שבוע עמוס וכאוב

הכתף שלי הלכה והחמירה וכבר בקושי חיכיתי למועד לתור לזריקה. 

הלילות כבר לא היו לילות ובימים כבר היה לי ממש קשה לתפקד. 

T הודיע לבתי והמשפחה שאין לו כוח לארח ולא עשינו ארוחה בששי, אבל ממש שנייה לפני שנכנסנו למיטה לישון, בסביבות עשר בששי בערב, התקשר אבא שלי. 

בחמישי הוא עבר ניתוח MOHS באוזן (אני קראתי לזה "תנוך" אבל תיקנו אותי שהתנוך הוא היכן שהעגיל, והאזור למעלה נקרא HELIX. טוב לדעת). הכל היה בסדר, עד שבששי בצהריים האוזן התחילה לדמם, וזה זלג מעבר לחבישה ומילא לו את כל הראש, הבגדים, המיטה..........

הוא התקשר למזכירות של הרופא המנתח, ששאלו אותו למה הוא לא התקשר יותר מוקדם (כי זה לא דימם יותר מוקדם?!) ושעכשיו מאוחר והפנתה אותו למוקד של מכבי. הוא פנה לאחות במרפאת האחוזה שהיתה די חסרת אונים, ובמקום לפתוח את החבישה ולנסות לטפל בדליפה, פשוט הוסיפה עוד חבישה על החבישה - שלא עזרה כמובן במאומה. 

יש הרבה מאד שאלות שצריכות להישאל לגבי ההתנהלות של הורי בשלב זה (כולל כמובן העובדה שהם התעקשו לשחרר את המטפל החדש לשבת כבר על הבוקר והתמודדו עם המצב הזה לבד). 

למשל, למה אבא לא התקשר למנתח עצמו במספר הטלפון הישיר שהוא נתן לו במכתב סיכום הניתוח (לא היה לו נעים להפריע). או למה הם לא התקשרו אלי כבר בשלב זה במקום לחכות לעשר בלילה. עד שהגענו לאחוזה האחות כבר הזמינה אמבולנס, ופשוט נסעתי עם אבא (לאחר ששכנעתי את אמא שתישאר בבית) עם האמבולנס למיון. 

אני מוכרחה לציין שוב, שהמיון בבית חולים מאיר השתדרג בכמה וכמה אופנים - כבר גיליתי את זה כשהגעתי לשם בעצמי באמצע המלחמה - הוא גם חדש לגמרי ובתנאים ממש טוב (בטח יחסית למיון הקודם), וגם היחס והמהירות היחסית שבה קיבלו את אבא שלי, לקחו לו מדדים והזמינו פלסיטקאית חביבה, שהסירה לו את כל התחבושות, הכריזה שדווקא התפירה מצויינת, אבל גילתה באמת שתי נקודות דליפה של דם - ופשוט נעמדה במשך עשרים דקות - בהתחלה, ובהמשך עוד כעשר דקות - והפעילה לחץ על המקום עם פד גאזה. זה בעצם מה שהאחות באחוזה היתה אמורה לעשות (T קרא על זה באינטרנט כשהגענו) - אבל לא ידעה או לא היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה. תוך כדי קשקשנו עם הרופא, שהתברר שהיא חצי ארגנטינאית וחצי הודית, והעברנו את הזמן בנעימים. לאחר שהיתה מרוצה שהדליפה פסקה, חבשה את אבא מחדש, חיכינו עוד כמה זמן לוודא שזה לא זורם מחדש - ושחררו אותנו. הגעתי הביתה בשלוש וחצי, עם נהג מונית חביב שהוריד קודם את אבא באחוזה ואחר כך לקח אותי הביתה. 

אני לא יודעת אם בגלל ההרפתקאה הזאת או מסיבה אחרת - הרגשתי ממש לא טוב ביומיים שאחרי. היה לי קר ולא היו לי סימפטומים נוספים אבל כל הזמן נרדמתי על הספה...סוג של מחלה. במקביל T חטף התקף חזק מהגיהנום, שהשאיר גם אותו חלש ומותש. בקיצור, את תחילת השבוע העברנו "לא מאה", כמו שאומרים. 

הכי חשוב שהם החליטו שהעובד הזר מתאים להם והוא החליט שהוא נשאר. עכשיו זה רשמי. 

גם בגלל זה וגם בגלל שהם ממש נכנסו להילוך אחרון באריזה ובמעבר הדירה, לא נסענו השבוע לראות את בתי והילדים. ממש היום הם עוברים דירה באופן סופי. 

עוד לא קבלנו מהם תשובה אם הם באים בששי. 

הבוקר העברתי להם את סכום הסיוע המוקטן, עליו סיכמנו מראש לפני חצי שנה: חצי שנה של סיוע מוגבר, בתקווה שהדירה תימכר בינתיים בתקופה הזאת, ואז הורדה לסיוע מוקטן למשך זמן בלתי מוגדר. כששלחתי להם הודעה על כך, חתני התפלא, כי הבין שאנחנו ממשיכים עם הסיוע המוגבר "עד שהדירה תימכר" וביקש שניתן קצת יותר, כך שהסכום ישלים את שכר הדירה שיתחיל להיכנס בחודש הבא ויישאר כמו הסיוע שהעברנו עד עכשיו, אבל מייד הוסיף שגם אם לא, תודה רבה על כל העזרה. האמת שהייתי מוכנה לעשות זאת, אבל זה ממש הרגיז את T, שאמר ש"עד שהדירה תימכר" יכול גם להיות לעולם לא, וזה הסכום שאנחנו מעבירים כרגע וזהו. חתני מייד התעשת והודה שוב, אבל T כבר רגוז וכעוס מאז....כרגיל. 

לא הזכרתי שהורי שוב העבירו להם כסף - סכום גבוה, פי שתיים יותר ממה שהעבירו לבני. הם שוב העבירו לאחיינית1 וגם לאחי וגיסתי.......את אותו הסכום כמו לבתי. לא שאני זקוקה לכסף שלהם, אבל מוזר לי.... לאחיינית2 ראיתי שהם העבירו סכום הרבה יותר קטן לקראת החתונה. אני לא מתערבת בשיקולים שלהם.........אבל זה עדיין מוזר לי. אני זוכרת שכאשר הוריו של T היו מחליטים לתת כסף לאחד מהבנים שלהם, הם אוטומטית היו מעבירים גם לשני, גם אם לא היה זקוק לזה באותו רגע. אבל באמת שכל אחד עושה את השיקולים שלו. 

בסופו של דבר הגיע התור המיוחל לאורתופד, והוא הזריק לי והסביר לי שהמצב שלי לא יכול להשתפר על ידי פיסיותרפיה, בניגוד לבעיות כתף אחרות, ושהדבר היחיד שעוזר זה תרופות ו/או זריקות. הוא אמר שמותר לתת עד 3 זריקות בשנה (הפעם האחרונה שקבלתי היתה בשנת 2021!). הוא גם אמר שאין עלי הגבלות, אני יכולה לחזור מיד לפעילות מלאה. 

אתמול עוד כאב לי והלכתי לישון כאובה, אבל מתי שהוא במהלך הלילה התרחש הנס וישנתי טוב וקמתי הרבה יותר טוב. אני נזהרת, כמובן, ולא מגזימה, אבל היום יש כאן פגישת מחזור של עובדי עסק האירועים שהיה ל-T ול'שותפנו', ואני עוזרת לסדר ולשטוף כלי. שותפנו הגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות...

העסק נסגר במסיבת פרידה חגיגית בשנת 2014...ומאז הם למדו והתחילו לעסוק בייעוץ עסקי. העובדים, שהיו אז צעירים, עכשיו כבר אמורים להיות בשנות השלושים ואולי הארבעים לחייהם, עם משפחות וקריירות.....יהיה מעניין. 

שבוע של טילים ובישולים

חזרנו בשבת שעברה ומאז אנחנו רוב הזמן במטבח. 

לשמחתי יותר זמן במטבח מאשר בממ"ד, אמנם, אבל עדיין - לארח משפחה עם שלושה ילדים, שניים מהם מתבגרים, זה אומר הרבה בישולים, הרבה פינויים ושטיפות כלים, הרבה כביסות, וגם הרבה משחקים וצחוקים בין לבין. 

כאשר בתי וחתני כאן הם תורמים את חלקם ולפחות את הכביסות וחלק מהבישולים הם מנסים לקחת על עצמם, אבל מאז שחזרנו הם יוצאים לעבוד - בתי בקליניקה שלה, וזה לא יום מלא אמנם, אבל חתני בעבודה מהבוקר עד הערב. בעצם לאו דווקא עד הערב אבל הוא לא מגיע ישר הביתה בתום יום העבודה. הוא קופץ אליהם הביתה, הולך לאימון שלו, דואג לצרכים של עצמו ופחות משתתף במאמץ המשפחתי. בתי רבה איתו לא מעט השבוע, ויצא שאפילו ביום הולדתה, שחל השבוע, היחסים ביניהם היו מתוחים. 

אחרי הרבה שיחות, חלקן אל תוך הלילה, היא פשוט הבינה שהוא עדיין עמוק במשבר על אבא שלו - הקונפליקט העמוק בין האבל לבין הבגידה, האכזבה, הריב בין האחיות....הוא בכלל לא פנוי לראות אף אחד אחר או לדאוג למה שעובר על בתי או הילדים....זה קשוח, המצב הזה. אבל כרגע אין לה הרבה מה לעשות עם זה. היא עצמה תמכה בו לאורך כל הדרך עד שלאחרונה - עוד לפני המלחמה - כבר היה לה קשה לשאת את הסכסוך המשפחתי שלו, והיא לקחה צעד אחורה. הוא מאד נפגע מזה......שוב, לא מצליח להבין איך זה בעצם משפיע גם עליה. קשה לה לשהות במחיצת כל אחת מהאחיותיו ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, כי זה לא. קשה לה שהגדולה מקטרת על הקטנה ומנסה להסית אותה נגדה. קשה לה להתנהג כאילו כלום לא קרה כשהיא עם הקטנה, כפי שחתני מנסה לעשות כדי לשמור על היחסים, כי כן קרה וגם בתי נפגעה מזה. בקיצור - לא פשוט. ועכשיו כל זה בתוך המלחמה ובתוך לגור אצל ההורים שלה, כאשר יש גם את האלמנט של לראות איך היחסים במשפחה שלנו הכל כל כך בסדר, לעומת מה שקורה אצלו. מאד מאד לא פשוט. ואני מניחה שגם לא פשוט לו להיות כל כך תלוי בנו כלכלית....

והמלחמה עכשיו דוחה עוד יותר את היכולת שלהם למכור את הדירה.........בלי הממ"ד. מסובך. 

