‏הצגת רשומות עם תוויות מדרסים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדרסים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 בנובמבר 2023

רגע לפני שאולי

רגע לפני שאולי נתרגש ונזכה להתחלת ההחזרה של החטופים...

רגע לפני התנעת התהליך שאולי יהיה הסנונית הראשונה בסידרה שלבסוף תחזיר את כולם - כולל כולם, כולל גופותיהם של גולדין ושאול ואת מנגיסטו ולא זוכרת את שמו של הנוסף - ואולי יהיה עוד מפח נפש שיהיה קשה להתאושש ממנו.

אם אני ככה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה עובר על המשפחות - אלה שיודעות שיקיריהן לא יוחזרו היום, ואלה שמקוות כי הודיעו להם שכן.........

בתוך כל הלחץ והדאגה לקראת שעות אחר הצהריים ואולי אולי (הלוואי הלוואי) התחלת שחרור החטופים הראשונים... אני שוב מתיישבת לשרבט לעצמי. 

לא ישנתי טוב הלילה, כמו ברוב הלילות בשבועות האחרונים, וחלמתי חלומות מוזרים, כמו ברוב הלילות. 

באחד מהם היה איש לא צעיר במיוחד עם חלוק לבן שנכנס לחדר השינה שלנו בלילה ונעמדמעל המיטה שלנו עם סכין שלופה בידו מתכונן לתקוף. T אמר שממש בכיתי מתוך שינה. אני זוכרת שבחלום צעקתי "אמאל'ה! אמאל'ה! אמאל'ה! ". אבל לא התעוררתי. 

בחלום השני הייתי ליד הרכב שלנו במוסך בנתניה (שם תוקן הרכב בשבוע שעבר), ובחור ובחורה ניגשו אלי וגנבו לי את התיק ועוד דברים מהרכב. כשניסיתי להיאבק בהם, הבחורה ניסתה לשכנע אותי לוותר לה, כי זה לטובת המפונים מהעוטף! התחלתי לצעוק עליה שאני אחליט מה לתרום להם, וכבר תרמתי לא מעט....לא זוכרת את ההמשך.  

בתחום הבריאות והוירוסון שתקף אותי בתחילת השבוע אני מרגישה שהבראתי לגמרי. T, לעומת זאת, שהתאושש הרבה יותר מהר ממני, דווקא אתמול בצהריים הרגיש פתאום מאד לא טוב. אבל גם מזה הוא התאושש.  

גם בתי לא הרגישה טוב השבוע. פתאום יום אחד התכסה גופה בפריחה מגרדת, ואחר כך התחילה להרגיש קצת חולה. היא לקחת טיפול פניסטיל שהיו לה בבית, הפריחה נעלמה אבל למחרת חזרה. רופא עור און ליין רשם לה תרופה אחרת (TELFAST) ואתמול היא דיווחה שהיא בסדר. עוד מעט אשאל מה קורה איתה היום. 

יש לגיסתה הצעירה יום הולדת אז הם מוזמנים לחמותה, ואנחנו ניקח את הורי למסעדה בצהריים. אבא אמנם עם כאב גב שוב, כנראה הגזים קצת עם הפעילות אתמול, אבל לשאלתי לא ויתר על יציאה למסעדה. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

הבוקר יצאנו להליכה במושבים בסביבה, כי בששי חדר הכושר שלנו נפתח רק בשמונה ואנחנו אוהבים לצאת בסביבות שש לפעילות הספורט שלנו. היתה קרירות נעימה ושמש זרחה לאיטה ונהניתי מאד. 

בימים אלה אין הרבה עבודה ל-T ולשותפנו בתחום הייעוץ העסקי. יש את הפעילות השוטפת עם הלקוחות הקבועים שלהם, שבחודשים האלה מתקשים לשלם להם כמובן, אבל T חייב לעבוד, להיות עסוק ולהפעיל את הראש, אז בעידודי התחיל לתת ייעוץ בתרומה לאיש המדרסים שלי. 

