כבר אפשר להכריז רשמית, שהדכדוך (שלא לומר: דכאון, שלא לומר: ייאוש) שהייתי בו בחודשים שלפני החופשה בתאילנד חזר אלי ובגדול. וגם אל T. אצל T זה כבר ממש ייאוש, משהו שלא היה עד עכשיו.
לא שזה לא היה צפוי כמובן. המצב לא רק שלא השתפר מסביב אלא רק הולך ומחמיר, אז בהחלט לא מפתיע. והיה שבוע קשה וכואב.
אני מוצאת את עצמי מנסה להיאחז במילים של מרואיינת אחת בפודקאסט אחד, שהזכירה לי איך, בזמן הקצר של ממשלת בנט-לפיד, המון דברים התחילו להיות מטופלים ומתוקנים, מהר וטוב יחסית לזמן הקצר שעמד לרשותם. כמובן שמצבנו היום לא קרוב ולא דומה בכלל למצבנו אז, אבל אולי אולי אני טועה כאשר אני חוששת שלא משנה איזה נס יקרה כאן, גם אם כל המשיחיים והקיצונים והגזענים והמושחתים ייעלמו פתאום מהשלטון ומחיינו, יש יותר מדי דברים שנהרסו שכבר לא ניתן לרפא ולתקן. אולי בכל זאת אני טועה. ומצד שני בכל הזמן הקצר של הכהונה של ממשלת השינוי ההיא, עמלו הקיסר ופמלייתו סביב השעון על מכונת הרעל והרס הדמוקרטיה שלהם.... אז אולי בכל זאת אין מקום לאופטימיות. אוף אוף אוף.
כך או אחרת...
אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו להמשיך בשיגרה הטובה שלנו, וכמה שיותר.
מנסים לשמור בכל זאת על השפיות. ממשיכים עם המטלות והעבודה והעיסוקים של כל אחד מאיתנו.
מקפידים על הספורט, עד כמה שניתן: פעמיים ביום.
מקפידים על כמה שיותר זמן איכות עם הנכדים ופה ושם מפגשים עם חברים/חברות שעושים לנו טוב על הלב.
T הבטיח לי שהוא הפחית את החשיפה שלו לחדשות במהלך היממה. זה לא מפחית לו את הדכאון כמובן, כי ברור שהעובדה שהוא לא שומע את החדשות 24/7 לא משנה את המציאות. ואיזה בוקר השבוע הוא חטף התקף כאבים חזק מהרגיל, אז גם זה לא משמח אף פעם.
עוד עצב גדול בנוסף לכל זה ..... הוא שזיגמונד התגלה כיותר ויותר בעייתי, במקום שהמצב יילך וישתפר עם הזמן ועם הגיל.
פתאום בשבת שעברה בבוקר הוא החליט לעשות את כל הצרכים שלו בתוך ארון התקשורת שמתחת לטלוויזיה. אז כן, יש שם את הקופסא של YES, את הראוטר של האינטרנט, את כל הכבלים החשמליים והחיבורים למגבר ולרמקולים ולמחשב הבית החכם..... ובדיוק כשעוד כל הנכדים (שנשארו לישון) ובתי (שהגיעה לאסוף אותם) היו כאן, התחלנו להריח משהו חשוד.....והכל שם למטה התמלא בקקי (רך!!) ומלא מלא פיפי.
ונראה שהוא זאת סתם ככה, כי הארגזים שלהם היו בסדר גמור. יומיים קודם לכן החלפתי את החול בארגזים, ואני ממילא מנקה אותם מהפסולת היבשה לפחות פעמיים ביום (לפחות, כי זיגמונד עושה קקי לפחות שלוש או ארבע פעמים ביום).
זה היה קשוח, לנקות את זה, ולעבור עם אקונומיקה, ולוודא ששום דבר לא ניזוק.... ואז למצוא דרכים יצירתיות לחסום את הגישה גם לשם....באופן זמני, עד שנמצא פתרון קבוע. הבית שלנו כבר נראה כמו מבצר מאולתר עם כל החסימות הפרוביזוריות האלה. מתחת לתנור, בירידה למרתף ועכשיו גם בסלון מתחת לטלוויזיה.
וכמובן שבמהלך הביקור של הנכדים (נשמותק ושרי נשארו לישון, לשמחתנו הגדולה) הוא כל הזמן ניסה לחטוף להם את האוכל וגם שתה לשרי מהשוקו ואז הפיל ושפך את השאר....