בכל מקרה אנחנו הצלחנו לחגוג לבתי איכשהו. קניתי בלון הליום ושרי ואני ניפחנו יחד עוד המון בלונים וקישטנו את הבית. הזמנתי לה פרחים ושלחתי אותה לעיסוי מפנק ומפרק...ולמרות שבדיוק חזרנו מיוון ולא נערכתי לאפות את עוגת התותים המסורתית שלי, מצאתי בפריזר את עוגת השמרים הלא פחות מסורתית שלי, שמנו עליה נרות ושרנו לה וחגגנו איכשהו. חתני קנה לה AIR PODS חדשים, שהיא לא ממש רצתה, ובעיקר העדיפה שהוא יהיה איתה ויעזור לה - אבל הוא הגיע בערב וכל מה שהתעסק איתו מרגע שהגיע היה לעטוף את המתנה וללכת להביא סושי. היא היתה די מבואסת ממנו. 

בתוך כל זה היתה לי השבוע בדיקת גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה, שקבעתי מזמן ובקושי הצלחתי לחזור מיוון כדי לקיים אותה. זה מצחיק, כי קבעתי את הבדיקה בגלל הרפלוקס שלי, העובדה שאני לוקחת נקסיום כל יום והיה לי חשוב לוודא שאין לי פוליפים בוושט או דלקת (שהיתה לפני עשר שנים), ו"על הדרך" הרופא החליט גם לעשות שוב קולונוסקופיה (אם כבר, אז כבר) למרות שבפעמיים הקודמות הכל היה שם בסדר במעי.

אז יצא שהוושט תקינה (פרט לבקע הסרעפתי "הקטנטן", לדבריו), ודווקא מהמעי הוא הסיר שלושה פוליפים קטנים ואחד גדול יותר, שנשלחו לבדיקה. אז מזל שעשיתי. בכל מקרה הוא אמר לחזור על הבדיקה בעוד שלוש שנים אבל כמובן שאם חלילה התוצאות ההיסטולוגיות יצריכו זאת, נטפל מייד. 

אני יודעת שאנשים מקטרים על ההכנה לבדיקה, ובאמת הלילה שלפני הבדיקה התאפיין בהרבה ריצות לשירותים במקביל לריצות לממ"ד (היה לילה "שמח" במיוחד מבחינת אזעקות) אבל לדעתי זה לא היה כזה נורא. העיקר שזה כבר מאחוריי. 

אז היו לנו כאן משחקי טאקי ו"ארץ עיר" ו"הרמז" ובסך הכל הרבה מאד כיף וביחד, וגם הרבה שעות שכל אחד מהילדים ספון בחדר עם "זום" או משחקי מחשלב או טלוויזיה...ו-T ואני מבשלים וקופצים לקניות ומסדרים וחוזר חלילה. 

מפה לשם עלתה השאלה של ליל הסדר. 

בהנחה (לא מבוססת על כלום) שעד אז המלחמה תסתיים, חתני שאל אם אפשר להזמין את המשפחה שלו לליל הסדר. וכאשר הוא אמר "המשפחה" דייקתי אותו כדי להבין את מי זה כולל. אז זה כולל את אמא שלו ואת המשפחה של אחותו הקטנה. וידאתי איתו כמה פעמים, כי ממש לא בא לי לצאת זו שלא הזמינה את אחותו הגדולה ושכל האש תופנה אחר כך אלי. הוא אמר שבטוח, רק הקטנה. אז שאלתי אותה. היא אמרה שתבדוק עם הוריו של בעלה. ותחזור אלי. אם הם לא יבואו אלינו, אשאל את המשפחה של אחי. ואולי המלחמה ממילא תימשך וכל זה לא רלוונטי. 

אני מקווה ששותפנו ומשפחתנו יצליחו לנסוע ל"ארמון" ביוון כמתוכנן בסוף החודש לחגוג שם את פסח. בכלל לא בטוח שזה יהיה אפשרי. 

שמעתי באקראי השבוע אזכור לאיזשהו מתווה פיצויים לעובדים / עסקים במלחמה. וצחקתי שאם הם יבססו את המתווה על מחזורים של השנה שעברה או זו שלפניה....הם יעשו עוול. לדעתי הם צריכים לבסס את הפיצויים על ההכנסות של אנשים מלפני הקורונה בכלל. כי מאז אף אחד לא באמת חזר לעצמו. לדעתי. 

טוב, נראה לי שכיסיתי הכל. 

ולא, אין לי מושג מה אנחנו עושים במלחמה הזאת או מה האמריקאים עושים. אין לי מושג מה המטרות האמיתיות. אין לי מושג מה ייחשב הישג או נצחון. אני בעיקר חוששת ששום דבר לא באמת ישתנה, לא מול איראן ולא מול החיזבאללה. ומטריד אותי שלא מזכירים בכלל את החמאס ועזה. כאילו זה כבר לא קיים? אני בעיקר חוששת מההשלכות - המקומיות וגם הגלובליות - של המלחמה הזאת. 

אני לא מבינה איך תושבי הצפון יכולים לחיות במצב הנוכחי......זה בלתי נסבל. 

יאללה, שיהיה סופשבוע שקט. 

שיחת ניקיון ו"שירות לקוחות"

מהי "שיחת ניקיון"? זהו מושג מהאימון (לפחות אימון בשיטת סאטיה שאותה אני למדתי ובה אני עצמי התאמנתי), שנועדה "לנקות" משהו במערכת יחסים. 

מה שמאפיין שיחת ניקיון, הוא שהמטרה העליונה של השיחה היא היחסים עצמה, עצם קיום השיחה, ולאו דווקא התוצאות של השיחה. 

כך כשאנחנו באים לשוחח עם מישהו על משהו שמפריע לנו ביחסים או משהו שאנחנו רוצים לבקש, אנחנו לא באים אל הצד השני בטענות, בהאשמות או בביקורת, אלא מדברים בראש ובראשונה על עצמנו. אנחנו מתארים מצב קיים, נושא ספציפי שאותו אנחנו מבקשים להעלות בשיחה - ומספרים מה זה גורם לנו להרגיש. אם אפשרי, אנחנו גם לוקחים אחריות על החלק שלנו במצב שנוצר.

בשלב הבא אנחנו מעלים את הבקשה שלנו או את מה שאנחנו רוצים לשנות. אנחנו מסיימים בכך שאנחנו שואלים את האדם השני מה דעתו על מה שסיפרנו, וכמובן האם הוא מסכים איתנו, מסכים להיענות לבקשתנו או לא. 

בשיחת ניקיון אנחנו מביאים בחשבון שלא תהיה הסכמה ושלא נקבל את מבוקשנו, אבל כאמור - אנחנו שמים את מערכת היחסים עצמה בראש סדר העדיפויות. זו שיחה שנועדה לוודא שאנחנו לא "שומרים בבטן" דברים, שיגרמו לנו אחר כך לנטור טינה או לפעול בעקיפין....וממילא להרוס כך את מערכת היחסים. ובדרך כלל אומרים שאם שיחה עצמה גרמה לקלקול או נתק במערכת היחסים, כנראה שמערכת היחסים מלכתחילה לא היה מספיק חזקה, או יציבה. 

אמנם השיחה על הדירה של בתי וחתני, אותה קיימנו אתמול בערב, לא נועדה להיות "שיחת ניקיון" - לא באנו לפתוח דברים שישבו בבטן או להעלות נושאים שביקשנו לשנות במערכת היחסים שלנו, אבל כן הכנתי את T לשיחה הזאת באותו אופן שבו אני מכינה אנשים לשיחת ניקיון. 

ביקשתי שישתדל לא להגיב בתוקפנות להתבטאויות של חתני, שתמיד מקפיצות אותו. ביקשתי שיבהיר לאורך כל הדרך שכל רצוננו הוא לעזור, ושהוא פשוט מבקש להבין מה המצב בדיוק, מה נדרש כדי לעזור להם כרגע בפלונטר שנוצר מכך שהם קנו דירה שאו טו טו הם צריכים להיכנס לגור בה, בלי שהצליחו עדיין למכור את דירתם הנוכחית. בנוסף כמובן סיכמנו שאנחנו נגביל את העזרה שלנו, שיהיה מועד תוקף ידוע מראש שבו נפסיק עם ה"מענקים" הגדולים החודשיים, ומקסימום נמשיך עם סכומים הרבה יותר קטנים. 

ייתכן מאד שבתי עשתה לחתני שיחת הכנה דומה לקראת הפגישה שלנו אתמול בערב, כי הוא גם הכין שיעורי בית מאד מסודרים - וידע להראות לנו בדיוק אילו הוצאות היו להם, יש להם ויהיו להם, ובאיזה מצב הם נמצאים כרגע בדיוק. 

בנוסף הוא היה רגוע ולא התלהם גם כשלא הסכים עם מה ש-T אמר, וגם T לא אמר הרבה ובעיקר הקשיב ושאל קצת שאלות הבהרה. 

כמובן ש-T צדק מראש כאשר שיער שההחזר החודשי שלהם כרגע הוא הרבה יותר מהסכום שבו חתני נקב. הוא גם צדק כשהוא ביקש מהם לפרסם את הדירה במחיר נמוך יותר, כי מרגע שבתי עשתה זאת - כבר התחילו טלפונים וכבר ביקרו אצלם שני קונים פוטנציאלים, ועוד אחת קבעה להגיע בשבוע הבא. זה כבר הוכיח להם שההערכה שלהם לגבי שווי הדירה מלכתחילה כבר לא רלוונטית. 

בכל מקרה כאשר T אמר כמה נוכל להעביר להם בחודש הבא, וכמה נוכל בחמשת החודשים שאחרי כן, חתני קיבל את זה ללא עוררין. בנוסף, כאשר T אמר שאחרי התקופה הזאת, כנראה שנוכל להמשיך לעזור להם בסכום הרבה יותר נמוך, הוא חייך, אמר שהוא נבוך, ושהוא מודה אבל שהוא מקווה שלא יהיה בכך צורך. אחר כך, כשהם חישבו מה יקרה אם באמת ימכרו את הדירה במחיר הנמוך יותר, הוא הבין שכן יהיה בכך צורך. כי כמובן ככל שמוכרים את הדירה במכיר נמוך יותר, כך החזר המשכנתא החודשית (שתהיה בהכרח גבוהה יותר ממה שתכנן) יהיו גבוהים יותר. 

בכל מקרה הכל היה רגוע וידידותי והם היו שניהם מכבדים ומלאי תודה, והיום הם יגיעו לארוחת ששי כרגיל.

אני מאד שמחה שקיימנו את השיחה הזאת וגם הם שניהם אמרו - כל אחד בתורו - כמה הם שמחים שדיברנו ושאנחנו מעורבים יותר. 

