרי מה עומד לקרות עם זה.

בנושאים אחרים - הבנתי שישראבלוג עומד לרדת סופית בסוף החודש (שזה מחרתיים?), ואני מפנה את תשומת לבכם לפוסט האחרון של מנהל דף קהילת הפרפרים - בפוסט הזה הוא מציע שירות מדהים - בניית בלוג חדש בחינם.
אתם מוזמנים להפיץ לכל מי שרוצה לכתוב אך הפלטפורמות החדשות זרות ומרתיעות קמעה.............

גם אני (כשאחזור משליחותי הסבתאית בבוסטון) אשמח לעזור בעניינים טכניים כאלה ואחרים בבלוגספוט (ואנסה גם בוורדפרס אך שם אני פחות מתמצאת). אז לא להתבייש - להיעזר בקנקן ובי בכיף וברצון.

מהעדכונים המעטים שהגיעו אלי מהארץ (דרך מבזקי YNET בעיקר) אני מבינה שלא משעמם. וחם. לא חסר לי כל הבלגן הזה.
מצד שני מתגעגעת למשפחתה של בתי - דיברנו קצת בוואטסאפ והיה ממש כיף לראות את הנכדים המתוקים ולשמוע את הסיפורים שלהם. הבנתי גם שנשמותק ממש נרגע לגבי 'נוקת' והם כולם כבר נכנסו לסוג של שגרה משפחתית חדשה.

אז אלה כמה עדכונים בינתיים..............המשך יבוא.

קייטנת סבא וסבתא חלק ג'

ברביעי קיבלתי הודעה מבתי: האם אפשר שהיא תביא את הנכדים בחמישי בבוקר (במקום רביעי ערב) ושהם יישארו לישון עד יום ששי...?

חשבתי על זה רגע.
T הודיע לי שגם ככה הוא עובד בחמישי, כלומר אני לוקחת אותם לבריכה לבד ומבלה חלק ניכר מהיום איתם לבד.
ואז הם יישארו עד הלילה ויישנו אצלנו, ומה קורה בששי? מתי יבואו לקחת אותם?

האמת? לא התאים לי.
כשהם מגיעים בערב ותוך זמן קצר הולכים לישון, ואז אנחנו מבלים איתם חצי יום - זה כיף ממש. אבל מעייף.
בחמישי גם ככה חתני מגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות (כי בתי עובדת עד הערב באותו היום) - אז גם ככה זה יהיה ארוך יותר מהרגיל.

אמרתי שאני מעדיפה להשאיר את התכנון המקורי, שהם יבואו ברביעי ערב וחתני יגיע מתי שיגיע.
בתי מיד הבינה והסכימה, ואפילו שאלה אם אני מעדיפה שהיא תביא אותם רק בחמישי בבוקר.

הסברתי שאין צורך בכך - אין לנו שום בעייה עם השינה שלהם אצלנו, והם כל כך אוהבים לבוא לישון.
ולנסוע עד אלינו (צפונה) בבוקר כדי להביא אותם, ואז לחזור (דרומה) כדי להגיע לעבודה...........סתם טרטור עבורה.

וכך היה.
הנכדים הגיעו עם חתני בזמן שהתיישבנו לארוחת ערב (אבל הם כבר היו אחרי ארוחה, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים).
בזמן שצפינו איתם ביחד ב"נינג'ה ישראל" ראיתי שהם מתחילים להתעייף, עלינו למעלה והשכבנו אותם במיטות.

"סבתא" הם קראו לי כמה וכמה פעמים דרך האינטקום - פעם כדי לשתות מים ופעם כדי להתחבק עוד פעם....ובסוף נרדמו.
מה זה נרדמו? בבוקר לא רצו להתעורר!

T עבד בחמישי בבוקר, כך שהייתי איתם לבד. אבל לפני שהלך - הכין להם קרפים. ושוקו. איזה סבא חמוד (ומתחשב)!

כשהם התעוררו, נזפו בי גם חכמוד וגם נשמותק על שלא חיכינו בחדר השינה עד שיתעוררו.
שאלתי אם אמא ואבא לא הולכים למטבח ולסלון כאשר הם ישנים עד מאוחר, אבל חכמוד הסביר לי בכובד ראש שאצלם בבית אין קומות, וזה בעצם כל ההבדל.