באחד הבקרים השבוע הוא השתולל והפיל ספל קפה ש-T הכין לי - ואז התיישב לו בכיף בתוך שברי הזכוכית ושלולית הקפה.
בוקר אחר הוא קפץ על המיטה מיד לאחר שביקר בארגז, ומרח את T ואת הסדין לגמרי בקקי שהוא דרך בתוכו בארגז ולא טרח לנקות את עצמו. כרגיל.
בלית ברירה הבנו, שככה המצב לא יכול להימשך. עם כל המתיקות שלו וכל הצער שבדבר, עם כל הרצון הטוב - אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. אולי כשהיינו צעירים יותר היתה לנו אנרגיה ומוטיבציה למשוך עוד ולנסות לחכות שהמצב ישתפר, אבל עכשיו זה פשוט הגדיש את הסאה.
משהו בסיסי לא תקין בחתול הזה, ואנחנו הרי למודי ניסיון עם חתולים כבר מאז שנת 1989 (ועם כלבים לפני כן). הבנו שלא תהיה ברירה אלא להיפרד ממנו, למרות כל הניסיונות ולמרות כל האהבה שפיתחנו כלפיו. וכן, גם זה הכניס אותי לדכאון.
וכאילו כל זה לא הספיק, היתה לו כנראה תגובה נאורולוגית כלשהי לטיפול נגד פרעושים/תולעים. מורחים להם את החומר הזה בנקודה בגב שהם לא אמורים להיות מסוגלים להגיע אליה, אבל הוא כנראה איכשהו בכל זאת הצליח וליקק מזה. ראינו שהוא לא ממש בסדר ומייד טסנו איתו לווטרינר, שטען שזו תגובה קלה ושזה אמור לעבור לבד, וכל עוד הוא אוכל אז אין מה לטפל ורק לעקוב.
אז הוא אכל כרגיל והתנהג כרגיל אבל היה כאילו מסטול כל הזמן. ראינו שזה משתפר עם הימים החולפים אבל זה היה באמת שובר לב לראות אותו כזה מוזר ושיכור. וזה אגב הטיפול נגד פרעושים ותולעים הכי פחות רעיל והכי מומלץ עבור חתולים (NEXTGARD COMBO) וזו כבר פעם שנייה שאני עושה לו את הטיפול...ובפעם קודמת לא היתה בעייה. אוף אוף אוף.
בכל מקרה, הבנו שאנחנו לא בנויים להמשיך ככה, והחלטנו לנסות למצוא מישהו שייקח אותו. מישהו, שנספר לו את כל הפרטים האלה ונפרוש בפניו את כל הבעייתיות של המתוק הקטן הזה, ואם הוא בכל זאת יסכים לקחת על עצמו לאמץ אותו, נמסור אותו, כי אנחנו כבר הגענו לקצה גבול היכולת. וגם לא היה מצב שנשאיר אותו ככה לקט סיטרית כאשר נטוס (בע"ה) לבן שלנו בעוד כמה שבועות.
עשינו כמה טלפונים ו-T גם פרסם מודעה, ומצאנו זוג סטודנטים מתוקים, ששמעו את כל מה שסיפרנו, הודו לנו על הכנות והפתיחות, והחליטו בכל זאת לקחת אותו. וכשהם הגיעו אלינו, התברר שהבחורה לימדה את נשמותק כשהיה ביסודי. איזה עולם קטן.
הם הגיעו באיזה ערב, ישבו אצלנו כשעתיים, שאלו שאלות והסברנו להם הכל. ואז, כמו לפי הזמנה, זיגמונד החליט לעשות להם "הצגת תכלית" ועשה את צרכיו (בארגז, אמנם) והגיע מלוכלך כולו, והם ראו איך אני רוחצת אותו.... וגם זה לא הרתיע אותם.
אז עכשיו אנחנו כבר בלי זיגמונד, ואנחנו מתגעגעים למתיקות שלו ולהתמסרות שלו (ו-T מתגעגע לישון איתו "כפיות" בלילות) אבל אנחנו גם חשים הקלה ומאמינים שהוא עבר לידיים מאד טובות.
וכמובן אנחנו בקשר איתם, ונעזור עם כל שאלה או בעייה.
ומיינקוני נראה די רגוע ומבסוט....אולי גם אצלו יש הקלה שאף אחד לא חוטף לו את האוכל או מטנף לו את כל ארגזי החול, אבל מצד שני אולי גם הוא חש איזה געגוע, כי הם כבר התחילו לשחק לפעמים ביחד. ימים יגידו.
בכל מקרה, תם עוד פרק בתולדות החתולים של משפחת אמפי.
