מאז שחזרנו השלמנו הרבה מאד שעות נכדים.
הם התגעגעו, וגם אנחנו. וכשיש קייטנות לא לומדים בימי ששי - וזה אומר שאפשר לישון אצלנו כבר מחמישי, כשאספתי אותם מהקייטנה. או בששי. או שניהם.
והיה גם תשעה באב. ללא קייטנה. אז הם היו אצלנו. ועכשיו הסתיימו כל הקייטנות, והם אצלנו חלק ניכר מן השבוע.
נשמותק חלה בסוף השבוע הראשון שחזרנו, ממש העלה חום, וכאב לו הראש והגרון.....
בתי וחתני ידעו שכואב לו הראש אבל לא ממש עשו מזה עניין, עד שהוא בא לישון כאן והרגשתי שהוא חם.
מדדתי 38.7 ושאלתי בוואטסאפ אם לתת נורופן - כי אצלי "בספר" מעל 38.5 אני נותנת.
חתני לא ממש התרגש מזה, וענה שאפשר, כדי לעזור עם כאב הראש והגרון.
בתי (שהיתה בעבודה וענתה בהפסקה שבין הפגישות) אמרה שהיא תשלח את חתני שיבוא לקחת אותם. מבחינתה ילד חולה לא נשאר לישון אצל סבא וסבתא.
אבל לנשמותק היו העדפות אחרות.
"כן," הוא ענה לאמא שלו כשהתקשרה, מודאגת. "אני רוצה שתבואו לקחת אותי הביתה, אבל מחר בבוקר"......
והוא לא רצה נורופן. או אקמול. או כל תרופה אחרת "שאבא נתן לי לפני כמה ימים וזה לא עזר". אז לא הכרחתי אותו לקחת.
לזכותם של בתי וחתני ייאמר שהם באמת לא ממהרים לתת תרופות - והנכדים שלי חסונים ומתמודדים מהר עם וירוסים למיניהם.
נשמותק היה במצב רוח די טוב באותו הערב, ואפילו ישן לא רע בלילה - למרות כאב הגרון שהתגבר מאד - אבל חתני הקדים להגיע בששי בבוקר והם בילו את שארית סוף השבוע בבית במנוחה ובהתאוששות.
יש לי נכדים גדולים.
אני ממש מרגישה את זה.
חכמוד בן שבע וחצי, עולה לכיתה ב', ונשמותק עולה לכיתה א' ועומד לחגוג יום הולדת 6 החודש.
וזה מתבטא בכל מיני דרכים.
בשיחות שלהם. במשחקים שלהם.
בעצמאות ההולכת וגוברת שלהם.
אני מוצאת את עצמי מתחננת לספר להם סיפור. הם כבר בקושי מבקשים. הם עסוקים.
באוטו בדרכים הם מבקשים את הטלפון שלי ושמים לעצמם שירים ב-Youtube.
יותר ויותר אני מוצאת את עצמי נדרשת להגביל את זמן הטלוויזיה שלהם. מבחינתם, בעיקר מבחינת חכמוד, הם יכולים לשכב שעות על הספה או במיטה ולצפות.
חיפשתי דרכים להעסיק אותם בעולם התלת מימד, ודווקא חכמוד העלה רעיון, תוך כדי ישיבה ביחד בשירותים, כרגיל, והסיפור על "קובי הסנאי" שחיברתי אי אז כשהוא היה פצפון - והפך מזמן ל"סיפור הקקי" האהוב עליהם.
אין לסיפור כל קשר לקקי. הם פשוט אוהבים שאני יושבת איתם כשהם בשירותים ומספרת.
"זה סיפור ממש טוב", אמר חכמוד בעודו על האסלה. "את צריכה לכתוב אותו ולפרסם אותו בספר".
חייכתי אליו.
"מסכימה לכתוב אם אתה ונשמותק תאיירו לי אותו" העזתי להשתמש במילה שלא הייתי בטוחה שיבין.
התברר שחכמוד יודע מצוין מה זה "איור".
שלפתי בלוקים לציור וטושים צבעוניים, והוא ונשמותק התיישבו לאייר את הסצנות בסיפור על פי ההנחיות שלי.
אז ברור לי, שגם אם ארצה לפרסם את הסיפור יום אחד, לא אוכל לעשות זאת עם האיורים הבוסריים והמתוקים האלה, אבל עבור המשפחה זה מספיק טוב.....
