‏הצגת רשומות עם תוויות החזרת החטופים מעזה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות החזרת החטופים מעזה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 בפברואר 2025

הכאב והשיגרה

הימים ממשיכים להיות מלאי כאב ודאגות - גם בכללי וגם באישי.

ההלוויות של עודד ליפשיץ ושל שירי, אריאל וכפיר ביבס ("אריאליטו" כפי שכינה אותו במבטא הארגנטינאי מחמם הלב יאיר הורן) הניבו עוד ועוד בכי שמסרב להרגע. 

והמתח סביב המשך מתווה שחרור החטופים הוא כמו רכבת הרים, רגע מתקדם, רגע מאיים להתפוצץ. וזו אני, שאין לי שום קשר אישי לאף אחד מהחטופים. אז אני לא מתחילה לדמיין בכלל מה עובר על המשפחות והחברים הקרובים שלהם. 

אצל T בינתיים ההתקפים ממשיכים, כל כמה ימים ולעיתים פעמיים ביממה. הוא התחיל לקחת את ה-LYRICA אבל במינון התחלתי, וייקח זמן עד שיגיע למינון המלא. ואז נראה אם אנחנו בכיוון בכלל. הוא ממשיך עם הדיקור, על בסיס שבועי כרגע (קודם הוא כבר הלך על בסיס חודשי), ומקווה שגם זה יעזור מעט. 

בשני הייתי בפיסיותרפיה ואחר כך נסענו לבקר אצל בתי. היה טוב להיות איתה ועם הנכדים. אצל שרי היתה חברה והן שתיהן שיגעו את נשמותק, ששיתף איתן פעולה באופן מעורר התפעלות. תענוג לראות את הילדים האלה ביחד. הם באמת האור בחיינו. 

בראשון נפגשתי עם 'מחברת'. אני כל כך שמחה כשאנחנו מצליחות להיפגש כל שבוע. 

בשלישי נפגשתי עם 'שושנה' והיה נחמד להתעדכן ולשבת על כוס קפה ביחד. 

החדשות הטובות מבוסטון הן שבני קונה בית משלו, אחרי שכל השנים האלה הם חיו בשכירות. עכשיו שהסטאטוס שלהם מסודר ויש גרין קארד, אפשר להתחיל להכות שורשים באמת. הם מצאו בית חדש יחסית מאד קרוב לבית השכור בו הם גרים, ואמורים לעבור כבר בסוף החודש הבא. אנחנו מאד מאד שמחים בשבילם. ובעצם כאשר נבקר אצלם במאי זה כבר יהיה בבית החדש. 

סיימתי לקרוא את lessons in chemistry מאת בוני גארמוס (הבנתי שהפיקו סידרה, שמשודרת באפל טי וי) - והופתעתי לטובה. לתומי חשבתי שזה "עוד ספר מטוסים" אבל נהניתי מכל רגע קריאה. 

עכשיו התחלתי את "מלון הזכוכית" מאת  אמילי סנט ג'ון מנדל הקנדית. נראה איך הוא יהיה. בני המליץ על טרילוגיה בשם THE KEEPER CHRONICLES מאת J.A. Andrews אבל כיון שהז'אנר הוא פנטזיה, אני מהססת. מחכה עם זה קצת. 

בששי הורי חוגגים 67 שנות נישואים, אז החלטתי שהגיע הזמן להזמין את כל המשפחה, כולל אחי ובנותיו ובני זוגן ונכדתו כמובן, לארוחת ששי. והם נענו בשמחה. כמובן שסייגתי את ההזמנה ב"בתנאי שכולם ירגישו טוב" שזה כולל כמובן את הורי, בראש ובראשונה, את T וגם את הנכדים - שיהיו בריאים כולם. 

צחקתי שנוכל לחגוג ביחד גם את תחילת הראמאדן............

אז התחלתי עם הקושי וסיימתי עם חיים רגילים..... וכנראה זו השאיפה. חיים רגילים. 


יום ראשון, 23 בפברואר 2025

סוף שבוע מטלטל

 זה היה סוף שבוע מאד מאד קשה. וזרמו בו הרבה מאד דמעות. 

על הבכי על האישור הסופי של מותם של עודד ליפשיץ, שירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים אריאל וכפיר, נוסף הכאב הבלתי נתפס על החלפת גופתה של שירי במסירה הראשונה, ועל אופן רציחתם של הילדים וניסיון הטשטוש אחר כך. 

אי אפשר היה לשלוט בבכי שפשוט זרם וזרם. היתה הקלה ושמחה לראות את ששת החטופים שחזרו סוף סוף הביתה. T אמר בציניות שהמזל של הישאם ואברה שקרה אסון השבעה באוקטובר. אחרת הם עדיין היו נמקים בעזה. צודק. ואז קבלנו עוד הוכחה (כאילו שהיינו זקוקים לה) על אכזריות החמאס, שהביא שני חטופים "משלב ב'" לצפות בשחרור של חבריהם.........כמה רוע יש שם. רוע טהור. 

ובתוך כל זה T חווה התקפי כאב בשרשרת - לפעמים שניים ביום, כל יום, וגם כאלה שמעירים אותו באמצע הלילה. ואז בנוסף התחילה לו צרבת מהגיהנום (והוא מטופל עם נקסיום, מאז הניתוח הגדול, אז אף פעם אין לו צרבות), וגם כשהיא שככה הוא המשיך להרגיש את כל האוכל והשתייה כשהם יורדים מהגרון במורד הוושט לקיבה. זה היה מאד מוזר, אבל אחרי יומיים שלושה זה נרגע. אולי למשך זמן מה כדאי שייקח את הנקסיום פעמיים ביום. 