אמרתי שרצינו לשתות קפה, שסבא רצה להכין להם ארוחת בוקר לפני שיצא לעבודה, שהאינטרקום פתוח והם יכולים לשמוע אותנו ולדבר אלינו באופן חופשי....והם הבינו את ההסבר אבל לא בטוחה שקיבלו אותו.

T הלך ונכדים ואני לקחנו את הזמן שלנו בחמישי בבוקר.
הם כבר מצחצחים שיניים במברשת חשמלית (שהורי הביאו להם באחד הביקורים מארה"ב לפני שנתיים, אבל לקח זמן עד שהתרגלו לדגדוג הזה). שאלתי את נשמותק אם הוא צחצח גם את הלשון, אבל הוא ענה בפסקנות ש"לא, כי זה הורס את חוש הטעם" ולא ניתן היה לשכנע אותו אחרת.
אני מניחה שרופאת השיניים החמודה שלהם כבר תסביר לו באחד הביקורים הבאים את החשיבות של ניקוי הלשון ופנים הלחי.........

הם אכלו ארוחת בוקר וצפו קצת ב"אלווין והצ'יפמנקס" (שאי אפשר לעשות כאשר T בבית כי הקולות של הצ'יפמנקס משגעים אותו), והלכו לשירותים איש איש בתורו.....ואז הודיעו שהם מוכנים לצאת לבריכה.

היה ממש כיף בקאנטרי - מהבריכה הגדולה למגלשות המים ובחזרה, הפסקה לארטיק ושוב לבריכה.
אמנם 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' גם היו שם עם הנכדים שלהם, אבל חכמוד ונשמותק התביישו מהם ולא רצו לשחק או לשחות ביחד. לא הכרחנו, למרות שהם כבר נפגשו בעבר והכירו קצת אלה את אלה.

כשבאנו לרדת למזנון לאכול צהריים, מעדתי בגומה בדשא (למה יש גומה בדשא??? T אומר שאני צריכה לתבוע את הקאנטרי) שלא ראיתי (כי היא היתה מוסתרת על ידי דשא), עיקמתי את הקרסול (הימני הפעם, לשם גיוון) ונפלתי.
נבהלתי נורא וגם כאב לי נורא, וחששתי שעכשיו נקעתי את הקרסול השני, ומה אעשה עכשיו..........
גם נכדים נבהלו, ומייד נצמדו אלי עם חיבוקים וליטופים ו"את בסדר, סבתא" בקולות חלשים.....

'המהנדס', שישב שם בזמן ש'ביוכימיה' היתה עם נכדיהם בבריכה, מיד ניגש לבדוק אם אני בסדר, וכך גם עוד זוג מבוגר שישבו לא רחוק מאיתנו.
אבל באותן דקות ראשונות רק רציתי לשבת ולהתאושש מהנפילה ולבחון את מצב הקרסול.
היו כאבים אבל היה לי ברור מהרגע הראשון שחומרת המצב מופחתת בהרבה מהנקע הקודם.

לאט לאט הם עזרו לי לעמוד, ולשבת עם הרגל למעלה, וכולם נרגעו קצת.....ואז - שוב לאט לאט - ירדתי עם הנכדים לאכול צהריים.
הם כבר היו עייפים, ומייד אחרי הארוחה נסענו הביתה.
יכולתי לנהוג וללכת (עם צליעה קלה) אבל ככל שעבר הזמן הקרסול התחיל לכאוב יותר ויותר.

כרגיל בנסיעה היו לנו שיחות מעניינות מאד.
חכמוד התחיל לומר שהוא יודע איך הוא יקרא לבן שלו, כשייוולד לו. "פְלֵשׁ", הוא אמר בביטחון, אבל אז פתאום חשב על שם אחר: "נִינְגַ'ה". הוא התלבט.

הצעתי שאולי יהיה לו יותר מילד אחד, מסתבר שהוא לא חשב על האופציה הזאת. "כן" אמר בהתלהבות. לילד אחד אקרא פְלֵשׁ ולשני נִינְגַ'ה.

"זה בעייתי" אמר לו נשמותק. "בגן הילדים יהיה לילד בשם נִינְגַ'ה די מביך".
חכמוד לא הבין למה. לדעתי השם נִינְגַ'ה הוא "גְבַרִי" לגמרי. "גַּבְרִי" תיקנתי אותו בעדינות, והוא תיקן את עצמו אבל אחר כך שוב אמר גְבַרִי.

ואז הוא חשב שאולי יהיה לו גם ילד שלישי, אשר יקרא לו "סְקָאר". הבנתי שיש שם כזה במשחק "פורטנייט" שכל הילדים משחקים בו עכשיו. "אבל סְקָאר זו צלקת באנגלית" הסתייגתי בעדינות, אז הוא החליף את שם בנו השלישי ל"בַּרָק".

"איך אתה רוצה לקרוא לילדים שלך, נשמותק?" ניסיתי לערב את נכדי הצעיר בשיחה.
תשובתו הפתיעה אותי.
"לי לא יוולדו ילדים כי אני לא רוצה להתחתן. אני אבחר ילד מבית היתומים".

חייבת לומר שנשארתי פעורת פה.
חכמוד התחיל לשכנע אותו שהוא לא חייב להתחתן כדי להוליד ילדים.
"אתה יכול לבקש מחברה או ידידה שתעשה לך ילד, וזהו, אחרי זה אתם לא חייבים להיות ביחד".

הזכרתי לעצמי שמדובר בילדים בני שבע ושש.

"חוץ מזה", המשיך חכמוד, "ילדים בבית היתומים הם מסכנים ולא כדאי לך לקחת משם ילד".
אבל נשמותק נותר בשלו.
"אז איך תקרא לו?" שאל חכמוד.
"יהיה לו כבר שם" הסביר נכדי הצעיר.
"אז אתה מתכוון לאמץ ילד גדול? לא תינוק?" שאלתי אותו.
"כן" ענה בביטחון, "אבל רק ילד שמתנהג יפה". חייכתי לעצמי, והצעתי לו שגם אם הוא יאמץ ילד שלא מתנהג יפה, כי היו לו חיים קשים ולא היו לו הורים, מרגע שהוא ייאמץ אותו, הוא יוכל לחנך אותו ולהעניק לו חום ואהבה ואז הוא יתחיל להתנהג יפה.
"לא" הוא ענה בפסקנות, "אני אקח רק ילד שכבר מתנהג יפה".

שאלתי את נשמותק למה הוא בעצם לא רוצה להתחתן, והוא אמר שכל הקהל (בחתונה) שיסתכל עליו יביך אותו יותר מדי.
ניסיתי להגיד שאפשר להתחתן גם בלי קהל גדול אבל הוא פסק "לא רוצה לדבר על זה יותר" וכבר הגענו הביתה ולקחתי אותם למקלחת.

אחרי שהם התקלחו והתלבשו אני התקלחתי, והם השתוללו להם בחדר (מאיפה היתה להם אנרגיה? לא ברור), וכש-T הגיע הביתה יצאנו כולנו לסופר - ולפני כן לדירה של הורי בדיור המוגן כדי לחבר את התנור החדש (שהגיע ללא תקע אז לא יכולנו לבדוק אם הוא תקין).

זו היתה הפעם הראשונה שמישהו (חוץ מאיתנו) ראה את הדירה של הורי, ונכדיי מאד התלהבו ממנה. הם רצו מחדר לחדר, מדליקים ומכבים אורות ומאווררי תקרה, פותחים וסוגרים ארונות ואת המקרר.....
וכשהורי התקשרו אחרי כן (לאחל לנו יום נישואים שמח - שכחנו מזה לגמרי, היה לנו יום נישואים 39 ביום חמישי!) חכמוד הודיע להם ש"הבית הפרטי שלכם בבית אבות ממש מגניב".

חתני הגיע לאסוף אותם בדיוק כשחזרנו מהסופר, ועזר לנו לפרוק את המצרכים מהאוטו. בשלב זה הקרסול כבר ממש כאב, ואחרי שהם הלכו התיישבתי עם קרח על הרגל המורמת.........

כמעט הסתיימה לה קייטנת סבא וסבתא - בראשון בתי תביא אותם לשעות ספורות בלבד - ואפשר לסכם שהיה כיף גם אם מעייף.......
ולגבי הקרסול.......ימים יגידו. 

קייטנת סבא וסבתא חלק ב'

בשני בערב הגיעו אלינו הנכדים כבר ממש לקראת שעת השינה שלהם.
אחרי ארוחת ערב, אחרי מקלחת....ממש לנשק, לחבק, ולהכניס למיטות.

בכל זאת הם ביקשו לראות קצת טלוויזיה במיטה שלנו לפני שנעביר אותם למיטותיהם, ובאיזשהו שלב חכמוד התלונן כמה זמן לוקח לנו - סבא וסבתא - לבוא לישון כבר.