כבר כמה שנים שאני לקוחה של האיש היקר הזה, עליו קבלתי המלצות חמות משריתה, כי הוא זה שמייצר את המדרסים המיוחדים לבת שלהם, שסבלה מסרטן בברך בילדותה ובעקבות הניתוח יש לה צליעה קשה ובעיות בכף הרגל. שריתה דיווחה שהוא הגון ומקצועי מאד, ולמרות שהעסק שעבד בו היה בתל אביב (ואני שונאת לנסוע לתל אביב), מרגע שהתחלתי להיות לקוחה שלו, היה לי ברור שרק אצלו אני עושה מדרסים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים איך הוא הציל אותי מכל מיני כאבים ובעיות בכף הרגל (בעיקר השמאלית מאד בעייתית אצלי). 

לאחרונה נודע לנו שהוא היה שכיר במקום בו הוא היה מקבל אותנו, ואתרע מזלו שהוא עזב ופתח עסק משלו כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, ועוד לפני המלחמה העסק לא ממש הצליח להתרומם. T ושותפנו שוחחו ביניהם על הצורך לעזור לו, אבל לא קרה עם זה שום דבר - עד נסעתי אליו עם T לפני כמה שבועות במחשבה שעלי להחליף כבר מדרסים. הוא בדק והתברר שהמדרסים שלי עדיין בסדר, לפחות לעוד חצי שנה (כן, הוא כזה - לא ייקח כסף סתם אם אין צורך עדיין) אבל אז האצתי ב-T לדובב אותו לגבי מצב העסק ולהציע לו עזרה, ללא תשלום. הוא מאד הופתע ובהתחלה התעקש על תשלום, אבל T הסביר לו שהוא יודע שהוא מתקשה כרגע, וממילא הוא זקוק לתעסוקה ואין לו כרגע צורך דחוף בכסף, וישמח לעשות זאת בתרומה.

לשמחתי הבחור נענה ברצון, הפנה את T אל אשתו - שהיא זו שמנהלת את כל נושא הפרסום והשיווק של העסק - ומאז הם עובדים יחד ונשמע שהם מאד מרוצים. שניהם כמובן מלאי תודה על העזרה הבלתי צפויה שנפלה בחיקם, לא כל כך מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה. T הסביר שזו היתה היוזמה שלי, ואני הסברתי שאנשי עסקים הגונים ומקצועיים ונחמדים וישרים כמוהו אין הרבה, וחשוב לי מאד שהם ישגשגו ויצליחו. אני מאד מאד מקווה שאכן העזרה של T תביא לו את הצמיחה לה הוא זקוק כדי להרים את העסק שלו. 

עוד חדשות טובות ששמענו אתמול, הן שכלתי קיבלה "גיג" לנגן בראש השנה האזרחי עם תזמורת בארוק נחשבת בבוסטון. זו היתה תזמורת שהיא ניסתה להתקבל אליה לפני כמה שנים ואז נשלל רישיון העבודה שלה במסגרת קשיי קבלת הויזה, ועכשיו שהוחזר לה רישיון העבודה (לקראת קבלת ויזה, בתקווה) והיא שוב יכולה לעבוד - הם הזמינו אותה לקונצרט החגיגי. אושר גדול, ממש. והמזל הגדול הוא שהחזרות מתחילות ביום לאחר שנחזור מחופשתנו איתם בפלורידה. 

אתמול בני וכלתי חגגו את THANKSGIVING בביתם עם השכנים החברים שלהם (אלה שגם להם יש ילד אוטיסט). מהתמונות רואים שהיה מאד נעים ושמח. בני וכלתי שונאים הודו, אז הם הכינו את הארוחה המסורתית עם עופות במקום, ויצא מאד מוצלח. 

נזכרתי איך המשפחה שלי הוזמנה בכל שנה לסעודת THANKSGIVING למשפחתה של חברת ילדותי ג'ינג'ית (שעכשיו גרה בסיאטל אבל אז שתינו גרנו בפרבר של לוס אנג'לס). בנוסף לאוכל המסורתי הם היו גם מסתופפים סביב פסנתר הכנף שעמד בסלון וכולנו היינו שרים כל מיני שירים..........היה תמיד מאד שמח. זכרונות.......

