החדשות הטובות הן שהשתלת הקוצב אצל אבא שלי עברה חלק, וכעת הדופק שלו יציב על 60.
קודם הדופק ה"קבוע" שלו עמד במשך שנים על 48 ולאחרונה היו קפיצות ונפילות מידי פעם. אז אלה כנראה באמת חדשות טובות.
עוד חדשות טובות הן שגם הקוצב, כנראה, וגם הפוסיד בכל זאת עושה את עבודתו, והוא ירד עוד 3 ק"ג, מה שמביא אותו כמעט למשקל המקורי שלו לפני הצטברות הבצקת. ייתכן שישחררו אותו עוד היום מבית החולים.
הבוקר סוף סוף שוחחתי ארוכות בטלפון עם 'החתולה', אחרי שהרבה זמן לא יצא לנו לדבר. הסתמסנו כמובן כאשר היו אזעקות אצלה או אצלי (בעיקר אצלה), ועדכנתי אותה על מצבו של אבא שלי בתחילת השבוע שעבר, אבל השיחות איתה חשובות לי ואני שמחה בכל פעם שזה קורה. גם לה יש צרות עם אמא שלה, שסובלת בשנים האחרונות מפרנויה קשה, כל הזמן חושבת שפורצים לה לבית, מתקינים מצלמות לעקוב אחרי ועוד ועוד. לקח הרבה זמן ומאמץ ושכנוע לעבור לדיור מוגן, אבל גם שם היא כמובן ממשיכה עם הפרנויות, ומסרבת לראות רופא פסיכו-גריאטר, שאולי ימליץ על טיפול תרופתי. היא לא מבינה בשביל מה לקחת תרופות כאשר אף אחד לא מונע את הפריצות לדירה שלה (גם בדיור המוגן, כמובן). לא קל. אם היא תמשיך בסירובה כנראה יסלקו אותה מהדיור המוגן.
גם עם כל בני הדודים שלי (שכולם גרים בחו"ל) יצא לי להתכתב בשבועיים האחרונים, כל אחד מהם כתב לי בשלב כלשהו מאז השביעי באוקטובר. בת דודי הבכורה מאורגון מטיילת בימים אלה עם משפחתה בארגנטינה - סוג של טיול שורשים - והידיעה על הטבח שהחמאס ביצע ביישובי העוטף תפסה אותה איך שהיא נחתה בבואנוס איירס. לא פשוט. איתה גם שוחחתי בטלפון יום או יומיים אחרי כן.
אחיה הצעיר ביותר - בשיקאגו - כתב לי יום או יומיים אחרי כן גם (זה שביקר כאן עם ביתו בפסח האחרון, וגם הצטרף אז אלינו להפגנות) ומאז אנחנו מתעדכנים מידי כמה ימים.
אחיהם האמצעי - בן דודי ממלבורן - כתב לי מייל לקראת סוף השבוע הראשון של המלחמה - באיזשהו היסוס של "לא יודע אם יש לי בכלל זכות לשאול" (שלא ממש הבנתי) אבל שמחתי שכתב ועדכנתי אותו גם בכל מה שקורה.
גם בני דודתי בארגנטינה, ודודתי עצמה, כתבו לי מאז פרוץ המלחמה. בעיקר בת דודתי הבכורה כותבת לי - במסנג'ר של פייסבוק - מידי כמה ימים לשאול לשלומנו. בהתחלה גם היא היססה - האם זה מציק לי שהיא שואלת - ולאחר שהרגעתי אותה שזה מאד מעודד ומשמח אותי שהיא כותבת, היא החליטה להמשיך עם זה. זה מחמם את לבי.
אחיה, בן דודי האמצעי, כתב לי פעם אחת, והודיתי לו. אבל הכי הזויות הן אחותם הקטנה ודודתי עצמה - שבהתחלה דאגו לשלומנו, ואחר כך התחילו לדאוג יותר לפלסטינאים. כן, גם אני מצטערת מאד על הפלסטינאים - כולם, וגם ובעיקר בעזה - אבל כרגע משום מה אני עדיין בשוק ובאבל על הטבח הנורא שבוצע אצלנו. אני מוצאת את עצמי חושבת על הסכם אוסלו, וכמה תמיכה וכסף נשפך על עזה מכל העולם - ואיך ערפאת וחבר מרעיו השכילו לקחת את הכל לעצמם ולא טרחו לפתח ולטפח את האוטונומיה בעלת הפוטנציאל הגדול, בעיקר בעזה. ואז אני חושבת על ההתנתקות, ואיך יצאנו לגמרי מעזה, ואיך במקום לנצל זאת ולבנות משהו טוב לאזרחים המסכנים - הם נתנו לחמאס להשתלט ולהרוס ולהוציא את כל הכסף והסיוע רק על אמצאי לחימה. אני אישית כבר לא מרגישה אחראית על תושבי עזה, אני מרחמת עליהם אבל אני לא מוכנה להיות זאת שצריכה לדאוג להם. שיואילו מדינות העולם, בעיקר מדינות ערב שלכאורה כל כך דואגות להם אבל לא מוכנות לעשות שום דבר רציני בנידון - להרים את הכפפה. אני רוצה לחיות בבטחון ובשלווה בפנינה הזאת של ארץ שהקמנו (ויש מספיק גורמים מבפנים שמנסים ומצליחים להרוס אותה גם ככה), ומתנערת מגורלם של העזתיים המסכנים. כן, זו התחושה שלי כרגע. מה לעשות?
אז אני לא צריכה שדודתי ובת דודתי הצעירה יטיפו לי בעת הזאת על הפלסטינאים. ממש לא.
T ממשיך לחפש פרויקטים להתנדבות, וכבר נרשם - בנוסף להסעות בכל הארץ למי שזקוק לכך - גם למשמרות במסעדה בתל אביב. הוא חשב גם להתנדב לקטיף עגבניות אבל לא יודעת אם עשה זאת בסוף. בינתיים הוא קונה שתילים ועובד בגינה שלנו. הוא גם שם בטטה בצנצנת ומצמיח ייחורים כדי לשתול לנו בגינה. בקיצור - מוצא לעצמו עיסוקים והתנדבויות בשפע.
הוריה של כלתי הזמינו לבסוף טיסה חזרה ארצה מבוסטון לקראת סוף החודש, בתקווה שאל על לא תבטל גם אותה ברגע האחרון. בני וכלתי מאד מאד רוצים שנבוא אליהם. אני מאד מבינה אותם, מרחוק דואגים עוד יותר מאשר מי שחווה את הכל כאן. לא הזמנו עדיין שום טיסה - מחכים לראות מה קורה כאן עם המלחמה, עוזרים לבתי עם הנכדים, עוזרים להורי. אני מאד רוצה להיות שם גם בשבילם, אבל נראה מתי נחליט שזה מתאים.
היום 'מחברת' נכנסת לניתוח גב, ואני מקווה שהכל יעבור בשלום, ושסוף סוף היא תיגאל מהכאבים הקשים ותוכל לחזור לחיים נורמליים של הליכות והתנהלות רגילה. היא סובלת המון זמן וטיפולים שונים לא עזרו והמצב רק הלך והחמיר. נקווה לטוב.
אני בתחושה שבכל רגע הכל יכול להפוך להיות יותר גרוע. אני לא בחרדות מזה - כי אני לא בחרדות - אבל התחושה היא לא טובה. והעצב עמוק. והכעס עדיין משתלט. על המרצחים אבל לא פחות על המדינה, על ההנהגה. ומייאש אותי לחשוב שבסוף אף אחד לא באמת ייתן את הדין על הזוועה, על העוול. ולא יתוקן באמת מה שצריך להיות מתוקן. ומברכת לפחות על האזרחים שעושים מעשה ועושים מה שצריך כאן ועכשיו. ועל ביידן, שלדעתי מעבר לאינטרסים של ארה"ב עצמה ושל העולם, הוא פשוט הבין שהקברניט כאן איבד את זה, והוא תופס פיקוד קצת במקומו. אוף.
