‏הצגת רשומות עם תוויות אורתופד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אורתופד. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 ביולי 2026

שבוע עמוס וכאוב

הכתף שלי הלכה והחמירה וכבר בקושי חיכיתי למועד לתור לזריקה. 

הלילות כבר לא היו לילות ובימים כבר היה לי ממש קשה לתפקד. 

T הודיע לבתי והמשפחה שאין לו כוח לארח ולא עשינו ארוחה בששי, אבל ממש שנייה לפני שנכנסנו למיטה לישון, בסביבות עשר בששי בערב, התקשר אבא שלי. 

בחמישי הוא עבר ניתוח MOHS באוזן (אני קראתי לזה "תנוך" אבל תיקנו אותי שהתנוך הוא היכן שהעגיל, והאזור למעלה נקרא HELIX. טוב לדעת). הכל היה בסדר, עד שבששי בצהריים האוזן התחילה לדמם, וזה זלג מעבר לחבישה ומילא לו את כל הראש, הבגדים, המיטה..........

הוא התקשר למזכירות של הרופא המנתח, ששאלו אותו למה הוא לא התקשר יותר מוקדם (כי זה לא דימם יותר מוקדם?!) ושעכשיו מאוחר והפנתה אותו למוקד של מכבי. הוא פנה לאחות במרפאת האחוזה שהיתה די חסרת אונים, ובמקום לפתוח את החבישה ולנסות לטפל בדליפה, פשוט הוסיפה עוד חבישה על החבישה - שלא עזרה כמובן במאומה. 

יש הרבה מאד שאלות שצריכות להישאל לגבי ההתנהלות של הורי בשלב זה (כולל כמובן העובדה שהם התעקשו לשחרר את המטפל החדש לשבת כבר על הבוקר והתמודדו עם המצב הזה לבד). 

למשל, למה אבא לא התקשר למנתח עצמו במספר הטלפון הישיר שהוא נתן לו במכתב סיכום הניתוח (לא היה לו נעים להפריע). או למה הם לא התקשרו אלי כבר בשלב זה במקום לחכות לעשר בלילה. עד שהגענו לאחוזה האחות כבר הזמינה אמבולנס, ופשוט נסעתי עם אבא (לאחר ששכנעתי את אמא שתישאר בבית) עם האמבולנס למיון. 

אני מוכרחה לציין שוב, שהמיון בבית חולים מאיר השתדרג בכמה וכמה אופנים - כבר גיליתי את זה כשהגעתי לשם בעצמי באמצע המלחמה - הוא גם חדש לגמרי ובתנאים ממש טוב (בטח יחסית למיון הקודם), וגם היחס והמהירות היחסית שבה קיבלו את אבא שלי, לקחו לו מדדים והזמינו פלסיטקאית חביבה, שהסירה לו את כל התחבושות, הכריזה שדווקא התפירה מצויינת, אבל גילתה באמת שתי נקודות דליפה של דם - ופשוט נעמדה במשך עשרים דקות - בהתחלה, ובהמשך עוד כעשר דקות - והפעילה לחץ על המקום עם פד גאזה. זה בעצם מה שהאחות באחוזה היתה אמורה לעשות (T קרא על זה באינטרנט כשהגענו) - אבל לא ידעה או לא היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה. תוך כדי קשקשנו עם הרופא, שהתברר שהיא חצי ארגנטינאית וחצי הודית, והעברנו את הזמן בנעימים. לאחר שהיתה מרוצה שהדליפה פסקה, חבשה את אבא מחדש, חיכינו עוד כמה זמן לוודא שזה לא זורם מחדש - ושחררו אותנו. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עם נהג מונית חביב שהוריד קודם את אבא באחוזה ואחר כך לקח אותי הביתה. 

אני לא יודעת אם בגלל ההרפתקאה הזאת או מסיבה אחרת - הרגשתי ממש לא טוב ביומיים שאחרי. היה לי קר ולא היו לי סימפטומים נוספים אבל כל הזמן נרדמתי על הספה...סוג של מחלה. במקביל T חטף התקף חזק מהגיהנום, שהשאיר גם אותו חלש ומותש. בקיצור, את תחילת השבוע העברנו "לא מאה", כמו שאומרים. 

הכי חשוב שהם החליטו שהעובד הזר מתאים להם והוא החליט שהוא נשאר. עכשיו זה רשמי. 

גם בגלל זה וגם בגלל שהם ממש נכנסו להילוך אחרון באריזה ובמעבר הדירה, לא נסענו השבוע לראות את בתי והילדים. ממש היום הם עוברים דירה באופן סופי. 

עוד לא קבלנו מהם תשובה אם הם באים בששי. 

הבוקר העברתי להם את סכום הסיוע המוקטן, עליו סיכמנו מראש לפני חצי שנה: חצי שנה של סיוע מוגבר, בתקווה שהדירה תימכר בינתיים בתקופה הזאת, ואז הורדה לסיוע מוקטן למשך זמן בלתי מוגדר. כששלחתי להם הודעה על כך, חתני התפלא, כי הבין שאנחנו ממשיכים עם הסיוע המוגבר "עד שהדירה תימכר" וביקש שניתן קצת יותר, כך שהסכום ישלים את שכר הדירה שיתחיל להיכנס בחודש הבא ויישאר כמו הסיוע שהעברנו עד עכשיו, אבל מייד הוסיף שגם אם לא, תודה רבה על כל העזרה. האמת שהייתי מוכנה לעשות זאת, אבל זה ממש הרגיז את T, שאמר ש"עד שהדירה תימכר" יכול גם להיות לעולם לא, וזה הסכום שאנחנו מעבירים כרגע וזהו. חתני מייד התעשת והודה שוב, אבל T כבר רגוז וכעוס מאז....כרגיל. 