בכל מקרה זה הבהיל אותי מאד, וכאשר הנכדים רצו להישאר לישון אצלנו בששי בלילה, החלטתי שזה לא מתאים. זה אכל אותי לסרב להם, ואני עדיים מבואסת מזה, אבל דמיינתי מצב שבו אנחנו ישנים כולנו יחד ופתאום T מתעורר עם התקף.......לא, זה לא מתאים. בסוף דווקא לא היה התקף בששי בלילה ולא היה בינתיים התקף נוסף. 

הם הגיעו לארוחת ששי, וגם הורי הפתיעו ורצו לבוא - וכל כך שמחו ונהנו שזה היה פשוט נהדר. אבל לא יכולתי ממש ליהנות ולשמוח כי הייתי גמורה מהחטופים החללים ומהמצב של T. חבל. 

הבנתי שרמת הכאב של אבא הולכת ויורדת, ולמרות שהוא לא מודה בכך - הוא פשוט אומר שסוף סוף המשככים משפיעים - אני מקווה שזה יילך וישתפר ובקרוב הפרק הנוכחי של כאבי הגב יהיה מאחוריו. בנוסף, קלינאית התקשורת שאחיינית2 הצליחה למצוא ולשלוח אליו הביתה, זיהתה פטריה על הלשון שלו, שהיא חשדה שהיא גם משפיעה על חוסר חוש הטעם שלו. לאחר שקיבל טיפות מתאימות מהרופאה, הוא מדווח שחוש הטעם מתחיל לחזור. איזו הקלה. היא גם שיחררה אותו סופית מהסמכת המים והקפה, אחרי שבדקה ביסודיות את הבליעה שלו, ובינתיים - טפו חמסה עיגולים - נראה שזה עובר בשלום. 

השבוע חגגנו לגיסי יום הולדת 70. העיתוי היה ממש לא מתאים - בחמישי בערב, לאחר קבלת גופות החטופים החללים - אבל האירוע נקבע מזמן וראיתי שגיסתי לא מתכוונת להזיז, אז התייצבנו. גם כאן לא יכולתי באמת לשמוח וליהנות, בגלל העצב התהומי שפקד אותי, אבל השתדלתי ושימחנו אותו והיה טוב לראות את האחיינים ואת החברים של גיסי וגיסתי...במיוחד את הבת של אחיין-T3, בת שנה, שלא ניתן היה להשאיר אותה עם השמרטפית, ששמרה על שתי בנותיו הגדולות יותר, ודי גנבה את ההצגה כל הערב במתיקות שלה ובעיקר בכמויות האוכל שהיא טרפה, כמו גדולה. היא כל כך הזכירה לי את אחיין-T3 עצמו כשהוא היה פעוט. "ממש copy + paste" הוא הגדיר זאת בעצמו. 

השבוע התקשרה אלי המטפלת של אבא בבקשה ליום חופש. הצחיק אותי שהיא מבקשת ממני במקום מהורי, ואמרתי לה שאם הם מסכימים אז זה בסדר, אבל דווקא שמחתי שהיא חושבת שאני הסמכות בעניין. יש לה בעייה, שהבן של המעסיקים הקודמים שלה, שנפטרו, עדיין חייב לה כמה משכורות ואת הפיצויים שלה. התאגיד המליץ לה לנסוע למשרדים של "קו לעובד" כדי שיעזרו לה, ולכן הזדקקה ליום חופש. הורי הסכימו, כמובן. באופן כללי ראיתי שהם די מסתדרים לבד גם כשהיא לא נמצאת. וטוב שכך. 

לסיום, בעקבות כל ההתקפים ההולכים ומתגברים לאחרונה, הבנו שצריך להתחיל לבחון כיוונים חדשים, ובשלב ראשון קבעתי ל-T תור אצל 'רופאהחדשה', שלפעמים היא מעצבנת ולעומתית והרבה פעמים היא לא זמינה אבל יש לה המון ניסיון וכושר אבחון טוב. עם המזל של T בתורים, הצלחתי להשיג לו תור היום על הבוקר. 

הוא סיכם לה את כל התסמינים והם עברו על כל ההיסטוריה הרפואית של שלוש השנים האחרונות (שאת רובה היא מכירה), כולל כל ה-CT וה-MRI והגסטרוסקופיה והקולונוסקופיה, והיא חושבת שאת הכיוון הכירורגי מיצינו, ושאולי כדאי לבדוק את הכיוון הנוירולוגי-עצבי. 

ההשערה הזאת של עצב שנשאר חשוף או "זוכר" את החסימה שהיתה כבר העלה "פרופסור-על" כש-T ביקר אצלו, אבל לא עשו עם זה אז שום דבר. כרגע 'רופאהחדשה' המליצה לו להתחיל עם תרופה בשם LYRICA , במינון חלש ולהעלות בהדרגה...ולראות האם אולי זה יעזור. אני יודעת שאבא שלי מקבל את זה בגלל כאבים ברגליים בזמן השינה. גם חמי ז"ל לקח אותה מאותה הסיבה, ולשניהם זה עזר מאד. מה אומר? שווה לנסות. 