על הדרך חתני גם סיפר לנו שהוא ביקש מאחותו הקטנה את הרכב של אבא שלו (הוא אמר שזה לשנה), כדי שיוכל להחזיר את רכב החברה, להפסיק לשלם "שווי רכב" במשכורת, ובכך להגדיל את הנטו. שמחנו לשמוע שהיא הסכימה, וגם שהוא יזם משהו כזה כדי להגדיל קצת את ההכנסות שלהם. שמחתי באותה הזדמנות לשמוע שקוימו הרבה שיחות בין שלושת האחים - חתני, אחותו הגדולה ואחותו הקטנה, ליישור ההדורים ביניהם, ושחלה התקדמות, לפחות לפי הרגשתם. האחות הקטנה עדיין לא מתכוונת למכור את דירת האב, אבל כרגע היא הצהירה שברגע שיתקבל צו הירושה, היא מתכוונת לחלק את הכספים שקיימים בחשבון (שלא ידוע כמה הם) בין שלושתם באופן שווה. גם זו התקדמות ברוכה. 

בנושאים אחרים שקרו השבוע: 

התקשרו אלינו מ-HOT כדי לבשר שסוף סוף התקינו אצלנו ברחוב סיבים אופטיים ושהם מציעים לנו לעבור לרשת המתקדמת ועוד במחיר מופחת ממה שאנחנו משלמים היום. כמובן שהסכמנו מייד, תיאמנו מועד לטכנאי - ואז כמובן התברר שהתשתית לא ערוכה על מנת להגיע עד לבית שלנו עם הסיבים. 

בהתחלה הם חשבו שמספיק להחזיר את הנושא למחלקת התשתיות שיסדרו את זה ויחזרו לתאם איתנו מועד התקנה חדש, אבל בהמשך התברר שהם "מתלבשים" בעצם על התשתית של בזק, שאותה אנחנו כבר מכירים ביישוב שלנו. מדובר ב"טלאי על טלאי" כאשר על מנת להגיע עד לבית שלנו, יש צורך לעבור דרך בית של שכנים שלא מוכנים לשתף פעולה. 

עצם העובדה שתשתית האינטרנט שלנו תלויה בבית של מישהו כבר לא מצאה חן בעינינו - היה לנו את הסיפור הזה כאשר ניסינו להתחבר לסיבים של בזק ושל סלקום (שרוכבים על התשתית של בזק) - גם לו היה השכן מסכים לכך. אבל הוא ממילא לא מסכים לכך, אז כל העניין לא רלוונטי. אז כן, ירדנו מסיפור אינטרנט הסיבים. 

סיפור אחר שקרה השבוע, הוא שהחלטנו להזמין את כרטיסי הטיסה שלנו לבוסטון לביקור אצל בני במאי הקרוב. 

בדקנו אפשרויות וגילינו להפתעתנו שכרטיס טיסה באל על דרך lastminute.co.il יוצא זול יותר מאשר כאשר קונים אותו באל על עצמה. אז עשינו הזמנה, קיבלנו אישור וגם הודעה מחברת האשראי שהכסף נגבה - אבל כשעה אחרי כן קבלנו מייל נפרד, שבו היה כתוב "הזמנתך נכשלה כיוון שאזלו המקומות במח' המחיר בטיסה שהוזמנה. ניתן לאשר את ההזמנה בתוספת: 128$ לנוסע".

ההודעה נראתה לנו תמוהה, מה זאת "מחלקת מחיר"? ואיך ייתכן שאחרי שאישרתם את הרכישה וגם לקחתם את הכסף פתאום הכרטיסים במחיר הזה אזלו? 

בהמשך ההודעה היה כתוב שאם נבחר לא לשלם את תוספת המחיר עד השעה שמונה בערב, הכרטיסים יבוטלו. 

זה היה מאד מוזר, ו-T ענה להם במייל שאנחנו לא מבינים מה זאת "מחלקת מחיר" ובוודאי שאנחנו לא מוכנים לשלם את תוספת המחיר הזאת, ובבקשה לבטל מייד את הרכישה. 

קבלנו תשובה מהירה מאד, ש"מחלקת מחיר זה שלכל חברת תעופה יש חלוקה פנימית למחלקות מחיר מעבר למחלקות במטוס. זה לא אומר איפה תשב זאת הדרך שלהם למצע את המחיר לפי הזמן בו אנשים מזמינים. לדוגמא אם מחלקה U היא הזולה ביותר במחלקת תיירים ועולה נגיד 10$ יש עליה 9 מקומות. כשהיא תיגמר נעבור למחלקת מחיר O שעולה 20$ ועליה יש עוד 9 מקומות וכן הלאה. במקרה זה אזלה מחלקת המחיר ההוזמנה במקור ועברנו למחלקת המחיר הפנימית הבאה.". 

ייתכן שזה נכון אבל לא נשמע לנו הגיוני שאחרי שאישרתם את הרכישה ולקחתם את הכסף פתאום נזכרתם שאזלו הכרטיסים במחיר הזה ויש צורך להוסיף. 

מה שעיצבן אותנו עוד יותר, היה המשפט הבא: "לבקשתך ההזמנה בוטלה ללא חיוב, מסגרת האשראי תשוחרר עד 48 שעות בהתאם לנהלי חברת האשראי.". למה 48 שעות? 

בכל מקרה עברו כבר כמעט 48 ואני עדיין רואה את החיוב בכרטיס האשראי שלי. מה שאומר שאני לא יכולה להזמין כרטיסים אצל מישהו אחר עד שהם לא משחררים את מסגרת האשראי הזאת..............מעצבנים. 

אז כן, זה מה שקורה במדינה שלנו לאחרונה..........ואני רק יכולה לחזור ולהודות על צרות שכאלה - תשתית אינטרנט וכרטיסי טיסה. ולא דברים גרועים יותר. 

ושוב ושוב להודות על המשפחה שלנו ועל החברים שלנו...ועל כל מה שטוב, בתוך כל מה שלא טוב במסביב. 

עדכוני בריאות, חרדות והדירה של בתי

אחרי ש'קלי' הזהירה אותי ברוב טובה ששבר בצוואר הירך לא כואב במנוחה אלא רק בהליכה, הלחצתי את אמא ולשמחתי היא שמעה בקולי ועל הבוקר השאירה הודעה במרפאה שהיא נפלה ולא יכולה ללכת ובבקשה שיגיע מישהו לבדוק. 

הגיע האח (האח והאחות במרפאה של ה'אחוזה' פשוט מעולים!), בדק אותה היטב, והתלבט אם לשלוח אותה למיון או למוקד אורתופדי בקופת חולים וצילום. אמא לא רצתה מיון בשום אופן (היא גם הצהירה מראש שגם אם מוצאים שבר היא לא מוכנה לעבור שום ניתוח) - הודעתי לה שזו לא אופציה אבל דחיתי את הויכוח למתי שזה יהיה רלוונטי, אם בכלל. 

נסעתי איתה למוקד האורתופדי במכבי, תוך שאני מכריחה אותה לשבת על ההליכון של אבא ואני מסיעה אותה, דבר שהיא בהתחלה התנגדה לו אבל הבינה שמאד מאד קשה לה ללכת. 

האורתופד בדק אותה - ורק אז גיליתי שגם בעמידה לא כואב לה, אלא רק בזמן הליכה. אבל כואב מאד בזמן הליכה. עשו לה צילום ולשמחתנו הגדולה לא מצאו שום שבר. אז אכן מדובר במכה יבשה, שכואבת אמנם נורא אבל זה משקפת סכנה כלשהי. ולא, לא צריך ניתוח. האורתופד הסביר שלו היה שבר כלשהו גם לעמוד היא לא היתה מסוגלת. 

היא אמנם מאד סובלת - כי היא לא יכולה ללכת מרוב כאבים, והיא לא בנויה לשבת במנוחה. ושוב משכך כאבים לא משפיע עליה. ואין שום שיפור בכאב בינתיים. נראה כמה זמן זה ייקח עד שיתחיל להשתפר. 

האמת שבלילה שלפני שלקחתי אותה למוקד התעוררתי לפנות בוקר עם התקף חרדה, מהסוג שהיה תוקף אותי בתקופת בעיות הבריאות והניתוח של T. בעצם חלמתי על T, שנייה לפני שהתעוררתי בחרדה. חלמתי שהוא מדבר בטלפון עם בתי ותוך כדי שיחה הוא חוטף איזה התקף - יותר חמור מהתקפי הכאב "הרגילים" שלו, והוא התמוטט לרצפה עם הטלפון ביד. אגב זה היה טלפון חוגה, מהסוג שהיה פעם. צעקתי לכיוון הטלפון אל בתי שאבא לא מרגיש טוב ושאני מזמינה אמבולנס, ואז שמעתי שמצלצלים באינטרקום (ואז הבנתי בחלום שאנחנו גרים בדירה כלשהי, לא בבית הנוכחי). וכשהאינטרקום צלצל חשבתי לעצמי שזו בטח בתי שהגיעה בגלל מה שקורה ל-T, והתבאסתי שאין לה מפתח או קוד כניסה כי היא צריכה לצלצל באינטרקום. זה היה הרגע שבו התעוררתי. 

והחרדה התפשטה לי בכל הגוף, אבל הבנתי שאני דואגת כרגע לאמא שלי, ולאו דווקא ל-T. וזה לא עבר. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר, וגם תוך כדי התעמלות בחדר כושר היא המשיכה ללחוץ לי על החזה ולהעביר זרמים בכל הגוף. זה היה נורא. 

כל החרדה חלפה כאשר התברר שאמא שלי בסדר ואין לה שבר כלשהו. 

אבל כשסיפרתי לבתי על החלום היא החליטה שזה בגלל שאנחנו דואגים להם עם הדירה חדשה שלהם. וייתכן שהיא צודקת, כי בארוחה שעשינו במוצאי שבת - עם הדלקת נרות, ובלי הורי - חתני נכנס לשיחה עם T אודות מצב הדירה, ו-T בעצם הבין שהם כרגע עם משכנתא של 4 מיליון ש"ח ובלי שום כוונה לפרסם את הדירה למכירה במחיר נמוך יותר כדי להגדיל את הסיכוי למכור. ניתן היה לראות שכל אחד מהם רואה את המציאות בצורה לגמרי שונה, וכל אחד מהם גם מתרגז מהשני - כאילו השני לא מתייחס אליו בכבוד, כאילו "הוא לא מבין כלום". גם T הרגיש כך וגם חתני הרגיש כך. הם לא רבו ולא היה פיצוץ אבל ניתן היה לראות איך שניהם מאד מתוסכלים. 

T משוכנע שההחזר החודשי שלהם על המשכנתא הרבה יותר גדול ממה שחתני חושב (וזה הסכום שהם ביקשו מאיתנו שנעזור להם כל חודש). הוא גם פתאום הבין שאם חתני מתעקש לא להוריד את המחיר שהוא מבקש על הדירה, אין סיכוי שגם תוך שנה הם ימכרו אותה. אולי גם עם מחיר מופחת הם לא יצליחו. המחירים ירדו ועוד יורדים ואנשים מחכים, לא ממהרים לקנות - בטח לא בלי ממ"ד או מרפסת. ולמרות שהדירה שלהם יפהפיה, יש רטיבות בקירות - כי הבניין לא מצליח להתארגן לעשות שיפוץ וטיפול איטום לקירות - והלובי מכוער, וכמובן שגם זה מרתיע קונים פוטנציאלים, וגם זה כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה של הבניין. בקיצור ברור שאנחנו מודאגים. 

בסוף חתני כן הסכים לדבר אחד - לנסות לפרסם את הדירה במחיר מופחת, ולראות אם מגיעים בכלל אנשים. זה לא מחייב אותו למכור במחיר הזה, אבל לפחות אז הוא יידע אם המחיר הוא הסיבה שאף אחד לא מגיע לראות את הדירה. 

בשבת T שוחח על כך ארוכות עם 'שותפנו', שהציע ש-T ישים תאריך תוקף על הסיוע שאנחנו נותנים להם. שיגיד שזה לחצי שנה, או משהו כזה. אחרת, הוא הזהיר, הם לא יהיו לחוצים למכור בכלל. אני מאד מקווה לא לעכר את היחסים עם בתי וחתני בגלל הסיפור הזה. 

בכל מקרה ארוחת מוצ"ש והדלקת הנרות היתה מאד נחמדה וכולם נהנו ושרנו המון שירים והילדים היו מתוקים. 

לבסוף, השבוע אמורים להגיע להתקין לנו אינטרנט סיבים - סוף סוף הניחו תשתית של סיבים ברחוב הקטנטן שלנו. אני מקווה שהמעבר יעבור חלק ושנהנה מהאיכות והמהירות של התשתית החדשה. 

עדכון שוטף

כאבי הגב העסיקו אותי במהלך כל השבוע, ובכל זאת לא נתתי לזה למנוע ממני לעסוק ברוב הפעילויות שאני עוסקת בהן ביום יום. 

הכי קשה היה לשבת - ויש הרבה פעילויות שאני עושה בישיבה - בין אם לעבוד על המחשב הזה, לקרוא, לצפות בטלוויזיה וגם לשבת עם חברים או אצל ההורים....אז זה היה קצת קשוח, אבל מפה לשם הסתדרתי. 

כל השאר ממילא בעמידה או הליכה - כמו התעמלות, שטיפת כלים, קיפול כביסה, גיהוץ....

באחד הביקורים שלי בבית מרקחת כשקניתי עוד סוג של משחה כדי למרוח על הגב, הרוקח הציע לי כדורי וולטרן, ללא מרשם. לא ידעתי שזה קיים. לקחתי, בהנחייתו, במשך שלושה ימים ואז התחיל שיפור ניכר. אז או שזה עזר או שפשוט הזמן עבר, אבל זו היתה נקודת המפנה, ומאז זה כל הזמן משתפר. עוד לא נעלם לגמרי (כלומר, עוד לא "שכחתי שיש לי גב") אבל הרבה הרבה יותר טוב. 

גם אצל אבא חל שיפור ניכר, אבל מצד שני הוא מטושטש ומסטול ממשככי הכאבים. זה מאד מפריע לו, כי בסופו של דבר רוב הפעילויות שלו נהרסות בגלל זה - צפייה בסדרות ובחדשות, האזנה לפודקסטים, קריאה בעיתון ועבודה על המחשב.....בשביל כל זה הוא זקוק לראש צלול. 

אז עכשיו הוא יתחיל לעשות "ניסוי" - להפחית במשככים ולראות אם הם באמת אלה שמפחיתים לו את הכאב או שזה קורה גם ככה. נראה. הוא גם התחיל לקבל פיסיותרפיה בבית, וגם זה - אני מקווה - יעשה לו טוב. 

שוב ישבתי איתו השבוע על ביורוקרטיה (כבר לא כואב לו בזמן ישיבה, אני - לעומת זאת - די סבלתי) והיה ממש עצוב לראות כמה הראש שלו אפוף וקשה לו להתרכז. לפחות אני די רגועה שכבר עברתי איתו על כל מה שרצינו ואני די בעניינים ואוכל לתפקד במקומו בעת הצורך. 

בששי היינו מוזמנים, לשם שינוי, לבתי לארוחת ערב, וזה היה ממש נחמד. מזמן הם לא הזמינו אותנו ושמחנו על ההזדמנות. כמובן שלא באנו בידיים ריקות, ו-T אפה עוגת שוקולד חלב טעימה "ברמות אחרות", כפי שהנכדים התבטאו. אחרי הארוחה ישבנו כולנו לצפות בסרט "אייס ונטורה - בלש בצחוק" שאיכשהו עומד במבחן הזמן. זוכרת שלקחנו את הילדים שלנו כשהיו עוד יותר צעירים מנשמותק וחכמוד. צחקנו המון. 

לקח זמן מאז שסיימתי את הספר "פרויקט הייל מרי" של אנדי וייר ועד שהחלטתי להתחיל לקרוא ספר חדש. הורדתי ל"e-vrit"  את הספר  404 מאת יערה לב, ובינתיים זה טוב. 

ואף מילה על כל השאר........אין לי כוחות.

והנה חלף לו עוד שבוע

והנה חלף לו כבר עוד שבוע. 

בששי ערכנו כאן ארוחה משפחתית מצומצמת, רק עם המשפחה של בתי. הנכדים היו מתוקים כתמיד והגדולים נשארו לישון. לא היה לחץ להחזיר את הורי הביתה, כי הם לא היו, אז היה הרבה יותר זמן סתם לשבת בסלון אחרי האוכל ולדבר. קניתי לשרי חוברות צביעה וטושים חדשים והיא מייד ניגשה לצייר. אחר כך היא רצתה לרקוד ושמנו את "מקרנה" ורקדתי יחד איתה. 

בשבת קפצנו לביקור אצל הורי באחוזה  יחד עם נשמותק וחכמוד, והבאנו שאריות אוכל ועוגה. הם שמחו מאד וגם הנכדים (הנינים) שמחו לראות אותם. אבא עדיין עייף מאד....וכבר חלף חודש מאז שסיים את ההקרנות.

אחר כך הקפצנו את הילדים הביתה ובילינו את שאר השבת במנוחה. 

בערב יצאנו להפגנה בנתניה ופגשנו שם את שותפנו ואת שריתה. 

היתה שם גם הפגנה של תומכי הרפורמה המשפטית, אבל לא ראינו שהגיעו לשם הרבה אנשים. 

בראשון היה מפגש של בני הדודים של T אצל גיסי וגיס-טי. 

זו היתה הפעם הראשונה שהיינו אצלם בבית מזה שנים רבות. מוזר, אבל ככה זה. היינו די בנתק במשך הרבה שנים. סיפור ארוך. 

הם היו אצלנו כמה פעמים במסגרת משפחתית רחבה יותר וכמובן במפגש הגדול בין המשפחות בשנה שעברה, אבל לא היינו אצלם כל כך הרבה שנים, שהתברר שמאז הם הספיקו למכור את הבית שלהם, לעבור לדירה שכורה ביישוב סמוך, ולפני חודש לעבור שוב לדירה שכורה אחרת באותו היישוב. 

כמעט כל בני הדודים הגיעו (פרט להוא שהגיע אלינו שבוע קודם בארבע וחצי, כשרוב האנשים כבר הלכו, ואחותו שהיא כמעט בגיל של הורי, ולא מגיעה לשום מקום אם לא מסיעים אותה). 

היתה אווירה טובה ואוכל טעים, גיס-טי עיצבה מאד יפה את השולחן ושניהם ממש השקיעו (היא באוכל והוא בקינוחים). 

השבוע היה לי גם תור לעיסוי - והפעם ביקשתי ממנו לעסות טיפה פחות חזק וזה היה ממש מועיל וטוב. באותו היום נפגשתי גם עם 'מחברת'. ייתכן שהיא תעבור ניתוח בגב - שמסב לה הרבה מאד כאבים כבר כמה שנים טובות. מפחיד אבל מעורר תקווה. 

נמאס לי כבר לדווח על בעיות הבריאות של T - בעיקר בגלל התסכול הגדול על כך שהוא לא מוכן כרגע להמשיך להתייעץ עם מומחים נוספים ולבחון דרכים חלופיות לאבחון ו/או טיפול. ביומיים האחרונים הוא סבל משני התקפי כאב גדולים, יום אחרי יום - שזה נדיר. 

בנוסף יש לו מדי פעם כאבי שרירים (האמנם שרירים?) ברגל כזו או אחרת. אולי זה מהגב. אולי הכל מהגב, כפי ששיער המגיב היקר שוקי. 

גם כף הרגל שלי ממשיכה לזייף, אבל לא כל הזמן - שזה בכלל מוזר. יום אחד היו לי כאבים נוראיים דווקא כשקמתי מהשנ"ץ, ואז למחרת בבוקר הלכתי שמונה קילומטר בלי בעיות (הלכתי לאט יחסית ובשום שלב לא רצתי), אבל יותר מאוחר פתאום כן כאב מידי פעם. מחכה לתור אצל האורתופד. 

בגזרת הספרים, אחי המליץ לי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ (באנגלית). מייד נסחפתי אל תוך הספר. יש לו, לאישיגורו, דרך לתאר מציאות הזויה לחלוטין כמשהו לגמרי הגיוני ואפשרי. 

בכלל, אחי, ש"שומע ספרים" כמו בני, הבין לאחרונה שהוא מעדיף את הקלאסיקות - למשל עכשיו סיים את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק. אולי אוריד אותו בהמשך ואנסה לקרוא גם. זוכרת שמזמן מזמן ראיתי את הסרט. 

בהמשך הבטחתי לעצמי שגם אנסה שוב לקרוא את אחד מספריו של מאיר שלו. 

הייתי די בהלם השבוע כשגם יהונתן גפן נפטר פתאום. 

בגזרת הסדרות, אחרי שצפיתי בהתלהבות שלוש עונות שלמות של "יורשים", די ויתרתי על העונה הרביעית, כי הרגשתי שזה מתחיל לחזור על עצמו. ואז אמא שלי אמרה שכדאי לי לצפות בפרק השלישי של העונה הרביעית ואז נדבר. אז צפיתי. לא רוצה לעשות ספוילר למי שעדיין לא ראה (ומתכוון לראות) אבל ייתכן שסוף סוף הם ייצאו מהתקיעות שנקלעו אליה. או שגם התפנית הזו בעלילה תהווה סוג חדש של תקיעות. נראה. 

בכל מקרה מה שהכי רציתי לומר, הוא שהמוסיקה של הסידרה הזאת פשוט מעולה. גם הפתיחה וגם קטעי הליווי תוך כדי הסידרה. המוסיקה ממשיכה לנגן לי בראש אחרי שאני מסיימת לצפות. אולי רק בשביל זה שווה לצפות.