התעוררנו בנחת ובעצלתיים ביום שלישי בבוקר, עם החלק הכי טוב של כל הקייטנה הזאת: החיבוקים וההתכרבלויות של הבוקר.

כש-T שאל מה רוצים לארוחת בוקר הביטו עליו בפליאה: " קרפים כמובן". עם נוטלה. ואבקת שוקוליט. איזו שאלה?
"לא בא לכם לגוון קצת?" הוא שאל אותם. "אולי פרנץ' טוסט?", הציע....

"סבא, אני כבר לא בקטע של פרנץ' טוסט" פסק חכמוד, ו-T פנה להכין להם את המנה המועדפת העכשיווית.

בזמן שאכלו סיפרתי עוד סיפור עם תעלומה בלשית - והפעם התעלומה היתה קשה לפיצוח, גם T ואני לא ידענו, והנכדים פחות נהנו מזה.
הם סיימו לאכול ומיד התחילו לבנות בלגו - מן בית משוכלל עם חניה וחדרים ייעודיים שונים.....

וכש-T התפנה מכל מיני משימות שהיו לו, העמסנו את האופניים שלהם (בתא המטען) ושלנו (על המנשא) על הרכב ויצאנו לפארק רעננה.

בפעם קודמת שנסענו איתם ברכב (לקולנוע) T קיבל חור בראש מהשירים של סטטיק ובן אל שהם שמו ביוטיוב, אז הפעם מראש מצאתי את "פטר והזאב" (בקריינות של דן כנר) וכך נהנינו כולנו מסיפור + המוסיקה הקלאסית הנהדרת של סרגיי פרוקופייב ממש עד שהגענו לפארק.

חכמוד כבר שולט לגמרי באופניים, וכבר נסע עם חתני עשרה קילומטרים בשבתות...מהבית שלהם לפארק הרצליה ובחזרה. אבל נשמותק היה עד לא מזמן על גלגלי עזר, ועדיין חסרה לו המיומנות וגם הביטחון, וגם....יש לו פיוז מאד קצר.

התחלנו את הרכיבה בפארק ברחבה מעגלית, כדי להתחמם (תרתי משמע........למרות שיום שלישי היה היום הכי פחות לוהט השבוע) וכדי שנשמותק יצבור ביטחון.

זה היה ממש נחמד, עד שהילדים החליטו שהם כבר מוכנים לצאת לכיוון האגם בצידו השני של הפארק.
T וחכמוד יצאו לדרך ונעלמו מן העין, ונשמותק..........הוא התקשה. נפל. ניסה להתחיל ולא הצליח.
והיה מאד מתוסכל.
והיה לו קשה לשאת את התסכול שלו.
והוא צעק.
והוא בעט באופניים.

וכשניסיתי לעזור הוא דיבר אלי בבוטות ובגסות שלא ידעתי שהוא מסוגל להעלות על פיו המתוק, בדרך כלל.
האמת - הוא ממש הזכיר לי את אחי כשהיה קטן, וגם........את אבא שלי היום.

הסברתי לו ברוגע אבל בקול החלטי, שלא מדברים אלי ככה - ולא משום שהוא ילד ואני מבוגרת, אלא כי אנחנו לא מדברים ככה זה אל זה, לא זורקים פקודות ולא מדברים לא יפה - ואני מצפה שכל בקשה תישמע כבקשה ולא כפקודה.
גם הזכרתי לו שהוא רוכב מאד יפה וכבר התגבר על הרבה קשיים, ואם מידי פעם זה לא עובד - פשוט מנסים שוב ושוב ובסוף הוא יעשה זאת מצוין.

הוא לא היה במצב רוח להקשיב לי, אבל לאט לאט התקדמנו - את העליות עשינו בהליכה - בירידות הוא דהר יפה אבל הרבה פעמים נעצר וקיטר. ושוב קיטר.

כש-T וחכמוד ראו שאנחנו מתעכבים, T השאיר את חכמוד ליד האגם ובא לבדוק מה קורה איתנו.
הוא תפס פיקוד על נשמותק, בעדינות ובסבלנות ועם המון עידוד - הם הגיעו ברכיבה לצדו השני של האגם, שם כבר חיכיתי להם עם חכמוד

שתינו הרבה מים, ונשמותק נרגע ושיחק עם חכמוד בטבילת הידיים בתעלות המים שליד האגם.