היום יש ל-T גם דיקור שוב (היה לו בשבוע שעבר) - הוא מרגיש שכאשר קיבל דיקור באופן קבוע ההתקפים הגיעו לעיתים יותר רחוקות. ייתכן מאד. כל מה שעשוי לעזור מבורך. 

אני הייתי שוב בפיסיותרפיה עבור גיד האכילס המסכן שלי, ודווקא מאז הכאב התגבר. רק היום חשבתי שזה אולי כי היא שמה לי מדבקות על הקרסול - וכששאלתי אותה היא אמרה שייתכן שזה הגורם, והנחתה אותי להסיר אותן. נראה אם זה יעזור. בכל מקרה מחר יש לי עוד תור אצלה. 

בינתיים מחרחרי המלחמה כבר מרימים את קולם ואני חוששת לגורל החטופים ומשפחותיהם..........אוף. 

שנקווה לטוב? זה מה שנותר. 

יום רביעי, 19 בפברואר 2025

יפה וגם פורחת ומתייפחת

חששנו. חשדנו. לא רצינו להאמין, ומשום מה גם הרשויות עשו כמיטב יכולתן להשאיר את זה פתוח, כאילו לא ברור - אבל ידענו. בעצם כבר מזמן ידענו. את הגרוע מכל.

הלב נקרע

מאד מאד אופתע לטובה אם יתברר ששירי ביבס ושני הג'ינג'ים המתוקים שחדרו מההתחלה ללב של כולנו בסוף שרדו ויחזרו אלינו בחיים. מאד מאד אופתע. ואשמח להיות מופתעת באופן הזה. אבל זה כנראה לא יקרה. כי כבר עם חזרת החטופים הראשונים אי אז בנובמבר 2023, התבשרנו שהם נהרגו בהתקפה של צה"ל. ולא רצינו להאמין. ואמרנו שאולי זה חלק מההתעללות הפסיכולוגית של החמאס בירדן ביבס ובכולנו. אבל ידענו. לצערנו. כבר אז. 

ויותר מזה אומר - לאורך כל השנה ורבע האחרונות, וגם היום, החשש הכי הכי גדול שלי, הוא שלא נדע לעולם. שלא נקבל גופות של חללים. זה הכי גרוע. מבחינתי, לפחות. אז עדיף לקבל, וכמה שיותר מהר, את מי שנהרג, נרצח, קמל בשבי. עדיף לדעת. לקבור. להתאבל כיאות. להרגשתי, לפחות.

מחר נקבל ארבעה חללים, וזה עומד להיות יום קשה ביותר. ובשבת נקבל ששה חטופים חיים וזה מרגש ברמות אחרות. וגם על זה וגם על זה אני לא מפסיקה לבכות. מהצער, מההקלה, וגם מהדאגה להמשך. 

ובתוך כל המציאות המורכבת הזאת, החלטנו לצאת אתמול לטיול פריחות.

נסענו לאזור רמת מנשה, פארק מנשה, נחל עין השופט, ואחר כך גם מסלול עוקף דליה - שסובב את קיבוץ דליה. יצא לנו מזג אוויר מושלם. ממש מזור לנפש דואבת......














יום ראשון, 16 בפברואר 2025

עוד שבוע מטלטל

היה שבוע מטלטל, עם כל ההכרזות ההזויות של טראמפ והאיומים של החמאס והחשש מהפסקת פעימות שחרור החטופים....

באמת הרגשתי שאני נכנסת עוד יותר לייאוש ולדכאון כללי. 

הלילות טרופים, מלאים חלומות - בעיקר על החטופים, אבל גם דאגות כנראה לבריאות של T - שאמנם החלים יפה מהניתוח אבל התקפי הכאב חזרו ביתר שאת, תדירים וחזקים. 

בחלום אחד הסתובבתי בין הריסות עזה עם נעה ארגמני בחיפושים אחר אבינתן אור. 

בחלום אחר הצד של המיטה של T היה ספוג מים, וכשהבטתי למעלה לתקרה ראיתי חור ענק שדרכו טיפטף גשם. משום מה "שכחתי" לספר לו על זה, וכשחזרתי לחדר השינה שוב, בחלום, המיטה כולה היתה ספוגה והקיר היה מלא עובש. צריכה לספר לבתי, שתנסה לפרש את החלום, אבל הדאגה ל-T די ברורה, נראה לי. 

היום הוא סוף סוף חוזר לדיקור, שמאד עזר לו בשלוש השנים האחרונות עם בעיות העיכול, לא בטוחה עד כמה עם ההתקפים, אבל הוא לא קיבל דיקור מאז חודש לפני הניתוח. אני רוצה שהוא יתחיל עוד טיפול, בשם קרניו-סאקרל , שאמנם נחשבת ל"פסאודו מדעית" ואין וודאות שהיא תעזור, אבל כל עוד מדובר בפעולה לא פולשנית, אני בשלב של לנסות הכל. 

גיליתי על הטיפול הזה אצל הפיסיותרפיסטית שהתחלתי אצלה טיפול בדלקת בגיד האכילס שלי. 