לא הזכרתי שהורי שוב העבירו להם כסף - סכום גבוה, פי שתיים יותר ממה שהעבירו לבני. הם שוב העבירו לאחיינית1 וגם לאחי וגיסתי.......את אותו הסכום כמו לבתי. לא שאני זקוקה לכסף שלהם, אבל מוזר לי.... לאחיינית2 ראיתי שהם העבירו סכום הרבה יותר קטן לקראת החתונה. אני לא מתערבת בשיקולים שלהם.........אבל זה עדיין מוזר לי. אני זוכרת שכאשר הוריו של T היו מחליטים לתת כסף לאחד מהבנים שלהם, הם אוטומטית היו מעבירים גם לשני, גם אם לא היה זקוק לזה באותו רגע. אבל באמת שכל אחד עושה את השיקולים שלו. 

בסופו של דבר הגיע התור המיוחל לאורתופד, והוא הזריק לי והסביר לי שהמצב שלי לא יכול להשתפר על ידי פיסיותרפיה, בניגוד לבעיות כתף אחרות, ושהדבר היחיד שעוזר זה תרופות ו/או זריקות. הוא אמר שמותר לתת עד 3 זריקות בשנה (הפעם האחרונה שקבלתי היתה בשנת 2021!). הוא גם אמר שאין עלי הגבלות, אני יכולה לחזור מיד לפעילות מלאה. 

אתמול עוד כאב לי והלכתי לישון כאובה, אבל מתי שהוא במהלך הלילה התרחש הנס וישנתי טוב וקמתי הרבה יותר טוב. אני נזהרת, כמובן, ולא מגזימה, אבל היום יש כאן פגישת מחזור של עובדי עסק האירועים שהיה ל-T ול'שותפנו', ואני עוזרת לסדר ולשטוף כלי. שותפנו הגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות...

העסק נסגר במסיבת פרידה חגיגית בשנת 2014...ומאז הם למדו והתחילו לעסוק בייעוץ עסקי. העובדים, שהיו אז צעירים, עכשיו כבר אמורים להיות בשנות השלושים ואולי הארבעים לחייהם, עם משפחות וקריירות.....יהיה מעניין. 

יום שבת, 30 במרץ 2024

משפחה וחברים ועוד עדכונים

בשבוע שעבר כאשר בתי הודיעה שהם לא מגיעים בששי בערב, באופן ספונטני T החליט להזמין מקום במסעדה חדשה שפתח מישהו שהיה טבח מתמחה אצל T בזמן לימודיו אי אז בשנות התשעים. מאז הבחור הספיק להיות שף של רשת מסעדות גדולה ואז פתח מסעדה משלו ואחר כך פתח לה עוד סניף ועשה חיל. עכשיו T ראה בפייסבוק שהוא פותח מסעדה חדשה בנתניה, והחליט לפרגן ולהזמין אצלו מקום.
בששי בערב ברגע האחרון ניתן היה לקבל שולחן רק בשש וחצי, אבל לא היתה לנו בעייה עם זה.
המקום ממש יפהפה והיתה יופי של אווירה. נגשנו לדלפק של המטבח כדי להגיד שלום לבחור וראינו אותו קורע את התחת בעבודה, אמר שחסר לו טבח. התברר שהוא עובד בבקרים במסעדה הוותיקה ובערב בחדשה. ממש קורע את עצמו. 
הוא שאל היכן הושיבו אותנו ואמר שהוא לא מאמין שיהיה לו זמן אבל ינסה להגיע אלינו במהלך הערב.
הוא לא הגיע. 
היה לנו מלצר ממש נחמד אבל קצת מבולבל, שכל הזמן דיבר אל עצמו לגבי מה שהוא היה אמור לעשות או להביא, זה היה קצת משעשע. 
לקחנו מנה ראשונה אחת לשנינו - שאחר כך יומיים עוד הרגשנו את כמויות השום שהיו בה (שלא לצורך). 
המנות העיקריות היו טעימות אבל לא "נפלנו". לקחנו אפילו קינוח אחד ביחד, שהיה נחמד מאד. 
T שתה בירה ואני זירו. 
כשביקשנו חשבון T הסתכל רק על השורה התחתונה - מעט פחות מ-300 ש"ח - ושילם בלי לבדוק (אבל לא לפני שתהה מדוע הבחור לא עשה לו אפילו הנחה קטנה סמלית, בכל זאת זה המנטור לו מימי הלימודים והיינו אצלו גם במסעדות האחרות שלו והבאנו אנשים). אבל זקפנו זאת לחובת העומס שהוא היה בו וזה לא באמת היה חשוב לנו. 
לגמרי במקרה שמרתי את החשבון אתי, מה שאני לא נוהגת לעשות, וכשהגענו הביתה התחלתי לעבור עליו, כדי להבין איך הגענו לסכום כזה גבוה. 
ואז גיליתי שזה בכלל לא החשבון שלנו.
היו מנות שלא אכלנו ושתייה שלא שתינו - ולא היו הדברים שכן. זה היה מצחיק, ופטרנו את זה בלי לעשות עניין, אבל אחרי כמה דקות התקשר אחראי המשמרת מהמסעדה לומר שהשולחן שלנו "נשאר לא סגור" - כאילו לא שילמנו. זה הצחיק אותנו עוד יותר. הסברנו לו מה קרה ואמרנו לו ששילמנו את החשבון של שולחן 112 (היה כתוב על החשבון) והוא בדק ואכן ראה ששילמנו. הוא חישב כמה היינו אמורים לשלם ויצא שאפילו שילמנו 20 ש"ח פחות ממה שהיינו צריכים. בקיצור - לא משנה מה תזמינו, יעלה כ-300 ש"ח לפחות. 
כן, המחירים עלו, בצורה לא נורמלית. וטוב שאנחנו לא נוהגים לאכול בחוץ, כי עם אוכל בינוני (אבל בסדר) ושירות מבולבל, וגם לשלם מחיר כזה.... זה פשוט לא שווה. 

