השבוע

חזרנו מיוון בשבת ומאז מייד חזרנו לשיגרה שלנו. 

בשני קפצנו לביקור אצל בתי. חכמוד ונשמותק הלכו כל אחד לאימון שלו - חכמוד ב-MMA ונשמותק בקרוס פיט. אני הבאתי לשרי מן משחק יצירה להכנס ויטראז'ים קטנים - לתלייה על החלון או לשימוש כמחזיק מפתחות. היא מאד התלהבה וכך העסקתי אותה רוב אחר הצהריים בזמן שבתי עסקה בכתיבת מאמר עבור בטאון המכון שבו עשתה את התואר האחרון (לימודי תעודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית). 

כשנמאס לילדה מהויטראז'ים עברנו לסוג של פלסטלינה (היא קראה לזה "קליי" - כלומר CLAY - שזה חימר באנגלית אבל כנראה שזה איזשהו חומר גמיש אחר....שמאד נעים לעבוד איתו. 

ברגע ששרי נהייתה רעבה T נכנס לתמונה והכין לה קרפים. מן צוות שכזה אנחנו.

הספקנו עוד לראות את חתני ואת נשמותק כשהם חזרו, ואז נסענו הביתה. את חכמוד לא ראינו בכלל, אבל הוא התקשר כשכבר היינו בדרך הביתה לומר תודה על השעון ש-T הזמין לו ב"עלי אקספרס". זה כאילו היה ליום ההולדת, למרות שכבר השתתפנו במתנת יום הולדתו - גיטרה חשמלית שהוא קנה לעצמו בהשתתפות הוריו, הסבתא השנייה ואנחנו כמובן. 

בשלישי קפצנו לביקור אצל הורי. גם לאמא T הזמין משהו ב"עלי אקספרס" - סוג של  מכשיר שמיעה ללא מרשם, שהתברר כמאד לא מוצלח. בתכל'ס זה נראה כמו אוזניות אלחוטיות, מגושמות כאלה (היא כל הזמן הרגישה שזה עומד ליפול לה מהאוזן) וזה אומנם הגביר את הקולות מסביב וסייע בשמיעה אבל היה לזה צליל מתכתי לא נעים והיה ברור שאין סיכוי שהיא תיעזר בזה. בשלב זה היא הסכימה לקבוע עם רופא אף אוזן גרון ולעבור בדיקת שמיעה....אבל "כאשר יעבור הכאב" מהנפילה. בקיצור, לא בוער לה כרגע להתמודד עם בעיית השמיעה. 

דווקא אני ביקרתי השבוע אצל רופא אף אוזן גרון במסגרת ההקפדה שלי להגיע אליו פעמיים בשנה לבדיקה וניקוי שעווה. גיליתי שכאשר אני עושה זאת כל חצי שנה, מצטברת לי פחות שעווה וגם לא כואב לי כשהוא שואב אותה. 

ביקרתי גם אצל ה"גאסטרו" (כלומר - רופא גאסטרואנטרולוג) וקבעתי גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה לעוד חודשיים בערך. הפעם האחרונה היתה לפני תשע שנים.... אגב שוחחתי איתו על מצב העצירות שלי, והוא לא התרגש בכלל ממגוון התוספים שאני לוקחת כדי להתמודד איתה. התפלאתי אבל לפחות קבלתי אור ירוק, ואפילו רעיון לעוד תוסף, שבעצת הרוקחות הנהדרות שלי החלטתי בינתיים לא לקחת. 

אני מעט חוששת לפתוח פה לשטן ולדווח על כמעט 4 שבועות ללא התקף כאבים של T. היום יש לו עוד טיפול אצל הרופא/כירופרקט. כבר היו לו פה ושם תקופות ארוכות ללא התקף אבל זה היה כבר לפני כמה שנים. לא לאחרונה. לא מעזה לקוות.............

גם מיינקוני מתאושש מה"מסטוליות" שלו בעקבות התרופה. לאחר שהוטרינר הציע שנפחית מעט את המינון, גילינו שכאשר אנחנו כותשים את הכדור (בעזרת עֱלִי של תבלינים), נשארת מעט אבקה על העֱלִי ואותה אנחנו לא מוסיפים לו. ההפחתה המזערית הזאת (של הכדור שהוא גם ככה קטנטן) ממש עשתה את ההבדל, והוא כבר עירני וחזר לעצמו כמעט לגמרי. ובינתיים הוא לא חזר לפרכס בכלל. עכשיו נותר רק לקוות שזה ימשיך לעזור לו לאורך זמן, וגם שתמיד נשיג את התרופה (שהבנתי שלפעמים היא חסרה). 