היו שם המון ילדים שממש נכנסו לתעלות המים והשתכשכו להם - אבל הנכדים החנונים שלי רצו אלינו ושאלו בפליאה  "סבתא, הם לא רואים שכתוב שאסור להיכנס?"

ככה זה, כבר בגיל הזה הם נחשפים לעובדה שאנשים עושים מה שהם רוצים, בלי קשר לכללים ולהוראות.......

כשפנינו לחזור, רכבנו חכמוד ואני מקדימה, ו-T נסע עם נשמותק - והכל פעל על מי מנוחות.
העלייה בדרך חזרה היתה קשה גם לחכמוד וגם לי - והרגשתי ממש כמו כשאני מתאמצת בחדר כושר!

כשהגענו בחזרה לרחבה, רכבנו עוד קצת ואז חכמוד השתעשע מעט במתקני הטיפוס של הפארק - ממש כמו נינג'ה קטן הוא טיפס שם על רשת שלשלאות וסינדות העץ..... - עד שנשמותק ו-T הגיעו אלינו, ואז רכבנו בחזרה לאוטו.

הילדים רצו לחזור הביתה לצהריים אבל ל-T היו תכניות אחרות.
בא לו להשוויץ עם הנכדים שלו אצל אחד מלקוחות הייעוץ שלו, בעל מסעדה בקרבת מקום.
הבטחנו שיהיה שם אוכל שהם יאהבו, ואכן כך היה.
ומאד מצא חן בעיניהם שבעל המסעדה הוא "חבר של סבא" ובזכות זה קיבלנו יחס מיוחד (התעקשנו לשלם, אבל הם התעקשו לתת לנו הנחה).
יותר מזה - ברחבה שליד המסעדה הזאת היו מזרקות שונות, וכאן כבר לגמרי התרנו את הרסן ואיפשרנו לקטנים להתיז על עצמם ולהתענג במים - וכשהגענו הביתה כולנו התקלחנו ונכנסנו למיטות עד שבתי הגיעה.

השארתי לה מפתח מתחת לשטיחון הכניסה, למקרה שנירדם, אבל לא ישנו.
היא היתה מורעבת וחיממה לעצמה אוכל, וכששאלנו איך היה בעבודה ענתה "בית משוגעים" - ולמרות שהיה לה יום קשה, צחקנו כולנו (כי היא הרי עובדת בבית חולים פסיכיאטרי לילדים....)........

בסך הכל היה יום כיף מאד. כולנו ממש נהנינו, אפילו נשמותק עם התסכולים שלו.
בתי טוענת שגם חכמוד היה ככה בגיל שלו, אבל אני זוכרת את זה מעט אחרת.
זה נכון שהוא היה נכנס להתקפים של בכי שלא הצליח לצאת מהם (ורק חתני תמיד הצליח להסיח את דעתו ולהרגיע אותו), אבל זה היה בגיל הרבה יותר צעיר, והם מעולם לא דיבר בגסות או בתוקפנות.....

אבל כל ילד עובר תקופות התפתחות, ואני מניחה ומקווה שגם נשמותק ילמד להתמודד עם התסכולים שלו. עם הורים כמו שלו - אני לא דואגת.

קייטנת סבא וסבתא חלק א'

הנה מה שנשמותק אוהב בכריש:
את השיניים החזקות שלו.
את החיישנים שיש לו בגוף שחשים בתנועה של טרף בקרבת מקום.
את חוש הריח המפותח שלו.
את צורת הגוף המושלמת שמאפשרת תנועה מהירה וחלקה.
את סנפיר הגב שעוזר עם היציבות שלו.

אני לומדת הרבה משיחות עם הנכדים כאשר יש לי הרבה שעות איכות איתם.

עוד למדתי מנשמותק ש"כרוב" זו מילה נרדפת למלאך, ו"גבר" זו מילה נרדפת לתרנגול.
"כן, אבא סיפר לי" אמר נשמותק בחשיבות עצמית רבה.