לקראת סוף השבוע התקשר חתני ושאל אם הורי מגיעים אלינו בששי, ואם לא - האם בא לנו להגיע אליהם לארוחה, ולהביא משהו טעים. הסתבר שלא בא לו לצאת מהבית אבל כן בא להם להיפגש איתנו. אני דווקא שמחתי על האופציה שלא לארח, ו-T הכין רק ניוקי וחומוס - בלי כל הארוחה שמסביב - אז זה גם הקל עליו. עלינו. 

נשמותק לא הרגיש טוב - כבר הפסקתי לספור כמה פעמים היה חולה השנה, המתוקי. בתי אמרה לו להסתובב עם מסיכה ולא להתקרב אלינו יותר מדי. חכמוד ושרי היו בסדר, ושרי גייסה אותי למשחקים הרגילים שלנו - בעיקר סירקה אותי ועשתה לי צמה וקוקו וחיטטה לי בתיק....

כשהגענו בדיוק היא וחתני הדביקו על קירות החדר שלה מדבקות של "פרוזן" וגם קשתות מרהיבות (שזוהרות בחושך). לא זוכרת אם סיפרתי כאן ששוב בתי וחתני החליפו לילדים את החדרים - כעת שני הבנים שוב בחדר אחד, כאשר אחד מהם ישן במיטה שחתני בנה, שתלויה מן התקרה, ושרי קיבלה חדר לעצמה, וסוף סוף ישנה כל הלילה במיטתה,כאשר בתי מצטרפת אליה על מזרון לידה מתי שהוא באמצע הלילה כשהיא מתעוררת.

זהו שלב ביניים מבורך משינה במיטת ההורים כל הלילה, להירדמות במיטתה ומעבר למיטת ההורים באמצע הלילה, לשלב הנוכחי. בתקווה שבהמשך היא תישן לבד כל הלילה בחדרה במיטתה. 

הניוקי היו מעולים (מה שנקרא אצלנו במשפחה "ניוקי עננים" כי הם אווריריים ונימוחים בפה) ובתי וחתני הכינו בר ים בתנור וסלט (ופסטה לשרי ונשמותק שלא אוהבים ניוקי). היה מצוין ורבצנו איתם בסלון עוד כמה זמן אחרי הארוחה, מפטפטים ומתעדכנים בקורות השבוע. 

לא זוכרת אם סיפרתי כאן שבתי וחתני רכשו דירה בבניין שעומד לעבור תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה מחדש). הם רכשו את הדירה עוד לפני שהיה היתר בנייה (מה שהיה אמור להוזיל את עלות הדירה אבל בפועל לדעתנו הם התחייבו למחיר ממש שערורייתי). ההיתר היה אמור להתקבל כשלושה חודשים לאחר חתימת החוזה, ובפועל זה לקח חצי שנה. בסוף התקבל ההיתר והפרוייקט כנראה מתקדם (לפחות כך הצליח היזם לשכנע את חתני, המודאג ובצדק). 

כשהם התייעצו איתנו לגבי כל פרויקט הרכישה הזה T הביע את הסתייגויותיו ואמר שהוא לא היה רוכש את הדירה הזאת, אבל מרגע שהם החליטו שהם כן הולכים על זה הפסקנו להביע את דעתנו או התנגדויות כלשהן (מה הטעם?) והם מעדכנים אותנו מפעם לפעם. אני מאד מקווה בשבילם שהכל יסתדר בדיוק כפי שהם רוצים. כך או אחרת מדובר על דירה שתהיה מוכנה, במקרה הטוב, בעוד כשנתיים. אני בעיקר מאד מקווה שהם יצליחו למכור את הדירה שלהם כשיגיע הרגע שבו יצטרכו לעשות זאת. 

יום השואה היה עצוב מתמיד, אולי בגלל כל מה שקורה סביבנו, ואולי בגלל שהולכים ונפטרים השורדים....ובגלל מצבם הקשה של חלק ניכר מהם.

השנה הבנתי פתאום (למרות שבעצם כבר ידעתי זאת) שלילדים לא חושפים היום את זוועות יום השואה באותו האופן שנהגו לעשות בתקופה שילדיי היו קטנים.

כשאנחנו היינו קטנים זה גם היה שונה - לא דיברו על המון דברים, לא השורדים עצמם ולא מוסדות המדינה שהיו אמונות על ההנצחה. להרגשתי נעשה להם עוול גדול, לכל הניצולים שהגיעו מתופת שלא ניתן לדמיין או לתאר. בתקופה שילדיי היו קטנים המטוטלת התחילה לזוז לכיוון הקיצון האחד, שבו מספרים ומראים  הכל (סרטים שתיעדו הנאצים, למשל) ולא תמיד זה היה תואם גיל. 

לבתי היו סיוטים במשך שנים...והיום היא דווקא שמחה שילדיה פחות נחשפים לזוועות ממש, ומקבלים את המידע במשורה ובעדינות. 

טוב, הפוסט הזה ארוך ומבולגן....כדאי לסגור ולשלח אותו לדרכו. 

שבוע לא פשוט עומד לפנינו, יום הזיכרון ויום העצמאות.

נראה איך נעבור אותם.

אורחים ו"המצב" וענייני בריאות

בן דודי משיקאגו הגיע כמתוכנן עם בתי הצעירה, והמפגש היה מאד מלבב. 

הם אכלנו אתי ועם T ארוחת ערב ושלחנו אותם לישון מייד (עם מלטונין, וזה באמת עזר לג'ט לאג) ולמחר בבוקר, לאחר ארוחת בוקר כיפית הם יצאו לטיול בצפון לכמה ימים. 

ב"יום השיבושים" או "יום השיתוק" או איך שקראו לזה השבוע יצאנו להפגנה בתל אביב על האופנוע החדש במזג אוויר מושלם. זה באמת הרבה יותר נוח. 

בתל אביב נפגשנו עם גיסי וגיס-טי שהגיעו גם הם להפגין. הוא הגיע עם האופנוע שלו ישר מהעבודה, והיא הגיעה מהבית ברכבת. באמצע ההפגנה הלכנו לאכול במסעדה סמוכה של אחד הלקוחות של T (סמולניים פריווילגים שכמותנו, קופצים לארוחת צהריים באמצע הפגנה!) וחזרנו להפגין לעוד כמה שעות. 

כשהגענו הביתה גם T וגם שותפנו היו אופטימיים מדי כאשר התחילו להישמע ידיעות על פיהן שר הביטחון גאלאנט עומד לצאת בהצהרה לתקשורת, ובעקבותיו גם ראש הממשלה. ניסיתי להנמיך את ציפיותיהם, שכן בתוך עמי ותחת שלטון ביבי אני חיה מזה הרבה שנים ומכירה את ה"סחורה", והיה לי ברור - לצערי כי רב - שאין שום סיכוי שתיעצר כרגע החקיקה ותחזור השפיות. 

בששי בתי הודיעה שהיא וחתני חולים - חטפו את אותו הוירוס שתקף בשבוע שעבר את נשמותק ובשבוע שלפני כן את חכמוד. שוב, כמו בשנה שעברה (רק שאז זו היתה הקורונה) המשפחה שלהם מבלה את חודש מרץ במחלות - כל שבוע מישהו אחר. 

בנוסף - ואת זה בתי ביקשה ממני לא לספר לאף אחד במשפחה - חתני עובר תקופה לא טובה, שבה הוא משום מה יצא מהאיזון עם תרופות ה-SSRI (נוגד חרדה ודכאון) שהוא נוטל מזה שנים רבות, זה פוגע לו בשינה וכתוצאה מכך בעצם פוגע בכל שאר היבטי חייו - מפאת עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות ואינסוף מחשבות טורדניות. הפסיכיאטר שחתני ביקר אצלו לא אבה להחליף לו את הכדור, אז הוסיף לו כדור אחר - שבשלב ראשון התגובה של חתני אליו לא טובה. בקיצור - צרות. מאד מקווה שיסתדר לו, ובקרוב. בהתחלה, כשהוא התחיל להרגיש את הסימפטומים של הווירוס, בתי נבהלה שגם זו תגובה לכדור החדש, וכבר שקלה לקחת אותו למיון ואף לאשפז אותו. מזל שגם היא התחילה להרגיש חולה, ואז שניהם הבינו שהם פשוט נדבקו מהילדים. איזה סרט רע!

כאילו זה לא הספיק, T חטף  עוד התקף כאב קשה מאד, בסך הכל ארבעה ימים אחרי ההתקף הקשה הקודם. כפי שייעצה לי תיאו היקרה, מייד אחרי ההתקף - לאחר שהוא נרגע מעט - הצעתי לו בעדינות לדבר עם הפרופסור עצמו לגבי מה שהציעה רופאת המשפחה. והוא הסכים. במיוחד לאחר שהתבדחתי איתו על כך שעד גיל תשעים ומשהו הוא יסבול מזה, והאם זה נראה לו הגיוני. הוא כמובן צחק עלי שאני אופטימית לגבי הגילאים שהוא יגיע אליהם, וטען שאין לו שאיפות כאלה והוא בסדר עם כל אורך חיים שצפוי לו, ואני כרגיל אמרתי שכל עוד אני מתה לפניו אז אין לי שום בעייה עם זה. סגרנו עניין. 

אבא שלי עדיין עייף מאד ובנוסף משתין כל חצי שעה - גם ביום וגם בלילה - שזה ממש פוגע באיכות החיים אבל הוא די משלים עם זה. הפצרתי בו להתייעץ עם האורולוג או האונקולוג, האם זה סביר בשלב הזה של המחלה והטיפול, והאם לא ניתן לעזור לו במשהו. הוא הבטיח לחשוב על זה. 

בגזרת הסדרות סיימתי לצפות בסידרה "פליישמן בצרות" (או "טובי פליישמן בצרות"....לא זוכרת) ואני ממליצה בחום. בתי אמרה שאני חייבת לראות את הסידרה (המשודרת בדיסני פלוס), וכשהתחלתי עם הפרקים הראשונים אני זוכרת שתהיתי האם שוב מדובר בהבדלי טעם, גיל או דור ביני לבין בתי. זה מה שהיא חושבת שאוהב? שאלתי את עצמי. עוד שאלתי את עצמי תוך כדי צפייה - בתחילת הדרך - מה עושה השחקנית התותחית קלייר דיינס בסידרה שכזאת....ובכן, קיבלתי מענה מלא לכל השאלות. זו סידרה מצויינת, לא פחות מזה. והושקעה מחשבה רבה בליהוק. ולא מסוגלת לדמיין מישהי שהיתה עושה את התפקיד טוב יותר מקלייר דיינס. זה רק מתגלה בהמשך..... בקיצור, ממליצה בחום. 

אז בשבת צפויה ארוחה משפחתית עם בן הדוד ובתו ועם משפחתו של אחי. הורי מתוכננים להגיע, בתקווה שאבא ירגיש מספיק טוב, אבל לא נראה שהמשפחה של בתי תגיע. רק מתפללת ש-T ירגיש טוב.....

נכדים, בריאות ויוקר המחייה

השבוע לא היה שבוע טוב מבחינת הבריאות של T. 