חמותי ז"ל תמיד נהגה לומר, שכאשר יש לך בעייה, ספר עליה לכמה שיותר אנשים, כך יש סיכוי שיהיה מי שיוכל לעזור. היא מאד צדקה בעניין הזה. בכל מקרה אני התחלתי אצלה טיפול, כבר הייתי אצלה פעמיים והיא כמובן גם נתנה לי תרגילים לעשות בבית, ונראה אם זה יעזור. אם לא - אחזור לאורתופד. כשהייתי אצלה היא גם התקשרה לאיש המדרסים שלי ושאלה אותו אם יש גם משהו שהוא יכול לעשות כדי להקל עלי. הוא הכין לי הגבהה קלה של חצי ס"מ לעקב, להניח באופן זמני מתחת למדרסים, כדי לקצר את הגיד ובכך להקל עליו בזמן שמטפלים בדלקת. 

קבעתי גם סוף סוף תור לרופאת העור המצוינת שלי, שכבר חששתי שיצאה לפנסיה אבל אז התברר שהיא עדיין מקבלת כ"מומחית" - כלומר בתשלום של 200 ש"ח דרך הקופה. היתרון: קבעתי את התור לפחות משבוע. זה עוד לא קרה לי עם רופא עור. 

בחמישי בדיוק הגעתי לקופה בסופר כאשר פרצה תקלת התקשורת באשראי כתוצאה ממתקפת הסייבר. הייתי כבר עם העגלה עמוסה וארוזה - ולא ניתן היה לשלם באף כרטיס אשראי. מה עושים? במזל היה לי מזומן בארנק. ממש במזל. 

כששאלנו את בתי וחתני אם הם מגיעים בששי בערב, הם ענו שחשבו להזמין אותנו אליהם. נענינו בשמחה. הם הכינו ארוחה טעימה והיה כיף להיות ביחד אצלם, גדולים כקטנים. 

הזמנו להורי תנור אפייה חדש, כי התנור שקנינו להם כשהגיעו ארצה התחיל לקרטע ונמאס להם לתקן אותו כל הזמן. T נסע לעזור להם להתקין אותו, והכניס אותו למקום בעזרתה של המטפלת. 

בקרנו אצלם גם בשבת ובמקביל עקבנו במתח אחר החזרת החטופים שגיא, יאיר וסאשה. 

היה מזג אוויר מושלם. אבא ישב על הספסל מחוץ לבית והתחרדן לו בשמש... הוא קיטר כרגיל על כאבי הגב, אבל כששאלנו לעומק, התברר שכאשר הוא יושב לא כואב לו, כשהוא שוכב לא כואב לו, כשהוא מתהלך לא כואב לו..........בעצם כואב לו רק במעברים ממצב אחד לאחר. זה באמת מבאס אבל זה לא כאילו שכואב לו כל הזמן. אבל היי, מותר לו לקטר. בגילו ובמצבו מותר גם מותר. 

במוצ"ש קפצנו אל שותפנו ושריתה וכרגיל עשה לנו טוב לבלות איתם כמה שעות. 

קפצתי אל אבא הבוקר שוב כדי לעזור לו לדווח למס ההכנסה בארה"ב - ה-IRS.

הוא עושה זאת באמצעות תוכנה בשם TURBOTAX. ישבתי איתו על זה כבר בשנה שעברה, כדי ללמוד לעשות זאת למקרה שהוא לא יוכל או כבר לא יהיה בחיים....והאמת שהיום כשעשינו את זה שוב, הבנתי שאם וכאשר הוא כבר לא יוכל לעשות זאת, אני פשוט אאסוף את כל החומר הנדרש ואעביר לרואה החשבון שלנו - שהוא יבצע את הדיווח ל-IRS, כפי שהוא עושה עבורנו. 

לכאורה התוכנה פשוטה למילוי, אבל יש כל כך הרבה עיזים בדרך, שלמרות שכל ההוראות היו כתובות לי מהשנה שעברה, רק אבא שלי ידע לענות על כל מיני שאלות שעלו שם ולא ניתן היה לצפות אותן. מילא, העיקר שהשנה גמרנו עם זה. 

המטפלת שלו התקשרה אלי הבוקר וביקשה יום חופש. זה היה מוזר שהיא ביקשה ממני ולא מהם, אבל זה דווקא מצא חן בעיני. ידעתי שלהורי לא תהיה עם זה בעייה, במיוחד אם אין לאבא שלי צורך לנסוע לאן שהוא ביום הזה או פעילות שדורשת ליווי. היא אמרה שהיא נוסעת למשרדי "קו לעובד" כדי לנסות להסדיר את עניין הפיצויים שהיא עדיין לא קיבלה מהמעסיק הקודם. הבן של זוג הנפטרים טוען שהוא ישלם לה אחרי שהוא יקבל בחזרה את הכסף מהדיור המוגן - מה שאולי נשמע הגיוני מבחינתו אבל לדעתי זה לא אמור לעניין אותה. זו הלנת שכר לכל דבר. אבל אני לא באמת מבינה בזה. התאגיד שלה המליץ לה לדבר עם "קו לעובד" אז הורי באמת שחררו אותה ליום אחד לשם כך. ושיהיה לה בהצלחה. 

חכמוד בטיול שנתי ראשון שכולל לילה מחוץ לבית, ומשום מה אני מאד מתרגשת מזה. דברתי על זה היום עם בתי, וגם היא הגיבה כמוני. אני מאד מקווה שהוא יהנה. כמובן ששתינו הסכמנו שטיולים שנתיים בבית הספר מעולם לא הגיעו לכיף הגדול של הטיולים של התנועה, אבל שני הנכדים שלי לא נוטים ללכת לתנועת נוער, כך שלא תהיה להם החוויה הזאת. לפחות לא בשלב זה. 

