לפני שאשכח, אני קוראת למפגש "משפח-טי" כי הוא כולל (כמעט) את כל בני משפחתו של T.
להוריו של T היו הרבה מאד אחים ואחיות, ועם כולם (אלה שלא נספו בשואה או נפטרו צעירים) הם היו בקשר הדוק ורצוף כל השנים.
אני זוכרת שעוד כשהייתי רק חברתו, נסענו יחד בסופי שבוע לדודים בחיפה וישנו אצלם על הריצפה בסלון, בעוד ההורים ישנו על הספה. לכל אחד מן הדודים/דודות היו לפחות שני ילדים, וגם הם היו כולם בקשר הדוק וטוב. וכשהתחלנו (דור בני הדודים) להתחתן ולהקים משפחות, עדיין הצלחנו לשמור על קשר ולהיפגש בכל מיני הזדמנויות, כך שגם כל הדור של הילדים שלנו מכירים אלה את אלה, וחלקם גם התארחו אצלנו פעמים רבות והיו ממש בני בית.
מזה שנים שדור ההורים והדודים כבר איננו (לאחר שדודתו האחרונה של T בלונדון נפטרה לפני כשנה כבר באמת לא נותר מהם איש), והמשימה לשמור על הקשר המשפחתי הוטל על הדור שלנו, ועשינו זאת לא רע במשך השנים, אבל הדור של הילדים שלנו לא "מרימים את הכפפה" ולא תופסים יוזמות. ישנו בן דוד אחד - בנו הבכור של בן הדוד מניו ג'רזי שעלה לישראל לפני כמה שנים - שמנסה מידי פעם להפגיש בין בני הדור שלהם, ללא הצלחה יתרה. הם כולם בשנות הארבעים/חמישים לחייהם, עסוקים עם העבודה שלהם ועם המשפחות שלהם, ונפגשים בעיקר עם בני הדודים המיידיים שלהם (כלומר ילדיהם של האחים של הוריהם, לא ילדיהם של בני הדודים של הוריהם).
זה מובן אבל חבל, בעיקר כי הם באמת אוהבים אלה את אלה וכיף להם ביחד.
לפני עשר שנים ערכנו מפגש פסח דומה אצלנו בחצר, וגם אז הזמנו את כל הדורות של בני הדודים של המשפחה, אבל למפגש ההוא הגיעו "רק" 41 איש.
השנה כאשר עלתה ההצעה למפגש רב דורי שכזה, בעיקר כי באופן נדיר עמדו להגיע לישראל רוב בני הדודים שחיים בחו"ל (באנגליה ובארצות הברית), נראה היה שתהיה היענות. ואכן היתה.
במקור חשבו בני הדודים (הדור המבוגר) על פיקניק המוני. T מייד הבין שזה לא ממש יעבוד. רוב בני הדודים עברו את גיל 70 וחלקם עברו את ה80 (יש פער עצום בגילאים, כאשר T הוא בעצם בן הדוד הצעיר ביותר בדור שלהם) וחלקם לא בשיא הבריאות. ל-T היה ברור שהם לא יכולים להתחיל להשתרך באיזה יער עם המוני בית ישראל בחול המועד, ללא תנאים מינימליים וללא שירותים צמודים. ומזל שכך, לאור הטמפרטורות ששררו ביום המפגש.
כולם התלהבו מהרעיון להיפגש אצלנו, ובהתחלה נקבע שכל משפחה תביא כיבוד, כפי שנהגנו תמיד לעשות במפגשים המשפח-טיים האלה בעבר. אבל אז עלה הרעיון של "על האש", ואפילו קייטרינג (לא שזה כזה פשוט למצוא קייטרינג שעובד בפסח), ו-T הרים את הכפפה והתחיל לבדוק אפשרויות. הרי בכל זאת זה היה המקצוע שלו, אירועים, עד שהוא ו'שותפנו' סגרו את העסק שלהם ועברו לעסוק בייעוץ עסקי.
הוא יצר קשר עם טבח שפעם עבד אצלו, שהיה ברור לו שיהיה פנוי בחול המועד. הוא שריין את הבן של 'שותפנו' עם עוד חבר שיעסקו בהקמה, הגשה, פינוי ו"קיפול" בתום האירוע. היו כמה קטעים מצחיקים כאשר חלק מבני הדודים המבוגרים פנו אל בנו של שותפנו והחבר שלו ושאלו מיהם, כי חשבו שגם הם נכדים של בני דודים שהם טרם פגשו.
אני סיכמתי עם העוזרת שלי שתגיע אחר הצהריים לנקות את המטבח וקומת הכניסה.
באופן חד פעמי החלטנו להשתמש בכלים חד פעמיים - גם כדי לחסוך לעצמנו עבודה אבל בעיקר למען הכשרות, שהרי פלג שלם של המשפחה הם דתיים.
קנינו במרוכז את הבשר וחלק מהסלטים (כשרים לפסח), T הכין (בכלים חד פעמיים ועל קרש חיתוך חדש שקנינו ועם סכינים שהוגעלו) תפוחי אדמה, בטטות, אורז, סלט ירקות, סלט עגבניות חריף, קול סלו (כרוב עם גזר) וסלט ירוק. קנינו במרוכז שתייה קלה (בעיקר מים וסודה), יין, אבטיחים ועוגיות כשרות לפסח.
בנוסף T הזמין שולחנות וכסאות (ומפות) מחברה שמספקת שירותי השכרת ציוד. ולא פחות חשוב - יש לנו בחצר מצנן (כמו של מסעדות) שדי הציל את המצב בשרב הכבד ששרר באותו היום.
הקמתי קבוצת PAYBOX אליה כל משפחה העבירה את השתתפותה - כך שרוב העלויות התחלקו בין כולם (עדיין היו לנו קצת יותר עלויות, אבל זה היה צפוי).
אז מה היו חששותיי לקראת המפגש?
בראש ובראשונה דאגתי ש-T לא ירגיש טוב. למזלי הוא היה די בסדר, פרט לגב שלו שהתחיל לכאוב עוד בבוקר, לפני שכולם הגיעו.
דאגתי מהשרב - אבל איכשהו לרוב האנשים זה לא הפריע, וכאמור יש לנו מצנן מצוין בגינה.
דאגתי מחלק מבני הדודים שהדעות הפוליטיות שלהם הפוכות ב-180 מעלות משלנו, וחששתי מוויכוחים - מה שבסוף לא קרה בכלל.
דאגתי, כי אחד מבני הדודים הודיע שהוא ואשתו ואחותו יגיעו בשלוש (כאשר המפגש תוכנן ל-12:00 בצהריים), וממש לא התכוונתי להפוך את זה לאירוע מתגלגל שלא נגמר. בסוף הוא הגיע בארבע וחצי, לבד, כבר לא היה אוכל כמובן, רוב האורחים כבר הלכו, הוא נשאר חצי שעה והלך גם הוא. מוזר מאד.
דאגתי גם, כי דור הנכדים (חלקם הם כבר נינים) כלל לא מכירים אלה את אלה, וחששתי שירגישו לא בנוח. היה לי די ברור ששכבת הגיל של הנכדים שלי - בין העשר עד 15 - לא יתאמצו לתקשר עם בני הדודים (השלישיים/רביעיים) שלהם, אותם לא פגשו מעולם.
אבל בסוף איכשהו הכל זרם. בני דורנו שמחנו על המפגש, ובני הדור של ילדיי ממש חגגו על ההזדמנות להיות שוב ביחד אחרי כל כך הרבה שנים. הם נפגשו פה ושם בחתונות אבל אלה כבר מעטות ונדירות בימים אלה, ולבריתות וברי מצווה של נכדים כבר לא מזמינים את בני הדודים הרחוקים (וגם כשכן מזמינים - הילדים שלנו לא מגיעים).
הקטנטנים - בגילאים של שרי - מצאו אלה את אלה ובתי ועוד כמה בנות דוד הצליחו להפעיל אותם בציורים ויצירה - ובני הגיל של הנכדים הגדולים מצאו גם הם במה להעסיק את עצמם. כולם נהנו מהאוכל, הנכד האמצעי של גיסי (שכבר היה אצלנו בשנה שעברה) התלהב מייד מהצעתי לרדת לחדר המוסיקה ולנגן. הנכדים שלי הסתגרו רוב הזמן בחדר האורחים, שיחקו בטלפון ונחו. מצד אחד היה לי חבל שלא נוצר קשר עם בני דודים בגילם, אבל מצד שני ממש לא בא לאף אחד מאיתנו לכפות עליהם שום דבר. אני מניחה שלו היו מעט אנשים (כמו במקרה של בת בן דודי, שהיתה איתם לבד) הם כבר היו מוצאים דרך לתקשר, לשחק משהו, לבלות ביחד. לא נורא.
כפי שכבר הזכרתי, בני הדודים המבוגרים התנהגו למופת - לא הזכירו פוליטיקה והיו לבביים ונחמדים. ניכר היה שכולם שמחים להיות כאן, וחלקם גם נשארו הרבה מעבר לזמן שהוקצה לאירוע. מה שקרה, היה שמשפחה אחת של בני-בני-דודים שהגיעו מקליפורניה תכננו לנסוע ישר לשדה התעופה בסוף המפגש. T אמר להם שהם יכולים להישאר אצלנו עד אז, אבל לא הביא בחשבון שיישארו גם ההורים שלהם (שמבקרים כאן מניו ג'רזי) וגם הדודים שלהם מחיפה, שהסיעו אותם. בקיצור, העוזרת שלי כבר היתה כאן וניקתה איכשהו בין לבין כאשר עוד הסתובבו כאן אנשים. מילא, זה היה בסדר בכל זאת.
מה שחשוב, הוא שהיה מוצלח, ונעים, וטעים, וכולם (כמעט) נהנו - ואלה שלא נהנו (בני גילם של נכדיי הגדולים) גם לא סבלו במיוחד. הנכדים שלי קיבלו פיצוי מלא כשנשארו לישון כאן והלכו איתנו לקולנוע למחרת. סוף טוב הכל טוב.