היה לו עוד התקף כאב בבטן העליונה - קשה מאד אבל למזלו קצר מאד. לחוסר מזלו של שותפנו, זה שוב קרה כשהם היו ביחד. אחרי שההתקף חלף T עדיין הרגיש חלש וחסר אנרגיות, גם מערכת העיכול לא מסתדרת לו לגמרי, ואם הוא סוף סוף קבע את התור לביקורת אצל הפרופסור (אמנם רק לאחר שנחזור מארה"ב) סימן שהוא באמת מבין שמשהו לא בסדר. או לפחות מודאג. או לפחות מתבאס שכל הסיפור הזה עדיין לא הרחק מאחוריו. 

כל זה לא מונע בעדו להמשיך להתעמל כל בוקר - בין אם בהליכה/ריצה בחוץ ובין אם בחדר הכושר. לפעמים הוא מקצר מעט את האימון כי אין לו מספיק כוח. עקשנות לא חסרה לו. 

זה גם לא מנע בעדו לצאת לשייט עם אחיו, ולמרות שבאותו בוקר הוא לא הרגיש טוב כל כך, בשייט עצמו הוא הרגיש מצוין. זה עשה לו טוב. 

השבוע גם בקרנו אצל הנכדים איזה אחר צהריים אחד. אני תכננתי לנסוע אליהם לבד כי T היה אמור להיות בפגישה עם לקוחות אבל אז התברר שהפגישה בכלל מתוכננת למחרת היום. 

הביקור היה ממש נחמד. כולם שמחו ממש לקראתנו, וזה תמיד מחמם את הלב. קבלנו המון חיבוקים - אבל ממש המון - מכל השלושה וגם מבתי. שרי רצתה לשחק עם בובת הספיידרמן החדשה שלה - הילדה חולה על ספיידרמן. לבובה שלה יש אביזר של קורי עכביש שיורה חיצי פלסטיק, ואני זרמתי איתה ובמשך זמן רב היא פשוט ירתה את החיצים ואני התפעלתי. אני מנסה להיזכר איך היא אומרת ספיידרמן - זה נשמע משהו כמו "סָפְֶֶּּרְפֶּר" - מצחיק וממוגג. אני גם מתמוגגת מאיך שהיא אומרת "שרפרף". זה משהו כמו עַפעַפְעַף.

חכמוד היה זקוק לעזרה בהתקנה של משחק פורטנייט על המחשב שלו ובתי אמרה לו ש"סבתא אלופה במחשבים". הוא האמין לה, בתיאוריה, אבל אחרי ההתקנה הוא ממש התפעל ושוב קיבלתי המון חיבוקי תודה.

נשמותק פרש לחדרו בשלב כלשהו עם ספר אבל הגיח מידי פעם רק כדי לקבל עוד חיבוקים. הזמנתי לו ולחכמוד את שני הספרים הראשונים בסידרת "כנפי האש" שנדמה לי שהם יאהבו. בינתיים הזמנה עדיין בסטטוס "בטיפול". אני מקווה שיישלחו אליהם בקרוב. בכוונה נתתי את הכתובת שלהם כי אנחנו טסים בשבוע הבא לבוסטון. 

לשרי יש יום הולדת בתחילת יוני, כאשר לא נהיה כאן, אז שאלנו מה היא רוצה מאיתנו מתנה ליום הולדת והיא ביקשה "את הבובות של החצר". 

אחרי בירור קצר עם הגננות, התברר שיש בחצר הגן בובות - שנמכרות רק לגני ילדים - ששרי ממש אוהבת. בתי שוחחה עם החנות והזמנו שתיים מהן, שכבר הגיעו, וביום ששי כשהם יבואו ניתן לה אותן. 

היה ממש נחמד לבלות יחד ובמיוחד הצחיקה אותי הקטנה כשאמרה שהיא רוצה ללכת לבקר אצל חברה מהגן. בתי קבעה עם האמא של החברה וקיבלה ממנה את הכתובת אבל לא זכרה את שם המשפחה של הקטנה כדי לדעת באיזו דירה היא גרה, ושאלה את שרי מה שם המשפחה. שרי ענתה "אמא שלה ואבא שלה". כאילו, מה לא ברור? זו המשפחה! מתוקה הקטנה הזאת. 

במהלך הביקור דברנו הרבה עם בתי על הרצון שלהם לעבור דירה ועל חוסר היכולת שלהם לעשות זאת. נדמה לי שכבר סיפרתי כאן על העניין הזה - T אמר להם כבר לפני כשנתיים שעכשיו זה הזמן ושיזדרזו עם החיפושים וקבלת ההחלטות - אבל לבתי ולחתני יש קצב משלהם לעשות דברים, תמיד, ועד שהם התעוררו המחירים רק עלו והאמירו עוד ועוד. בנוסף הם מחפשים רק דירה מסוג מסוים בגודל מסוים בשכונות מסוימות (ורק בהרצליה), ובזמן שהם חיפשו וניהלו משא ומתן עם כמה קבלנים - המחירים רק המשיכו לעלות. גם דירות שטרם נמכרו במשך כמה וכמה חודשים המשיכו להתייקר. לדעתו של T הם גם לא מעריכים נכון כמה הם עשויים לקבל עבור מכירה הדירה הנוכחית שלהם. 

באיזה שהוא שלב הם פשוט ירדו מזה כי הבינו שזה לא ריאלי. לא משנה כמה הם חסכו וכמה משכנתא הם מסוגלים לקחת וכמה יקבלו על הדירה שלהם - את מה שהם רוצים לקנות אין להם שום סיכוי להשיג. בדיקה של אפשרות להשכיר את דירתם ולשכור דירה או בית גם התבררה להם כלא ריאלית, מבחינה כספית, מבחינתם. 

אז כרגע הם התחילו לסדר קצת את הדירה הנוכחית כדי שיהיה להם לפחות נעים יותר לגור בה. הם התחילו לצבוע את החדרים וקבעו עם מעצבת פנים, וסידרו לכל אחד מהבנים חדר משלו. במקום חדר משחקים/עבודה הם סידרו חדר לנשמותק, שמאד מאד רצה מרחב פרטי משלו, ואת חדר הילדים הם סידרו מחדש עבור חכמוד. אין להם חדר עבור שרי כי זו דירה של ארבעה חדרים, אז תיאורטית החדר של חכמוד הוא עדיין גם החדר של שרי אבל בפועל היא הרי ישנה עם ההורים כל לילה, כל הלילה.

היתה תקופה ארוכה שבה היא היתה נרדמת במיטה שלה ועוברת את ההורים באמצע הלילה אבל כבר מעל לשנה לדעתי שהם פשוט הולכים לישון שלושתם ביחד. אני יודעת שיש תורה שלמה שדוגלת בעניין הזה (עקרון הרצף) אבל זה לא המקרה כאן. משהו בדינמיקה שבין בתי לבין שרי התפתח ככה והיא פשוט הפסיקה להילחם בזה, והבנתי שגם חתני הפסיק להילחם בזה באיזה שהוא שלב. 

נראה שהכל בסדר בזוגיות שלהם, ואני מניחה שהם מוצאים לעצמם את הזמן ואת הדרך להיות ביחד לבד למרות הקונסטלציה שנוצרה. 

עוד בביקור הזה בתי דיברה על הרצון של חכמוד לחגוג את בר המצווה שלו בטיול בארה"ב. כבר הרבה זמן שהם מתכננים לבקר אצל בני ומשפחתו וגם הוזכר ביקור בדיסני וורלד. הבעייה היא שהם לא הוציאו ויזות לארה"ב מעולם, ואז פרצה הקורונה והשגרירות האמריקאית הפסיקה לתפקד וגם עכשיו קשה מאד להשיג תורים. בתי ניסתה כמה פעמים להיכנס לאתר השגרירות, למלא את הטפסים ולקבוע תור - אבל התייאשה די מהר, לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה שם.

בקיצור - היא ביקשה ממני לעזור. אז כבר יומיים שאני ממלאה את הבקשות שלהם (צריך בקשה נפרדת עבור כל אחד מבני המשפחה) באתר של השגרירות, וכמובן שאני לא יכולה להשלים את התהליך כי בכל פעם חסר לי נתון אחר - תאריך לידה של אבא של חתני, מועד תחילה העבודה שלו וכדומה. גם טרם שלחו לי תמונות פספורט שיש להעלות לאתר. בקיצור גם בסוגייה הזאת יש להם קצב משלהם. אני עושה כמיטב יכולתי לעזור אבל תלויה בקצב ובהיענות שלהם. 

עוד השבוע התחלנו לבדוק אפשרות לרפד מחדש את הספה והכורסאות שלנו שהתבלו וקצת שקעו עם השנים וקיבלו מכת שריטות בחודשים הראשונים של מיינקוני אצלנו בבית. אמנם לא הסרנו את הציפורניים שלו בסוף אבל הוא יותר משתמש במתקני הגירוד שלו ופחות "משחיז" על הרהיטים, והחלטנו שהגיע הזמן לחדש.

רמזו לנו שהחידוש יעלה אותו הדבר כמו לקנות חדש, אם לא יותר, אז גם התחלנו להסתכל על ספות, וראינו דגם שמצא חן בעינינו שיצא הרבה פחות יקר ממה שציפינו. אנחנו מחכים להצעה מהרפד עבור החידוש ועד אז טרם התקבלה ההחלטה. 

לסיום שמחתי מאד השבוע לראות את הפוסט הקצר שכתבה N_LEE שעדכנה בקצרה לגבי מצבה הבריאותי ושלבי החלמתה. מאחלת לה המשך החלמה והתאוששות מלאה וחזרה לחיים פעילים ובריאים. 

הערב היה אמור להתקיים מפגש של החברים שלי מקורס מאמנים אצל אחת מאיתנו בבית אבל זה בוטל כי לא היו מספיק אנשים שאישרו הגעה. מצד אחד הצטערתי כי כיף תמיד להיפגש איתם ומזמן לא היה מפגש כזה, אבל מצד שני התפנה לי הערב ואיכשהו זה תמיד טוב. 

מחר מארחים כאן את משפחתה של בתי ואת הורי ובשבוע הבא נטוס לפגוש את הבן ומשפחתו המתוקה, שעברו כבר את הקורונה ולאט לאט חוזרים בעצמם לשיגרה. 

שבת שלום. 

על הספסל בשמש החמימה של סוף נובמבר

לא יודעת איך זה בשאר המקומות אבל כאן בישוב נעים היום וקריר אלא אם יושבים ממש בשמש. אז כדי להפשיר מעט התיישבתי על הספסל בגינה, והתחרדנתי מעט בשמש הסתווית של סוף נובמבר, וזה עשה לי טוב. 