ושרק יהיו להם חוויות כאלה כמו טיולים.....במציאות ההזויה שאליה אנחנו מגדלים אותם. 



יום שישי, 31 בינואר 2025

אז מה קורה בינתיים

בראש ובראשונה הבטן מתהפכת מהסיוט שעברו ארבל יהוד וגדי מוזס אתמול בדרך לשחרור.....

זה ממש החזיר אותי לשבעה באוקטובר...לכעס ולפחד ולתסכול....ולרצון - כן, אני מודה ומתוודה - למחוק שם את כולם. פשוט למחוק. לא ידעתי שיש בי דחפים כאלה בכלל. בני אדם באשר הם בני אדם וכו..............."אזרחים", "בלתי מעורבים"....אוף. 

נורא. נורא מה שהם עברו ונורא מה שזה עשה לי - הוציא ממני את האינסטינקטים ההישרדותים הכי בסיסיים. טוב שזה רק בתחושות ואין לי באמת כוח או יכולת לעשות עם זה שום דבר. וטוב שבכל זאת יש את ה- frontal cortex או איך שקוראים לזה.....ובכל זאת אפשר לחשוב רוב הזמן בצורה הגיונית ורציונלית. 

שרי ממשיכה להיות חולה, ובנוסף לכל יש לה פריחה בכל הגוף וכאבי תופת באוזניים. אנחנו כל כך מתוסכלים מזה שבתי וחתני לא עשו לה ניתוח כפתורים כשהתברר שגם לה יש בעייה כמו שהיתה לנשמותק. סתם הם הלכו לרופא אף אוזן גרון שונה מזו שהלכו אליה עם נשמותק והוא היה כל כך בטוח בעצמו שעם הגיל זה יחלוף............

נראה לי שעכשיו סוף סוף הם יפעלו בכיוון. 

בינתיים יש להם לילות בלי שינה, והם איכשהו עושים תורנות גם על הלילה וגם על יום העבודה. לא פשוט. 

בביקור של T אצל ד"ר בקע הוסרו לו שניים מהתפרים החדשים (שתפרו את הקרע בתפרים) ושניים יוסרו כנראה בשבוע הבא. הרופא טען שהמצב טוב - בטח טוב, לא כואב לו, לא מגרד לו, לא דוקר לו....רק T סובל! מילא, היתה איזו הקלה כשהוסרו שני התפרים....והוא גם קיבל פטור מהחגורה הרחבה והותר לו לחזור לחגורת בקע טבורי קטנה יותר, שהרבה פחות מציקה לו. הדליפה ממשיכה, אבל עכשיו אנחנו דווקא מרוצים מזה, כי כאשר הנוזלים מצטברים מתחת לתפרים (או מתקרשים כמו שקרה לפני שבועיים) זה גם מכאיב מאד וגם עובדה שהם לחצו ופתחו את התפרים. אז שיזרום..........

עם הרגל (גיד אכילס או מה שזה לא יהיה) אני מצליחה איכשהו לתמרן עם האימונים שלי - לא עושה בכלל על האליפטיקל וגם כשעושה הליכות - הורדתי את המרחק לששה קילומטר....כי מעל לזה מתחיל לכאוב. מחכה לתור אצל האורתופד. 

קוראת ספר נחמד בשם 'איירפורט TIME' מאת שילה ענבר, ורק עכשיו אני מבינה שזה בעצם ספר המשך לספרה הראשון "כל הדברים היפים", שההתרחשויות בו מוזכרות בספר הנוכחי. לא נורא. הוא כולו מסופר בזמן הקורונה, מה שגם מחזיר אותי לתקופת הטרלול ההיא שעבר על חיינו ממש לא מזמן. די הזוי. 

אבא עבר השבוע בהצלחה אקו לב בתל השומר, ונאמר לו שמצבו יציב. כלומר אין שינוי. שזה גם משהו. 

קבלנו הארכה של שלושה חודשי "אי אכיפה" נוספים על המטפלת שלו, אז בינתיים עניינים כרגיל. 

ה"חשמל החכם" אצלנו בבית בתקלה, איש התמיכה שלנו בחו"ל, וזה משעשע לראות אותנו מנווטים בין המתגים ה"טפשים" הבודדים בחיפוש אחר המתג שמפעיל או מנטרל משהו שבדרך כלל המתג ה"חכם" או המחשב החכם שולטים בו.

כשרק נכנסנו לבית עשיתי מיפוי של כל הפאנלים ה"חכמים" וה"טפשים", כמה שנים לפני שהכנסנו גם את ה"מחשב החכם". וטוב עשיתי, כי עכשיו אנחנו נעזרים בהם מאד. מתברר שלא לכל התאורה בבית יש בכלל מתג "טיפש" כגיבוי...ואנחנו בינתיים מסתדרים עם מה שיש. ידעתי כשנכנסנו לגור כאן ו-T התפרע עם מערכת החשמל שהבית הזה הרבה יותר מדי חכם בשבילנו.......😉

מה עוד? 