בשבת בבוקר קפצנו אל הורי, ובערב הגיע לביקור 'שותפנו', שהיה עם 'שריתה' בכרתים כמה ימים בחיפוש אחר מגרש לרכישה. הוא והשכנים ה"דו" שלהם החליטו לבנות בית נופש משותף, לבלות בו את חופשותיהם כל שנה ולהשכיר אותו כ'צימר' כאשר הם לא שם. כבר הרבה זמן שהם חושבים לעשות משהו כזה, בשנים קודמות הם דווקא חשבו לעשות זאת באילת, ולאחרונה התחיל הטרנד הזה של אי יווני או קפריסין.... 
הם היו מעדיפים לעשות זאת יחד איתנו, ולא עם השכנים - למרות שהם מאד מאד קרובים וביחסים מצוינים - אבל אותנו דבר כזה פשוט לא מעניין. 
ראשית, אנחנו לא מאלה שנופשים באותו מקום כל שנה, ורוב החופשות שלנו הם בכלל טיולים בטבע או בתרבויות רחוקות. כאשר אנחנו כבר כן נוסעים ל"בטן גב" זה בדרך כלל לימים ספורים, ובאמת נעדיף לעשות זאת בכל פעם במקום אחר. בנוסף, פרויקט כזה ממילא לא כלכלי, עד כמה שחישבנו, ובמקרה הטוב ההשכרה תממן את השהייה אבל לא יותר מזה. בהחלט ייתכן שניסע לשם כאורחיהם של 'שותפנו' ו'שריתה' (וגם אז, בכל מקרה נשלם או לפחות נשתתף בעלויות). 
בכל מקרה 'שותפנו' הגיע במוצ"ש ואכל איתנו ארוחת ערב, 'שריתה' נסעה לבקר אצל הוריה, והיה נחמד להתעדכן ולהיות ביחד. 
בראשון הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', שלא יצא לנו להיפגש שבוע קודם, וזה היה ממש טוב כתמיד. בשלישי בערב סוף סוף התקיימה הפגישה עם 'קלי' ו'שני' חברותיי האהובות, פגישה שנדחתה כבר כמה וכמה פעמים בחודשים האחרונים. בעצם בשנה האחרונה. היה שווה לחכות. המפגשים עם שתי הנשים האלה - שהכרתי אי אז בצבא ושאיכשהו הצלחנו לשמור על קשר (וגם כשהיו שנות נתק, לחדש את הקשר) כל השנים - תמיד ממלאים את שלושתנו באנרגיות מחודשות. איכשהו, למרות שכל אחת מאיתנו חיה את חייה רחוק ובנפרד זו מזו, אנחנו תמיד נשארות מחוברות. מברכת עליהן יום יום, וכבר קבענו מראש את הפגישה הבאה. 

ברביעי התייצבתי אצל האורתופד, סוף סוף, שבחן את תוצאות האולטרסאונד של הכתפיים וקבע במקום שלסוג כזה של דלקת עם הסתיידות הכי טוב לתת זריקה. לא התווכחתי. כבר קבלתי בעבר זריקות דיפרוספן בשתי הכתפיים, לפעמים זה עזר מאד ולפעמים פחות, אבל זה תמיד זמני. מילא. מה שהיה מוזר הוא מה שקרה כאשר תיארתי לו מה עברתי (ועדיין עוברת) עם הגב. מעולם לא נתקלתי בכזה זלזול מוחלט מצד רופא. "ברוכה הבאה לאנושות" הוא אמר לי, "לכולנו כואב הגב" ובכך פחות או יותר פטר את העניין. "טוב שאת עושה ספורט, זה כנראה מה שהציל אותך, תמשיכי ככה" ושיהיה בהצלחה. שום דבר מעבר לכך. שום טיפים, שום הנחיות, שום הצעה לצלם או לבדוק....כלום. 
לחצתי, ניסיתי, התעקשתי - ונופנפתי. עכשיו אני צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות עם זה. מצבו של הגב הוטב מאד (פרט למצבים בהם אני יושבת לאורך זמן בלי תמיכה נאותה, למשל כשישבתי בבית קפה עם קלי ושני), הספורט עוזר וגם השינה עם כרית בין הרגליים בלילות....אולי אני פשוט אקח איתי כרית קטנה לכל מקום שאלך, למקרה הצורך. לא יודעת. ואולי אמצא אורתופד או בעל מקצוע אחר שיבדוק מה קורה איתי. נראה. עוד לא החלטתי. 

ל-T היה שבוע עמוס אך מוצלח במסעדה החדשה של הלקוח שלו, ולמרות שהלקוח עצמו רחוק מלהיות מספיק טוב כדי לנהל את המקום כמו שצריך, רואים התחלה של עקומת למידה. T ימשיך ללוות אותו בשבועיים הקרובים עד הנסיעה שלנו לתאילנד עם הילדים, ואחרי פסח הוא יוריד הילוך אבל עדיין יגיע להדריך ולתמוך ולעזור...עד כמה שהוא יוכל, בתקווה שבסוף הלקוח יוכל להסתדר לגמרי לבד. לפחות המטבח מתפקד מצוין, כך שבתחום הזה יש לו פחות דאגות. 
גם אם לא, ייתכן שהוא ירצה להמשיך להעסיק את T ו'שותפנו' על בסיס קבוע לסיוע ותמיכה (לא יום יומית חלילה). נראה. בכל מקרה מספר הסועדים גדל בכל יום ואנשים נראים מרוצים מאד. הלקוח מתקשר בכל יום כדי להודות ל-T על כל מה שהוא עשה ועושה. זו הרגשה נהדרת. 

בחמישי חל שיפור במצבו של אבא ולכן הורי החליטו שבששי הם סוף סוף מגיעים לארוחת ערב. הזמנתי גם את משפחתו של אחי בהרכב מלא (בסוף החבר של אחיינית2 לא הגיע כי נפגש עם חבר טוב שיצא לחופשה מהמילואים) וגם משפחתה של בתי הגיעה בהרכב מלא והיה ממש נחמד להיות סוף סוף כולנו יחד. אמנם גיסתי עם שלבקת חוגרת (קלה) אבל שמרנו מרחק ולא התחבקנו וזה לא אמור להיות מדבק בצורה כזאת. נראה לי שבקרוב אלך להתחסן נגד זה....מכירה יותר מדי אנשים שחטפו את זה לאחרונה. 

בבישולים T הגזים כרגיל והיתה ארוחה מפוארת וטעימה - והיו המוווווווווווון כלים לשטוף אחר כך, ובאופן מפתיע בתי תפסה פיקוד והשתלטה על חצי מהעבודה - מה שהקל עלי מאד. 
אחיינית1 ובעלה הגיעו עם התינוקת - כבר בת 3.5 חודשים - אבל לא ממש זכינו ליהנות ממנה כי היא היתה עייפה ולא הצליחה להירדם או לאכול, וחצי ( או יותר) מהערב אחיינית2 היתה בחדר בניסיון להניק ואחר כך להרדים אותה. זוכרת את התקופה הזאת גם אצלי, גם אצל בתי........אין מה לעשות, כאשר מוציאים תינוקת בגיל הזה מהשיגרה שלה, זה לא תמיד עובד טוב. 

כשכולם הלכו בתי ומשפחתה נשארו עוד, וישבו ושוחחו עם T על הדירה ועל ההתלבטויות השונות - בין אם לגבי ניסיון מכירהעכשיו  + שכירת דירה לעומת השהיית המכירה ולקיחת משכנתא. T הסביר להם שלא כדאי למכור עכשיו, ומדוע, אבל לא נראה לו שהם השתכנעו. חתני בעיקר מפחד מעליית מדד הבנייה שיאמיר את העלויות בהמשך הדרך. 
בנוסף הם קיטרו על המפרט שהוצע להם על ידי היזם/קבלן לגבי המטבח, אריחים וכו - ובאמת נראה שמה שמוצע להם הוא די עלוב וכל שינוי או תוספת יעלו הון. כמובן ש-T ידע מראש, כאשר הם חתמו על החוזה המוזר ההוא, שהעובדה שלא היה מפרט טכני ברור ומפורט כבר בשלב ההוא, תגרום לבעיות כאלה בדיוק עכשיו. אבל מי רצה להקשיב לו? 
כך או אחרת הוא הציע להם כל מיני דרכים לעקוף ולהשלים את החסר.....נראה מה הם יעשו בסוף. 

הבוקר התעוררנו מאוחר יחסית (גם כי היינו עייפים וגם כי שעון קיץ וזה...) ויצאנו להליכה ועכשיו מתנהלים בבית בעצלתיים. 
בדרך עצרתי לצלם קצת פרחים




בימים האלה T סובל נורא מאלרגיית האביב, אתמול זה היה ממש נורא. יש לו כדורים במרשם מהרופאה, ואתמול נראה לי שהוא עבר את המכסה המותרת כבר. הבוקר דווקא רגוע מהבחינה הזאת. לא עוזר שאנחנו באזור של הרבה מאד הדרים ופריחה. הוא מספר שכאשר הוא נוסע לחיפה למסעדת הלקוח, בבת אחת כל תופעות האלרגיה נעלמות. 

אגב הפסקתי די מהר לקרוא בספר "האוהל האדום". לא רוצה להעליב אף אחד אבל הוא נראה לי פשוט זבל. מצטערת לומר. אז הורדתי ספר בשם קצוות שרופים מאת מיכל קרייטלר, מסוג הספרים ה"קלילים" שאני אוהבת לדחוף בין לבין ספרים "רציניים" יותר. בינתיים אני נהנית. יש קצת חוסר עקביות בכתיבה בין שפה עברית תקנית לבין השפה המדוברת הקלוקלת המקובלת על רוב הישראלים ("אני ישלח לך...") ועדיין לא הצלחתי להבין אם ככה היא כותבת רק כאשר היא מצטטת את הגיבורה או שככה היא פשוט כותבת ואף אחד לא טרח לערוך ולהגיה את הטקסט.....נראה בהמשך. 

על המצב אני פשוט לא רוצה לדבר ואפילו לא להעיר. 
מקווה שיהיה שבוע שקט אבל יודעת שלא. 

יום חמישי, 11 במאי 2023

אין רגע דל

ככה זה אצלנו. יום אחד, כמה שעות, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה. 

כששמעתי בלילה של "החיסול המשולש" בבכירי הג'יהאד האיסלמי בעזה תנועה בלתי פוסקת של מטוסים חשבתי שקורה משהו בצפון. אופס. זה היה בעצם בדרום. למחרת בלילה כבר התקשיתי להירדם ושנתי בסוף היתה מאד טרופה. אין לזה סוף. 

כרגיל T די צמוד לרדיו ו/או לטלוויזיה. וגם לאפליקציות בטלפון. אני לא אבל זה כמובן "תוקף" אותי מכל הכיוונים.

למרות הכל הצלחתי להיפגש השבוע עם 'היידי' - הפעם אצלה בבית, כי לא הרגיש מתאים לשבת בבית קפה בזמן שנופלים טילים. היה לי ממש טוב לשבת איתה, לא משנה איפה. 

דווקא עכשיו מישהו (בתכנית ש-T צופה בה) אמר ש"דווקא" צריך להמשיך את השיגרה (היכן שמותר) ולהשתתף באירועים ולשבת בבתי קפה - כדי לא לאפשר "להם" לשבש לנו את החיים לגמרי. הרי שיבוש החיים זו המטרה של הטרור. והם הצליחו בכך כשישבו בשקט 36 שעות והחזיקו את כולנו במתח ולא ירו טילים לא פחות (אם לא יותר) מאשר בימים שמאז, שבהם הם כן יורים. 

מחר יש לנו חתונה בצהריים בראשון לציון. בינתיים היא מתקיימת כסידרה. אין לי מושג איך הצליחו "לגייס" אותנו להשתתף בחתונה הזאת. מתחתן נכד של בת דוד של T - ואנחנו כבר מזמן מזמן לא משתתפים באירועים של נכדים של בני דודים. אלא אם זו דרגה ראשונה (למשל הנכד של אח של T). אבל בת הדוד עשתה לי "אמבוש" במפגש המשפח-טי ושאלה אם אנחנו מגיעים לחתונה, ועשיתי את השטות של לומר שלא קבלנו הזמנה (באמת לא קבלנו) במקום לחשוב מהר ולומר שאנחנו בדיוק עסוקים בתאריך הזה (לא משנה מהו). ואז היא אמרה לבת שלה לוודא שנקבל הזמנה. ואז קיבלנו גם וואטסאפ. בקיצור - לא ממש היתה אפשרות להתחמק. מילא. נקפוץ לקצת, ניתן להם את הצ'ק, ונסע הביתה. ממילא שוב אין ארוחה בששי כי בתי ביום הולדת ארבעים של חברה טובה וחתני עם הנכדים אצל אמא שלו. 

והורי עדיין לא באים. אבא עדיין חלש, למרות שהשבוע הוא היה מעט יותר טוב. אין מה להאיץ בתהליך הזה וגם יש באמת סיכוי - לצערי - שמצבו לא ישתפר. לא קפצנו אליהם לביקור בשבת כי T היה חולה ולא רצינו לחשוף אותם, אבל נראה לי שבשבת כבר אפשר יהיה. 

בגיזרת הרגל שלי - צילום הרנטגן לא הראה שבר כלשהו, והאורתופד כתב שהוא מזהה "שחיקה קלה במפרקי הרגל" ושלח מרשם למדרסים - וזאת למרות שהראיתי לו שיש לי מדרסים מותאמים אישית. בכל מקרה שלחתי את המרשם לבחור (התותח) שעושה לי את המדרסים (שפתר לי את הבעייה שהיתה לי בכף הרגל בנובמבר) והוא אמר לי לבוא. 

נסענו אליו בבוקר (היו פקקים מטורפים בדרך - גם בכביש 4 וגם בכביש 2 - תאונות או משהו) אבל בסוף הגענו. 

בכל מקרה הבנתי שוב עד כמה מבנה כף הרגל שלי בעייתי. בעצם, בעת הליכה או עמידה, ללא המדרסים כל המשקל של הגוף שלי נופל על שטח קטן מאד של העקב וכריות כף הרגל. 



איש המדרסים התותח שיפצר משהו במדרס גם על סמך המרשם של האורתופד וגם על סמך מה שהראיתי לו לגבי מיקום ואופי הכאב בכף הרגל - וניתן לזה כמה ימים ונראה אם זה עוזר. 

יום חמישי הוא יום קניות אצלנו, אז כיון שהיינו בדרך חזרה מתל אביב חשבנו להיכנס לרעננה ולבדוק את הסניף החדש של הרשת הצרפתית CARREFOUR. אז נסענו לשם אבל לא נכנסנו לשם כי פשוט לא היתה חניה. כל הרעננים (ואולי גם מהסביבה) התנפלו על הסופר הזה. נצטרך לחכות עוד קצת או לנסות את הסניף בנתניה. ממילא היתה לנו קנייה קטנה היום. 

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שהפסקתי את "קדמת עדן". נראה לי הפעם אחפש איזה "ספר מטוסים" קליל להעביר את הזמן. 

נקווה שיהיה שקט. לא נראה כרגע, אבל תמיד אפשר לקוות. 

יום שני, 8 במאי 2023

אלו הם חיינו בזמן האחרון

הצינון של T השתפר מעט אבל עוד לא עבר לגמרי. עדיין יש הרבה ליחה ומידי פעם שיעולים די מפחידים. 

בינתיים הוא מתעקש בכל זאת להתעמל וכמובן לא העלה בדעתו לפספס את ההפגנה בקפלן במוצאי שבת. זה הפך כבר לשיגרת מוצ"ש אצלנו. והאופנוע החדש נוח מספיק כדי שלא אסבול מזה יותר מדי. וגם האינטרקום שיש לנו בין הקסדות מאפשר לי להזכיר לו להוריד מהירות מעט כשהוא מתחיל להיסחף. 

אז בשבוע שעבר התקיים גם הביקור אצל 'פרופסור-על' - שהתברר שהפרופסור שלנו היה תלמיד שלו ובן טיפוחיו. 

'פרופסור-על' קרא ולמד היטב את כל התיק הרפואי וההיסטוריה של T לקראת הביקור, וחקר אותו לפרטי פרטים אודות התסמינים שהוא סובל מהם בפרט ואודות מצבו בכלל. היתה ל-T שיחה מאד טובה איתו, גם לגבי הניתוח עצמו וכל השנה פלוס שעברה מאז, גם על הפרופסור שניתח אותו וגם על עוד דברים. 

בין השאר, הוא הסביר לו מדוע אל לו להצטער שעבר את הניתוח, כי למרות שהתברר בסוף שלא היה גידול ממאיר, הסיכון היה גדול מכדי להזניח ולחכות אולי עד שהיה מאוחר מדי. יתרה מכך, הוא טען שגם אם ביצעו את הביופסיה ביסודיות וחזרו עליה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה חתכים שונים, עדיין ייתכן שכן היה משהו ממאיר, שטוב שהוצא מהגוף. בנוסף, הוא אמר שעבר מספיק זמן מאז, ושבוצעו מספיק בדיקות מאז, שלו היה עדיין משהו שם בפנים מתפתח במחשכים, הוא כבר היה מתגלה בשלב הזה. "בקיצור", אמר לו פרופסור-על, "תודיע לאשתך שהיא לא עומדת להיפטר ממך בקרוב". 

פרופסור-על העלה כמה השערות לגבי הסיבות האפשריות להתקפי הכאב של T - האחת היא באמת הבקע שיש לו בחלקה העליון של צלקת הניתוח - שגם הפרופסור דיבר עליה כבר מהבדיקה הראשונה. הבעייה עם זה היא, שתיאור הכאבים אינו תואם בקע. 

סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא עצבית. ייתכן, הוא אומר, שפגיעה באיזה עצב שהתרחשה במהלך הניתוח גורמת לכך שבמצבים מסויימים מפעילה את התקף הכאב. במקרה כזה ייתכן שניתן יהיה לעזור ל-T מהכיוון של מניעת הכאב. הבעייה כמובן היא לאתר את העצב, במיוחד כשלא ניתן לדעת מתי יתקוף הכאב הבא. 

אבל אלו רק השערות, הוא אמר, והוא מבקש להתייעץ עם מומחים נוספים ולחזור אל T. 

האורתופד שהגעתי אליו בגלל כף הרגל השמאלית בדק אותה ביסודיות וגם שלח אותי לצילום רנטגן. יש חשש לשבר הליכה, ובמקרה הזה אצטרך לתת לרגל מנוחה במשך 6-8 שבועות 😨. ממתינה לתוצאות הצילום ואז נראה. 

בכל מקרה הוא הדגיש שוב שעם הקשת הגבוהה שיש לי ("ההיפך מפלטפוס" כך אמר, ואת זאת אני הרי כבר יודעת שנים רבות) גם חובה עלי ללכת כל הזמן עם המדרסים המותאמים, גם לחדש אותם לעיתים קרובות, וגם בהליכה מאומצת ללכת עם מקלות הליכה, כדי להוריד מהעומס על הרגליים. 

היום, משהגעתי כמעט לשליש הספר, הבנתי סופית שאני לא נהנית לקרוא את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, וכנראה שאפסיק, לפחות לעת עתה. לא בכוח. 

בימים האחרונים, במיוחד ביממה האחרונה, שוב צללתי לדכדוך קשה עם כל מה שקורה מסביב. 

בין הדרת נשים באוטובוסים באשדוד לבין תאונת ה'פגע וברח' של שתי הנשים בילד בנתניה לבין הרצח הנוראי והמיותר ליד גן-נר לבין המכות שחטף בתל אביב צעיר מיפו (שעמד להתגייס לצה"ל) רק כי חבורת נערים מטומטמים שמעו אותו מדבר בטלפון בערבית לבין התאבדותה של הנאנסת משומרת.....וואי יש עוד מיליון אמירות ואירועים ושנאות וטימטומים ובא לי שיבוא המבול וימחק את כולנו ולא יתחיל מחדש, כי כבר ניסו פעמיים וזה כנראה לא יצליח. שוב. 

כששוחחתי עם בתי היא ניסתה בכל זאת לעודד אותי, שיש כמה נקודות אור בכל זאת בחיינו ששוות הכל. כן. יש כמה נקודות אור. היא והמשפחה שלה, בני והמשפחה שלו. הורי, אחי והמשפחה שלו. קומץ חברים טובים. כן, גם כמה בלוגרים יקרים שאני כבר מחשיבה לחברים. אבל זהו. פחות או יותר. אוף. 

יום שבת, 7 בינואר 2023

על הא ועל דא

בעצתה של תיאו, קצת אחרי שחזרנו מניו זילנד קבעתי לי ליתר בטחון תור אצל האורתופד. עדיין סבלתי מידי פעם מהכאבים המוזרים בכרית/בהונות כף רגלי השמאלית, וגם מידי פעם נדלקת לי ביתר שאת הכתף השמאלית (רואים כאן מוטיב חוזר?) וכבר עומדים להיגמר הכדורים שאי אז קיבלתי עוד מהאורתופד הקודם (זה שכבר לא מקבל ביישוב שלי וכנראה בכלל כבר לא עובד במכבי). 

קבעתי את התור ליום אחרי שהיתה אמורה להיות הטיסה של בני ומשפחתו הביתה לבוסטון, אבל היות שהטיסה נדחתה ביומיים הוא התקיים כאשר הם עדיין היו כאן. 

התלבטתי אם לבטל או לדחות את התור אבל בסוף החלטתי להגיע. אמנם נראה שהמדרסים פתרו לי את בעיית כף הרגל וכבר שבועות שהכאבים לא חזרו להופיע, אבל הכתף שלי שוב נדלקה קשות בשבוע שעבר ונרגעה מעט רק אחרי שלקחתי את הכדורים במשך יומיים/שלושה. 

סיפרתי את כל זה לאורתופד כשהגעתי אליו, והוא היה מאד ענייני. הוא אישר, שאת בעיית הכאב בכף הרגע בהחלט סביר להניח שפתרו המדרסים החדשים, והוא ייעץ לי - לאור הפעילות הגופנית המוגברת שלי - להחליף אותם כל שנה ולא כל שנתיים כמו עד כה. 

לגבי הכתף הוא אמר שאם הכדורים עזרו אז אין בעייה שאמשיך לקחת אותם בכל פעם שהכאבים מתגברים והופכים להיות בלתי נסבלים - כלומר מפריעים לי לישון בלילה ולתפקד תפקוד בסיסי במשך היום. הכתף הזאת גם ככה לא במצב מזהיר ויש בה הסתיידויות קשות (האמת שיש בשתי הכתפיים הסתיידויות), אבל התרגילים שאני עושה באופן שוטף עוזרים "לשמן" את המפרק ולחזק את השרירים שמסביב וכך אני מתפקדת ברגיל לא רע בכלל. בקיצור קיבלתי עכשיו חפיסה של עשרה כדורים, בתקווה שזה יחזיק אותי למשך השנה הקרובה בעת הצורך. 

בצהריים הודיעו בני וכלתי שנחתו בבוסטון בשלום ושזו היתה הטיסה הקלה ביותר שהיתה להם מאז שהתחילו לטוס עם תינוקות/ילדים. שמחנו מאד לשמוע. חבר טוב שלהם אסף אותם בשש בבוקר (שלהם) משדה התעופה (עם הרכב שלהם, עם מושבי הבטיחות של הילדים) ועוד הגדיל לעשות והביא להם קפה ומאפינס אוכמניות לדרך. אחלה חבר. 

התברר שבנתב"ג בתור האינסופי לבדיקה הבטחונית "אימצה" אותם משפחה עם שני ילדים שכל הזמן שמרה עליהם שלא יעקפו אותם בתור, וגם איכשהו אם המשפחה הצליחה למצוא איש צוות שיקדם את כולם בתור (כי היו להם ילדים קטנים). הם גם דאגו להם בתור לצ'ק אין, למרות שהמשפחה הזו טסה בכלל ליעד אחר עם חברת תעופה אחרת, ונצמדו אליהם בביקורת דרכונים והפכו את כל החווייה המתסכלת להרבה יותר נסבלת. ברור שבסוף הם החליפו ביניהם מספרי טלפון והחליטו לשמור על קשר. 

גם עם כל העזרה הם הגיעו למטוס בדקה התשעים - כלומר ממש לקח שלוש שעות שלמות מרגע ש-T הוריד אותם בשדה ועד שהגיעו לשער. טירוף. 

אז עכשיו הם בבית, עייפים אך שמחים. בינתיים הילדים נרדמו בתשע וחצי שעון ישראל (כלומר בצהריים) והתעוררו לפנות בוקר שעת בוסטון - אבל במצב רוח נהדר, ואני מקווה שהם יחזרו מהר ובקלות לשיגרה שלהם. 

אבא שלי שוב עם בצקות ברגליים (זה בא והולך) וכרגע שוב הוא נשאר רק בבית - יושב או שוכב. שוב הצעתי שנקנה קלנועית אבל הוא טוען שזה יעבור ואין צורך. עקשן. בנוסף התחיל בכל לילה להיסתם לו האף למשך כשעה - תמיד בחצות - והוא צריך לנשום דרך הפה עד שזה נפתח מחדש. הוא ניסה להזליף תמיסת מי מלח אבל נראה שגם זו בעייה של התנפחות ריריות (כלומר בצקתיות) שקשורה לאותה בעייה של הרגליים. לא פשוט. 

היה לי קטע איתו השבוע כשקפצתי לבקר אצל הורי עם בני יום לפני הטיסה. 

לבקשתו של אבא הבאתי לו תרופות שהמרשמים שלהן היו על כרטיס מכבי שלו (הוא עשה "תור ללא כרטיס" באפליקציה ואני הלכתי לבית המרקחת וקניתי את התרופות בעזרת מספר הזהות שלו). הבאתי לו את כל המרשמים שהיו בתוקף על הכרטיס, והוא חטף את הג'נאנה ממש, כי הוא רצה שאביא רק את התרופות שקשורות ספציפית להכנה להקרנות (שמתוכננת לעוד כשלושה שבועות) ואני גם הבאתי את המרשמים השוטפים (ללב, לכולסטרול, לערמונית וכו). הוא ממש התעצבן וקילל והרביץ לעצמו בראש וחזר על "אבל למה? למה? למה?" אינספור פעמים - קצת התביישתי בשביל בני, שמעולם לא נחשף להתפרצויות האלה של אבא שלי - אבל לא ממש התרגשתי מזה. 

מה בסך הכל קרה? הרי ממילא היית צריך את התרופות האלה - את כולן - עוד מעט. אז מה הבעייה שהבאתי אותן עכשיו? לא ברור. אבל אני מכירה כבר את אבא שלי ולשמחתי לא התרגשתי מזה בכלל, לא התייחסתי, ואמא שלי התחילה לרדת עליו שיפסיק - אחרת היא מתגרשת - זה היה ממש מגוחך. השתקתי גם אותה, אמרתי לה להניח לזה ולהניח לו, ככה הוא וזה לא עומד להשתנות ולא צריך להמשיך להזין את התקף הזעם על ידי התנגדות. אחרי שהלכנו ברור לי שהיא המשיכה לאכול לו את הראש על זה והוא כתב לי הודעת התנצלות מגוחכת עד פתטית. משהו בסגנון "אולי תעשי לי קואצ'ינג איך להתנהג כשקורים דברים שלא צפיתי". YEAH, RIGHT. אבא'לה, אתה מקרה אבוד. למזלי עברתי "קואצ'ינג" מצוין בעצמי שעזר לי לא להתרגש ולא להיפגע כשעולה לך הקוף. לא מובן מאליו בכלל. 

הכי מצחיק היה שבסוף הוא סיפר שהוא תכנן להזמין את כל התרופות האלה במכבי פארם, ואז הם הודיעו לו שמתוך כל הרשימה את ה"שמן פאראפין" הם לא יכולים לשלוח במשלוח. ולכן הוא ביקש את כל זה ממני. לא היה לו שיקול דעת אפילו לומר להם - סבבה, תשלחו את הכל פרט לשמן הפאראפין, ולבקש רק את זה ממני. היה הופך את הכל להרבה יותר פשוט. אין לו את זה, אין מה לעשות. לא מבחין בין עיקר לתפל. 

בסופ"ש הזה סיכמנו עם בתי שלא נכין ארוחה. כולנו הסכמנו שאנחנו חייבים לנוח מעט מכל האירוח, וממילא הם הוזמנו אל חמותה לששי בצהריים, אז קבענו שניפגש בשבת - או אצלם בבית או שנצא יחד לאכול איפה שהוא. 

אני עדיין עם אנרגיות נמוכות, יחסית לעצמי - לא מצליחה לחזור לרוץ ולא מצליחה ללכת באותה מהירות שבה הלכתי עד לפני שהתקררתי - אבל אני מבינה שזה מה שיש כרגע ומקווה שבקרוב אחזור לעצמי. 

ולסיום בנושאי הבלוגיה - החלטתי להפסיק לנהל את "מדור השרביט החם" ב"פרפרים" - אמנם נהניתי מאד לחשוב על נושאים לכתיבה בכל שבוע אך ההיענות למדור היתה די נמוכה ובסופו של דבר הרגשתי שמיציתי. כעת אני רואה שקנקן התה (מנהל אתר פרפרים) החליט להמשיך את המסורת ופירסם נושא חם חדש - אז בהצלחה ובתקווה שזה יעורר יותר עניין ושהוא ימצא נושאים שיותר אנשים ירצו לכתוב עליהם. כולם עדיין מוזמנים לכתוב גם לי אם רוצים לקשר פוסט למדור ומתקשים לעשות זאת (או סתם לא בא לכם) וכמובן להציע נושאים לכתיבה. 

ניתן לפנות ישירות לקנקן במייל kankanhate@walla.co.il  או m.parparym@gmail.com 

או אלי במייל empiarti@gmail.com או hwparparim@gmail.co

יום חמישי, 25 בנובמבר 2021

כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב.