מה חורף עכשיו?

נראה כאילו הפכפכות מזג האוויר תואמת להפכפכות של הכתום מוושינגטון..........

אתמול הייתי במקרה בנתניה וירד שם מבול כאילו אנחנו באמצע החורף. יחד עם הרוח המטורפת זה הרגיש ממש סוריאליסטי. 

אצלנו בסך הכל בסדר. 

בששי היתה כאן ארוחה משפחתית מאד מוצלחת עם בתי ומשפחתה המתוקה והורי. אחרי האוכל הנכדים התלבשו על אלומי התמונות מכל השנים ונהנו להיזכר בעצמם בגרסאות הצעירות יותר ובכל הפעילויות הכיפיות שעשינו איתם מאז שנולדו. אפילו חכמוד השתתף, במקום לשבת עם האוזניות והטלפון, וגם ניהל שיחה ארוכה עם T על אופנועים.......

שרי ביקשה לשחק טריוויה ומצאתי להם כל מיני שאלות און ליין, וזה היה ממש כיף. 

כמובן ש-T הכין הרבה יותר מדי אוכל, והם לקחו איתם קופסאות הביתה ואנחנו עדיין אוכלים את השאריות. 

כשהבאתי את הורי מה'אחוזה', כמעט נכנסתי ברוכב אופניים חשמליים שעקף אותח במהירות וברשלנות בדיוק כאשר עמדתי לפנות שמאלה לרחוב שלנו. הוא בכלל לא ראה שאני עומדת ומאותתת שמאלה ועומדת לפנות, והוא גם בכלל לא שם לב שבלמתי בפתאומיות שנייה לפני שהוא חתך אותי וכמעט פגעתי בו, והמשיך לנסוע כאילו כלום. סכנת נפשות הרוכבים האלה. בתל אביב זה קורה כל הזמן, אצלנו ביישוב זה הרבה יותר נדיר, לשמחתי. 

אבא מתעייף יותר בימים אלה, ולמרות שהוא עדיין צלול ומתפקד, רואים שהוא ממש מזדקן. חסרות לו הרבה יותר מילים, והוא שוכח דברים שנאמרו לו. אין מה לעשות, בכל זאת בן 92 ועם לב שהולך ונגמר. 

לפני כמה חודשים הוא התחיל מנוי ב-STING TV ולמרות הסברים חוזרים הוא לא מצליח להסתדר עם ממשק המשתמש ובפועל הם כמעט לא צופים שם בסדרות או בסרטים, רק בטנפליקס. עם אמא בכלל אין מה לדבר על דברים כאלה, היא צופה בתכנים אבל לא יודעת לתפעל את הטלויזיה בכלל. וזה חבל כי יש שם תכנים מצוינים. בשבת ישבתי לערוך להם מצגת קטנה, איך לחפש ולמצוא סדרות וסרטים, להוסיף לרשימת הצפייה ולמצוא אותם אחר כך ברשימת הצפייה, ואיך לראות מה כבר נצפה ומה זמין. מקווה שהם ייעזרו בזה. 

קבעו לאבא בדיקת אקו לב בדיוק ביום החתונה של אחיינית2, ורק כשגיסתי הפצירה בו לנסות להחליף את המועד - כי ברור לכולנו שהוא יהיה גמור אחרי נסיעה לתל השומר והבדיקה הזאת ויש סכנה שלא יהיה לו כוח להגיע לחתונה - הוא התקשר והחליף וקיבל תור כמה ימים אחרי כן. 

בינתיים פתאום המטפלת שלו התחילה לדבר על יציאה לחופשת מולדת, והוא שאל אותי מה דעתי על זה. 

ובכן - מה דעתי? ראשית היא לא נמצאת מספיק זמן אצלו ולא צברה מספיק ימי חופשה כדי לצאת לארבעים וחמישה יום לחו"ל, אז אם היא נוסעת זה יהיה על חשבונה. 

שנית מחליף/ה עולה יותר כסף, אלא אם מסתפקים במחליף ישראלי לכמה שעות ביום - צריך לבדוק אם יש זמין. 

שלישית - אם היא כל כך רוצה לנסוע אולי עדיף לפטר אותה ולחפש מישהי במקומה. יש לי כל מיני מחשבות בנושא, וזה בעיקר תלוי בהורי, מה הם רוצים. הם חושבים שבזמן החופשה שלה הם יכולים להסתדר לבד. ייתכן, אבל אם גם אני אהיה בחו"ל (אם אטוס לבוסטון) ויקרה משהו - הכל ייפול על אחי. והוא לא ממש זמין. בקיצור, אין לי כוח לכל זה. 

א פרו פו חו"ל - שאולי יקרה ואולי לא יקרה, ביקשתי מ'רופאהחדשה' מלאי של תרופות כדי שאם ניתקע בבוסטון בגלל מלחמה, לפחות לא אהיה לחוצה מהעניין הזה. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון לגבי המפגש המתוכנן שלנו בוושינגטון די סי במהלך הביקור שלנו בארה"ב. אם נטוס ואם זה ייצא לפועל, זה יהיה ממש נהדר. הרבה מאד "אם"ים כמובן. 

השבוע שוב יצא לנו להתעסק עם IRS, כשפתאום קבלנו מכתב שבו הם טוענים שחסר להם דיווח שלנו משנת 2022 - למרות ששילמנו מיסים באותה שנה - ולכן הזיכוי שלנו (שמתברר שיש לנו) מתעכב. כמובן שבשנת 2022 עדיין היינו אצל רואה החשבון הקודם הכושל שלנו, ופנינו אליו בניסיון לקבל את כל האישורים שה-IRS דרשו. הוא נפנף אותנו ואמר שהוא כבר לא עובד באותה חברה, והפנה אותנו אליהם. 

פנינו לחברה, שבהתחלה טענה שהוא מחויב לענות לכל הלקוחות שלו לשעבר למרות שעזב אותם (לדעתי הם פיטרו אותו), אבל לאחר ששלחנו להם את התכתובת המחוצפת בינינו - בה הוא התנער לגמרי - הם התעשתו ומייד סיפקו לנו את כל מה שהיינו צריכים. התברר שהפעם הוא דווקא כן ביצע הגשה כמו שצריך, והבלגן דווקא אצל ה-IRS, מה שגם לא מפתיע. בכל מקרה רואה החשבון הנוכחי שלנו קיבל מאיתנו את כל החומר והוא יפנה אליהם ויסדיר - בתקווה - את כל העניין. במצב הנוכחי נשמח מאד לזיכוי כספי בלתי צפוי..........זקוקים לכל גרוש. 

אחרי כמה תלאות T קיבל את האופנוע החדש (הלא חדש) שלו. זה אופנוע משנת 2021 אבל ממש חדש, בקושי נסעו בו. מה שקרה, הוא שכאשר הסעתי אותו לאסוף את האופנוע, הוא לא הניע. מסתבר שאופנועי הרלי נוטים לרוקן את המצבר כאשר הם לא בשימוש, ולכן הם גם מגיעים עם מטען משלהם. T הטעין את האופנוע בבית המוכר וחיכה וחיכה...ואז היתה באזור הפסקת חשמל..........ובסוף ביקש שאחזור לקחת אותו הביתה. המוכר הביא לנו את האופנוע בערב לאחר שנטען לגמרי, וגם העביר לנו כסף לטובת רכישת מצבר חדש....ומאז T מרוצה וכבר נסע כמה פעמים עם האופנוע ושמח וטוב לב. 

זהו, פרט לכך שלמיינקוני היה התקף פרכוס קטנטן השבוע, מה שמזכיר לנו שלמרות הכדורים - הבעייה עדיין שם. בדרך כלל הוא בסדר, לשמחתנו. גם עבורו רכשנו עכשיו מלאי של הכדור, למקרה שניתקע בחו"ל. 

ה"אולי מלחמה" הזה ישגע את כולנו בסוף. 

יום הזיכרון, יום העצמאות וגם קומדיה של טעויות

יום הזיכרון היה לי השנה קשה מתמיד - למרות שבכל שנה אני מרגישה שזה קשה מתמיד. 

לפחות השנה לא היו עוד חטופים, חיים או חללים, בעזה, וזה מנחם מעט. 

יום העצמאות עצמו גם הוא היה לי קשה - כפי שהוא הולך ונהיה קשה בשנים האחרונות - בגלל המצב במדינה פנימה, החוצה, והתהליכים שבעיצומם אנחנו נמצאים כבר כמה שנים......קשה לי להחזיק בתקווה שהכל יסתדר בסוף. 

בערב יום העצמאות לא צפינו בטלוויזיה בכלל, אבל ביום הזיכרון קראנו והקשבנו לסיפורים של משפחות הנופלים מתקופות שונות. הלב נשבר בכל פעם מחדש. 

בכל זאת התעקשנו לקיים את המסורת שבה פצחנו לפני שנים, להיפגש כמה חברים אצל שותפנו ושריתה בעצמאות בצהריים. אוכלים, שותים (הם, לא אני - אני לא מסוגלת לשתות אלכוהול מסוג כלשהו, פשוט לא טעים לי) ומקשקשים וצוחקים וקצת מקטרים, ובעיקר טוב להיפגש, חברים וותיקים - עובדים לשעבר של T ושל שותפנו מתקופות שונות. 

אמנם במקור היינו אמורים עכשיו להיות בבית ביוון עם בתי ומשפחתה, וזה לא צלח, אבל אולי שותפנו ושריתה יצליחו לטוס לשם לכמה ימים בשבוע הבא - במקום בחופשת פסח שבוטלה להם עקב המלחמה - ואם זה ייצא לפועל אשמח מאד בשבילם. 

ובכך סיימנו את תקופת החגים האביבית. 

 שני דברים מוזרים ומצחיקים שקרו ביומיים האחרונים: 

הראשון קרה שלשום לפנות בוקר, כאשר מיינקוני פתאום רץ באמוק במעלה המדרגות לתוך החדר שלנו תוך שהוא מילל, רץ בחזרה למטה לסלון, וכך כמה פעמים, ולא ניתן היה להרגיע אותו. 

אחרי כמה פעמים כאלה פתאום הוא נרגע, וכשקמנו לבסוף גילינו על רצפת חדר האמבטיה חתיכת קקי....מה שהסביר לנו את על העניין. קורה לו לעיתים רחוקות (קרה בעיקר כשהיה גור) שנדבקת לו חתיכת קקי לשיער מאחור ליד הזנב, והוא נבהל ומנסה לברוח מזה. ברור שזה "רודף" אחריו - כי זה דבוק אליו - ועד שזה לא נופל הוא לא נרגע. מצחיק החתול הזה.

זה, והרעש של רשרוש שקיות ניילון, הם הדברים שהכי מפחידים אותו בחיים. 

הדבר השני שקרה, גם הוא שלשום, הוא שהשכנה שלנו (ה"דו", אמא של הקט סיטר שלנו) הזמינה שרברב כדי לתקן נזילה אצלה בבית. השרברב עבד סמוך לברז המים הראשי של שני הבתים שלנו, תיקן את הנזילה, ולבקשתה אף התקין "שסתום אל חזור". 

השכנה שילמה לו, אבל אז פתאום התברר לשניהם שהוא ביצע את התיקון אצלנו ולא אצלה. כלומר, בעת שחיפש את הנזילה אצלה, מצא נזילה אצלנו. והתבלבל. כעת הוא חזר לחפש את הנזילה אצלה, אבל כמובן שהיא כבר שילמה לו עבור התיקון שלנו, שכלל לא הזמנו. היא התקשרה אל T, קראה לו לבוא כדי להבהיר את העניין. T לא עשה מזה עניין (למרות שהמחיר נראה לו מעט גבוה מדי וגם הרי לא הזמנו גם "אל חזור"), וביקש ממני להעביר לה את הסכום ששילמה לשרברב. 

גם אני לא שאלתי שאלות, ובצעתי העברה בביט. שיתפתי עם השכנה את ההעברה בביט, והיא כתבה לי שהיא לא רואה את זה אצלה בביט. זה היה מוזר, כי אצלי היה כתוב שהסכום הועבר אליה. 

לאחר בירור קצר הבנתי את הטעות. ב"אנשי הקשר" בטלפון שלי הופיעו אצלה שני מספרי טלפון. אחד מהם לא היה עדכני. אפליקציית ביט העבירה את הסכום למספר הלא עדכני...ועכשיו - לך תדע לאן ולמי זה הגיע. למזלי זה עדיין במצב "המתנה", כלומר אף אחד עדיין לא אישר לקבל את הכסף. 

בבירור מהיר התברר לי, שלא ניתן לבטל העברה ב"ביט" (סיבה מספקת להפסיק להשתמש בזה!). פניתי לתמיכה שלהם וגם הם לא מסוגלים לבטל את ההעברה - למרות שהיא עדיין ב"המתנה". כל שנותר לעשות הוא לחכות. אם אכן אף אחד לא ייאשר קבלת הסכום (הלא קטן!), תוך ארבעה ימים הביט יבטל אוטומטית את ההעברה ואוכל להירגע. 

אבל אם מישהו ישים לב שהעברתי לו כסף ויחליט לאשר את הקבלה, לא נותר לי אלא לפנות ללב שלו ולבקש שיחזיר לי. ומה הסיכוי שזה יקרה? כאמור בינתיים ההעברה ממתינה, ואני מקווה שזה ייגמר ככה. בכל מקרה הודעתי לשכנה שאני ממתינה עד שזה יתבטל לפני שאבצע לה העברה חוזרת. 