החלפתי למיינקוני את ארגז החול שמטבח לארגז גדול יותר - שיהיה לו נוח. אין באמת ארגזי חול גדולים יותר, ופשוט קנינו באיזו חנות סטוק זול ארגז במימדים שהתאימו, וזה עובד ממש יפה. בינתיים הארגז החדש בקצה המטבח, לא באמצע, ובינתיים לא היו "שלוליות" של שתן ליד התנור.........אז נראה אם נצליח לאט לאט בכל זאת לסלק את הארגז מהמטבח. בארגז הישן שיושב במקום "המסורתי" בחדר הכביסה, מיינקוני הפסיק להשתמש בכלל 😧

העיקר שהוא מתוקי. 

ועכשיו ש-T לא מרגיש טוב הוא בא לישון איתו לפעמים במהלך הלילה. כמו שהוא עשה לי כשהייתי חולה. מדהים החתול הזה. 

אז בטח נקפוץ אל הורי היום או מחר, ו-T כבר מכין להם גלידה....כי הבנו שזה הדבר היחיד שאבא שלי ממש מרגיש את הטעם שלו ונהנה לאכול. 

ומעבר לזה צפוי סוף שבוע שקט........עם הרבה מתח כמובן לקראת שחרור חטופים נוסף מחר. 

יום שני, 27 בנובמבר 2023

הימים האלה

הימים האלה של החזרת החטופים ממש מטלטלים עבורי. 

מחברת הגדירה זאת היטב, כשאמרה שעבור אנשים רבים זו אחת התקופות הקשות של המלחמה, למרות שאלה לכאורה ימים של בשורות טובות. מעניין. 

ההתרגשות על חזרתם ועל איחוד המשפחות מהולה בדאגה ועצב על הנותרים וגם דאגה על השבים - איך תהיה קליטתם בחזרה. ודאגה כמובן לאלה שחזרו במצב לא טוב. 

נותרו עוד החטופים שאמורים להיות מוחזרים היום, ואחר כך אולי ימשיכו את ההפוגה פלוס החזרת חטופים עוד כמה ימים. ועדיין נשארו שם רבים כל כך. ולכו תדעו באיזה מצב נפשי וגופני הם, באילו תנאים הם מוחזקים, ומה יהיה. 

וברור שיש לנו עוד כל כך הרבה "עבודה" בעזה עד שניתן יהיה לומר שהשתלטנו. אנחנו עוד רחוקים מזה. ביחד ננצח? ביחד אולי נלקק את פציענו (תיאו, הרשיתי לעצמי לצטט אותך). 

אני משתדלת לא להיות דבוקה לטלוויזיה/רדיו בימים אלה ורק להתעדכן כשקורה משהו. 

בשאר הזמן ממשיכה את השיגרה שלי, של הספורט ומטלות הבית, סדרות בטלוויזיה - ודווקא בימים אלה לא מצליחה לקרוא. מקווה לחזור לזה. 

בששי בתי ומשפחתה היו אצל חמותה לרגל יום הולדתה של גיסתה הצעירה, אז במקום להכין ארוחה לקחנו את הורי ל"בורגר" טעים לא רחוק מכאן. במקור תכננו לקחת אותם ל-BP על כביש החוף ביציאה מנתניה,  ואף התקשרתי אליהם יום קודם כדי לבדוק אם הם פתוחים בצהריים ואם כדאי להזמין שולחן. הבחורה שענתה לי בדקה ואמרה שאנחנו יכולים פשוט להגיע בשעה שציינתי, אבל כשהגענו התברר שהם עבדו בבוקר וכעת הם סוגרים כבר. כל כך מוזר. אז נסענו לבורגר השני (בורגר סלון ליד קדימה) ונהניתי כולנו מאד. וזאת למרות שהגב של אבא היה דאוב מאד באותו היום. מאז הוא נח ולא מנסה להתעמל עדיין, ולאט לאט הכאב שוכך. 

בשבת בתי רצתה מאד שניפגש, אמרה שהיא מאד מתגעגעת וזה ריגש אותי משום מה - אולי כי כל דבר בתקופה הזאת מרגש אותי - וחשבנו אולי גם כן לצאת לאכול יחד צהריים, אבל בסוף נשמותק לא הרגיש טוב וכל העניין בוטל, אז בכל מקרה קבענו שהם יבואו בששי הקרוב, ואם יסתדר להם אחר צהריים פנוי הם יודיעו שנוכל לקפוץ לבקר. 

כבר כמה זמן שאני סובלת מיבלת כואבת בין בהונות הרגל השמאלית (ברור שהשמאלית, איך לא?) ולמרות שאני משתמשת במפריד אצבעות, זה לא עובר. אז הרוקחת שלי הציעה פלסתרים מיוחדים שמרפאים את זה, הבעייה היא (והיא הזהירה אותי כמה וכמה פעמים מראש) שזה מאד מאד כואב. בעצם, לא ניתן באמת ללכת כאשר אני עם הפלסתר הזה. זה עושה כאבי תופת. 

כיון שאני לא מסכימה לוותר על הספורט, החלטתי בינתיים שאני שמה את הפלסתר רק בערב, לאחר המקלחת האחרונה (אחרי כל פעילות ספורט אני מתקלחת) ומשאירה את זה עד הבוקר - ואז מורידה לקראת ההליכה לחדר כושר. אלה לא הוראות השימוש אבל אחרת זה בלתי אפשרי עבורי. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת (אחרי שבשבוע שעבר זה לא הסתדר) וזה היה ממש טוב. מקווה שיצליח לנו גם בשבוע הבא. היא ראתה שאני עונדת את הדיסקית של "הלב שלי שבוע בעזה" ושאלה איפה השגתי, כי החבר שלה מאד רוצה כזה. T הזמין את זה און ליין ממטה התמיכה בחטופים, וכיון שניתן להזמין מינימום 10 דיסקיות בכל הזמנה, יש לנו לתת למי שרוצה. אז נתתי לה אחת. 

בין שאר הפעילויות היום יומיות שלי אני גם מידי פעם מסייעת ל-T סיוע טכני עם אתר האינטרנט שהוא בונה לאיש המדרסים. אנחנו באמת מהווים צוות לעניין בדברים האלה. 

הבוקר עשיתי בדיקות דם אליהן קיבלתי הפניה מהדיאטנית שלי, שלא הבינה מדוע 'רופאהחדשה' לא עשתה זאת, כי מזמן לא עשיתי בדיקות. הסברתי לה שמשום מה 'רופאהחדשה' מקמצנת בבדיקות, ועושה לי "פרצוף" בכל פעם שאני מבקשת. תכל'ס זו היתה אמורה להיות היוזמה שלה לשלוח אותי פעם בשנה לבדיקות. מילא. התברר שהדיאטנית יכולה להפנות אותי בעצמה לרוב הבדיקות החשובות (סוכר, כולסטרול, תפקודי כבד, בלוטת התריס ועוד) אז היא עשתה זאת בעצמה. נראה מה תהיינה התוצאות. כשהייתי במעבדה קפצה לאחות פתאום בדיקה נוספת, שדווקא 'רופאהחדשה' הפנתה אותי אליה לפני שנתיים ולא ידעתי ממנה בכלל. משהו אימונולוגי או אנדוקרינולוגי, האחות אמרה. מוזר, מעניין מה זה. נראה כשתגענה התוצאות..........

לאחרונה 'מיינקוני' מגיע לעיתים קרובות יותר לשכב עלי בלילה וזה אושר גדול לחבק אותו תוך כדי שינה. 

עכשיו הוא מכורבל כאן על כיסא לידי. ההנאות הקטנות של החיים. 


יום שישי, 24 בנובמבר 2023

רגע לפני שאולי

רגע לפני שאולי נתרגש ונזכה להתחלת ההחזרה של החטופים...

רגע לפני התנעת התהליך שאולי יהיה הסנונית הראשונה בסידרה שלבסוף תחזיר את כולם - כולל כולם, כולל גופותיהם של גולדין ושאול ואת מנגיסטו ולא זוכרת את שמו של הנוסף - ואולי יהיה עוד מפח נפש שיהיה קשה להתאושש ממנו.

אם אני ככה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה עובר על המשפחות - אלה שיודעות שיקיריהן לא יוחזרו היום, ואלה שמקוות כי הודיעו להם שכן.........

בתוך כל הלחץ והדאגה לקראת שעות אחר הצהריים ואולי אולי (הלוואי הלוואי) התחלת שחרור החטופים הראשונים... אני שוב מתיישבת לשרבט לעצמי. 

לא ישנתי טוב הלילה, כמו ברוב הלילות בשבועות האחרונים, וחלמתי חלומות מוזרים, כמו ברוב הלילות. 

באחד מהם היה איש לא צעיר במיוחד עם חלוק לבן שנכנס לחדר השינה שלנו בלילה ונעמדמעל המיטה שלנו עם סכין שלופה בידו מתכונן לתקוף. T אמר שממש בכיתי מתוך שינה. אני זוכרת שבחלום צעקתי "אמאל'ה! אמאל'ה! אמאל'ה! ". אבל לא התעוררתי. 

בחלום השני הייתי ליד הרכב שלנו במוסך בנתניה (שם תוקן הרכב בשבוע שעבר), ובחור ובחורה ניגשו אלי וגנבו לי את התיק ועוד דברים מהרכב. כשניסיתי להיאבק בהם, הבחורה ניסתה לשכנע אותי לוותר לה, כי זה לטובת המפונים מהעוטף! התחלתי לצעוק עליה שאני אחליט מה לתרום להם, וכבר תרמתי לא מעט....לא זוכרת את ההמשך.  

בתחום הבריאות והוירוסון שתקף אותי בתחילת השבוע אני מרגישה שהבראתי לגמרי. T, לעומת זאת, שהתאושש הרבה יותר מהר ממני, דווקא אתמול בצהריים הרגיש פתאום מאד לא טוב. אבל גם מזה הוא התאושש.  

גם בתי לא הרגישה טוב השבוע. פתאום יום אחד התכסה גופה בפריחה מגרדת, ואחר כך התחילה להרגיש קצת חולה. היא לקחת טיפול פניסטיל שהיו לה בבית, הפריחה נעלמה אבל למחרת חזרה. רופא עור און ליין רשם לה תרופה אחרת (TELFAST) ואתמול היא דיווחה שהיא בסדר. עוד מעט אשאל מה קורה איתה היום. 

יש לגיסתה הצעירה יום הולדת אז הם מוזמנים לחמותה, ואנחנו ניקח את הורי למסעדה בצהריים. אבא אמנם עם כאב גב שוב, כנראה הגזים קצת עם הפעילות אתמול, אבל לשאלתי לא ויתר על יציאה למסעדה. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

הבוקר יצאנו להליכה במושבים בסביבה, כי בששי חדר הכושר שלנו נפתח רק בשמונה ואנחנו אוהבים לצאת בסביבות שש לפעילות הספורט שלנו. היתה קרירות נעימה ושמש זרחה לאיטה ונהניתי מאד. 

בימים אלה אין הרבה עבודה ל-T ולשותפנו בתחום הייעוץ העסקי. יש את הפעילות השוטפת עם הלקוחות הקבועים שלהם, שבחודשים האלה מתקשים לשלם להם כמובן, אבל T חייב לעבוד, להיות עסוק ולהפעיל את הראש, אז בעידודי התחיל לתת ייעוץ בתרומה לאיש המדרסים שלי. 

כבר כמה שנים שאני לקוחה של האיש היקר הזה, עליו קבלתי המלצות חמות משריתה, כי הוא זה שמייצר את המדרסים המיוחדים לבת שלהם, שסבלה מסרטן בברך בילדותה ובעקבות הניתוח יש לה צליעה קשה ובעיות בכף הרגל. שריתה דיווחה שהוא הגון ומקצועי מאד, ולמרות שהעסק שעבד בו היה בתל אביב (ואני שונאת לנסוע לתל אביב), מרגע שהתחלתי להיות לקוחה שלו, היה לי ברור שרק אצלו אני עושה מדרסים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים איך הוא הציל אותי מכל מיני כאבים ובעיות בכף הרגל (בעיקר השמאלית מאד בעייתית אצלי). 

לאחרונה נודע לנו שהוא היה שכיר במקום בו הוא היה מקבל אותנו, ואתרע מזלו שהוא עזב ופתח עסק משלו כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, ועוד לפני המלחמה העסק לא ממש הצליח להתרומם. T ושותפנו שוחחו ביניהם על הצורך לעזור לו, אבל לא קרה עם זה שום דבר - עד נסעתי אליו עם T לפני כמה שבועות במחשבה שעלי להחליף כבר מדרסים. הוא בדק והתברר שהמדרסים שלי עדיין בסדר, לפחות לעוד חצי שנה (כן, הוא כזה - לא ייקח כסף סתם אם אין צורך עדיין) אבל אז האצתי ב-T לדובב אותו לגבי מצב העסק ולהציע לו עזרה, ללא תשלום. הוא מאד הופתע ובהתחלה התעקש על תשלום, אבל T הסביר לו שהוא יודע שהוא מתקשה כרגע, וממילא הוא זקוק לתעסוקה ואין לו כרגע צורך דחוף בכסף, וישמח לעשות זאת בתרומה.

לשמחתי הבחור נענה ברצון, הפנה את T אל אשתו - שהיא זו שמנהלת את כל נושא הפרסום והשיווק של העסק - ומאז הם עובדים יחד ונשמע שהם מאד מרוצים. שניהם כמובן מלאי תודה על העזרה הבלתי צפויה שנפלה בחיקם, לא כל כך מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה. T הסביר שזו היתה היוזמה שלי, ואני הסברתי שאנשי עסקים הגונים ומקצועיים ונחמדים וישרים כמוהו אין הרבה, וחשוב לי מאד שהם ישגשגו ויצליחו. אני מאד מאד מקווה שאכן העזרה של T תביא לו את הצמיחה לה הוא זקוק כדי להרים את העסק שלו. 

עוד חדשות טובות ששמענו אתמול, הן שכלתי קיבלה "גיג" לנגן בראש השנה האזרחי עם תזמורת בארוק נחשבת בבוסטון. זו היתה תזמורת שהיא ניסתה להתקבל אליה לפני כמה שנים ואז נשלל רישיון העבודה שלה במסגרת קשיי קבלת הויזה, ועכשיו שהוחזר לה רישיון העבודה (לקראת קבלת ויזה, בתקווה) והיא שוב יכולה לעבוד - הם הזמינו אותה לקונצרט החגיגי. אושר גדול, ממש. והמזל הגדול הוא שהחזרות מתחילות ביום לאחר שנחזור מחופשתנו איתם בפלורידה. 

אתמול בני וכלתי חגגו את THANKSGIVING בביתם עם השכנים החברים שלהם (אלה שגם להם יש ילד אוטיסט). מהתמונות רואים שהיה מאד נעים ושמח. בני וכלתי שונאים הודו, אז הם הכינו את הארוחה המסורתית עם עופות במקום, ויצא מאד מוצלח. 

נזכרתי איך המשפחה שלי הוזמנה בכל שנה לסעודת THANKSGIVING למשפחתה של חברת ילדותי ג'ינג'ית (שעכשיו גרה בסיאטל אבל אז שתינו גרנו בפרבר של לוס אנג'לס). בנוסף לאוכל המסורתי הם היו גם מסתופפים סביב פסנתר הכנף שעמד בסלון וכולנו היינו שרים כל מיני שירים..........היה תמיד מאד שמח. זכרונות.......

עוד מעט נצא אל הורי לעבור על עוד כמה תהליכים ביורוקרטיים שאבא שלי עושה מידי שנה, וביחד נצא איתם למסעדה. 

והנה הצלחתי להסיח את דעתי מעט מהלחץ לקראת מה שעומד - או לא עומד - לקרות אחר הצהריים. 

בתקווה שיהיה טוב.