הם דיברו על כרובים ועל מלאכים וזה הזכיר לחכמוד סיפור על השטן, ועל איך שהוא היה פעם מלאך בגן עדן, אהוב מאד על אלוהים.
הוא סיפר שכאשר אלוהים ברא את האדם ואת חווה והם התחילו להתרבות, השטן קינא בבני האדם, שאלוהים אהב אותם יותר מאשר אותו, ירד מגן עדן לאבדון (אני מצטטת את חכמוד) והתחיל לפתות את האנשים לעשות מעשים רעים כדי שיגיעו אליו לאבדון לכשימותו, במקום לגן העדן.
הוא התחיל לספר גם על מלאך המוות, ובשלב זה נשמותק התערב ואמר בפסקנות  "אפשר לומר גם 'כרוב המוות' כי כרוב זו מילה נרדפת למלאך".

ככשאלתי את חכמוד איפה הוא שמע את הסיפור על השטן, הוא טען שבתי סיפרה לו, אבל שזה רק סיפור, זה לא אמיתי.
אוקיי.....

 בתי וחתני עדיין עובדים, ואילו לנכדים הסתיימו כבר כל הקייטנות, כולל ההכנה לכיתה א' של נשמותק ו....עכשיו נערכת קייטנת "סבא וסבתא" אצלנו.

במוצאי שבת הם הגיעו, ישר מרכיבה על אופניים עם ההורים בפארק.
בתי הכניסה אותם מיד למקלחת, ואני חיממתי ארוחת ערב.
הם נפרדו מהוריהם ב"ביי" אגבי לגמרי, שמוכיח לכולנו כמה כיף להם אצלנו, וכמה הם מרגישים בטוחים ונינוחים.

כרגיל הם נרדמו אצלנו במיטה, צופים בטלוויזיה. כשעלינו לישון בעצמנו, העברנו אותם למיטות שלהם (שגם הן אצלנו בחדר) .
בבוקר הם לא מיהרו לקום, גם אחרי שכבר שהתעוררו. איזה כיף בחופש.

"איפה הַקְרֵפִּים?" שאל נשמותק את T כשירדנו לסלון.
כן, כן, התרגלו לטוב. קיבלו גם קרפים כמובן, עם נוטלה ואבקת שוקוליט. אחחח השחיתות אצל סבא וסבתא!

T יצא לפגישת עבודה קצרה וסוף סוף הצלחתי להקריא להם סיפור, אחרי שבועות רבים שפשוט לא התחשק להם.
במקרה זה היה ספר שבו כל סיפור הוא תעלומה, והם עצמם משתתפים בפעולת הבילוש.
לספר קוראים "תעלומת החטיפה המסתורית" מאת מיכאל אבס.
ממש מוצלח.
מה שעוד היה נחמד, הוא שבני היה איתנו בטלפון בזמן הזה (בעת נסיעה ארוכה בחזרה לבוסטון מהופעה שהיתה לו בניו יורק), הקשיב יחד איתם לסיפור, והשתתף יחד איתם בפתרון התעלומה. סוג של זמן איכות טלפוני עם הדוד באמריקה.

אחרי הסיפור וארוחת הבוקר, הם התיישבו לבנות בלגו - שוב, אחרי המון זמן שלא נגעו בו - ופתאום היה לי זמן לקרוא מיילים ופוסטים - זה כמעט לא קורה כאשר הם כאן. אמרתי כבר שיש לי נכדים גדולים?

כאשר T חזר מפגישתו, נסענו לקולנוע וראינו את הסרט "החברים הסודיים של לואי", שבנוסף להיותו מצחיק מאד, יש בו גם מסר חינוכי חשוב - בקיצור, מומלץ מאד. צחקנו בקול. כולנו.

היו קצת עניינים כשניסינו לבחור מקום לאכול בו ארוחת צהריים.
בהתחלה התיישבנו במסעדת המבורגרים, אבל לא נראה היה שתפריט הילדים שלהם מגוון מספיק, וחכמוד פסק שהוא כבר היה כאן ולא אהב את האוכל.

קמנו ועברנו לבית קפה ששייך לרשת שהם מכירים ואוהבים, ואז נשמותק פתאום נכנס לאנטי - דווקא בגלל חוברת הציור שקיבל מהמלצרית...
אבל תוך דקות ספורות כולם נרגעו, הזמנו את מה שהם רגילים להזמין שם כשהם הולכים עם אמא, והשלווה חזרה על כנה.

בקושי הספקנו לחזור משם הביתה ובתי כבר הגיעה מהעבודה לאסוף אותם.
בהמשך השבוע הם שוב יגיעו לישון אצלנו ולבלות את היום איתנו..........ואז כבר נחשוב על פעילויות חדשות בקייטנה של סבא וסבתא............