עכשיו נחכה........

קיץ בחורף

אני אפילו לא מנסה להיזכר אם כבר היו לנו חורפים כאלה ומתי בדיוק היו ימים כל כך חמים בפברואר. אני די בטוחה שהיו. 

היה איזה יום בשבוע שעבר שבו הטמפרטורות כאן היו מעל לשלושים ואצל בני בבוסטון היה מינוס 17! זה פער די מטורף. 

העוגיות אמסטרדם ש-T אפה יצאו נהדר וכל הארוחה היתה טעימה וכיפית, אבל באמת הרגשנו בחסרונה של שרי. 

בסוף לא רק שהיא כן ישנה כל הלילה אצל החברה, היא עוד נשארה אצלה עד הצהריים. בקיצור מסיבת הפיג'מות הראשונה שלה אצל חברות הוכתרה כהצלחה מסחררת. 

בששי שכחתי לספר שכאשר T הדליק את התנור כדי להכניס את אחת התבניות, כל הבית התחיל להתמלא עשן - עשן סמיך כזה של שמן שרוף. מסתבר שמשהו נשפך בתנור בפעם הקודמת שהוא השתמש בו, לא שמנו לב ולא ניקינו את זה, ועכשיו נאלצנו כמובן לנקות ולקרצף ממש לפני השהגיעו האורחים. מילא, לא נורא. קורה. 

בשבת עשינו את הליכת הבוקר באובך הנוראי שהיה, עם המון אבק באוויר - לא בדיוק מזג אוויר בריא להיות בחוץ ולעשות פעילות גופנית, אבל לא רצינו לוותר על זה. במשך שאר היום נשארנו בבית עם החלונות סגורים. 

סיימתי את הספר "בליינד דייט" - וכמובן שהבנתי די מהר (אפשר לומר, כמעט מההתחלה) את הטוויסט הצפוי בעלילה, אבל עדיין נהניתי ממנו מאד. נראה מה לקרוא עכשיו. 

בראשון ביקרתי אצל 'אורה', שהשתחררה מהשיקום (לאחר שנותחה פעמיים לאחר ששברה את עצם הירך) וחזרה הביתה ולכלבתה המתוקה. היא עדיין לא מאה אחוז בסדר אבל היא משתפרת. היא באמת חזקה ועם מוטיבציה גבוהה, ואמנם יש לה תמיכה משכנים, חברים וקצת מהילדים שלה (לא הרבה) אבל בגדול היא די לבד. ומסתדרת. באמת כל הכבוד לה. 

עוד השבוע טיפלתי סוף סוף בציפרניים אצל מישהי שעושה רושם הרבה יותר מקצועי מאשר זו שעבדה אצל הספר שלי (ובינתיים כבר לא עובדת אצלו), וגם ביקרתי במספרה - כך שאני מטופחת ומסודרת כמו שאני אוהבת. 

אחר הצהריים אנחנו מתכננים לבקר אצל בתי - כנראה לא נראה אותם עד שנחזור מיוון - אנחנו מתכננים לבלות בבית שם את כל השבוע הבא. אני מצפה כבר לפגוש את שרי ולשאול אותה איך היה אצל החברה בששי שבת. 

היה קטע מצחיק כשלא תפסתי את הקט-סיטר שלנו - הבן של השכנים - לא בוואטסאפ ולא בטלפון - וכששאלתי את השכנה, אמא שלו, אם הכל בסדר, היא כתבה שהתקלקל לו הטלפון והוא מנוטרל עד שיגיע הטלפון החדש שהם הזמינו לו. בכל מקרה היא אמרה שהוא זמין לטפל במיינקוני בשבוע שנהיה ביוון, ואני הצעתי להשאיל להם טלפון שהיה לנו בבית (לאחר שבשנה שעברה שדרגנו לטלפונים חדשים יותר) והוא בא בשמחה לקחת. זה יסגור לו את הפינה עד שיגיע לו המכשיר החדש. 

אז כרגע בא לי להעלות תמונות מתוקות עדכניות של מיינקוני..........

וגם להשוויץ עם כמה מיצירותיו האחרונות של T מאפוקסי

שעון עומד

בקבוקון

כלי לנר

קערה

לטאה

ידיים

שעון קיר

תמנון

חנוכה עצוב

הטבח בסידני בדיוק בנר ראשון של חנוכה הכניס אותי לדכדוך עוד יותר גדול מהרגיל. 

כן, הכתובת היתה על הקיר, כן היו אזהרות..... והנה, אירוע כל כך יפה וחביב, הדלקת נר חנוכה ראשון על חוף הים - כי בחצי הכדור הדרומי זה קיץ עכשיו - מאורע שמתרחש בכיף כל שנה, הפך לאירוע אכזרי עצוב ומדמם. 

יש רוע בעולם. נכון שכאשר מחטטים קצת לעומק אפשר למצוא אצל כל "מחבל" כזה סיבות אישיות פסיכולוגיות מדוע בחר בדרך הזו.......אבל בסופו של דבר הביטוי של כל זה הוא רוע. 

ולא, אין באמת מקום "בטוח". לא בישראל, לא בשום מקום. והטרור השיג בדיוק את מטרתו - ממשלת אוסטרליה ביטלה את כל האירועים של חנוכה באוסטרליה השבוע ובתי חב"ד יוותרו סגורים. הרי זה בדיוק ההיפך ממה שהייתי מצפה מהאוסטרלים לעשות. הם היו צריכים להגיד - צאו, תחגגו, תראו להם ששום דבר לא יעצור אתכם - ואנחנו לוקחים על עצמנו להגן עליכם. אבל לא........

בעולמנו הקטן והאישי השבוע שרי המשיכה להיות חולה, כולל דלקת באוזן וקבלת אנטיביוטיקה - כי זה מה שתמיד קורה לה כשהיא חוטפת וירוס כלשהו - למה למה למה לא עשו לה ניתוח כפתורים? ....לדעתי עדיין אפשר. אבל משום מה הם מעדיפים בכל חורף להעביר אותה את הסבל המיותר הזה. 

בכל מקרה בתי נדבקה ממנה וגם היא בילתה את הימים האחרונים עם חום במיטה. שרי כבר הבריאה ובתי התחילה להתאושש ואז נשמותק העלה חום ונשכב גמור במיטה. בתי טוענת שזה בוודאות שפעת. אפילו לא טרחתי לשאול אם הם התחסנו, כי אני די בטוחה שלא.

כיון שהורי החליטו גם הם שלא בא להם לצאת מהבית, אז היה לנו ערב ששי שקט לעצמנו. זה דווקא נחמד לפעמים. צפינו בסרט בשם "מהלכת באפילה" בנטפליקס, אודות המחתרת הבאסקית בספרד לאחר נפילת פרנקו. אנחנו אהבנו, למרות שראיתי אחר כך שאין לו ציון גבוה ברשת. 

היה השבוע איזה רגע לא נעים עם המטפלת החדשה של אבא שלי, שלא רצתה לקחת חופש בחגים. עובדים זרים בסיעוד נדרשים לבחור עד תשעה ימי חג שנתיים שבהם מותר להם לצאת לחופש בלי להוריד להם ימי חופש על כך. מצד שני, אם הם עובדים ביום הזה יש לשלם להם כמו בשבת - 150%. המטפלת הקודמת שמחה מאד לקחת חופש בחגים שלה, ואף "שיחקה" עם התאריכים (בניגוד לעצתי אבל בהסכמתו של אבא) והיתה יוצאת לחופש כשנוח לה, ולא בחג עצמו. מילא, להורי זה לא הפריע. בכל מקרה הנוכחית גם ככה מבואסת מכך שאינה עובדת בשבתות - כל מה שהיא רוצה זה כמה שיותר כסף, כדי לשלוח הביתה למשפחתה. וזה מובן. אבל אבא שלי לא ממש רצה לשלם לה על תשעה ימי חג........

בסופו של דבר אבא החליט שתשעה ימים של 150% שכר בשנה זה עדיין הרבה פחות מאשר לשלם את כל השבתות....ושהוא מרוצה ממנה מאד וחבל לו להפסיד אותה, אז נכנע. ככה זה היום, חסרים עובדים זרים טובים ואלו שישנם יכולים פחות או יותר לדרוש מה שהם רוצים. 

בגיזרת הבריאות אבא חלש אבל נראה שהגב הפסיק לכאוב ומידי פעם הוא כן מצליח להתעמל קצת. בנוסף אין לו שום בעייה להתעסק כרגיל עם המחשב, לשמוע את הפודקסטים שלו, לצפות בסרטים וסדרות עם אמא.....השיגרה הברוכה שלהם. וטוב שכך. 

ביקרנו אצלם בשבת בבוקר. כמובן שהצלחתי להיכנס עם אמא לויכוח על מדוע היא מסרבת ללכת לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון כי היא כבר ממש לא שומעת כלום. ניסיתי להציע לה שאולי, כמוני וכמו אחי, יש לה גם הצטברות של שעווה, שהניקוי שלה הוא פשוט יחסית ואולי זה יעזור קצת. נכון שהיא באמת מתחרשת, אבל חלה כזו התדרדרות בזמן כה קצר - שאני חושדת שלא סתם התחרשות. על מכשיר שמיעה היא בכלל מסרבת לשמוע. אני מצרפת את זה לשיעול הכרוני שגם בו היא מסרבת לטפל.......וקבלתי אמא עצבנית והודפת. למחרת היא התנצלה, כדרכה. "אני חרא של בן אדם, נכון?" היא פתחה את שיחת הטלפון היומית שלי אליה. כן, ברור, צחקתי איתה. הבנתי - עלי לעזוב אותה לנפשה. היא הצליחה להגיע כמעט לגיל 94 ...מי אני שאנדנד לה? 

התבאסתי השבוע גם ממספר התקפים שהיו ל-T השבוע, בניגוד לשבועות האחרונים שהיו יחסית ללא התקפים או עם התקפים קלים. אני תוהה אם יש גם פן נפשי להתקפים האלה.........התקף חזק....ואז שניים בינוניים יום אחרי יום...אז מה עשינו בזה? מדוע המטפל מכריז שיש שיפור רציני במצב הגוף? 

לעומת זאת מיינקוני בלי התקפים כבר מעל לשבוע. די בטוח שזה בזכות הכדורים שהוא מקבל. הלוואי שזה באמת מה שיעזור לו. 

חברתי 'אורה' ששברה את עצם הירך עברה עוד ניתוח השבוע, "רה קונטרוקציה" היא אמרה שזה נקרא. גיבורה הבחורה הזאת. אני מקווה שהפעם ההחלמה והשיקום שלה ישאו פרי. 

בינתיים גם T וגם אני התחלנו ללמוד יוונית דרך אפליקצית DUOLINGO. האמת שזה נחמד מאד ואנחנו מתקדמים יפה. 

מצד אחד קשה להתרגל לכתב, ששונה כמובן מהאלף בית הלטיני אליו אנחנו רגילים, אבל מצד שני יש הרבה מילים שנשמעות מוכרות, כי מסתבר שהיוונית היתה הבסיס ללטינית ולטינית היא הבסיס לרוב השפות שאנחנו מדברים (שאינן עברית). אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית.....כמובן שלא הונגרית. הונגרית זה משהו אחר. דומה אולי רק לפינית. 

עוד תחביב שבינתיים אני מצליחה להתמיד בו זה לימוד נגינה על פסנתר. הורדתי אפליקציה בשם SIMPLY PIANO ואני משתדלת לנגן בכל יום, לפחות עשר דקות אבל בשאיפה לחצי שעה.

לאחר שהתייאשתי מהנגינה בצ'לו ובגיטרה - בהם ניגנתי בצעירותי - בגלל המצב של הכתף שלי, החלטתי לנסות את הפסנתר - שאמנם לא מקשה על הכתפיים אבל התברר שלא פשוט לי עם הגב. כדי לא לוותר גם על זה, אני לובשת חגורת בטן בכל פעם שאני מתיישבת לנגן וזה מאד עוזר. 

למרות שלכאורה למדתי לנגן על פסנתר בילדותי ואני גם קוראת תווים, החלטתי להתחיל עם האפליקציה ממש מהבסיס, ואני מאד נהנית. 

אני מתקדמת בספר "טיפול בשתיקה" ועדיין לא יודעת לומר אם אני ממליצה עליו או לא. אעדכן בהמשך. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון בסוף השבוע - וואי, היא מופיעה יותר ויותר בבלוג ואולי הגיע הזמן שאמצא לה כינוי? - היה כיף כרגיל לדבר ולהתעדכן וגם לתכנן להיפגש מתי שהוא ביוון. ואז התברר שבמאי, באזור התאריכים שאנחנו בדרך כלל מבקרים אצל בני, הם יהיו כמה ימים בוושינגטון (די.סי) בביקור אצל בתם, שעובדת עבור איזה סנטור/ית (לא זוכרת מי עכשיו בדיוק). תוך כדי שיחה גילינו שגם בנו של בן דודי מאוסטרליה (אחיה) יפגוש אותם שם, לאחר שייסיים התמחות בת שלושה חודשים בחברה בתחום הרובוטיקה בטקסס. אז אולי נצטרף אליהם שם גם אנחנו........

שריתה מתאוששת מניתוח העפעפיים שלה וכרגע אם לא יחול שינוי אנחנו מתכננים לטוס איתם לבית ביוון באמצע ינואר. בנוסף הזמנו טיסות בסופ"ש של יום העצמאות לבלות בבית ביוון עם בתי והמשפחה. הטלתי על בתי ועל בני משימה לסכם ביניהם מתי מתאים להם להיפגש שם בבית ביוון בקיץ, כדי שנוכל לשריין את התאריכים האלה (ולא להשכיר אותו במועד זה). שותפנו ושריתה הזמינו טיסות לעצמם ולבת והארוס שלה לבלות שם בפסח. הם מקווים שגם הבן יוכל להצטרף אליהם אבל הוא בצבא ולא יכול לדעת מראש אם הוא יהיה פנוי בתאריכים האלה. 

בכל שאר הזמן אנחנו מקווים להשכיר את הבית באתרי השכרה לטווח קצר כמו AIRBNB, VRBO, BOOKING ועוד - ו-T עובד חזק על הנושא הזה. מה שחסר הוא בעצם צילום מקצועי של הבית, אותו נעשה לאחר שנסיים לעצב אותו. בתקווה שזה יקרה במהלך הביקור שלנו בינואר. אפשר לומר שכל מה שהזמנו לבית כבר הגיע, פרט לכמה פריטים חסרים מאיקיאה, שאותם פשוט בקשנו לבטל ולקבל עליהם החזר כספי, ונקנה אותם בנפרד במקום אחר. 

T בודק כרגע אופציה להוסיף חימום לבריכה, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בעונות המעבר. האמת שאני זוכרת שגם בקיץ המים בה היו קרים, גם כשבחוץ היו 40 מעלות. 

לבסוף, בתי וחתני הבינו שהם לא מצליחים כרגע למכור את הדירה שלהם, ובעוד חודשים ספורים הם כבר אמורים להיכנס לדירתם החדשה - אז הם קיבלו החלטה לקחת עוד משכנתא, לשלם כבר עכשיו כמעט את כל היתרה שהם חייבים לקבלן, ולקבל אורך נשימה להמשיך לנסות למכור אותה לאחר שיעברו דירה. הם חושבים אפילו להשכיר אותה בינתיים. נראה לי שיהיה להם קל יותר להשכיר אותה מאשר למכור אותה. 

הבעייה הגדולה היא כמובן שאם הם לא ימכרו אותה בזמן הם יצטרכו לשלם מס רכישה רציני ביותר - שאין להם. לדעתי על פי החוק היבש הם כבר עכשיו צריכים לשלם את מס הרכישה, כי כתוב שצריך לשלם אותו עד שנתיים מתאריך חתימת החוזה על הדירה החדשה. אולי בימינו מאפשרים לרוכשים יותר זמן......אין לי מושג. 

בכל מקרה אנחנו עשינו חשבון בכמה כסף אנחנו יכולים לעזור להם בכל חודש בינתיים, ונתחיל להעביר להם אותו כבר בחודש הבא. זה אמור להקל......

אז זה מה שקורה איתנו בימים האחרונים........כרגיל מתמקדים בדברים הטובים ובדברים שיש לנו עליהם שליטה, כי כל השאר.................

ועדיין נותר בעזה חטוף אחרון.........רן גואילי. לא נשכח אותו. 

כרגיל דילג על הסתיו

כהרגלו של מזג האוויר אצלנו, לא היה ממש סתיו וישר נכנסנו לחורף. כלומר, לפחות ככה זה מרגיש כרגע, ואולי בעוד כמה ימים שוב יהיה פה שרב......גם זה קורה אצלנו לא מעט. 

ה"ביירון" הזה שעומד להפציע בקול תרועה רמה (האומנם?) עבר על אירופה קודם ועקבנו אחריו כשעבר על יוון, כמובן. דווקא באיזור "שלנו" היה גשם אבל לא משהו מיוחד, אבל באזורים אחרים הבנתי שנגרם הרבה נזק. בגדול הבנתי מאנשים מקומיים שם שהסביבה הספציפית שבה הבית שלנו שם ממוקם מהווה מעין "מיקרו אקלים"...לא לגמרי ברור לנו עדיין איך זה בא לידי ביטוי. זוכרת שהפקידה שטיפלה בנו בבנק אמרה שהחורף שם הוא כמו בצפון, כמו באלפים (למרות שזה דרום אירופה ולחופי הים היוֹנִי...). בכפר אמרו לנו שיש בקושי חורף, רק בינואר, שיש הרבה מאד שמש ומעט מאד גשם. אני מניחה שנלמד את הנושא בהמשך. 

בששי אירחנו את בתי ומשפחתה וגם את הורי (לאחר שנעדרו כמה שבועות מארוחות ששי כי אבא הרגיש לא כל כך טוב) והיה נחמד מאד. אבא באמת חלש, ואמא שלי ואני מאמינות שזה פשוט הלב שלו שהולך ודועך - בכל זאת יש לו שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן באופן כירורגי. אבא עצמו החליט שבעצם יש לו LONG COVID כתוצאה מהקורונה בה הם שניהם חלו בספטמבר.... והאמת - אולי הוא צודק. ואולי כולנו צודקים. כך או אחרת הוא מקשיב לגוף, עושה קצת הליכות כשהוא מרגיש שהוא מסוגל, ושאר הזמן נח ושומר על עצמו. 

שרי לא כל כך אכלה - כלומר, לא אכלה את הארוחה אבל בסופה חיסלה את כל התותים וחלק נכבד מהאננס שהגשנו לקינוח - טענה שכואבת לה הבטן ובסוף T הכין לה דייסה. ביום ראשון התברר שהיא באמת חולה, עלה לה החום וכאבה לה הבטן....

זה כנראה אותו וירוס שנשמותק חטף שבוע קודם, נחת בקצרה על חכמוד ועבר אליה. אתמול נקראתי לשמור עליה למשך כמה שעות וראיתי שחכמוד שוב חולה, ועכשיו התבשרתי שגם בתי חטפה. אז אולי זה רק עניין של זמן עד שגם אני ארגיש את התסמינים....אוף. כל כך ביקשתי שלא יקראו לי לשמור על הנכדים כשהם חולים!!! נראה מה יהיה. 

בכל מקרה השבת שלנו היתה שקטה ורגועה, וגם הספקנו לצפות בסרט "הברוטליסט" עם אדריאן ברודי (215 דקות!). למרות שהוא גרף הרבה מאד פרסים, אני לא לגמרי סגורה לגבי דעתי על הסרט. 

חשבנו לבקר אצל שריתה בעקבות ניתוח העפעפיים שלה אבל היא ממש הרגישה לא טוב, היתה במיטה רוב הזמן עם קומפרסים על העיניים, אז הנחנו לה. אתמול בעצם היה היום הראשון שבו היא חשה שיפור כלשהו בהרגשה. אני מקווה שמעכשיו זה רק יילך וישתפר. 

בראשון לקחנו את מיינקוני לחיסון וביקור אצל הוטרינר, ולאחר שהוא בדק אותו, תישאל אותנו (והבין שהפרכוסים תכופים יותר לאחרונה) ועבר על תוצאות בדיקות הדם שנעשו לו בספטמבר, הוחלט שאנחנו מתחילים לתת לו כדורים נגד הפרכוסים. 

אנחנו חששנו שתהיה לנו בעייה לתת לו את הכדורים, אבל גילינו שכאשר מפוררים את הכדור לגמרי ומערבבים אותו באוכל שהוא אוהב, הוא מלקק אותו עד תום. עכשיו נחכה לראות אם ועד כמה זה ישפיע. בינתיים הוא קיבל את המינון ההתחלתי של פנוברביטון 15 מ"ג פעמיים ביום למשך חודש ימים, ונעקוב גם אחר הפרכוסים וגם אחר מצבו הכללי. ידוע שהתרופה מרדימה / ממסטלת אז הוזהרנו לא להיבהל מזה. בינתיים לא ראינו סימנים מיוחדים או שינויים בהתנהגות שלו. גם ככה חתולים ישנים חלק נכבד מהיממה....

מה עוד? 

שלשום נתפס לי הגב, מה שלא קרה די הרבה זמן. אני ממשיכה עם ההליכות כרגיל ומקפידה לעשות את התרגילים שהפיסיותרפיסטית נתנה לי, ואתמול היה לי תור לעיסוי כך שאני מרגישה שיפור קל. נקווה שיעבור לגמרי בקרוב. 

השבוע בנו של בן דודה של T מאנגליה (בעצם האחיין של 'לונדון') ביקר בארץ לצורך השתתפות בכנס רפואי - הוא רופא מומחה לב והירצה בכנס. היו שנים בהן הוא היה מגיע הרבה לכנסים כאלה בארץ, אבל מאז תחילת 2020 (ממש עם פרוץ הקורונה) לא יצא לו להגיע. 

אז אתמול הוא התפנה בשעות הערב המוקדמות מהכנס ונסענו כמה בני דודים לתל אביב לפגוש אותו במסעדה בשרונה. 

היה טוב מאד לראות אותו ולהתעדכן (למרות שכמובן אנחנו בקשר בוואטסאפ מידי פעם לאורך כל השנים), והיה נחמד להיפגש עם שאר בני הדודים. חלק שייכים ל"דור" שלנו (להלן "הזקנים", למרות ש-T הוא הצעיר מבין כל בני הדודים שלו) וחלק שייכים ל"דור" של ילדיי, והיה כיף במיוחד לראות גם אותם. לא ממש יוצא לנו להיפגש בשנים האחרונות. 

הבן-בן-דודה הזה, כמו גם אחותו ושני בני דודיו מלונדון (שאחד מהם עלה ארצה וחי במודיעין) היה בן בית אצלי בגילאי העשר'ה של חייו, ודי מרגיש ש-T ואני הוריו המאמצים בישראל. היה מרגש מאד לשבת יחד ולשוחח ולהתעדכן. יש בכל זאת דברים שמספרים רק פנים אל פנים.

כשיצאנו מהמסעדה ונכנסנו לחניון שמענו קצת רעמים וראינו מעט ברקים, אבל שנייה אחרי כן כשיצאנו מהחניון כבר ירד מבול, שליווה אותנו כל הדרך הביתה. הבנתי שחלק מבני הדודים האחרים, שהגיעו לתל אביב ברכבת, נרטבו עד לשד עצמותיהם בדרך לתחנה. 

אז היום T בתל אביב בפגישה עם לקוחות (התעקש לנסוע על האופנוע בגלל הפקקים ובעיות החניה, ואני רק מקווה שלא יירד עליו יותר מדי גשם) ולי יש יום רגוע בבית, לגהץ, לסדר קצת חורף/קיץ בארונות, לקרוא בלוגים וספר ו....לנוח. בתקווה שהנגיף שפוקד את משפחתה של בתי בכל זאת ידלג עלי. ומחר אני ו'מחברת' אמורות שוב להיפגש......

אז מה קורה אצלנו

אפשר לומר שחזרנו לגמרי לשיגרה, לטוב ולרע.

לרע - זו כמובן המציאות בארץ (וגם שאר העולם לא לגמרי שפוי) והיא מחלחלת אלי בלית ברירה מכל הכיוונים, ובעיקר כאשר T צופה או מקשיב לחדשות...וזה ברקע חלק נכבד מהיממה. לזכותו ייאמר שהוא הפחית מאד את כמות שעות החדשות.....גם זה משהו. 

גם ל-T וגם למיינקוני יש מידי פעם התקפים.

אצל T התקפי הכאב לא כל כך תדירים וגם נראה שהם קלים יותר, ואולי אולי זה בזכות הטיפול החדש - עוד מוקדם לומר בוודאות. הוא דווקא אופטימי. 

אצל מיינקוני הפרכוסים אמנם קלים, יחסית, אבל תדירים קצת יותר. 

בנוסף, שמנו לב שלמיינקוני הצטברו כמה "ראסטות" קשות בגב, וזאת למרות שאנחנו מקפידים לסרק אותו באופן קבוע. בלית ברירה קפצנו איתו למספרת חתולים ("גרומר"ית, בלשון המקצועית) והיא גילחה את החלקים האלה, ובא למיינקוני גואל. 

הפעם לצורך העניין בחרנו לנסוע רק עד כפר סבא - נסיעה קצרה יחסית - ולא עד תל אביב, לגרומרית המצוינת שבה נעזרנו בשנה שעברה - כדי להקל על החתול. הנסיעות הארוכות מקשות עליו מאד. 

הגרומרית בכפר סבא היתה לא רעה בכלל, וגם עבדה מאד מהר. אמנם אין מה להשוות בינה לבין הגרומרית של השנה שעברה - שהיא היתה באמת משהו מיוחד, והקשר הטוב שיצרה מיידית עם החתול פשוט הפיל לנו את הלסת. 

למזלנו הפעם הוא לא היה זקוק לטיפול "גדול", ותוך רבע שעה יצאנו משם. אנחנו באמת מקפידים לסרק ולטפח אותו, והחתול יפהפה, חלק ורך....מתוקי שלנו. 

בכל מקרה אני אמורה לקחת את מיינקוני לחיסון השנתי בקרוב, ואז גם אדבר שוב עם הוטרינר לגבי הפרכוסים ואיך / האם ניתן להקל עליו בעניין הזה. 

סיימתי לקרוא ספר שהיה לו פוטנציאל להיות טוב אבל הוא התחיל בינוני והסתיים ממש מוזר. שמו "השמש לא מעניינת אותי" מאת יעל טבת קלגסבלד, שדווקא שניים מספריה (נמר מעופף, חתן הפרס) הקודמים די אהבתי. גם גיליתי שהיא כתבה את המילים לשירים בתוך (על נשמות שלי), בגידה של ריטה ועוד כמה שאני מאד מאד אוהבת. 

הספר בעצם מספר שלושה סיפורים שונים על שלוש נשים שונות. הסיפורים איכשהו אמורים להתחבר (יש די חיבור בין הסיפור הראשון לשני אבל החיבור לסיפור שלישי הוא רופף במקרה הטוב ומאולץ במקרה הגרוע). בגדול הספר מדבר על ההתמודדות של אמהות שהילדים שלהם פשעו (אבל שוב, הסיפור השלישי לא באמת מתחבר לעניין הזה). 

בקיצור - אני לא ממליצה. או אולי, מי שמוכן לקרוא ולומר לי אם פספסתי בגדול - מוזמן. 

כרגע התחלתי לקרוא את טיפול בשתיקה מאת אבי גריבס (בשפת המקור באנגלית), לאחר ש'שריתה' המליצה בחום. נראה איך זה יהיה. אעדכן בהמשך.

למרות ששותפנו ו-T חזרו מיוון, ההתעסקות עם הבית ממשיכה גם מרחוק. 

בינתיים בזמן הזה הגיעו עוד משלוחים ובוצעו עוד התקנות. ממש מעולה שיש לנו מי שמטפל שם בעניינים ואפשר להיעזר בהם. בנוסף, שותפנו ושריתה הזמינו תמונות און ליין כדי להביא לשם ולמסגר במקום. צריך גם להביא קצת קישוטים להניח על המדפים בסלון ובמסדרון בקומת החדרים הקטנים יותר (מה שאני מכנה "חדרי ילדים" אבל ברור שזה לא רק לילדים).

אנחנו מתכוננים לנסוע לשם בחודש/חודשיים הקרובים להשלים את כל הנדרש כדי שאפשר יהיה כבר להשכיר אותו. T אפילו העלה אותו כבר לאחד מאתרי ההשכרה ברשת, בעיקר כדי להתנסות בעניין ולהבין איך זה אמור לעבוד. אחת המשימות שנותרו בפנינו בסוגיה הזו היא להביא צוות צילום שיכין תמונות וסרטונים מקצועיים לצורך הפרסום. 

בששי האחרון רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו לארוחה, אבא שלי אמר שאין לו כוח. היה נחמד מאד וטעים מאד, ולרגע נדמה היה ששרי ונשמותק יישארו לישון אצלנו....וברגע האחרון שרי החליטה שלא, ואז בעקבותיה גם נשמותק וויתר.

ביקרנו אצלם בשני אחר הצהריים וזכינו להיות קצת עם הבנים והרבה עם שרי. 

הקטנה רצתה לבנות אוהל בסלון, ומאד התאכזבה כשאמרתי שלהיכנס לאוהל זה לא בשבילי - אבל מצאתי פתרון חלופי, והצעתי לעזור לה לקשט את האוהל והיא כמובן התלהבה. כל מה שקשור ליצירה מלהיב אותה. ציירנו ציורים והדבקנו ל"אוהל" (שבתי עזרה לה לבנות על ידי הנחת שמיכות על מתקן ייבוש הכביסה). נפחנו בלונים וקשרנו להם סרטים צבעוניים והדבקנו גם את זה לאוהל. בקיצור, הילדה היתה מרוצה. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בתוך האוהל תוך שהיא צופה בטאבלט בסרט או סידרה כלשהי. 

בשבת בבוקר ביקרנו אצל הורי ב'אחוזה' וגם אחי וכל המשפחה שלו הגיעה (פרט לחבר של אחיינית2, שנוהג לבלות את רוב השבת בשינה), כולל הקטנה של אחיינית1 - וזה היה ביקור מאד נחמד. בעיקר ממוגג לראות איך הקטנה הזאת מחוברת לאחי, מסובבת אותו על אצבע אחת.....והוא סבא שפוט לגמרי. 

בשעה טובה הושלמה החלפת המטפלת לאבא, והורי שניהם מאד מרוצים מהחדשה. אני מקווה מאד שגם היא מרוצה ושהיא תישאר ושלא אצטרך לדאוג לעניין הזה עוד הרבה. בינתיים הצלחתי גם להשלים את שלבי הביורוקרטיה מול התאגיד.

התלונה היחידה שיש לאמא שלי כלפי החדשה היא שהיא מילאה את ארונות המטבח וגם מדף שלם אחד במקרר במצרכים שלה. בניגוד למטפלת הקודמת היא מבשלת הרבה, לעצמה, ויכולה גם לבשל להם. האמת, שהופתעתי לראות כמה מוצרי יסוד היא דחסה בארונות המטבח, וכאשר נגמר לה שם המקום, היא מילאה גם את מדיח הכלים במוצרים (כי הורי ממילא מסרבים להשתמש במדיח והיה בו מקום פנוי 😂). 

אמא שלי אוהבת שהארונות שלה חצי ריקים ושהמקרר ריק...וזה מעיק עליה העומס הזה. גם המדף הבודד שהמטפלת תפסה במקרר מפריע לה. 

בינתיים הרגעתי אותה שאם כל השאר בסדר, נמצא דרך להתמודד גם עם העניין הזה. לכל אחד הרי יש שריטה משלו...

שריתה עברה השבוע ניתוח עפעפיים. אני מקווה שתהיה לה החלמה קלה ומהירה. עוד לפני הניתוח נפגשנו איתם בבית קפה במוצאי שבת והיה כיף כרגיל.

גם 'מחברת' ואני נפגשנו השבוע והיה כיף כרגיל. אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, ובדרך זה זה מצליח לנו.

בגזרת הרכב שלנו, לאחר שהצטברו כמה וכמה בעיות עם ה-ZEEKR: בעיקר בכל התחום של המולטימדיה, ופתחנו קריאה במוקד שלהם. 

אני חייבת לומר שאמנם יש לרכב הזה "חבלי לידה" שכנראה מאפיינים רבים מן הרכבים החשמלים (אם לא כולם), אבל השירות שלהם טוב, עד כה וההיענות שלהם טובה מאד. 

הם מייד קבעו לנו תור במרכז השירות הקרוב אלינו (אי אפשר לקרוא למקום הסטרילי ההיי טק-י שהגענו אליו "מוסך"), דאגו לנו לעדכון גירסא (מה שבעקרון היה אמור לקרות ממילא אוטומטית ומשום מה לא בוצע כבר הרבה זמן) וגם שלחו אחר כך אלינו הביתה טכנאי שהתקין ברכב "סטרימר" שאמור לשדרג את חוויית המולטימדיה - לתווך בין המערכת לבין הטלפונים שלנו, כי אנחנו עם טלפונים של אנדרויד והרכב עובד טוב יותר עם אייפון. גם בלעדיו אנחנו כבר הרגשנו שיפור בחלק נכבד מרשימת התלונות שהגשנו להם.......אז אנחנו די מרוצים. 

עדיין יש פה ושם חריקות - וכמובן נתחיל רשימה חדשה של תקלות להעלות מולם בהמשך. בכל מקרה צבר התקלות כבר ממש ביאס אותנו והתחלנו לחשוב על החלפת הרכב, ועכשיו נראה שאין צורך. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת עמוס אבל בסך הכל בסדר. 

סוף סוף הוחזר החלל החטוף התאילנדי סותטיסאק רינטלאק, וזו היתה הקלה גדולה - רק חסר שרן גואילי יוחזר לנו ולפחות הפרק הזה הנורא, פרק ההפקרה הכפולה והמכופלת....של החטופים החיים והחללים...יוכל להיחתם. 

חזל"ש

מפה לשם עבר כבר חודש מאז שחזרנו מארצות הברית. 

לא אדבר על כל מה שקורה בארץ (או בעולם) כי ...עדיף שלא אדבר. 

גם על המצב במשפחה של חתני לא אדבר - רק אומר שכבר היה ה"שלושים" של האבא ולא נראה שמשהו השתנה...ויש חשש גדול שייווצר (אם לא נוצר כבר) קרע בלתי הפיך בין האחים/אחיות....אוף. 

בגזרת הבריאות שלנו - החלמנו לגמרי מאותו וירוס מרושע, T היה כבר פעמיים אצל המטפל מומחה הכאב, ובינתיים סבל מכמה התקפים קלים ואחד בינוני. נראה מה יהיה הלאה. 

בתור טלפוני עם 'רופאהחדשה' T הבין שתוצאות בדיקות הדם שלו תקינות לגמרי בעצם ואין לו כרגע מה לדאוג. הוא קבע תור ביקורת אצל הפרופסור, אבל אין לנו ציפיות לרעיונות חדשים או פריצות דרך משמעותיות מהפגישה הזאת. 

מיינקוני ממשיך גם הוא לפרכס כל כמה ימים, וכמו "אבא" שלו T, לפעמים זה קל וקצרצר ולפעמים יותר משמעותי. מתוקי מסכני. 

כרגע T ושותפנו נמצאים ביוון ומסדרים את כל הקשור לבית. 

הם כבר גרים בבית וחלק ניכר מהריהוט, הציוד והאביזרים כבר הגיע והותקן, אבל היו כמה דברים ממש משמעותיים שטרם הגיעו ועוד מעט הם כבר חוזרים...אז זה ממש לא היה מצב אידיאלי. אתמול סוף סוף הם הצליחו לתפוס את חברת המשלוחים, ופתאום התברר שהחברה החליטה, על דעת עצמה, לאגור אצלה את כל הדברים עד שיגיעו כל הפרטים בהזמנה......

היה מתסכל מאד לגלות שדברים גדולים שגם זקוקים להתקנה כמו מקרר, פריזר (אינטגרלים), מדיח, מכונת כביסה ומייבש ועוד דברים רבים "יושבים" אצל חברת המשלוחים כבר מעל לשבוע ושותפנו ו-T מחכים בבית על קוצים בתקווה שהכל יגיע לפני שהם חוזרים ארצה. לאחר שיחת הבהרה נאמר להם שכל מה שכבר הגיע יסופק היום - ומחר הם כבר טסים לישראל. אז אולי שום דבר לא יותקן אבל לפחות זה כבר יהיה בבית.

החדשות הטובות הן שהם מצאו מי שיטפל בבית בהעדרנו - גם מישהי מקומית מהכפר שתבוא לבדוק שהכל תקין וניתן יהיה להיעזר בה עם משלוחים ועם בעלי מקצוע שצריכים להיכנס עבור התקנות או תיקונים, ובנוסף הם גם סיכמו עם מישהו רצינית יותר - מעיר קרובה - שממש תטפל בתחזוקה וניקיון השוטפים, בקבלה של דיירים לכשנשכיר, בטיפול שוטף בבריכה וכו'. שמחתי מאד לשמוע שלאחר משא ומתן והסברים מפורטים של מה אנחנו צריכים ומה אנחנו לא צריכים, הם הצליחו להסכים על התנאים וכולנו יצאנו מרוצים. 

הבנתי משותפנו ומ-T שהכפר "שלנו" הוא כמו קיבוץ וכולם מכירים את כולם והם התחילו להכיר ולהתיידד. אז למשל אחיו של בעל בית הקפה ייתן להם הצעת מחיר לבניית גריל ומטבחון בחצר, ובעל המסעדה על החוף קישר אותם עם זו שתשמור להם על הבית וכן הלאה וכן הלאה. כולם מאד מאד נחמדים ומסבירי פנים וכשאין שפה משותפת נעזרים בידיים ובגוגל TRANSLATE. מקסים. 

הם כל כך נהנים ביוון בכלל ובבית בפרט, עושים הליכות בוקר בזריחה וישנים טוב בבית ואוכלים טוב.......עם כל ההסתייגות שהיתה לי מהפרויקט הזה, נראה לי שטוב שיש לכולנו מקום לנפוש בו קצת לגוף, ללב ולנפש מידי פעם.......המקום הזה נוסך רוגע מעצם היותו.

זריחה בעת הליכת בוקר של שותפנו ו-T

בגזרת המטפלת של הורי שהודיעה שהיא עוזבת את הארץ לאיטליה, נכנסתי לתהליך חיפוש רציני של מטפלות גם דרך קבוצות וואטסאפ שונות וגם דרך שלושה תאגידים שונים. 

מהר מאד הבנתי שהמצב לא פשוט, שהעובדים שכבר בארץ מבקשים שכר הרבה יותר גבוה ממה שהורי משלמים עכשיו, ושכולם מתעקשים לעבוד כל השבתות (שזה מייקר עוד יותר את העניין, וכרגע הורי לא זקוקים לזה עדיין). 

במקביל לחיפושים גם הייתי צריכה כל הזמן להסביר שוב ושוב להורי מדוע הם לא יכולים כרגע לוותר על מטפלת, גם אם אבא לא זקוק לזה כל הזמן (בעיקר כי מהיום למחר פתאום הוא יזדקק ואז לא ניתן יהיה למצוא מעכשיו לעכשיו).

לבסוף בהפניית אחד התאגידים פגשנו מישהי שעל פניו נראית מצוין - הודית בת 40 שנמצאת כבר ארבע שנים בארץ, עבדה בדיור מוגן אחר סמוך לכאן עד שהמעסיקה שלה נפטרה (בגיל 101!), הועסקה בחודש האחרון בדיור המוגן של הורי ואז המעסיקה החליטה שהיא בעצם לא צריכה מטפלת. כלומר, היא כבר ב'אחוזה' והיא פנויה והיא לחוצה לעבוד...אז גם השכר שהיא מבקשת אמנם גבוה אבל לא משמעותית גבוה ממה ששילמנו עד כה, וכרגע היא גם מתגמשת עם השבתות. היא מאד רוצה שבתות, ומבקשת שאולי הורי יתגמשו ויסכימו לעבודה בשתי שבתות לפחות, אבל כשהבהרנו שכרגע הם לא רוצים שבתות בכלל היא לא התעקשה על כך. 

זה כמובן לא אומר שום דבר על מה שיקרה בהמשך - ברור לי שהדברים האלה לא יציבים ותמיד ייתכן שהיא תתחיל לעבוד ותעזוב פתאום או שבכלל לא תגיע ביום שקבענו או שתתחיל לבקש דברים שלא סוכמו........וגם ייתכן שהורי יגידו שהיא לא מתאימה להם. בקיצור - זה לא שאני רגועה עכשיו, אבל אני מלאת תקווה שהעניין הזה קרוב לפתרון ושיהיה קצת שקט בגזרה הזאת, לפחות. 

לאבא שוב כואב הגב - כמו שקרה כבר שלוש או ארבע פעמים בשנים האחרונות - וזה מגביל אותו ומכריח אותו לקחת משככי כאבים על בסיס יום יומי, אבל לשמחתי כאשר מעט פוחת הכאב הוא לא מוותר על הליכות קצרות, לפחות. את שאר חוגי ההתעמלות הוא כמובן זונח כרגע. 

בשבת נסענו למודיעין לבקר בביתו של בנה של 'לונדון', שגם היא ובעלה מבקרים עכשיו בארץ וגם בתה היתה בביקור אצל אחיה למשך כמה ימים לקצת זמן איכות עם האחיינים. היה כיף גדול להיפגש עם כולם. בשבת הקרובה גם יהיה מפגש של בני הדודים (הדור שלנו, בלי הדור הצעיר) בנשר בדירתם החדשה של בן הדוד שחזר מניו ג'רזי ואשתו. אישרתי הגעה בלי לדעת אם T כבר יהיה בבית או לא, והתברר שהוא חוזר כמה שעות לפני המפגש, אז אני מקווה שיהיה לו כוח לנסוע איתי לשם. 

כל אחד מהמוזמנים כתב מה הוא מביא (או יותר נכון - מביאה), וכולם כיוונו למאכלים "מהבית" - מה שהאמהות שלהם היו מכינות. כיון ש-T לא כאן ואני לא מהמשפחה ואני לא מכינה את המאכלים שלהם (ברובם מהמטבח ההונגרי-יהודי), החלטתי לאפות את עוגות השמרים שלי (קינמון וקקאו) שגם הן כבר הפכו למסורת במפגשי בני הדודים של משפחתו של T. 

מה עוד? 

נפגשתי עם בתי ועם שרי באחד הימים בשבוע שעבר והסתובבנו ביחד בקניון בהרצליה, והשבוע קפצתי לבקר אצלם שוב אחר הצהריים וזכיתי גם לבלות מעט עם נשמותק וטיפ טיפה גם עם חכמוד. כל זמן שיוצא לי להיות עם המתוקים האלה זה זמן איכות עבורי. 

הערב אני מוזמנת אליהם לארוחת ששי אז סוף סוף יהיה לי זמן עם כולם. כולל הבנים, כולל חתני. 

בגזרת המפגשים עם חברות הצלחתי להיפגש במהלך השבועיים האלה עם 'שושנה', עם 'מחברת' (פעמיים), עם 'ביוכימיה' (וגיליתי לצערי ש'המהנדס' אובחן עם פרקינסון בשלבים מוקדמים), ביקרתי אצל 'אורה'  בשיקום האורתופדי (כשעוד היינו בבוסטון היא שברה את עצם הירך, עברה ניתוח וכעת מבלה שבועות ארוכים בשיקום) והשבוע סוף סוף גם 'היידי' ואני הצלחנו למרבה שמחתנו להיפגש. 

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי אבל המפגשים האלה עם חברות וחברים ועם המשפחה שלי הם התזונה הטובה ביותר לנפש וללב שלי. 

א פרו פו תזונה - שוב יש לי ימים שבהם ממש (אבל ממש!) מתחשק לי לאכול שוקולד.........אני אחר כך מתרגזת על עצמי כי עד שהצלחתי יפה כל כך לרדת את כל מה שעליתי בקיץ...ממש לא מתאים לי לחזור למצב הזה שוב. אבל ...זה מה שקורה כרגע במציאות. מקווה שאצליח להתגבר על החשק בהמשך.......

ובנימה אופטימית זו נראה לי שאסיים את פוסט העדכונים הארוך הזה...............

מאז שחזרנו

החלטתי לעשות הפסקה באמצע תיעוד הטיול שלנו בארה"ב לטובת עדכונים של מה בעצם קורה איתנו מאז שחזרנו. 

תחילה ענייני בריאות.

בעצם גם T וגם אני עוד היינו חולים בזמן שעלינו על מטוס חזרה לישראל. אבל כשעוד היינו בבוסטון T התכחש לזה וניסה להתנהל כרגיל, כולל התעמלות בבוקר, בישולים, קניות בסופר וטיפול בסביבוני וקיקה.

אבל גם לו וגם לי עוד היו בחילות וסחרחורות וכאבי ראש ובעיקר עייפות וחולשה גדולה. אני ישנתי הרבה, אמנם עזרתי עם הנכדים ועם הכביסות, שטיפת כלים וכו' אבל מעבר לזה לא יצאתי לשום פעילות ובעיקר רבצתי.

על המטוס ישנתי רוב הזמן וכשהתעוררתי בארץ התברר שאיבדתי את הקול. במשך יומיים הייתי לגמרי בלי קול. כבר לא היו סחרחורות או בחילות אבל התחיל צינון והרגשתי היטב את הגרון. זו היתה התפתחות מאד מוזרה של המחלה. לא ברור אפילו אם זו היתה אותה מחלה. 

היה לנו מזל בטיסה חזרה כי בזכות מעמד ה"זהב" שלי ב"אל על" זכינו בשדרוג ל"פרמיום" והיה מאד מרווח ונוח והצלחנו שנינו לישון היטב רוב הדרך. גם היחס והשירות היו מפנקים יותר שם מאשר במחלקת תיירים רגילה. האוכל הוא אותו אוכל (בלתי אכיל כמעט מבחינתי) אבל הציעו לנו שתייה חריפה - מה שלדעתי לא מציעים בתיירים. אני לא בטוחה בכך כי אני ממילא לא שותה יין או משקאות חריפים כלשהם.

T המשיך להתכחש לכך שגם הוא עדיין חולה, ובנוסף כאב לו הגב מההשתוללויות עם קיקה בזמן שעדיין כאב הקרסול מההשתוללויות עם שרי עוד בניו יורק, וכיון שהוא לא הרגיש טוב - אבל לא הודה בזה - הוא היה עצבני. בכלל עם T, כאשר הוא עצבני או קצר בדרך כלל צריך לבדוק אם הוא לא מרגיש טוב או שכואב לו משהו. לא תמיד הוא אפילו מודע לזה. 

אז כשנסענו ל"שבעה" לנחם את חתני T היה ממש חסר סבלנות. לא היו באותו זמן המון אנשים אבל היה די רועש, כמו בדרך כלל במשפחה של חתני, ו-T לא שומע טוב ועוד פחות מצליח לשמוע כאשר יש רעש. 

מותו של אבא של חתני: 

אז בשבעה חתני ישב עם חברים מהעבודה שלו שהגיעו לנחם ועם דוד שלו שישב לידו, ובחורה אחת במיוחד, חברה של אחות של חתני, דיברה ממש בקולי קולות - סיפרה על הביקור שלה בפוקט, דיברה על נוכחות רבה של מוסלמים שם ועל חוסר הנוחות שלה ללבוש בגדים חושפניים או לתת לבת שלה להסתובב עם בגדים חושפניים...לא יודעת בדיוק אבל היא חפרה על זה לא מעט וזה ממש הביא את T אל הקצה ... והוא קם והלך. 

לי לא היה נעים כי בכל זאת, אתה בא לנחם - במיוחד מישהו בקירבה משפחתית כזאת - זה לא התפקיד שלהם לגרום לך להרגיש בנוח או להקדיש לך תשומת לב. אתה בא בשבילם, ואתה נשאר כדי לכבד את האבל שלהם. דיברתי איתו על זה בשקט בדרך הביתה, ולמחרת נסענו שוב ונשארנו קצת יותר זמן. שוב לא הצלחנו לדבר עם חתני עצמו כי הוא שוב ישב עם אנשים מהעבודה שהגיעו לנחם, אבל דיברנו עם אמא שלו, ונראה לי שזה עבר בסדר. 

בכלל, אחרי הצער הגדול והבכי הגדול של חתני בהלוויה, השבעה היתה חוויה טובה עבורו. בנוסף לחברים ובני משפחה הגיעו לו הרבה מאד אנשים מהעבודה, גם עמיתים ובוסים וגם לקוחות. לא היה יום בלי נציגים ממקום עבודתו. זה מאד ריגש אותו. 

בחזרה אלינו ואל הבריאות שלנו.

 T סוף סוף הבין שגם הוא עדיין לא התאושש מהוירוס המרושע, והוריד הילוך. אנחנו לא יודעים אם זו היתה בסופו של דבר קורונה (כי לא בדקנו) או שפעת או וירוס אחר - לקח לנו כעשרה ימים / שבועיים לחזור לעצמנו. 

בזמן הזה T סוף סוף הרים טלפון לרופא (הישראלי) שעזר לגיורא איילנד עם כאבי תופת שסבל מהם בעקבות ניתוח, קבע אצלו תור והתחיל טיפולים. אני לא יודעת בדיוק לומר אילו טיפולים אבל מדובר בכירופרקט ואוסתיאופט, והוא עושה כל מיני לחיצות ונותן לו כל מיני תרגילים ל"שיעורי בית". והוא טיפל גם באביו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, ועזר לו מאד, וכך השגנו את הטלפון שלו. 

אז T הפסיק בשלב זה את הטיפול קרניו סקרל שקיבל מהפיסיותרפיסטית שלנו, ומנסה את דרכו בטיפול החדש - ונראה מה יהיה. נקווה לטוב. בינתיים ההתקפים ממשיכים כל כמה ימים בעוצמות שונות. 

לגבי הבית ביוון... T ממשיך להיערך לארגון הבית החדש ביוון, משלים רכישות און ליין לתכולה של הבית - לאחר קבלת אישורים עבור כל דבר משותפנו ושריתה כמובן - ובשבוע הבא הוא ושותפנו טסים לשם להתחיל לקבל את הריהוט, מוצרי החשמל, מצעים...וכולי, ולסדר הכל. 

בנוסף הם ינסו למצוא מישהו מקומי שיטפל בבית ויהיה הנציג שלנו שם לכל מה שצריך. הם התחילו כבר לדבר עם מישהו שסוכן הנדל"ן שלנו המליץ עליה, אבל למרות שהיא נחמדה מאד ויש לה הרבה רצון טוב ומוטיבציה, לא בטוח שמה שהיא מציעה הוא מה שאנחנו זקוקים לו. לא מדובר בבית שהוא רק להשכרה, אלא במקום שישמש גם אותנו ואת המשפחות שלנו, ולכן הסטנדרט המקובל עבור דברים כאלה לא ממש מתאים לנו. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו כבר הספקנו לארח את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ששי. הורי נראים נהדר (טפו חמסה עיגולים) והיה מפגש מהנה וטעים. 

המטפלת של הורי הודיעה שהיא עוזבת לאיטליה בקרוב, כך שבקרוב נצטרך למצוא לאבא מטפלת חדשה. מצד אחד הוא מרגיש שהוא לא ממש זקוק למטפלת עכשיו, במצבו הנוכחי. אבל מצד שני יש הרבה דברים שהוא ואמא כבר לא ממש מסוגלים לעשות לבד בבית, ואנחנו יודעים מה זה לחפש מטפלת מעכשיו לעכשיו כשכן צריך, וממילא עדיף שיהיה איתם מישהו בבית ויעזור להם בכל דבר - הנה לדוגמא כשהם היו חולים ואף אחד מהם לא יכול היה לצאת מן המיטה. אם לא תהיה מטפלת אנחנו נצטרך לרוץ לשם.......ולא הם ולא אנחנו רוצים את זה.

אנחנו כמובן כן עוזרים להם תמיד בכל מיני דברים - למשל לקחנו את הקלנועית שלהם להחלפת צמיגים, לאחר שהיא כבר ממש נטתה על צידה בגלל צמיג תקול והחברה שנותנת להם שירות בדרך כלל טענה שאין להשיג בארץ כרגע צמיגים כאלה. שטויות במיץ. ברור שהשגנו והחלפנו...וכיון שהצמיגים כבר היו ישנים ושחוקים (קבלנו קלנועית "מחודשת" בשנה שעברה, לא חדשה) החלפנו את ארבעת הצמיגים. הורי היו מאד מרוצים. 

מאז שהתחלתי להרגיש טוב חזרתי להיפגש עם חברות, וכבר הצלחתי להיפגש פעמיים עם 'מחברת' ופעם עם 'שלהבת', ועם 'קלי' (ואף לקבוע פגישה איתה ועם 'שני' בעוד כשבועיים) ואני מקווה לפגוש את 'היידי' בשבוע הבא. בכלל, כיון ש-T יהיה ביוון, יהיה לי עוד יותר פנאי לקבוע ולהיפגש עם חברות. 

היה לנו תור טלפוני עם הדיאטנית והיא גם ביקשה שנעשה בדיקות דם תקופתיות, ושמחתי לראות שאצלי הכל תקין. אצל T יש שני נתונים מעט מדאיגים - האחד הוא רמת חומצת השתן בדם שחורגת מעט מהטווח התקין (7.7, למי שמבין בזה), והשני הוא רמת HbA1c (6.5%) שחורגת אף היא מהטווח. קבעתי לו תור טלפוני עם 'רופאהחדשה' כדי לדון איתה בדבר הזה, וממילא יש לו גם בחודש הבא ביקורת שנתית אצל הפרופסור - כך שאם מסתמנת בעייה כלשהי, אני מקווה שזה יטופל. 

בגיזרה של מיינקוני - הוא ממשיך לפרכס פעם בשבוע בערך, לפעמים פחות משבוע. שוחחתי עם הוטרינר הקבוע שלו (שמשום מה בספטמבר כשהתקשרתי היתה אצלו תקלה כנראה במערכת הטלפונים ולא השגתי אותו) שניסה להרגיע אותי שזה מצב מאד שכיח ושהוא דוגל במעקב ללא בדיקות מציקות (ויקרות) וללא תרופות. הוא טוען שהתרופות נגד הפרכוסים מזיקות ומקצרות לחתול את החיים יותר מאשר הפרכוסים עצמם. הוא אמר שייתכן שאם התדירות של ההתקפים תתגבר הוא ימליץ על תרופת הרגעה דווקא, כי הוא חושב שזה נגרם מסטרס. אמנם אין ביום יום של החתול שלנו סטרס, אבל הוא חתול מאד חרדתי ואם רשרוש שקיות מבריח אותו מהחדר וקול של חפץ נופל מקפיץ אותו, ייתכן שהוא פשוט כל הזמן בסטרס. שלא לדבר על האזעקות שהיו כאן מידי פעם בשנתיים האחרונות. בקיצור אנחנו עוקבים אחר הפרכוסים, עוצמתם ותדירותם, ונהיה בקשר עם הוטרינר ולא נטרטר את מיינקוני המתוק בבדיקות מיותרות. 

הוא מאד שמח שחזרנו ולא מפסיק להתפנק עלינו, ביום ובלילה, ואני שמחה שרק T טס עכשיו ואני נשארת איתו....

טוב, הפוסט הזה כבר התארך מאד ונראה לי שאת הרוב עדכנתי. 

הימים האחרונים של שנת תשפ"ה

עוד שבוע לא פשוט עבר על מדינתנו ועל משפחתנו, אבל היו גם דברים טובים. תמיד איכשהו מתערבב הטוב עם הרע. 

שוב היה פיגוע ונהרגו בעזה חיילים - באותו היום, כמו שבוע לפני כן. עד מתי???? ועכשיו טראמפ אומר שארבעים חטופים הם חללים בכלל.......

במישור הפרטי, היו ל-T שני התקפים קשים ביממה אחת, אחד מהם הכי קשה שהיה לו אי פעם. וזה עוד היה ביממה שאחרי טיפול. בתי טוענת שאולי זו דווקא ריאקציה לטיפול, אבל T מתחיל לחשוב שהטיפול הזה לא עוזר לו. כך או אחרת אנחנו לא נהיה כאן כמעט בשבועות הקרובים אז לא יהיו לו טיפולים, וביקשתי שלא יפסיק אותם עד שלא ימצא משהו אחר......

באותו יום גם למיינקוני היה התקף פרכוסים, ושלושה ימים אחרי כן עוד אחד קצרצר, שהוא התאושש ממנו מהר מאד. אני מרגישה מאד לא טוב עם עצמי שאנחנו משאירים אותו ככה - בעיקר כלפיו אבל גם כלפי הילד של השכנים, הקט סיטר, אבל כרגע אני לא רואה אופציה אחרת. מה שיהיה, יהיה. 

למחרת ההתקפים האלה היה ל-T יום מאד לא טוב, הוא לא הרגיש טוב ולא ידע להסביר בדיוק מה עובר עליו. זה היה מלחיץ מאד. חשבתי אולי זה וירוס אבל בסוף זה שוב היה קשור למערכת העיכול - ולקראת סוף היום ביקור בשירותים פתר את העניין. 

למרות החולשה וההרגשה הלא טובה, T ממשיך במלוא הקיטור גם לעבוד על ענייני הבית ביוון, כולל הקמת אתר, לצורך השכרות טווח קצר, חיפוש ריהוט ואביזרים לבית, חיפוש מנהל נכסים שיטפל בבית ובשוכרים ועוד. 

במקביל הוא ממשיך עם עבודות האפוקסי שלו ויש לו כבר מלאי מרשים ומגוון. 

זה די מרשים שלמרות שלפעמים הוא לא במיטבו מבחינה פיסית, שום דבר לא עוצר אותו והוא ממשיך להתקדם בכל התחומים שמעניינים אותו וחשובים לו. 

עוד השבוע תכננתי להיפגש עם 'קלי'  אבל לצערנו הרב זה לא הסתדר, וקבענו שניפגש כשאחזור מחו"ל. במקום זאת הצלחתי להיפגש פעם שנייה השבוע עם מחברת. 

מצבו של אבא שלי משתפר בהדרגה אבל אמא שלי עדיין על הפנים. לחצתי שוב על האח מהאחוזה להביא להם רופא שיקשיב להם לריאות, ולא הצלחתי להבין מדוע הרופא הקבוע של המרפאה לא הגיע אליהם, אבל האח החליט פשוט להזמין רופא מ'נטלי', שהגיע סוף סוף שלשום, בדק אותם ורשם לשניהם אנטיביוטיקה ייעודית לדלקת ריאות וגם סירופ נגד שיעול. הוא נתן להם מנה אחת כבר באותו ערב, ונסעתי אליהם על הבוקר בששי כדי לקחת את המרשמים (הידניים...כי מ'נטלי' אין להם גישה למערכת של 'מכבי') וקניתי להם את התרופות. נראה אם זה יעזור. נקווה שזה יעזור. 

במקביל גם אבא של חתני שוב לא בסדר, בדומה למה שעבר עליו בדיוק לפני שנה. הוא "רק" בן 77 אבל סכרתי וגם בלוטת התריס לא משהו והוא גם על תרופות פסיכיאטריות, ובפעם הקודמת טענו שיש לו איזה דימום פנימי מסתורי שמשום מה לא הצליחו לאבחן מאיפה ולמה. בשנה שעבר הוא בסוף התאושש לגמרי אבל עכשיו פתאום זה קורה לו שוב. הוא נפל בלילה וגרושתו (שמטפלת בו במהלך היום) - אמא של חתני - מצאה אותו על הרצפה בתוך שלולית של שתן. הוא סירב להתפנות לבית חולים, ועכשיו חתני ואחיותיו עושים ביניהם סבב להיות איתו ולשמור עליו במהלך היממה. גם כאן - נראה מה יהיה. 

בששי בבוקר גם עשינו עם גיסי וגיס-טי אזכרה לחמותי. 

ואז בערב היינו מוזמנים למסיבת הפתעה לאחי וגיסתי. גיסתי חגגה יום הולדת ששים בתחילת החודש, ולשניהם היה יום נישואים ארבעים באוגוסט. אז אחייניות אחת ושתיים תפסו יוזמה והרימו מסיבת הפתעה נהדרת עבורם. באמת לא היה להם מושג מה מחכה להם, כשהחברים הכי טובים שלהם הזמינו אותם למלון בתל אביב לסוף שבוע ולקחו אותם בששי בערב "למסעדה". 

היה יפה וטעים ומרגש מאד, ואחייניותי המתוקות הגדילו לעשות - גם הכינו להם אלבום תמונות נהדר (שגם אני תרמתי תמונות מעברם הרחוק לטובתו), גם הכינו ברכות מרגשות ומצגת יפהפיה, לכבוד יום ההולדת וגם לכבוד יום הנישואים, וגם הכינו משחק טריוויה ממש נחמד בשם KAHOOT!. 

לא הכרתי את המשחק, שכולל אפליקציה בטלפון שכל משתתפי החידון מתחברים אליה, והיא כללה שאלות טריוויה לגבי אחי וגיסתי והקשר ביניהם.....וכולנו התבקשנו לענות על השאלות ובסוף......ניצחתי. כלומר, הייתי יחד עם T ובתי (חתני לא הגיע כי שמר על אבא שלו) אבל אני זו שידעה את כל התשובות. היה מצחיק ומהנה מאד. 

בקיצור היה ערב מאד מוצלח, באמת כל הכבוד לאחייניות המתוקות. 

אז אמנם בילינו גם עם בתי אתמול בערב אבל את הנכדים לא יצא לנו לראות, אז נראה אם יסתדר להיפגש מתי שהוא היום. מחר אנחנו כבר טסים עם שותפנו, והפעם גם עם שריתה, ליוון לכמה ימים, לחתום סופית על חוזה הבית ולקבל אותו, ולהמשיך לחפש רהיטים ואביזרים....

אז את ראש השנה נבלה בניכר.....

מאחלת לכולם שנה טובה, שנה מתוקה, שנה בריאה, שנה שתביא נחת ושמחה ולא עצב ומרמור. 

אני מדרבנת את עצמי בימים האחרונים לא להתייאש ולהאמין שבסוף נצליח להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר. 

אז מה היה לנו בשבוע האחרון?

אתחיל דווקא ממה שקרה בארץ ובעולם - עוד אחד מהשבועות הקשים וההזויים שמאפיינים את החיים שלנו ושל העולם. 

הפיגוע הקשה עם שישה הרוגים ועוד הרבה פצועים בירושלים, עוד צוות שלם של טנקיסיטים "הותר לפרסום", שום חטוף לא חזר, ישראל החליטה לעשות סיכול ממוקד בקטאר - ובסופו של דבר זה היה סיכול ממוקד גם של המשא ומתן לשחרור חטופים וגם עוד צעד בדרך של בידוד עולמי ואובדן בעלי הברית האחרונים שעוד נותרו לנו. אפילו בארה"ב היה רצח פוליטי הזוי שאיכשהו קשור אלינו גם כי הוא היה "תומך ישראל". וכמובן עוד הדרה של ישראל מתחרויות ספורט או איירוויזיון או לא יודעת מה. ואו טו טו כולם יכירו במדינה פלסטינית, אגב בלי שהפלסטינים ערוכים לזה בכלל, לדעתי. לתהום אין סוף ואנחנו ממשיכים להתדרדר. 

אבל צדק המגיב הטרול "מיץ גזר" שהגיב לי באחד הפוסטים האחרונים בכעס ובזלזול על הדיסוננס שבין התלונות שלי על המצב מצד אחד לבין מה שקורה בחיים הפרטיים שלי מצד שני. צדק, אין מה לומר. בהעדר כל שליטה על כל מה שקורה מסביב, אני חיה את חיי הקטנים והלא חשובים כמיטב יכולתי, תוך הבנה שבכל רגע הכל עלול להתפוצץ לי בפרצוף. אולי אלה ימי פומפיי האחרונים......מי יודע? 

אז בחזרה לחיי הקטנים והלא חשובים:

התברר שאבא שלי חולה בקורונה וגם לחץ הדם שלו צנח לריצפה. הרופא (החדש) של ה'אחוזה' נבהל ושלח אותו לאשפוז, שם עקבו אחריו במשך יומיים (והרבה עירוי נוזלים, כי התברר שגם הבחור לא שתה מספיק מים וגם שתה יותר מדי קפה) ושחררו אותו הביתה. כבר סיפרתי על ההנחיות המדאיגות לגבי הורדה של תרופות משתנות - הרופא של 'האחוזה' העלה את המינון בחזרה, לשמחתי, והם באים למדוד לו פעמיים ביום את לחץ הדם.

בינתיים כמובן שגם אמא שלי נדבקה בקורונה, ושניהם נשפכו למיטה למשך כמה ימים. הם סרבו להשאיר את המטפלת בשבת (גם אחרי שאיימתי להגיע להשגיח עליהם בעצמי) וטענו שהם "עייפים אך מתפקדים". ונראה שהם צדקו. בינתיים אבא מתחיל להראות סימנים די ברורים של התאוששות, אנחנו מחכים ומקווים שנראה משהו דומה גם אצל אמא תוך יום יומיים.......

היה גם ויכוח לגבי השהות בבית החולים - אני התעקשתי להביא לשם את המטפלת (שהם השאירו בבית כשנסעו למיון), הורי הכריחו אותי להחזיר אותה הביתה כי "היחס במחלקה מצוין ואין לה מה לעשות שם", וכמובן שעד לתום האשפוז כבר התברר שצדקתי והייתי צריכה להשאיר אותה איתו. אולי הם למדו את הלקח לפעם הבאה. אולי לא. 

לגבי מיינקוני: החתלתול חטף עוד התקף אפילפטי בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף השני, שקרה בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף הראשון. לפי ה"חוקיות" הזאת מחר הוא אמור לחטוף עוד אחד. הוא מסכן ומבולבל בדקות שאחרי ההתקף אבל אחר כך מתאושש וגם מקבל בולמוס אכילה מטורף, ואז חוזר להתנהג כרגיל. בינתיים זה מה שיהיה, כנראה, ונקווה לטוב. 

בשבת בבוקר המחשב שלי סירב להידלק - ואחרי שלקחתי אותו לטכנאי עדיין לא ברור לי מה קרה שם. המחשב נכנס ל"קומה" - סוג של - ואחרי כמה שעות קיבלתי אותו בחזרה תקין בלי הסבר של מדוע זה קרה והאם זה עלול לקרות שוב. ושילמתי 380 ש"ח כמובן. נחכה ונראה. 

באותו יום אירחנו כאן לארוחת שבת צהריים את בתי עם המשפחה, והיה נעים וטעים. 

היום שמרתי בצהריים על שרי, שאחרי שהיתה חולה יומיים ולא הלכה לבית הספר, ביקשה לא להיות היום בצהרון. היה לי כיף איתה, וגם עם הבנים שהגיעו הביתה מבית הספר בזה אחר זה, ואחרי שבתי חזרה מהקליניקה, גם הקפצתי את נשמותק לפסיכולוגית שלו. בדרך שוחחנו, כרגיל, ובאיזשהו שלב הוא אמר לי ש"יש מספיק פסיכולוגיה ברכב הזה עכשיו, אולי אפשר לוותר על התור שלי ולחזור הביתה" - כלומר, שהשיחה איתי עשתה לו טוב. מתוק שלי. 

אז באופק יש עוד טיסה ליוון - לסגור סופית את החוזה על הבית ולהמשיך לחפש ריהוט ואביזרים עבורו - וכמה ימים אחר כך הטיסה הגדולה לארה"ב עם בתי ומשפחתה. 

אנחנו מתכננים, ומה שיקרה יקרה. ושיהיה לכולנו בהצלחה. 

דאגות

 טסנו ליוון וחזרנו מיוון והכל הלך שם בסדר גמור, אבל לפני שאתעד לעצמי את הנסיעה הזאת, אני רוצה לדבר על הדאגות שלי למיינקוני, והאמת גם לאבא שלי. 

אתחיל מאבא כי הוא היה ממש בסדר הרבה מאד זמן, יותר מבסדר - חזר לפעילות מלאה - גם גופנית וגם בחוגים והשתתפות בהרצאות באחוזה, ובאמת היינו כבר צריכים לרמוז לו לא להגזים כדי לא להתיש את עצמו יתר על המידה.

בחמישי בערב הוא עוד השתתף בהרצאה, כנראה מאד מוצלחת, על שפינוזא - ואז בששי בבוקר הוא קם חלש לגמרי. 

איכשהו הוא עוד הכריח את עצמו לקום להליכת בוקר ואף ללכת לחדר כושר - אבל אז הוא הרגיש שהוא רוכב על אופני הכושר ממש בהילוך איטי, בלי כוחות, והבין שהוא חלש מאד וחזר הביתה.

כשבאנו לבקר אצלם הבוקר הוא שכב במיטה.

באמת מפחיד לראות את אבא שלי שוכב במיטה, אבל כרגע אין שום תסמינים נוספים מעבר לחולשה, למרות שאמא אמרה שכאשר הוא עמד היא ראתה אצלו תנועות לא רצוניות של הראש. התסמין הזה היה לו כבר בשנה שעברה כשהיתה בעיית הצטברות הנוזלים ובעיות הבליעה, כך שקצת נבהלנו. אבל גם אז הבדיקות לא הראו בעיה נוירולוגית כלשהי (כמו התחלה של פרקינסון או משהו) וכשהוא התחיל להרגיש טוב יותר גם זה חלף, אז אולי זה רק קשור לחולשה עצמה.

האמת שייתכן שהוא פשוט חולה. חטף איזה וירוס - אולי אפילו קורונה - אבל בלי התסמינים האופייניים של קורונה או שפעת....

בכל מקרה כמובן בקשנו שיראה את הרופא באחוזה, שהאח יבוא לבדוק אותו....ובינתיים בהחלט שיישאר במיטה. 

ברור שבגילו הכל יכול לקרות. אבל בכל זאת מקווים שזה יעבור...ומהר. 

לגבי מיינקוני - ביום ראשון בלילה, ממש כשעלינו לישון לקראת הטיסה שלנו למחרת ליוון, פתאום שמענו קולות מוזרים מהסלון. וכאשר T ירד לבדוק מה קורה שם, הוא ראה שמיינקוני עובר איזה התקף פרכוסי / אפילפטי ממש. 

אין צורך לומר שזה הבהיל אותנו נורא. זה ארך דקות ארוכות ופרט לפרכוסים החתול גם העלה קצף מהפה ופלט הרבה מאד נוזלים. 

אחרי שהוא נרגע ראינו שהוא מבוהל ואין גם לו מושג מה עובד עליו, והוא נהם קצת - כמו שהוא עושה כשיש אזעקה. 

ליטפנו אותו וניגבנו אותו (ואת הריצפה) ונשארנו איתו עד שראינו שהוא מתאושש וחוזר לעצמו, והרגשנו קצת חסרי אונים עם הטיסה על הבוקר. מה עושים בדיוק במצב כזה? 

מי שהגיע לטפל בו פעמיים ביום בזמן העדרנו הוא הבן של השכנים, אחיה הצעיר של הקט-סיטרית הקבועה שלו בשנים האחרונות. הסיבה לכך היא שהקדימו לה את הגיוס במפתיע, וכשהתקשרתי אליה לשאול אם היא יכולה לטפל במיינקוני כמה ימים היא ענתה (אחרי הרבה מאד שעות) שהיא בטירונות. אבל היא הפנתה אותנו אל אחיה, שמראש היא הכינה אותו להחליף אותה במשימה הזאת. 

הילד בגיל של חכמוד, אוהב מאד בעלי חיים (יש להם כלבה, שני חתולים וגם הם מאכילים את חתולי הרחוב - סליחה, "חתולי הקהילה") ונראה מאד אחראי ונלהב לתפקיד. 

הסברנו לו שאמנם אנחנו טסים אבל שמיינקוני לא הרגיש טוב ערב קודם, ושבמקרה שהוא רואה שמשהו לא בסדר, שיתקשר אל שריתה - שנשארה בארץ הפעם ולא טסה עם שותפנו, עם T ואתי ליוון - והיא הבטיחה שהיא תיקח אותו במקרה הצורך לוטרינר. 

היינו בקשר שוטף עם הילד במהלך ארבעת הימים של הנסיעה, והוא דיווח שמיינקוני יותר מבסדר, אוכל ומתפנק ומשחק - ונרגענו קצת. 

חזרנו בחמישי אחר הצהריים, ומיינקוני קיבל אותנו בשמחה וברוגע, מתפנק כרגיל ואוכל תקין ועושה את צרכיו כרגיל, אבל בששי בבוקר כשחזרתי מהליכת הבוקר הוא חטף התקף אפילפטי נוסף. 

ההתקף הזה היה קצר יותר וכנראה חמור פחות מזה של ראשון בערב - כי אמנם הוא העלה קצף אבל לא פלט נוזלים כמעט - אבל זה היה מבהיל ומייד יצרתי קשר עם הוטרינר. 

בהתחלה התקשרתי לוטרינר בפינת הרחוב שלנו, אליו עברנו עוד עם החתולה ל' אחרי שהחתול ד' נפטר, כי הוטרינר שטיפל בחתול ד' אמנם מקצועי ומבוקש מאד ביישוב שלנו, אבל כל ביקור אצלו זו המתנה מטורפת בלי קשר אם קבענו תור בשעה מסוימת או לא. הוא גם יקר מאד (כולם יקרים, אבל אלה שבפינה כאן הרבה פחות). 

הוטרינר בפינת הרחוב הוא היחיד שמכיר את מיינקוני מההתחלה והוא קיבל ממנו את כל החיסונים עד כה - אבל כשהתקשרתי למרפאה קבלתי הודעת "המנוי אינו זמין" - ומדובר בטלפון קווי, לא סלולרי. זה היה מוזר מאד, ולא היה לי זמן להתלבט ויצרתי מייד קשר עם הוטרינר הקודם - שקיבל אותנו מיד. 

עוד לפני שהגענו אליו T שאל את ה-AI האם יש לחתולים אפילפסיה, וקיבל תשובה מלאה ומקיפה שכן, אמנם זה נדיר יותר מאשר בכלבים (כך גילינו שכלבים נוטים לסבול מאפילפסיה) אבל זה קיים. 

ה-AI פירט שיש סיבות אפשריות פיסיולוגיות כמו זיהומים שונים, בעיות כבד או כליות, יש סיבות נוירולוגיות כמו גידולים, ויש רעלים שעלולים לגרום את זה. 

כך אמר גם הוטרינר, שביקש להשאיר את מיינקוני לבדיקות מקיפות, בטשטוש. 

החתול נשאר אצלו שעות שעות שבמהלך נשללו בעיות כבד וכליות, זיהומים שונים כמו דלקת קרום המוח ואחרות, ובסופו של דבר ההמלצה היתה לפנות לנוירולוג, אולי לעשות MRI, בדיקת נוזל עמוד השידרה ועוד. 

אומר כבר עכשיו - אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה עם חיות המחמד שלנו.

למה אני מתכוונת?

אנחנו מחסנים באופן קבוע, מטפלים בפרעושים, תולעים (אגב אני עכשיו פתאום חושדת בחומר נגד פרעושים ותולעים שהוא זה שגרם את ההתקפים האלה אצלו), נותנים את האוכל הכי משובח.....ואם יש מחלה או פציעה אנחנו מטפלים. 

כשהחתול ג' אובחן עם סכרת, הזרקנו לו אינסולין פעמיים ביום במשך שנתיים וחצי עד שבסוף קיבל איזה הלם סכרתי כנראה, איבד את ההכרה והחלטנו פשוט להרדים אותו. אבל זה היה בגיל 17.5 ומיינקוני בן ארבע בחודש הבא. 

אבל גם אז עם החתול ג' לא רצנו לעשות בדיקות דם תקופתיות לעקוב אחר מצב הסוכר או שום דבר כזה.

וזה לא רק בגלל הטירחה או הכסף (שעלול להגיע לסכומים אסטרונומיים), זה גם בגלל הטרטור והסבל לחתול, שלא מבין בכלל מה קורה איתו. 

בקיצור - נראה מה יהיה ונראה מה עושים, אם בכלל. 

כי כן, יש אפשרות שלא נעשה כלום ופשוט נחכה לראות מה קורה.......ומה שיהיה יהיה. 

ככה ברגיל הוא נראה מצוין, מתנהג רגיל, מרגיש טוב....

המשך יבוא

השבוע שהיה

התברר, שלחזור הביתה לאחר חמישה ימים ביוון, הרבה יותר קל ופשוט מאשר לחזור אחרי שלושה שבועות בארה"ב או בכל יעד חופשה אחר. 

אין ג'ט לג, וכמעט לא הרגשנו שנעדרנו. אפילו על מיינקוני ראינו שהיה לו הרבה יותר קל. 

הוא פגש אותנו בסקרנות, כמובן, מרחרח את כל הניחוחות החדשים שהבאנו איתנו - ומייד חזר גם הוא לשיגרה הרגילה. 

לשמחתנו הקט-סיטרית הדליקה (לבקשתנו) בכל בוקר את המזגן עבורו, וכיבתה אותו בכל ערב - כך שהגענו בשבת אחר הצהריים לבית נעים וקריר. 

חזרנו לשיגרה שלנו - T עם הטיפולים שלו והאפוקסי שלו והלקוחות שלו בייעוץ העסקי, ואני לאימון, לבלוגים, למפגשים עם חברות, ומטלות הבית, ושנינו לפעילות הגופנית שלנו - שכמובן גם ביוון הקפדנו עליה כרגיל. 

פחות הקפדנו שם על התזונה - הרגשתי שאני "מתפרעת" קצת עם האוכל - אז אני חייבת לחזור לעצמי ולמשטר האכילה. 

גם עשיתי הפסקה עם הווגובי (WEGOVI), כי נמאס לי שלפחות פעם/פעמיים בשבוע אני סובלת מבחילה בבוקר (עד כדי הקאה), אבל בינתיים גם אחרי הפסקה של שבועיים מדי פעם אני מרגישה בחילה - והבנתי שהחומר עדיין לא יצא מהגוף. מצד שני ייתכן שהבחילה לא קשורה לזריקה - נעקוב ונראה. 

נראה בעיקר אם אני מצליחה לשמור על המשקל גם בלי ה"קביים" האלה. 

בשבוע הזה גם נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'היידי', וזה היה כיף גדול. 

בשני לא נסענו אל בתי כי היא לקחה את הילדים לסידורים, אז לא ראינו אותם בעצם עד ששי בערב. 

מה שכן הצלחתי זה לעשות סדר יסודי בארונות חדר האורחים. זרקתי המון דברים, כיבסתי מצעים ומגבות, ויש לי גם שקיות לתרומה....בעיקר של מפות שולחן (מיליון מפות שולחן) וכמה שמיכות/ציפות/כריות אמבטיה של תינוקות - שבינתיים אף אחד לא הגיע לקחת, אז אולי בסוף אצטרך לסחוב את הכל בעצמי לאתרי תרומה. 

נראה לי, שאם יהיה לי כוח השבוע, אתחיל להתלבש על סדר במרתף - לפחות בדברים שלא קשורים אל T (שלא ממש משתף פעולה עד עכשיו עם המשימה הזאת). 

השבוע נודע לנו שאחי סובל מכאבי תופת בכתף לאחר שגם עשה איזו תנועה לא טובה כשהנכדה שלו היתה לו בידיים, וגם אחר כך הגדיל לעשות ועשה פעולה שהחמירה את המצב בחדר הכושר. כן, זה אחי. מגזים ולא מקשיב לגוף. 

בהתחלה היה חשש לקרע בגיד בנוסף לדלקת חריפה, אבל לאחר שקיבל זריקת קורטיזון ועבר אולטרסאונד, האבחנה היתה פשוט הסתיידות. הדלקת נרגעה, וכעת נדרשת רק מנוחה והרבה פיסיותרפיה. 

גם T לא היה במיטבו בתחילת השבוע. היו כמה ימים שראיתי שהוא לא ממש מרגיש טוב, למרות שלא היו עוד התקפים מאז שדה התעופה באתונה (וגם הוא היה התקף די קל). יש לו כאב מוזר בגב, שבא והולך, והוא מרגיש שיש לו שם במקום הכאב איזה גוש - כנראה שומני. יש במשפחה של T נטייה לגושים שומניים תת עוריים (גם לבתי יש כזה, באזור הלסת, ולחמי ז"ל היו המון כאלה) - אבל כאן זה משהו קצת עמוק יותר ולא ממש תת עורי. רופאת המשפחה שלחה אותו לאולטרסאונד (שכדי לקבל תור בתאריך "סביר" הוא קבע אותו באסותא באר שבע בתחילת החודש הבא) וגם נתנה לו בטרן (BETAREN) - שעד כמה שראיתי הוא עדיין לא התחיל לקחת. 

יש לי הרגשה שהוא ממש חושש מהכאב החדש הזה, מהגוש הזה - ולכן גם אני. היה לילה אחד שבו הוא חלם שהוא מת......

אוף. 

אבל אנחנו מתמידים בינתיים בשיגרה שלנו. אין באמת טעם לדאוג עד שלא נדע מה קורה, ובימים האחרונים הוא דווקא התאושש וקיבל מרץ.

בששי אירחנו לארוחת ערב נחמדה ומוצלחת אצלנו עם בתי ומשפחתה ועם הורי, ובסוף הערב שרי הודיעה שהיא נשארת לישון אצלנו. 

היא היתה מאד חמודה ושיתפה פעולה כמיטב יכולתה - ואף הסכימה לישון על מזרון ליד המיטה שלנו ולא איתנו במיטה כמו תמיד - אבל הילדה הזאת מתעוררת כל הזמן בלילה. היא מדברת, היא מבקשת דברים, היא מתלוננת....ואז נרדמת מייד בחזרה ולי לוקח המווון זמן להירדם אחרי כל התעוררות שכזאת. 

מילא, אין לי בעייה להשלים שעות שינה אחר כך, גם בשנ"ץ וגם בלילות הבאים. העיקר שהיא מאד מאד נהנתה.

בשבת בבוקר שיחקנו כל מיני משחקים וציירנו, והיא גם החליטה להכין "מיני" ארוחת בוקר ל"כלבלבי" ול"חמודי" שלה (בובות פרווה קטנטנות) - ספלי אספרסו עם יוגורט וענבים (שהיא חתכה בעצמה) . 

חמודי למטה וכלבלבי למעלה - על שולחן האפוקסי של T

לאחר שהחזרנו את שרי הביתה נסענו לבראנץ' אצל 'שושנה' ובעלה. היה מאד נחמד ומושקע, והחברה היתה נעימה. 

בגיזרת הסדרות, ראיתי את כל העונה של הסידרה "הגרמני" ב-YES. אני לא יודעת אם תהיה עוד עונה. לדעתי זו היתה סדרה מצוינת וטוב יעשו אם ישאירו את הסוף כך כמו שהוא. אבל מי יודע......

בנוסף סיימתי ספר בשם BROKEN COUNTRY מאת קלייר לסלי האל. 

שוב, זו לא ספרות מופת, אבל הוא תפס אותי והוא זורם, וכרגע זה מה שמעניין אותי. אולי אקרא עוד ספרים שלה. 

ביוון סוכן הנדל"ן התקדם בהצעת המחיר שלנו למוכר של הבית שאהבנו, אבל טרם שמענו ממנו בחזרה, מה שלדעתנו לא מבשר טובות. 

או שזה פשוט "הקצב היווני". הכל מתבצע שם מאד לאט. 

כפי שאמרתי לבתי - אשמח אם זה יסתדר אבל אשמח גם אם לא. זה החלום של שותפנו ושריתה, לא באמת שלנו, ואני יודעת ש-T מאד רוצה לעזור, ובסך הכל גם אני, אבל אני אהיה מאד מרוצה גם אם לא ייצא מזה שום דבר. ומצד שני אשתף פעולה עם כל מה שהם יחליטו, ואם ימשיכו לחפש אז אהיה שם לצידם..........מה שיהיה יהיה. 

כאן בארץ ובגבולותינו הכל ממשיך להתדרדר וכבר הבנתי שאין תחתית ובכל יום ובעל שעה ובכל רגע - בהחלט יכול להיות גרוע יותר. 

בפוסט של "השרביט" שכתבתי לפני כמה ימים, אמרתי שאני לא מתכננת הגירה בשלב זה. אבל אחרי שקראתי את הפוסט של מוטי בנושא, שם הוא העלה - בין היתר - את האפשרות שגם אחרי הבחירות הבאות (אם וכאשר תתקיימנה) תקום ממשלה דומה או אף זהה להרכב של הקואליציה היום............ואז הבנתי שבמקרה כזה אבין שמה שאני רוצה עבור המדינה שלי שונה ממה שהרוב רוצה.......ואולי אולי אז יגיע הזמן לשקול אופציות אחרות...............

חזרה לסוג של שיגרה

 ניצלנו את סוף השבוע לנוח. ממש לנוח. הרגשנו את התשישות גם פיסית וגם נפשית. 

לרגע T התלבט אם בכל זאת להזמין את הורי בקטנה לארוחת ששי לבד אבל הודעתי לו שלא יקרה כלום אם נקפוץ לבקר אצלם בשבת. 

ואכן קפצנו אליהם בשבת, וזה היה ביקור מוזר. 

מוזר, כי אמא שלי היתה במצב רוח מוזר. ממורמר. אנטי. אמרה משפטים כמו "טוב, עשיתם וי על הביקור אצל ההורים". אף פעם היא לא מתבטאת ככה. תמיד היא מביעה תודה על כך שאנחנו חושבים עליהם, דואגים להם, מתקשרים ומגיעים..ומזמינים אלינו. זה היה מוזר.

גם כשדיברנו על בני ובתי - ההוצאות המוגדלות שלהם כתוצאה מרכישת הבית (בני) והדירה (בתי) - ואבא שלי התלבט האם להעביר להם את הסכום "הרגיל" שהוא נוהג (ברוב נדיבותו, שנולדה יחסית מאוחר - בשנים האחרונות) להעביר להם כל שנה או שיהיה צורך בסכום מוגדל. אז אמא שלי פתאום פלטה "מי שחי מעל ליכולתו הפיננסית שיאכל אותה". שתכל'ס זה נכון, אבל גם בני וגם בתי מכלכלים את צעדיהם באופן מחושב ומצד אחד פועלים להגדלת הכנסותיהם ומצד שני להקטנת הוצאותיהם...והרבה יותר קשה היום לרכוש דירה או בכלל לסגור את החודש. וכן, הם חיים באורח חיים שונה ממה שהורי חיו או שגם אנחנו חיינו כשהיינו בגילם. רמת החיים עלתה. ההרגלים השתנו. 

בני יותר מחושב, כלכלית, מבתי. ועדיין גם בתי וחתני משתדלים לחסוך. 

ובכל זאת, הם כנראה יזדקקו לעזרה. ובטח אם חלילה לא יצליחו למכור את הדירה (או ייאלצו להוריד משמעותית את המחיר) כתוצאה מהעדר ממ"ד (והעדר מרפסת, משהו שמאז הקורונה הפך חיוני במיוחד). אז יפה מצדו של אבא שלי שחושב עליהם, והתגובה של אמא שלי באה לי מחוץ לכל הקשר. 

וגם במהלך הביקור אבא שלי העיר לה שהיא לא הציעה לנו שתייה או כיבוד, והיא אמרה שהיא כבר לא עושה את זה כשבאים אנשים. זה היה מאד מוזר. 

שאלתי אותה למחרת אם היא כועסת עלי, והיא מייד הבינה למה אני מתכוונת. ייתכן אפילו שאבא שלי נזף בה אחרי שהלכנו, כי היא לא היתממה ושאלה למה אני שואלת. היא רק אמרה "לא, ככה אני. אדם ממורמר". שגם התשובה הזאת היתה הזויה אבל עזבתי את זה. לא עשיתי עניין. בשיחות שלנו בימים הבאים (אני מתקשרת אליה כל יום) היא כבר נשמעה כרגיל. 

מיינקוני חזר להתפנק עלינו ביום (יושב עלינו על הספה) ובלילה (נשכב עלינו במיטה) אז אני מקווה שהוא נרגע מהמלחמה ומהאירוח. 

כל החברות שלי שנתקעו בחו"ל חזרו לארץ וגם דודתה של כלתי סוף סוף קיבלה את טיסת החילוץ שלה מאל על. החברות דווקא היו צריכות בסוף לקנות כרטיסי טיסה מחדש, ואני מקווה מאד שהן תִּתְחַשְׁבֵּנָּה עם אל על ותְּקַבֵּלְנָה פיצוי. 

לפחות דודתה של כלתי היתה נעימה ועזרה להם המון בבית ועם הילדים. גם זה משהו. 

נפגשתי השבוע עם 'מחברת' וגם בקרתי במספרה. חזרתי לקרוא וסיימתי שני ספרים קלילים שתיאו המליצה עליהם : "הדשא של השכנה" מאת קרין אהרון וגם "משפחה לדוגמא" מאת מאירה ברנע-גולדברג. רוצה לציין שהם אמנם קלילים אבל יש בהם נושאים רציניים מאד שחשוב לדון בהם, ואהבתי את שניהם. 

עכשיו התחלתי לקרוא את "שיעורים בפיתוח קול" מאת דורית רביניאן. 

בגזרת הסדרות צפינו בהנאה ב"קו המים" (THE WATERFRONT) בנטפליקס, ובאמאזון פריים ב"COUNTDOWN" (הספירה לאחור?) ובעונה הרביעית של GOLIATH (גוליית) המצוין אך הזוי. 

לבד התחלתי לצפות ב"הגרמני" ב-YES (STING TV) וזה נראה טוב מאד. 

בקרנו אצל בתי בשני אחר הצהריים ויצא לנו לבלות הרבה עם שרי, שהיתה חמודה ומצחיקה, מעט עם נשמותק ומעט מאד עם חכמוד. כמובן ששוחחנו ארוכות גם עם בתי. היה ביקור מוצלח. את חתני פגשנו למטה כשהיינו בדרך הביתה והוא בדיוק הגיע. 

בששי יש לבתי ומשפחתה בת מצווה של אחיינית (בתה של אחותו הגדולה של חתני) אז הזמנו אותם לשבת בצהריים, וגם את הורי. לרגע חשבתי להזמין גם את אחי - אבל רק אותו ואת גיסתי לבד בלי הבנות ובני הזוג והתינוקת - כדי להקל עליו, כי הוא נוהג לבקר אצל הורי בשבת אחרי הצהריים והם יהיו עייפים מדי אחרי ארוחה אצלי ואז הוא ייאלץ להגיע לפני הצהריים....... אבל הבנתי שאין לי חשק ולא הכרחתי את עצמי (ואת T). שיסתדר. 

בשבוע הבא יש לנו טיסה מתוכננת לכמה ימים ליוון עם 'שותפנו' ו'שריתה'. זה פחות נופש ויותר עסקים, אבל אני מניחה שיהיה מעט נופש גם. אני מקווה שהכל ייצא לפועל באמת, ושאם זה יבוטל - שזה יבוטל לפני שנטוס ולא כשנהיה כבר שם. נותר רק לקוות. 

נאלצתי להזיז את הממוגרפיה המתוכננת שלי לשם כך, וזה זז לספטמבר - ו'מכבי' חופרים לי במוח על הממוגרפיה הזאת, אבל אין באמת סיבה. אני עושה כל שנתיים (נדמה לי) ועד כה לא היו ממצאים כלשהם. זו בסך הכל ביקורת. 

השבוע המשכתי במבצע 'סדר וניקיון' בחדרים, והתלבשתי על הארונות בחדר של בני. זרקתי / מסרתי המוווון בגדים ומצעים ומגבות, ואת מה שהשארתי כיבסתי וסידרתי מחדש. הייתי מאד מרוצה מעצמי. יש עוד מה לסדר שם אבל לשם כך אחכה לביקור של בני שיעזור לי להחליט מה ומי ומו. 

כשאחזור מיוון אתלבש על חדר האורחים. 

מסתמנת עסקת חטופים - חלקית בשלב זה, וזה הופך לי את הבטן - אבל אולי זה יקרה ואולי עוד משפחות יזכו לקבל את יקיריהם, אלוהים יודע באיזה מצב, בחזרה. הסבל שלהם שולט בחלומות שלי בלילות. וגם של כל משפחות ה"הותר לפרסום" . שייגמר כבר.