לגבי ה-MRI: מזל שיש לנו קשרים. התברר שאחיינית של שותפנו (שהיא בכלל רופאת שיניים) היא החברה הכי טובה של מנהלת ה-CT באיכילוב, ובקרוב עומדת להתמנות למנהלת יחידת הדימות כולה שם. כך, כאשר שותפנו פנה אליה לקראת ביצוע בדיקת ה-MRI של T וביקש ממנה לזרז עבורנו את הפענוח, התברר שהרדיולוג שהיה אמור לפענח יצא לחופשה. 

אז מה שהיא עשתה היה לפענח את ה-MRI בעצמה אבל גם מסרה אותו לרדיולוג MRI נוסף, וכך שניהם יחד הוציאו פענוח מפורט וברור עוד יותר מהקודם.

בשורה התחתונה - לא נראו שינויים בגודל ההרחבה בצינור המרה מאז ה-MRI הקודם. הרי היה גידול בהתרחבות בין ה-CT שבוצע ביוני לבין ה-MRI שבוצע בתחילת ספטמבר. אבל מאז ספטמבר ועד היום לא חל גידול נוסף. ולא צצו ממצאים נוספים, כנראה. אז אלה חדשות טובות בסך הכל, במיוחד כשחששתי שדחיית הניתוח עלולה לגרום לגידול - אם זה גידול - לגדול ואף להתפשט. אז על פניו זה לא נראה כך. 

בנוסף הם לא מתרשמים שהריקמה ממאירה. וזה תואם את פענוח הדימות של תל השומר מספטמבר (של 'רופאחלופי' והצוות שלו) שגם הם אמרו שהתמונה לא נראית ממאירה. 

T שלח את את הפענוח גם לפרופסור באיכילוב וגם ל'רופאחלופי' בתל השומר ועכשיו מחכים לשמוע מהם.

הסיכום אמנם היה שיהיה ניתוח אלא אם תחול הקטנה של ההתרחבות. ובכן זה לא קרה, אז הגיוני שבכל זאת יהיה ניתוח. אבל כרגע, לפחות, T פחות נוטה לחשוב שזה סרטן. 

אז זה לגבי זה. 

אתמול סוף סוף הגיע איש הבית החכם לתקן את המחשב החכם שעושה בעיות. סיפרתי שהוא התחיל לעבוד כשכיר ולכן פחות זמין ללקוחות הפרטיים שלו, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו להגיע, לא לפני שהוא וידא שנהיה מוכנים לשלם 500 ש"ח לשעה פלוס מע"מ, לדעתנו מוגזם לחלוטין אבל זו מערכת שהוא פיתח ואנחנו לקוחות שבויים. 

הגיע ועבד שעה וחצי ופתר. לפחות זה. אמרתי כבר כמה אני לא אוהבת כשיש משהו מקולקל בבית? אז כיף גדול כשהכל עובד כמו שצריך.

כיון שבעוד שבוע כבר נסע להביא הביתה את החתול החדש, הזמנת קצת ציוד ומזון לקראת בואו. ראינו בבית הגידול שלו מתקן גירוד שמשמש גם מתקן שעשועים, וחשבנו שיהיה נחמד אם יהיה לו (ואולי גם לחתולה ל') כיף לשחק עם זה, ובעיקר לגרד את הציפורניים על זה לפחות עד שנצליח (בתקווה שנצליח) להסיר לו את הציפורניים הקדמיות. מוצאת את עצמי מתרגשת לקראת בואו של היצור החמוד החדש. 

אתמול בבוקר T התקשר אלי באמצע ההליכה (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד) והזהיר אותי לא לעבור במושב בו התקיף אותי הכלב ההוא כי הוא שוב מסתובב בחוץ חופשי וניסה להתקיף גם אותו. אני כבר לא עוברת במושב ההוא מאז תקרית הכלב. פשוט מצאתי לי מסלול אחר, ועל הדרך גם הוספתי קילומטר להליכת הבוקר שלי. 

אחר הצהריים עברנו שם ליד הבית ההוא בתקווה לתפוס את הבעלים אבל לא היה אף אחד בבית. לא היה גם מספר או שם על הבית. הכלב עדיין הסתובב בחוץ, נבח עלינו אבל לא התקיף. השער היה פתוח, וכשהתקרבנו (וצילמנו, אותו ואת הבית ואת הרכב שעמד שם בחניה) הוא נכנס לגינה, אז סגרנו עליו את השער. 

פתחנו קריאה במוקד המועצה שלנו אבל המפקחת חזרה אלי ואמרה שהמושב הזה מחוץ לתחום השיפוט של היישוב שלנו, והיא אמרה שהיא תיצור קשר עם הפיקוח של המושב ותעדכן אותי. 

בערב היינו מוזמנים אל בתי וחתני והנכדים לארוחה, והיה ממש נחמד. הגענו מוקדם ושיחקנו עם הנכדים, ואז אכלנו ביחד ונהנינו מאד.

'שרי' התנדנדה בטבעות שחתני התקין בחדר המשחקים עוד בימי הסגר הראשון, וכל הזמן אמרה "תפתא תיאי" (סבתא תראי) והרמתי לה ושיבחתי אותה והיא שמחה מאד. אחר כך היא ביקשה שגם אני אתנדנד, ובלי לחשוב הרבה אמרתי שכואבת לי הכתף, אז היא הכריחה אותי לחשוף את הכתף כדי לראות, וכמובן שלא ראו כלום אז היא ממש רצתה שאתפשט כדי לראות טוב יותר. "זה לא פצע" הסברתי לה, "זה כואב בפנים". היה לה קשה להבין.

במהלך הארוחה היא ביקשה מיץ, וחתני - שהחליט להמעיט מאד את צריכת הסוכר בבית - הודיע שאין מיץ. היא היתה עייפה מאד והתחילה לבכות "מיץ, אני רוצה מיץ" ובתי (הרכרוכית) כמעט נכנעה ("היא עייפה, מה ייצא לנו מזה שהיא תבכה עכשיו כל הערב?") אבל חתני אמר (ובצדק) שאם הם אמרו לו אז ממש לא מתאים להישבר עכשיו אחרי סצינת ויכוחים ובכי. שרי המשיכה לבכות "מיץ, מיץ" עוד כמה זמן ואז בבת אחת עבר ל"חלב, אני רוצה לשתות חלב", ואת זה כמובן מייד הסכימו לתת לה. מצא חן בעיני איך שכל זה התנהל. 

היא נרדמה מייד אחרי האוכל, ועוד ישבנו כולנו ופטפטנו וצפינו קצת בתכנית עם סיינפלד וסלב'ים אחרים שנוסעים במכוניות שוות ושותים יחד קפה. זה היה בנטפליקס, אני חושבת.

בתי וחתני מאד רוצים לעבור דירה, אבל הם מהסוג שמתבשלים לאט עם ההחלטות שלהם, ומאז שהם התחילו לבדוק אפשרויות המחירים של הדירות רק עלו ועלו. דירה אחת שהם בדקו עלתה תוך כמה חודשים במיליון שקל. זה ממש הזוי מה שקורה.

בסך הכל היה ערב ממש נעים, חזרנו הביתה די מוקדם והבוקר קמנו "מאוחר" בשש להליכה. 

בתי סיפרה לי על תכנית בשם laliway שמאמנת נשים שאף פעם לא רצו, לריצה. זו תכנית שלא עובדת כמו תכניות הריצה הרגילות, ובתי המליצה בחום. הורדתי אותה (בתשלום) והתחלתי הבוקר את האימון הראשון. בעקרון זו תמיד תהיה ריצה של מקסימום חצי שעה, מקסימום יומיים בשבוע. בתי עושה לפעמים שלוש פעמים. 

באימון הראשון הולכים שתי דקות ורצים דקה, לאורך כל מחצית השעה. אני בכושר טוב אז זו לא היתה בעייה. בסך הכל הלכתי שעה וחצי אבל מתוך חצי שעה עשיתי את האימון הזה. היה מצוין.  בתי סיפרה שהיא חוזרת על אותם אימונים ככל שהיא צריכה עד שהיא מרגישה שהיא מסוגלת לעבור לדרגת הקושי הבאה. גם אני אעשה ככה. יצאתי מאד מרוצה מעצמי.

אחרי שאכלנו ארוחת בוקר והתקלחנו קפצנו לבקר אצל הורי, כך שלמרות שהם לא היו מוזמנים לבתי וחתני אמש, הם לא יצאו מקופחים. 

לא יודעת מה עוד נעשה היום אבל סוף השבוע התחיל מצוין. 

כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב. 

עדכוני השבוע

בשלישי באמת נפגשנו בערב עם 'שותפנו', שריתה וגם חבר/עובד לשעבר שלהם. במקור שריתה הזמינה לנו שולחן בחוץ באיזה בר יין חדש ביישוב סמוך, אבל ביום שלישי ירד כאן גשם ובדיוק לפני שעמדנו לצאת, הבנו שלא יהיה לנו נעים להסתופף בחוץ תחת איזו שמשיה ולקוות לטוב. אז אחרי ששריתה בדקה והבינה שאין להם מקומות ישיבה פנויים בפנים, העתקנו את הזמנתנו לבר/מסעדה ביישוב שלהם, וזה היה ממש נחמד - גם אם רועש. אני מבינה שרוצים "אווירה" ושמים מוסיקת רקע, אני באמת מבינה. אבל רמת הווליום במקום הזה היא כזאת, שאנשים כמו T, שסובל מעט מקשיי שמיעה, בקושי הצליחו לשמוע זה את זה, והאחרים התאמצו לצעוק ולהקשיב. אני צריכה לדבר על זה עם שריתה, לגרום לה להבין שאם רוצים לשבת ולדבר, צריך למצוא מקומות מעט יותר שקטים. 

בכל מקרה היה טוב להיפגש, והחבר/עובד לשעבר הגיע במיוחד אחרי ששמע את מצבו של T ורצה לחזק אותו לקראת הבאות. 

למחר היה לנו ביקור אצל 'רופאהחדשה', שכרגע העברנו אותה שנינו להיות "הרופאה שלי" במכבי. חייבת לומר שהיינו מאד מרוצים מהרופאה הקודמת עד לשנה האחרונה, בה היא פשוט התנתקה, פחות תיפקדה, פחות נענתה לפניות - ודווקא כשהיינו זקוקים לה יותר מתמיד - וגם כאשר נענתה, לא ממש שיתפה פעולה עם בקשותינו. לדוגמא הזכרתי כאן או בתגובות שביקשנו בדיקה חוזרת של סמנים לסרטן בדם שבוצעה לפני זמן מה בבית חולים, והיא סירבה בטענה שלא עושים את הבדיקה הזאת לפני שיש אבחנה ומחפשים גרורות. נו, באמת. 

בכל מקרה הרי 'רופאהחדשה' כבר עשתה עלי רושם מצוין בביקורים שלי אצל בספטמבר לפני הנסיעה, וגם קיבלנו עליה חוות דעת מצוינות מאחיינית של שריתה, שעשתה אצלה התמחות כשלמדה רפואה. 

כמקווה וכצפוי 'רופאהחדשה' שיתפה פעולה עם כל הבדיקות שביקשנו ממנה, וגם האיצה בנו בכל זאת לקבל חוות דעת שנייה לפני שהולכים לניתוח כזה גדול. 

אז T עשה, בנוסף לספירת דם ותפקודי כבד, גם בדיקת סמנים בדם לסרטן באזורים החשודים (כבד, לבלב, מרה) וגם בדיקה לאבחון תסמונת בשם IGg4 - (ותודה רבה לשוקי על המידע ועל הקישורים) שמסתבר שאמנם היא נדירה מאד אבל נוטה "להתחפש" לגידולים סרטניים באיברים שונים בגוף. כאשר שאלנו את הפרופסור על התסמונת הזאת הוא אמר שהיא מאד נדירה ושהתמונה שמתקבלת לא תואמת אותה אבל הציע לנו לבקש את הבדיקה מרופאת קופת חולים, וכך עשינו. ייקח כמה ימים לקבל תשובה, אבל גם אם זה ייצא שלילי - לפחות נדע שבדקנו גם את זה. 

בינתיים בדיקת הסמנים לסרטן חזרה שלילית, בכל מקרה, כמו שחזרה ביולי בבית החולים. 

התקבלו בינתיים תוצאות זמניות של ספירת הדם ותפקודי הכבד אבל מה שבינתיים הגיע נראה מצוין ממש. אנחנו יודעים שבכל מקרה נוכחותו של הסטנט בצינור המרה מעוות מעט את התוצאות לכאן ולכאן (כלומר מצד אחד לעיתים גורם לדלקת מקומית, אבל בסך הכל שומר על זרימה והעדר חסימות). 

T שעה לעצתה של 'רופאהחדשה' ועוד באותו היום קבע תור לחוות דעת שנייה אצל מנהל מחלקה בבית חולים מקביל (אחד מחמשת המומחים בארץ - ותודה גם לקוץ בתחת), שאף קיבל אותנו מהיום למחר וישב איתנו שעה ארוכה, עבר על החומר, שאל שאלות, והסביר באופן נרחב וברור מדוע בכלל הפרופסור שלנו רוצה ללכת בשלב הזה לניתוח, מדוע הניתוח כולל את מה שהוא כולל, ומה אפשר וכדאי לעשות בכל זאת לפני שהולכים לניתוח.

הוא גם הסביר שגם אם נדחה את הניתוח עכשיו בחודש, אנחנו לא מסתכנים. הוא רוצה קודם לקבל את הדיסקים של ה-MRI ושל ה-CT (ולא רק להסתמך כמובן על מה שכתוב במכתבי הסיכום של איכילוב או בפענוח של הרדיולוג), לעיין בהם בעצמו, אבל שהוא היה מחכה חודש ועושה MRI חוזר כדי לראות אם חלה הגדלה נוספת של הממצא החשוד או אולי תחול הקטנה (אם זו דלקת למשל, ייתכן שזה יקטן). לטענתו לו היה מדובר בנגע ממאיר שמשתולל וגדל במהירות, גם מועד הניתוח הנוכחי כבר היה נחשב מאוחר מדי, ומייד הוסיף - אני לא חושב שזה המצב אצלך. 

הוא ביקש שנעשה את הבדיקה לאבחון IGG4 מייד כשהתיישבנו, ועל כך הוא קיבל מאיתנו נקודות בונוס. סיפרנו לו שבדיוק בבוקר נלקח דם למטרה זו. 

בנוסף הוא אמר שממה שהוא רואה את T, את מצבו הגופני ואת בדיקות הדם שלו - הוא יעבור בשלום את הניתוח, והוסיף "בידיים טובות תעבור את הניתוח בשלום" - וכאן לי ול-T היתה פרשנות שונה לגבי המשפט הזה. T מרגיש שהוא לא מפרגן לפרופסור, ואני הרגשתי שדווקא כן. בכל מקרה הפרופסור יותר וותיק ומנוסה ממנו, למרות שהוא נחשב כנראה המומחה השני ברמתו בתחום הזה בארץ. 

לגבי השאלה מדוע הולכים לניתוח כזה כאשר בעצם אין אבחנה ברורה - הוא הסביר שהסכנה מגידול ממאיר באיברים האלה כל כך גדולה, שמעדיפים בארץ לנתח ולהסיר גם אם בסוף יתברר שלא מדובר בסרטן מאשר לחכות ולהצטער אחר כך. הוא אמר שיש איזה אבסורד בעניין, שלמשל לא מאשרים בשום אופן לעשות טיפול כימותרפי לטיפול בסרטן שלא אובחן לבטח, אבל כן מאשרים ניתוח. 

הוא הסביר שוב את מהלך הניתוח, ואת הסיבה מדוע נכרתים האיברים השונים ומתבצע חיבור מחדש - זה נובע בעיקר ממבנה וצפיפות האיברים באזור הזה, כלי דם ועוד גורמים שאת חלקם התקשיתי להבין. 

בכל מקרה סוכם שנחזור אליו עם הדיסקים של הדימות ועם התשובה של בדיקת הדם IGG4 - ואז נראה. בסך הכל היינו מאד מרוצים שהלכנו אליו, למרות שאני חייבת לציין שלמרות ששנינו ישבנו יחד בחדר - T שמע דברים אחרים לגמרי ממה שאני שמעתי. 

מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני שמעתי את כל מה שכתבתי כאן, והוא שמע בעיקר שאולי אין טעם לעשות את הניתוח כי אם זה סרטן אז זה אבוד ממילא. למשל. 

טוב, נעזוב את זה כרגע.

מה שעוד קרה השבוע הוא מה שלא קרה: לא חזר אלי הפסיכולוג שפניתי אליו ואמר שיחזור אלי ביום שני, כשיידע מתי מתפנה לו שעת טיפול. כשהוא לא חזר אלי גם ביום שלישי, התלבטתי אם ליצור איתו קשר או לא ובסוף החלטתי דווקא לפנות לג' - המאמן שלי. לא ביקשתי מייד לחזור להתאמן אלא ביקשתי לשוחח ולהתייעץ. סיפרתי לו בקצרה מה קורה איתי כרגע ומדוע אני מחפשת טיפול או אימון, והוא אמר שני דברים שהרגשתי מייד שהם נכונים.

הראשון היה שהוא יודע שאני בסך הכל יודעת לעשות את העבודה הפנימית בעצמי, ושלדעתו מספיקות פגישות ספורות שבהן אוכל לשחרר כמה דברים, אין צורך להיכנס כרגע לאימון/טיפול ממושך. 

הדבר השני שהוא אמר היה שהיתרון בעבודה איתו הוא שיש כבר מערכת יחסים, יש היכרות מעמיקה, אין צורך בהקדמות ובהסברים - אפשר לצלול מייד פנימה. 

וכך היה. הגעתי אליו וזה היה קצת כמו לחזור הביתה. היה טוב. היה ממש טוב. אולי באמת אקדיש פוסט לאימון הזה, כפי שהייתי עושה אז בתקופה שהתאמנתי. קבעתי איתו שוב בשבוע הקרוב. 

מייד אחרי האימון היה לי תור לטיפול אצל 'שנטי'. היא עשתה לי בעיקר טיפול חיזוק - כרגיל חציו טווינה וחציו דיקור. בקיצור - טיפלתי בעצמי השבוע. 

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו לצאת לטיול של יומיים בצפון עם המשפחה של בתי. במקור חתני חשב על סוף שבוע אבל בתי אמר שיש לה הרבה יותר מדי עבודה בקליניקה בששי והיא מעדיפה לנסוע באמצע השבוע. אמא שלי הרימה גבה כששמעה שמוציאים את הנכדים מבית הספר ליומיים אבל נראה לי שתלמידים טובים כמוהם לא יתקשו להשלים את החומר, והרי הם הפסידו כל כך הרבה ימי לימוד בשנה וחצי האחרונות, שעוד יומיים איכות עם כל המשפחה פלוס סבא וסבתא לא יגרמו יותר מדי נזק. אז T לקח על עצמו להזמין צימר בצפון - מה שאגב לא היה קל בכלל. לא סופ"ש ולא חגים ולא קיץ ובכל זאת רובם היו מלאים או פשוט סרבו לתת לנו חדרים "רק ללילה אחד". רובם גם היו יקרים בטירוף אבל T מצא (כמובן) מקום שנראה נורמלי ועלה נורמלי - אדווח כשנחזור. 

בששי היה לנו אירוע יום הולדת של קרובת משפחה רחוקה, ולמרות שקיטרנו איך לקחו לנו את השנ"צ בסופו של דבר היה יפה ומרגש. בכל זאת הספקנו לנמנם כשעה כשחזרנו ו-T עוד הספיק לארגן ארוחת ערב (הורי לא הגיעו, הם היו תשושים מהאירוע, שבו גם הם השתתפו) לשמחתם של הנכדים, בתי וחתני. 

אכלנו דגים (בר ים בתיבול מושלם) ותוספת מנגולד טעימה וסלט ענק - סוף סוף לא היה ל-T זמן להכין יותר מדי דברים, וכולם נהנו. הילדים קיבלו שניצל ואורז, אבל גם אכלו מהדג לשמחתנו. 

היה ממש כיף להיות ביחד, ושוב לקחתי את שרי לחדר אחר ולקחתי איתי גם את הגדולים כדי לאפשר ל-T לעדכן את בתי ואת חתני לגבי מה שאמר הרופא "החלופי", כפי שאני מכנה אותו בחצי חיוך. שרי היתה מתוקה כמו סוכריה וראיתי שהיא כבר ממש קשורה אלי וממש מרגישה אצלנו בבית. היא מפטפטת בלי הרף, עם המון שיבושים מתוקים, לא את הכל אפשר להבין אבל הידע שלה וההבנה ואוצר המלים פשוט גדל מעריכית, כמו שאומרים. 

אחרי הארוחה קילחנו אותה והלבשנו אותה בפיג'מה, וכשהם הלכו נכנסנו - גם אנחנו וגם הנכדים - מיד למיטות והלכנו לישון מוקדם. בבוקר הם קמו מוקדם, וכשחזרנו מהליכת הבוקר T הכין להם (לבקשתם) וואפל בלגי, וסיימתי להקריא להם את "חוט"ם - אוזן קשבת לכל בעייה" (כלומר חוט"ם 2). 

אחר כך שיחקנו קלפים - "רביעיות" וגם "טאקי", ובסוף "קטאן ג'וניור" שמזמן מזמן לא שיחקנו, ואפילו הספקנו לקפוץ לחנות "הפיראט האדום" בצומת בני דרור (שהתברר שפתוחה בשבת) וקנינו קלפי פוקימון - שזו ההתמכרות הנוכחית (אחרי שנים של "ביי בלייד") של נשמותק וחכמוד. 

מזג האוויר פשוט מושלם, והלוואי שיישאר כך עוד הרבה זמן.