בגזרת הספרים אני קוראת עכשיו את "הלבד הגדול" מאת קריסטין האנה (שמאד אהבתי את "הנשים" שלה). ביוון לא יצא לי כמעט לקרוא בכלל - או שהייתי עסוקה או שהייתי עייפה מדי. גם עכשיו אני מרגישה שאני עסוקה ויש לי פחות זמן לקרוא, אבל כיף לי שתמיד מחכה לי ספר טוב......

אני מתמידה עם הדואולינגו - לימוד היוונית שלי - ולמרות שהאפליקציה לא מתרגלת דיבור אלא רק קריאה ואוצר מילים (וניסוח משפטים) ראיתי שהצלחתי פה ושם לומר משפטים ביוונית וגם קצת להבין מה שדובר. 

מה שמזמן לא תרגלתי זו הנגינה בפסנתר, ואני מקווה שאחזור לזה אם לא היום אז כבר מחר. 

בינתיים T משפר את אתר האינטרנט של הבית ביוון ומוסיף לו את הצילומים החדשים. זה יצא ממש יפה. 

הוא כתב נוהל לניהול הבית עבור האישה שמטפלת בו, תירגם אותו ליוונית ושלח. נותר רק לקוות שהתרגום יהיה פחות או יותר תקין וברור (לפעמים הגוגל טרנסלייט מעלה תוצאות מגוחכות משהו) ושהיא לא תיבהל ותברח......כבר התפטרה לנו מנהלת בית אחת....לא יודעת מה נעשה אם גם זאת תחליט שזה לא בשבילה. 

מה עוד? אני יכולה לקטר קצת על כמות המיסים הלא נורמלית שאנחנו צריכים לשלם גם בארץ וגם בחו"ל - מס הכנסה ומיסי מקרקעין - אבל מה זה יעזור? מצד אחד זה רק אומר שאנחנו מרוויחים יפה, ומצד שני הרשויות רק מעלות את ערך המיסים כל שנה וזה מרגיש כמו גזל לשמו. אבל זה, כנראה, מה שיש.

אתמול התקשר אלי חכמוד ואמר שכאשר הוא מחפש את שמו המלא באינטרנט, עולה לו אתר התמונות המשפחתיות שלנו, עם תמונות שלו ושל נשמותק כשהיו תינוקות, והוא מבקש להסיר את זה. האמת שהתפלאתי, כי את רוב התמונות באתר אני שומרת עם הגדרות של "פרטי - לעיני בלבד". אבל כנראה בתקופה שהם נולדו פקששתי כמה "אלבומים" שכאלה והם נותרו תחת הגדרה "ציבורית". אז עכשיו התחלתי לעבור על כל האתר ולתקן את ההרשאות. התחלתי כמובן באלבומים ההם של חכמוד ונשמותק, כדי שיוכל לראות שכעת האתר דורש הרשאות כדי לצפות בתמונות. בעייה גדולה האינטרנט הזה. לפייסבוק אנחנו לא מעלים תמונות של הנכדים אף פעם. בכלל, אני ממעטת להיכנס לפייסבוק או לאינסטגרם - בעיקר כדי לראות מה חברים ומשפחה העלו - ואני בקושי מעלה או משתפת שם. 

בחוץ חשוך ומעונן אבל לפחות פחות קר מאתמול. אמור להתחיל גשם מתי שהוא אבל לא משהו רציני, אם הבנתי נכון..........

על החדשות המטורללות אני לא רוצה לומר מילה. זה באמת הולך ונהיה מוגזם לחלוטין. 

ושיהיה סופשבוע שקט. 

מאז שחזרנו

החלטתי לעשות הפסקה באמצע תיעוד הטיול שלנו בארה"ב לטובת עדכונים של מה בעצם קורה איתנו מאז שחזרנו. 

תחילה ענייני בריאות.

בעצם גם T וגם אני עוד היינו חולים בזמן שעלינו על מטוס חזרה לישראל. אבל כשעוד היינו בבוסטון T התכחש לזה וניסה להתנהל כרגיל, כולל התעמלות בבוקר, בישולים, קניות בסופר וטיפול בסביבוני וקיקה.

אבל גם לו וגם לי עוד היו בחילות וסחרחורות וכאבי ראש ובעיקר עייפות וחולשה גדולה. אני ישנתי הרבה, אמנם עזרתי עם הנכדים ועם הכביסות, שטיפת כלים וכו' אבל מעבר לזה לא יצאתי לשום פעילות ובעיקר רבצתי.

על המטוס ישנתי רוב הזמן וכשהתעוררתי בארץ התברר שאיבדתי את הקול. במשך יומיים הייתי לגמרי בלי קול. כבר לא היו סחרחורות או בחילות אבל התחיל צינון והרגשתי היטב את הגרון. זו היתה התפתחות מאד מוזרה של המחלה. לא ברור אפילו אם זו היתה אותה מחלה. 

היה לנו מזל בטיסה חזרה כי בזכות מעמד ה"זהב" שלי ב"אל על" זכינו בשדרוג ל"פרמיום" והיה מאד מרווח ונוח והצלחנו שנינו לישון היטב רוב הדרך. גם היחס והשירות היו מפנקים יותר שם מאשר במחלקת תיירים רגילה. האוכל הוא אותו אוכל (בלתי אכיל כמעט מבחינתי) אבל הציעו לנו שתייה חריפה - מה שלדעתי לא מציעים בתיירים. אני לא בטוחה בכך כי אני ממילא לא שותה יין או משקאות חריפים כלשהם.

T המשיך להתכחש לכך שגם הוא עדיין חולה, ובנוסף כאב לו הגב מההשתוללויות עם קיקה בזמן שעדיין כאב הקרסול מההשתוללויות עם שרי עוד בניו יורק, וכיון שהוא לא הרגיש טוב - אבל לא הודה בזה - הוא היה עצבני. בכלל עם T, כאשר הוא עצבני או קצר בדרך כלל צריך לבדוק אם הוא לא מרגיש טוב או שכואב לו משהו. לא תמיד הוא אפילו מודע לזה. 

אז כשנסענו ל"שבעה" לנחם את חתני T היה ממש חסר סבלנות. לא היו באותו זמן המון אנשים אבל היה די רועש, כמו בדרך כלל במשפחה של חתני, ו-T לא שומע טוב ועוד פחות מצליח לשמוע כאשר יש רעש. 

מותו של אבא של חתני: 

אז בשבעה חתני ישב עם חברים מהעבודה שלו שהגיעו לנחם ועם דוד שלו שישב לידו, ובחורה אחת במיוחד, חברה של אחות של חתני, דיברה ממש בקולי קולות - סיפרה על הביקור שלה בפוקט, דיברה על נוכחות רבה של מוסלמים שם ועל חוסר הנוחות שלה ללבוש בגדים חושפניים או לתת לבת שלה להסתובב עם בגדים חושפניים...לא יודעת בדיוק אבל היא חפרה על זה לא מעט וזה ממש הביא את T אל הקצה ... והוא קם והלך. 

לי לא היה נעים כי בכל זאת, אתה בא לנחם - במיוחד מישהו בקירבה משפחתית כזאת - זה לא התפקיד שלהם לגרום לך להרגיש בנוח או להקדיש לך תשומת לב. אתה בא בשבילם, ואתה נשאר כדי לכבד את האבל שלהם. דיברתי איתו על זה בשקט בדרך הביתה, ולמחרת נסענו שוב ונשארנו קצת יותר זמן. שוב לא הצלחנו לדבר עם חתני עצמו כי הוא שוב ישב עם אנשים מהעבודה שהגיעו לנחם, אבל דיברנו עם אמא שלו, ונראה לי שזה עבר בסדר. 

בכלל, אחרי הצער הגדול והבכי הגדול של חתני בהלוויה, השבעה היתה חוויה טובה עבורו. בנוסף לחברים ובני משפחה הגיעו לו הרבה מאד אנשים מהעבודה, גם עמיתים ובוסים וגם לקוחות. לא היה יום בלי נציגים ממקום עבודתו. זה מאד ריגש אותו. 

בחזרה אלינו ואל הבריאות שלנו.

 T סוף סוף הבין שגם הוא עדיין לא התאושש מהוירוס המרושע, והוריד הילוך. אנחנו לא יודעים אם זו היתה בסופו של דבר קורונה (כי לא בדקנו) או שפעת או וירוס אחר - לקח לנו כעשרה ימים / שבועיים לחזור לעצמנו. 

בזמן הזה T סוף סוף הרים טלפון לרופא (הישראלי) שעזר לגיורא איילנד עם כאבי תופת שסבל מהם בעקבות ניתוח, קבע אצלו תור והתחיל טיפולים. אני לא יודעת בדיוק לומר אילו טיפולים אבל מדובר בכירופרקט ואוסתיאופט, והוא עושה כל מיני לחיצות ונותן לו כל מיני תרגילים ל"שיעורי בית". והוא טיפל גם באביו של מנהל הנכסים שלנו בארה"ב, ועזר לו מאד, וכך השגנו את הטלפון שלו. 

אז T הפסיק בשלב זה את הטיפול קרניו סקרל שקיבל מהפיסיותרפיסטית שלנו, ומנסה את דרכו בטיפול החדש - ונראה מה יהיה. נקווה לטוב. בינתיים ההתקפים ממשיכים כל כמה ימים בעוצמות שונות. 

לגבי הבית ביוון... T ממשיך להיערך לארגון הבית החדש ביוון, משלים רכישות און ליין לתכולה של הבית - לאחר קבלת אישורים עבור כל דבר משותפנו ושריתה כמובן - ובשבוע הבא הוא ושותפנו טסים לשם להתחיל לקבל את הריהוט, מוצרי החשמל, מצעים...וכולי, ולסדר הכל. 

בנוסף הם ינסו למצוא מישהו מקומי שיטפל בבית ויהיה הנציג שלנו שם לכל מה שצריך. הם התחילו כבר לדבר עם מישהו שסוכן הנדל"ן שלנו המליץ עליה, אבל למרות שהיא נחמדה מאד ויש לה הרבה רצון טוב ומוטיבציה, לא בטוח שמה שהיא מציעה הוא מה שאנחנו זקוקים לו. לא מדובר בבית שהוא רק להשכרה, אלא במקום שישמש גם אותנו ואת המשפחות שלנו, ולכן הסטנדרט המקובל עבור דברים כאלה לא ממש מתאים לנו. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו כבר הספקנו לארח את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ששי. הורי נראים נהדר (טפו חמסה עיגולים) והיה מפגש מהנה וטעים. 

המטפלת של הורי הודיעה שהיא עוזבת לאיטליה בקרוב, כך שבקרוב נצטרך למצוא לאבא מטפלת חדשה. מצד אחד הוא מרגיש שהוא לא ממש זקוק למטפלת עכשיו, במצבו הנוכחי. אבל מצד שני יש הרבה דברים שהוא ואמא כבר לא ממש מסוגלים לעשות לבד בבית, ואנחנו יודעים מה זה לחפש מטפלת מעכשיו לעכשיו כשכן צריך, וממילא עדיף שיהיה איתם מישהו בבית ויעזור להם בכל דבר - הנה לדוגמא כשהם היו חולים ואף אחד מהם לא יכול היה לצאת מן המיטה. אם לא תהיה מטפלת אנחנו נצטרך לרוץ לשם.......ולא הם ולא אנחנו רוצים את זה.

אנחנו כמובן כן עוזרים להם תמיד בכל מיני דברים - למשל לקחנו את הקלנועית שלהם להחלפת צמיגים, לאחר שהיא כבר ממש נטתה על צידה בגלל צמיג תקול והחברה שנותנת להם שירות בדרך כלל טענה שאין להשיג בארץ כרגע צמיגים כאלה. שטויות במיץ. ברור שהשגנו והחלפנו...וכיון שהצמיגים כבר היו ישנים ושחוקים (קבלנו קלנועית "מחודשת" בשנה שעברה, לא חדשה) החלפנו את ארבעת הצמיגים. הורי היו מאד מרוצים. 

מאז שהתחלתי להרגיש טוב חזרתי להיפגש עם חברות, וכבר הצלחתי להיפגש פעמיים עם 'מחברת' ופעם עם 'שלהבת', ועם 'קלי' (ואף לקבוע פגישה איתה ועם 'שני' בעוד כשבועיים) ואני מקווה לפגוש את 'היידי' בשבוע הבא. בכלל, כיון ש-T יהיה ביוון, יהיה לי עוד יותר פנאי לקבוע ולהיפגש עם חברות. 

היה לנו תור טלפוני עם הדיאטנית והיא גם ביקשה שנעשה בדיקות דם תקופתיות, ושמחתי לראות שאצלי הכל תקין. אצל T יש שני נתונים מעט מדאיגים - האחד הוא רמת חומצת השתן בדם שחורגת מעט מהטווח התקין (7.7, למי שמבין בזה), והשני הוא רמת HbA1c (6.5%) שחורגת אף היא מהטווח. קבעתי לו תור טלפוני עם 'רופאהחדשה' כדי לדון איתה בדבר הזה, וממילא יש לו גם בחודש הבא ביקורת שנתית אצל הפרופסור - כך שאם מסתמנת בעייה כלשהי, אני מקווה שזה יטופל. 

בגיזרה של מיינקוני - הוא ממשיך לפרכס פעם בשבוע בערך, לפעמים פחות משבוע. שוחחתי עם הוטרינר הקבוע שלו (שמשום מה בספטמבר כשהתקשרתי היתה אצלו תקלה כנראה במערכת הטלפונים ולא השגתי אותו) שניסה להרגיע אותי שזה מצב מאד שכיח ושהוא דוגל במעקב ללא בדיקות מציקות (ויקרות) וללא תרופות. הוא טוען שהתרופות נגד הפרכוסים מזיקות ומקצרות לחתול את החיים יותר מאשר הפרכוסים עצמם. הוא אמר שייתכן שאם התדירות של ההתקפים תתגבר הוא ימליץ על תרופת הרגעה דווקא, כי הוא חושב שזה נגרם מסטרס. אמנם אין ביום יום של החתול שלנו סטרס, אבל הוא חתול מאד חרדתי ואם רשרוש שקיות מבריח אותו מהחדר וקול של חפץ נופל מקפיץ אותו, ייתכן שהוא פשוט כל הזמן בסטרס. שלא לדבר על האזעקות שהיו כאן מידי פעם בשנתיים האחרונות. בקיצור אנחנו עוקבים אחר הפרכוסים, עוצמתם ותדירותם, ונהיה בקשר עם הוטרינר ולא נטרטר את מיינקוני המתוק בבדיקות מיותרות. 

הוא מאד שמח שחזרנו ולא מפסיק להתפנק עלינו, ביום ובלילה, ואני שמחה שרק T טס עכשיו ואני נשארת איתו....

טוב, הפוסט הזה כבר התארך מאד ונראה לי שאת הרוב עדכנתי. 

מה יהיה?

בא לי לחזור ולכתוב על דברים "סתמיים". 

על העצים בגינה שלי שחלקם כבר מתחילים ללבלב, ועל העצבים שאני חוטפת בכל שנה מחדש על העצים שנותרים עדיין בעירומם, כאשר במפורש ביקשתי מהגנן שהקים לנו את הגינה לשתול לי רק ירוקי עד בנוסף ללימון ולרימון.

אבל איכשהו הדברים הקטנים האלה נדחקים הצידה מפאת "החיים". 

הבוקר שברנו את הכלים ולא משחקים, סיימנו לכאורה את הפסקת האש (ראיתי מבזק קצר אחד שאמר שישראל שוב "מנהלת משא ומתן תחת אש", מה זה בעצם אומר?). ויש כאלה שמברכים על זה, ויש אף שטוענים שזה מה שיחזיר את חמאס לשולחן המשא ומתן. ויש כמובן את כל אלה שבוכים שבפועל ויתרנו על החטופים שנשארו. 

ויש כמובן את הפיטורים המתוכננים של ראש השב"כ.... והאינסטינקט הוא לרוץ להפגין...ויש אפילו הפגנה הערב ב"הבימה". ואז אני שואלת את עצמי אם T בכלל יכול לעשות את זה במצבו.

אז מצבו הוא שהרופא בדק אותו מאד יסודית ולא מצא הלימה בין רמת הכאב וסוג הכאב לבין הבקע הקטן שאכן יש באזור המפשעה. אי לכך הוא שלח אותו ל-CT, והתור הכי קרוב שמצאנו היה בראשון הבא בבאר שבא. בעצם בבאר שבע מצאנו תור כבר למחרת היום, אבל כיון שהוא היה חייב קודם לעשות בדיקת דם לתפקודי כליות (קראטינין ועוד) אז לא יכולנו לקחת אותו. חבל. אז ראשון הבא באמצע הלילה. בבאר שבע. כי ברמת החייל התור הקרוב באוקטובר, בחיפה ובאשדוד באוגוסט......כן. זה מה שקורה בארץ ברפואה. כמובן שניתן היה לקבוע תור פרטי בתשלום ב"רפאל". לולא השגנו את התור בבאר שבע ודאי היינו שוקלים לעשות זאת. 

בינתיים בימים האחרונים הכאבים (סוג של צריבה, כמו כוויה) רק התגברו, והוא גילה שהוא כבר לא מסוגלת ללכת. הכאב נרגע רק בישיבה או בשכיבה, וגם אז - לא מייד. זה מייאש מאד. 

דווקא הבוקר פתאום היתה איזו רגיעה והוא הצליח להתעמל, אבל זה יוצא הדופן בימים אלה. 

בששי בתי ומשפחתה היו מוזמנים אל חמותה אז הזמנו רק את הורי והם נהנו מאד. היה נחמד. אבא טוען שעדיין כואב הגב אבל כבר לא ברמה שהוא זקוק למשככים. הוא הוסיף עכשיו גם קצת הליכה במים, בבריכה, על רוטינת הפעילות הגופנית שלו. כל הכבוד לו, באמת. גם חדר כושר, גם הליכות בחוץ, גם התעמלות/יוגה כסאות. ועכשיו גם הליכה במים. לא מוותר האיש הזה. 

לפחות פתרו לו את בעייה חוסר הטעם שהיתה לו כשגילו (קלינאית התקשורת גילתה) פטריה על הלשון שגרמה לכך. כמה ימים של טיפות וזה נפתר. הוא שוב נהנה מאוכל. אני חושבת שזה דיכא אותו יותר מהכל. 

עשיתי שוב פיסיותרפיה השבוע ומצבי באמת הולך ומשתפר. הלוואי שאפטר מהדלקת הזאת בגיד כבר. 

מה שלפחות מציל את T מדכאון לגמרי עמוק, גם ממצבו וגם מהמצב במדינה (שכל הזמן רק הולך ומתדרדר ואנחנו לא רואים זה עומד להפסיק להתדרדר) הוא התחביב החדש שלו: העבודה עם אפוקסי.

הנה שתי יצירות שהוא כבר הספיק לסיים.........

באמת מזל שיש לו את המוטיבציה ואת הדרייב לדברים האלה, וכמובן גם את הכשרון. 

אני ממשיכה לקרוא - סיימתי את GREEN DOT שהיה עוד יותר "ספר מטוסים" ממה שהתכוונתי, והאמת היא שבהתחלת הקריאה אפילו שקלתי להפסיק. בסוף סיימתי אותו. לא נורא. 

אני ממשיכה לראות סדרות וסרטים, חלקם עם T וחלקם לבד.

ובאופן מאד יוצא דופן לעצמי, אני צופה ב"חתונה ממבט ראשון". זה התחיל כי 'מחברת' אמרה שהיא לא מפספסת אף פרק, שזה כמובן מסקרן אותה בתור פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, והייתי חייבת להבין מה היא מוצאת בזה. אז הבנתי באמת את הזווית הטיפולית........ואני נהנית לעקוב אחר העבודה שהפסיכולוגים עושים עם הזוגות האלה, שלא לגמרי ברור איך ולמה הם החליטו לשדך אלה לאלה. זו בהחלט חווייה אנתרופולוגית מעניינת. 

יש עוד סדרות מצוינות עכשיו כמו "מגרש הרוסים" בערוץ 11. לשמחתי T מוותר יותר ויותר על מהדורות חדשות לטובת סדרות וסרטים. זה לא שאנחנו לא מעודכנים בכל (אבל בכל!) מה שקורה, אבל להקשיב ולצפות במלל האינסופי הזה.........ולראות את מציאות חיינו הולכת לעזאזל.........זה יותר מדי. מה יהיה?