זה עמוד השער. תרגום למי שמתקשה להבין את הכתב של חכמוד:
ספר-קובי
מי שכתב (הוא כתב "מישקתב") : אמפיארטי
מי שאייר: חכמוד, נשמותק
משתתפים תחילה: קובי, נחש (הוא כתב נכש), אמא, אבא, גוזלים
הסנאי על עץ האגוז האהוב שלו
הסנאי מגלה קן עם ביצים
הסנאי מדמיין איך הגוזלים בוקעים מן הביצים והופכים להיות חברים שלו
הציפורים ההורים חוזרים לקן וקובי הסנאי שמח לקראתם
הציפורים ההורים חוששים מהסנאי, שהוא חיה לא מוכרת עבורם, וחושדים שיזיק לביצים שלהם. הם מתווכחים ומורים לו להסתלק, למרות תחנוניו והסבריו שהוא ידידותי ולא מזיק
בלית ברירה ובעצב רב יורד הסנאי מהעץ שהיה ביתו
הסנאי משוטט לו ביער במשך ימים רבים ומוצא מפלט בכל פעם על עץ אחר
במהלך שיטוטיו ביער, מוצא את עצמו הסנאי בחזרה ליד עץ האגוז שלו
הוא מגיע אל הקן, בו עדיין שלוש הביצים, ומזהה נחש שזומם לטרוף אותן
הסנאי מחליט להגן על הביצים ועל הגוזלים שבתוכן, מנפח את זנבו, סומר את שערותיו, שולף את טפריו ומתנפל על הנחש בשאגה גדולה.
הנחש נבהל מההתקפה הבלתי צפויה הזאת מסנאי קטן, נופל לאחור, נחבט בראשו, נופל מן העץ ובורח לתוך הסבך.
כל זה קורה כאשר ההורים הציפורים חוזרים לעץ ומספיקים לראות את כל שהתרחש.
הציפורים ההורים מודים לסנאי שהציל את צאצאיהם, ומבינים סוף סוף את הטעות שעשו כאשר גרשו אותו. הם מבקשים סליחה ומזמינים אותו להישאר לחיות איתם על העץ. בדיוק אז הם שומעים את רחש בקיעת הביצים....
הגוזלים המתוקים בוקעים מן הביצים, שמחים להכיר את הוריהם ואת הסנאי, וכולם חיים בידידות יחד על עץ האגוז.
הם התגעגעו, וגם אנחנו. וכשיש קייטנות לא לומדים בימי ששי - וזה אומר שאפשר לישון אצלנו כבר מחמישי, כשאספתי אותם מהקייטנה. או בששי. או שניהם.
והיה גם תשעה באב. ללא קייטנה. אז הם היו אצלנו. ועכשיו הסתיימו כל הקייטנות, והם אצלנו חלק ניכר מן השבוע.
נשמותק חלה בסוף השבוע הראשון שחזרנו, ממש העלה חום, וכאב לו הראש והגרון.....
בתי וחתני ידעו שכואב לו הראש אבל לא ממש עשו מזה עניין, עד שהוא בא לישון כאן והרגשתי שהוא חם.
מדדתי 38.7 ושאלתי בוואטסאפ אם לתת נורופן - כי אצלי "בספר" מעל 38.5 אני נותנת.
חתני לא ממש התרגש מזה, וענה שאפשר, כדי לעזור עם כאב הראש והגרון.
בתי (שהיתה בעבודה וענתה בהפסקה שבין הפגישות) אמרה שהיא תשלח את חתני שיבוא לקחת אותם. מבחינתה ילד חולה לא נשאר לישון אצל סבא וסבתא.
אבל לנשמותק היו העדפות אחרות.
"כן," הוא ענה לאמא שלו כשהתקשרה, מודאגת. "אני רוצה שתבואו לקחת אותי הביתה, אבל מחר בבוקר"......
והוא לא רצה נורופן. או אקמול. או כל תרופה אחרת "שאבא נתן לי לפני כמה ימים וזה לא עזר". אז לא הכרחתי אותו לקחת.
לזכותם של בתי וחתני ייאמר שהם באמת לא ממהרים לתת תרופות - והנכדים שלי חסונים ומתמודדים מהר עם וירוסים למיניהם.
נשמותק היה במצב רוח די טוב באותו הערב, ואפילו ישן לא רע בלילה - למרות כאב הגרון שהתגבר מאד - אבל חתני הקדים להגיע בששי בבוקר והם בילו את שארית סוף השבוע בבית במנוחה ובהתאוששות.
יש לי נכדים גדולים.
אני ממש מרגישה את זה.
חכמוד בן שבע וחצי, עולה לכיתה ב', ונשמותק עולה לכיתה א' ועומד לחגוג יום הולדת 6 החודש.
וזה מתבטא בכל מיני דרכים.
בשיחות שלהם. במשחקים שלהם.
בעצמאות ההולכת וגוברת שלהם.
אני מוצאת את עצמי מתחננת לספר להם סיפור. הם כבר בקושי מבקשים. הם עסוקים.
באוטו בדרכים הם מבקשים את הטלפון שלי ושמים לעצמם שירים ב-Youtube.
יותר ויותר אני מוצאת את עצמי נדרשת להגביל את זמן הטלוויזיה שלהם. מבחינתם, בעיקר מבחינת חכמוד, הם יכולים לשכב שעות על הספה או במיטה ולצפות.
חיפשתי דרכים להעסיק אותם בעולם התלת מימד, ודווקא חכמוד העלה רעיון, תוך כדי ישיבה ביחד בשירותים, כרגיל, והסיפור על "קובי הסנאי" שחיברתי אי אז כשהוא היה פצפון - והפך מזמן ל"סיפור הקקי" האהוב עליהם.
אין לסיפור כל קשר לקקי. הם פשוט אוהבים שאני יושבת איתם כשהם בשירותים ומספרת.
"זה סיפור ממש טוב", אמר חכמוד בעודו על האסלה. "את צריכה לכתוב אותו ולפרסם אותו בספר".
חייכתי אליו.
"מסכימה לכתוב אם אתה ונשמותק תאיירו לי אותו" העזתי להשתמש במילה שלא הייתי בטוחה שיבין.
התברר שחכמוד יודע מצוין מה זה "איור".
שלפתי בלוקים לציור וטושים צבעוניים, והוא ונשמותק התיישבו לאייר את הסצנות בסיפור על פי ההנחיות שלי.
אז ברור לי, שגם אם ארצה לפרסם את הסיפור יום אחד, לא אוכל לעשות זאת עם האיורים הבוסריים והמתוקים האלה, אבל עבור המשפחה זה מספיק טוב.....
זה עמוד השער. תרגום למי שמתקשה להבין את הכתב של חכמוד:
ספר-קובי
מי שכתב (הוא כתב "מישקתב") : אמפיארטי
מי שאייר: חכמוד, נשמותק
משתתפים תחילה: קובי, נחש (הוא כתב נכש), אמא, אבא, גוזלים
הסנאי על עץ האגוז האהוב שלו
הסנאי מגלה קן עם ביצים
הסנאי מדמיין איך הגוזלים בוקעים מן הביצים והופכים להיות חברים שלו
הציפורים ההורים חוזרים לקן וקובי הסנאי שמח לקראתם
הציפורים ההורים חוששים מהסנאי, שהוא חיה לא מוכרת עבורם, וחושדים שיזיק לביצים שלהם. הם מתווכחים ומורים לו להסתלק, למרות תחנוניו והסבריו שהוא ידידותי ולא מזיק
בלית ברירה ובעצב רב יורד הסנאי מהעץ שהיה ביתו
הסנאי משוטט לו ביער במשך ימים רבים ומוצא מפלט בכל פעם על עץ אחר
במהלך שיטוטיו ביער, מוצא את עצמו הסנאי בחזרה ליד עץ האגוז שלו
הוא מגיע אל הקן, בו עדיין שלוש הביצים, ומזהה נחש שזומם לטרוף אותן
הסנאי מחליט להגן על הביצים ועל הגוזלים שבתוכן, מנפח את זנבו, סומר את שערותיו, שולף את טפריו ומתנפל על הנחש בשאגה גדולה.
הנחש נבהל מההתקפה הבלתי צפויה הזאת מסנאי קטן, נופל לאחור, נחבט בראשו, נופל מן העץ ובורח לתוך הסבך.
כל זה קורה כאשר ההורים הציפורים חוזרים לעץ ומספיקים לראות את כל שהתרחש.
הציפורים ההורים מודים לסנאי שהציל את צאצאיהם, ומבינים סוף סוף את הטעות שעשו כאשר גרשו אותו. הם מבקשים סליחה ומזמינים אותו להישאר לחיות איתם על העץ. בדיוק אז הם שומעים את רחש בקיעת הביצים....
הגוזלים המתוקים בוקעים מן הביצים, שמחים להכיר את הוריהם ואת הסנאי, וכולם חיים בידידות יחד על עץ האגוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה