הביקור של בני ומשפחתו המתוקה עובר בנעימים ומהר מאד. עוד יומיים הם כבר טסים מכאן, ולכולנו נשאר טעם של עוד.
מטבע הדברים אין לי זמן לכתוב, וגם לא קוראת כמעט - לא בלוגים ולא ספרים.
הנכדים מתוקים מדבש וגם בני וכלתי חמודים וכיף ביחד, לא מרגישה שהאירוח מכביד עלינו או שמשהו מעיק או מפריע.
אנחנו מבלים ביחד כמה שיותר, בים, בבריכה, ביחד עם בתי והמשפחה, ויש להם גם מעט פעילויות שהם עושים מידי פעם בלעדנו. עכשיו, למשל, הם מבקרים אצל בני דודים של כלתי (בן דוד שלישי, נדמה לי, אבל הם קרובים מאד). היה להם גם מפגש בני דודים שלה בחוף הים בשבוע שעבר, ויום אחד בת דודתה הגיעה לבד לביקור ושתיהן נסעו לקניון לקצת זמן איכות ביחד, ובני ואנחנו נשארנו עם הקטנים. יום אחר נשארתי עם סביבוני וקיקה בזמן שבני וכלתי ביקרו אצל הורי - ביקור שני, כי בביקור הראשון הם היו עם הילדים, שבשלב כלשהו איבדו כבר את הסבלנות והיה צורך לקצר את הביקור.
בששי בני ומשפחתו וגם אני התארחנו לארוחת בוקר אצל אחי וגיסתי וגם האחייניות היו שם - בלי התינוקת, ששוב חטפה איזה וירוס. היה מאד נחמד להיות יחד וסביבוני וקיקה נהנו מתשומת הלב שקיבלו מכולם. החבר של אחיינית2 אפילו רקד עם קיקה והיה שמח ומצחיק. בזמן הזה T וכל המשפחה של בתי היו בקונסוליה הרומנית, בתקווה שזה היה השלב האחרון לקראת קבלת האזרחות.
וכמובן נפגשנו כאן כולנו יחד עם הורי לארוחת ששי שעבר. השבוע אנחנו מארחים במוצאי שבת.
באמצע השבוע חגגנו יום הולדת 45 לחתני והם אירחו את כולנו לארוחת ערב.
החיבור בין כל הנכדים שלי, בני הדודים, ממש מדהים. נדמה כאילו גדלו יחד כל חייהם. נכון שהם בקשר בוידאו וגם בני וגם בתי דואגים לדבר איתם על בני דודיהם שמעבר לים, אבל עדיין זה לא מובן מאליו שהם כולם כל כך שמחים לבלות ביחד ומוצאים את המשותף ביניהם - עם קשיי השפה והבדלי הגילאים והכל. מבחינתי זה האושר האוליטימטיבי. כל הילדים שלי וכל הנכדים שלי ביחד ואוהבים אלה את אלה.
וזה הדבר היחד כמובן שעוזר לי לשמור על השפיות בשבועות האלה, כשכל המסביב כל כך קשה - ונהיה יותר ויותר קשה.
השבוע גם חגגנו בשעה טובה בר מצווה לנשמותק, והוא היה מקסים והכל התנהל למופת - גם בבית הכנסת - שהפעם נבחר על ידי בתי, והיא זו שארגנה את הכל עם הרב (בניגוד לבר המצווה של חכמוד שהיה באחריותו של חתני) וגם במסעדה - למרות שכמעט היתה תקלה איומה עם המסעדה.
את בר המצווה של חכמוד חגגנו במסעדת ג'ויה בהרצליה, והיה מאד מוצלח. ואז, אחרי שאכלנו פעם עם הנכדים במסעדת ג'ויה ברעננה, נשמותק החליט שהוא רוצה את בר המצווה שלו שם. T ארגן את הכל מול המסעדה, באנו כולנו יום אחד לבחור את התפריט (פשוט אכלנו שם צהריים, ואלה היו ה"טעימות"), ונראה שהכל מסודר. עד ששבוע לפני האירוע לאחר סיכום סופי, T שם לב שבסיכום ששלחה מנהלת האירוע, מופיע שהאירוע יתקיים במרפסת. במרפסת? באוגוסט? בלי מזגן? T היה בטוח שמדובר בטעות, בשום שלב לא הוזכרה המרפסת בהקשר של האירוע. הוא התקשר אליה מייד, וגילה ש"הם לא עושים אירועים במסעדה אף פעם, רק במרפסת". WTF. בתי נסעה לשם מייד לבדוק את מצב המרפסת ואישרה שזה לא בא בחשבון - גם אין מזגן וגם אין באמת מספיק מקום לכל המוזמנים. מה עושים, שבוע לפני האירוע????
לשמחתנו מנהלת האירוע הבינה את מצוקתנו, בדקה עם שאר סניפי המסעדה - ואמרה שאמנם סניף הרצליה סגור כי הוא עובר למיקום חדש בקרוב, אבל גם ברמת החייל וגם בפתח תקווה הסניף פנוי במועד האירוע. בתי וחתני נסעו לרמת החייל והתקבלו בסבר פנים מאד יפות ואמפתיות, כולל הצעות לצ'ופרים ופיצויים על עוגמת הנפש. המקום התאים וכך העתקנו את מיקום בר המצווה לג'ויה רמת החייל. היה אירוע מאד מוצלח (למרות שהמלצרים היו פחות מקצועיים מאלה של הרצליה). ל-T היו כמה תלונות אבל שאר האורחים התעקשו שהיה מושלם. כולם מאד נהנו.
נשמותק היה מקסים, התרגש מאד אבל באמת שיחק אותה - ובסוף הטקס כשנתנו לו את המיקרופון כדי לומר כמה מילים הוא אפילו הצליח להצחיק - אמר לכולם "תודה שבאתם, חלקכם לא הוזמנתם אבל בכל זאת תודה שבאתם" - שזה כל כך אופייני להומור של נשמותק....
ראיתי שצירפתי לפוסט על בר המצווה של חכמוד את הברכה שכתבנו לו, אז אעשה זאת גם עכשיו:
"נשמותק אהוב שלנו 07/08/2025
התקשינו מעט בכתיבת הברכה הזאת לכבוד בר המצווה שלך.
הסיבה לכך היא, שאין באמת מילים שמסוגלות לתאר בדיוק ההולם את האדם שאתה, את הילד, הבן, הנכד, האח, בן הדוד, את האחיין שאתה.
מאחורי הצחוקים והחכמולוגיות ומעטה הציניות והפנים המתוקות, שוכנת נשמה עצומה, פועם לב עצום וטהור, שוכן מוח מורכב ומבריק – שלא נח לרגע.
נשמותק, אתה לא מפסיק לשמח אותנו, לגרום לנו גאווה ונחת ולהפתיע אותנו ככל שהזמן עובר וככל שאתה גדל ומתבגר.
אין באמת גם מילים הולמות כדי לתאר את מה שאנחנו באמת רוצים לאחל לך בכל יום ובכל רגע של חייך.
העולם טוב יותר ושמח יותר כי אתה נמצא בו, וכולנו רווים ממך נחת.
וזה אומר הרבה, במיוחד בתקופה הזו של מלחמות, של חטופים שטרם חזרו, של חיילי סדיר ומילואים שעדיין לא רואים את הסוף, של כאבן של המשפחות השכולות וסיבלם של הפצועים הרבים, ושל משפחות שעדיין מפונות מבתיהם. והלוואי ויבוא מזור לכולם ושכולם כולם ישובו לביתם בשלום בקרוב.
אז נותר לנו רק לאחל לך מזל טוב ואושר ובריאות ושגשוג והנאה מכל מה שאתה בוחר לעשות (וגם, אם אפשר, ממה שאתה חייב לעשות), לומר לך את מה שאתה כבר יודע – שאנחנו אוהבים אותך בכל לבנו
מסבא T וסבתא אמפי (וגם מיינקוני כמובן)."
אז עוד מעט כאמור הביקור המתוק הזה מסתיים, והגעגוע יחזור - לפחות עד הפעם הבאה שניסע אליהם.
אולי כשיסעו, ויהיה לי זמן, אשב להיזכר ברגעים החמודים והמצחיקים, אעלה פוסט נוסף עם ההברקות של קיקה וסביבוני ורשמים נוספים מהביקור.
אבל בינתיים, בחזרה למציאות.........