עוד מעט נצא אל הורי לעבור על עוד כמה תהליכים ביורוקרטיים שאבא שלי עושה מידי שנה, וביחד נצא איתם למסעדה. 

והנה הצלחתי להסיח את דעתי מעט מהלחץ לקראת מה שעומד - או לא עומד - לקרות אחר הצהריים. 

בתקווה שיהיה טוב. 




יום רביעי, 17 במאי 2023

חזרה לשיגרה

באופטימיות זהירה אני יכולה לדווח שבינתיים נראה שהשיפצור במדרסים עשה את העבודה ואני סוף סוף מצליחה שוב ללכת.

בימים האחרונים אני גם הולכת לפעמים בנעלי ההליכה הגבוהות שאיתן אני מתכננת לטייל בקנדה בחודש הבא, וזה ממש נוח ותומך וטוב. ברור שאני מעבירה אליהן את המדרסים. הם עוברים איתי מנעל לנעל. 

מה עוד? 

לפני כמה ימים קבלתי דרישת שלום בלתי צפויה מסבתא שלי (ז"ל כבר הרבה שנים כמובן).

כפי שכבר סיפרתי, קיבלתי מכתב מהבנק שבו פעם היו לי ולמשפחה שלי חשבונות, שיש חשבון "רדום" על שמי (מלפני הנישואים) שלא נעשה בו דבר "מעל לשנה". ובכן, לא נעשה בו דבר במשך כחמישים שנה, כנראה. כנראה סבתא שלי פתחה חשבון חסכון על שמי ומעולם איש לא סיפר לי על כך. לו הייתי יודעת, הייתי מעבירה אותו יחד עם שאר החשבונות שסגרתי בבנק הזה והעברתי לבנק שבו אנחנו מתנהלים מזה הרבה שנים. 

במכתב הפנו אותי ליצור קשר עם הסניף בו מתנהל החשבון. למותר לציין עד כמה בלתי אפשרי להשיג סניף בנק בטלפון בימים אלה, ולבסוף הגעתי לאיזה מוקד של הבנק שלא היה מסוגל לעשות עבורי דבר בלי לזהות אותי, ולא ניתן היה לזהות אותי כי לא ניתן היה לשלוח לי קוד בסמס - אולי כי בשנות השבעים לא היה קיים דבר כזה?????!!!!! חלם! 

בסוף לקחו את הפרטים שלי ואחרי יומיים מישהו מהסניף חזר אלי, הבין את המצב ואמר שאיאלץ להגיע לסניף פיסית כדי להזדהות עם תעודה, ואז אוכל לקבלת את הכסף שנותר בחשבון. האמת, התלבטתי אם זה שווה את הנסיעה. אולי בשנות השבעים סבתא היקרה הפקידה לי סכום מכובד, אבל היום מדובר על כשלוש מאות וחמישים ש"ח. 

בסופו של דבר T היה צריך ממילא לנסוע לאזור מסיבה אחרת אז נסענו ביחד. לא ייאמן כמה ביורוקרטיה מניבה פעולה לכאורה פשוטה של הפעלת חשבון רדום ואז העברת הכסף מתוכו לחשבון אחר (וסגירתו הסופית). כמה זמן, כמה ניירת - ובסוף התברר שלא ניתן גם להעיר את החשבון וגם להעביר את הכסף באותו היום. צחקנו עם הפקידה שהחשבון שהתעורר נמצא בהתאוששות בטיפול נמרץ..... בקיצור אני מקווה שאכן אראה את הכסף בסוף בחשבון הבנק הנוכחי שלי. כך או אחרת זו היתה חוויה, ועל הדרך ביקרנו בשכונה שפעם T היה גר בה, השכונה של נעורינו, שבה התחלנו את היחסים שלנו עוד כשהיינו בתיכון. ובמקרה עשינו זאת 48 שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שדיברנו ממש והוא הזמין אותי לצאת איתו. סוג של "יום חברות" שכזה. נוסטלגיה. 

בינתיים לא שמענו שוב מ'פרופסור-על' ואחרי כשבועיים רגועים T חווה כמה אפיזודות קלות יחסית, אבל ברור שזה לא נגמר. 

בסוף נחגוג את יום הולדתו של T במסעדה עם 'שותפנו' ו'שריתה', ולמחרת נעשה לו כאן ארוחת יום הולדת. בתי סיפרה לי שהנכדים כבר הכינו ברכות ומאד מתרגשים לקראת האירוע. מתוקים כאלה. הורי לא יגיעו, אבא שלי עדיין חלש ולפעמים עם סחרחורות....אז לא זז מהבית. 

לאחר שזנחתי את 'קדמת עדן' של ג'ון סטיינבק התלבטתי קצת איזה ספר לקרוא עכשיו, והחלטתי להוריד ספר "מטוסים" או כמו ש'ביוכימיה' קוראת לספרים הקלילים האלה: ספרי חוטר

מי שאלופה בספרים כאלה היא הסופרת הבריטית סופי קינסלה, שבין השאר התפרסמה בגלל סדרת הספרים שלה על מישהי שמכורה לקניות (וגם היה סרט). דפדפתי קצת ברשימת הספרים החדשים יותר שלה ובחרתי את The party crasher, שיצא לפני כשנתיים/שלוש. חביב. בדיוק מתאים לי אחרי הכבדות של סטיינבק. 

באופק כבר מרגישים את הנסיעה שלנו אל בני בבוסטון בעוד כשבועיים ובאמצע גם ביקור ברוקיס הקנדיים...אז מתרגשים כבר למפגש איתם ועם הנכדים המתוקים וגם החופשה עצמה והטיול.........בתקווה שהכל יהיה בסדר. 

יום חמישי, 11 במאי 2023

אין רגע דל

ככה זה אצלנו. יום אחד, כמה שעות, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה. 

כששמעתי בלילה של "החיסול המשולש" בבכירי הג'יהאד האיסלמי בעזה תנועה בלתי פוסקת של מטוסים חשבתי שקורה משהו בצפון. אופס. זה היה בעצם בדרום. למחרת בלילה כבר התקשיתי להירדם ושנתי בסוף היתה מאד טרופה. אין לזה סוף. 

כרגיל T די צמוד לרדיו ו/או לטלוויזיה. וגם לאפליקציות בטלפון. אני לא אבל זה כמובן "תוקף" אותי מכל הכיוונים.

למרות הכל הצלחתי להיפגש השבוע עם 'היידי' - הפעם אצלה בבית, כי לא הרגיש מתאים לשבת בבית קפה בזמן שנופלים טילים. היה לי ממש טוב לשבת איתה, לא משנה איפה. 

דווקא עכשיו מישהו (בתכנית ש-T צופה בה) אמר ש"דווקא" צריך להמשיך את השיגרה (היכן שמותר) ולהשתתף באירועים ולשבת בבתי קפה - כדי לא לאפשר "להם" לשבש לנו את החיים לגמרי. הרי שיבוש החיים זו המטרה של הטרור. והם הצליחו בכך כשישבו בשקט 36 שעות והחזיקו את כולנו במתח ולא ירו טילים לא פחות (אם לא יותר) מאשר בימים שמאז, שבהם הם כן יורים. 

מחר יש לנו חתונה בצהריים בראשון לציון. בינתיים היא מתקיימת כסידרה. אין לי מושג איך הצליחו "לגייס" אותנו להשתתף בחתונה הזאת. מתחתן נכד של בת דוד של T - ואנחנו כבר מזמן מזמן לא משתתפים באירועים של נכדים של בני דודים. אלא אם זו דרגה ראשונה (למשל הנכד של אח של T). אבל בת הדוד עשתה לי "אמבוש" במפגש המשפח-טי ושאלה אם אנחנו מגיעים לחתונה, ועשיתי את השטות של לומר שלא קבלנו הזמנה (באמת לא קבלנו) במקום לחשוב מהר ולומר שאנחנו בדיוק עסוקים בתאריך הזה (לא משנה מהו). ואז היא אמרה לבת שלה לוודא שנקבל הזמנה. ואז קיבלנו גם וואטסאפ. בקיצור - לא ממש היתה אפשרות להתחמק. מילא. נקפוץ לקצת, ניתן להם את הצ'ק, ונסע הביתה. ממילא שוב אין ארוחה בששי כי בתי ביום הולדת ארבעים של חברה טובה וחתני עם הנכדים אצל אמא שלו. 

והורי עדיין לא באים. אבא עדיין חלש, למרות שהשבוע הוא היה מעט יותר טוב. אין מה להאיץ בתהליך הזה וגם יש באמת סיכוי - לצערי - שמצבו לא ישתפר. לא קפצנו אליהם לביקור בשבת כי T היה חולה ולא רצינו לחשוף אותם, אבל נראה לי שבשבת כבר אפשר יהיה. 

בגיזרת הרגל שלי - צילום הרנטגן לא הראה שבר כלשהו, והאורתופד כתב שהוא מזהה "שחיקה קלה במפרקי הרגל" ושלח מרשם למדרסים - וזאת למרות שהראיתי לו שיש לי מדרסים מותאמים אישית. בכל מקרה שלחתי את המרשם לבחור (התותח) שעושה לי את המדרסים (שפתר לי את הבעייה שהיתה לי בכף הרגל בנובמבר) והוא אמר לי לבוא. 

נסענו אליו בבוקר (היו פקקים מטורפים בדרך - גם בכביש 4 וגם בכביש 2 - תאונות או משהו) אבל בסוף הגענו. 

בכל מקרה הבנתי שוב עד כמה מבנה כף הרגל שלי בעייתי. בעצם, בעת הליכה או עמידה, ללא המדרסים כל המשקל של הגוף שלי נופל על שטח קטן מאד של העקב וכריות כף הרגל. 



איש המדרסים התותח שיפצר משהו במדרס גם על סמך המרשם של האורתופד וגם על סמך מה שהראיתי לו לגבי מיקום ואופי הכאב בכף הרגל - וניתן לזה כמה ימים ונראה אם זה עוזר. 

יום חמישי הוא יום קניות אצלנו, אז כיון שהיינו בדרך חזרה מתל אביב חשבנו להיכנס לרעננה ולבדוק את הסניף החדש של הרשת הצרפתית CARREFOUR. אז נסענו לשם אבל לא נכנסנו לשם כי פשוט לא היתה חניה. כל הרעננים (ואולי גם מהסביבה) התנפלו על הסופר הזה. נצטרך לחכות עוד קצת או לנסות את הסניף בנתניה. ממילא היתה לנו קנייה קטנה היום. 

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שהפסקתי את "קדמת עדן". נראה לי הפעם אחפש איזה "ספר מטוסים" קליל להעביר את הזמן. 

נקווה שיהיה שקט. לא נראה כרגע, אבל תמיד אפשר לקוות. 

יום שני, 2 בינואר 2023

חזרה לעדכונים שוטפים

כעת משסיימתי לתעד את הטיול שלנו, אני יכולה לחזור לתעד לעצמי את היום יום. 

האמת שקיוויתי להצליח לעדכן לעיתים יותר קרובות כדי שהפוסטים שלי לא יהיו ארוכים וטרחניים כל כך, אבל בינתיים זה לא הולך. רוב הזמן אני עסוקה מדי עם האירוח של בני ומשפחתו המתוקה. 

אז אתחיל דווקא עם הספר שסיימתי עוד לפני שהם חזרו מהוריה של כלתי בצפת, בהמלצתו של טליק, שאמנם כבר לא מעדכן בבלוג אלא בפייסבוק, קראתי את הספר "אין מקום כזה" מאת שפרה קורנפלד. אני לא מכירה את הסופרת אבל יש לי הרגשה שמה שהיא מספרת קשור מאד לחיים שלה עצמה. הספר היה כתוב לא רע אבל לא היה קל לקריאה. בכל זאת לא עזבתי אותו וקראתי אותו במסירות עד הסוף. 

כמו הרבה פעמים אחרי שאני מסיימת לקרוא ספר ולא בטוחה מה אני חושבת עליו, הלכתי לחפש ביקורות ברשת. חלקן קטלו אותו וחלקן שיבחו אותו, אבל כולם היו תמימי דעים שהסופרת מעלה כאן הרבה מאד נושאים שונים - כפי שכתוב (וחוזר על עצמו כמעט מילה במילה) בכמה ביקורות שונות - יש בו נטישה, עוני קשה, חטיפת ילדים, הפרעת אכילה, ניסיונות התאבדות, הזנחה הורית, אלימות במשפחה, ניצול מיני ותלישות תרבותית. יש בו ישראליות - בתקופת מלחמת המפרץ והאינתיפאדה השנייה, יש בו גם מעט תיאורים של המציאות בקנדה באותן השנים....והכל מסופר בקולות שונים (הבנות במשפחה מדברות בגוף ראשון או גוף שני והבן היחיד שמסופר עליו ממש מסופר בגוף שלישי משום מה) - וקורע את הלב אבל....לא באמת מטופל עד הסוף. מה שגורם לי (וגם למבקרים השונים) להבין שזו בעצם סוג של אוטוביוגרפיה פוליפונית (רבת קולות) של משפחה לא מתפקדת...

בקיצור - אינני יודעת אם גם אני, כמו טליק, ממליצה על הספר הזה או לא. 

לאחר שסיימתי לקרוא, התלבטתי איזה ספר להתחיל לקרוא עכשיו. באפליקציה כבר מחכה לי 'רוזנפלד' מאת מאיה קסלר, אבל רציתי אולי גם להתחיל לקרוא את ספרי "שר הטבעות" (בעקבות הטיול לניו זילנד), ובכלל אני אוהבת לקרוא לסירוגין בעברית ובאנגלית. במקרים כאלה ברירת המחדל שלי היא רשימת ההמלצות המצוינות של 'תיאו'.  אז הורדתי את הספר THE MAIDENS מאת הסופר של 'המטופלת השקטה' (אלכס מיכאלידס) וזה מה שאני קוראת עכשיו. צאד לאט, כי כאמור אין לי הרבה זמן. 

בגזרת אבא שלי: אבא לעיתים מתקשה ללכת, מרגיש חלש ובעיקר חושש ליפול, וגם סובל לעיתים מקוצר נשימה וכבדות ברגליים - אז T ואני התחלנו לחשוב ברצינות על קניית קלנועית שתשמש אותו בתוך 'האחוזה' - להגיע מהבית למועדון, מהבית למיני מרקט של הקיבוץ הסמוך, ובחזרה. אז נכון שלכאורה כל התופעות האלה "זמניות" בגלל הטיפול בסרטן הערמונית, אבל ראשית - הטיפול והשפעותיו לא יסתיימו כל כך מהר. זה נכון שהוא מסיים תיכף עם ההורמונים, אבל אחר כך יתחילו גם הקרנות, והלב שלו לא משהו בלי קשר (שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן) - והורי לא נהיים יותר צעירים או יותר בריאים - אז אולי הגיע הזמן. 

העלינו את הרעיון גם בשיחת הטלפון היומית שלנו וגם כשקפצנו לבקר אצלם ב'אחוזה' (עם מסיכות) ואמא היתה בעד. אבא עדיין לא השתכנע, ולמרות ש-T כבר חשב להפתיע אותו ולקנות לו מתנה - גם אני וגם בתי הזכרנו לו, שאבא שלי לא אוהב הפתעות כאלה, ועדיף במיוחד בימים אלה כמה שפחות להרגיז אותו, ופשוט להמשיך לדבר איתו על זה. 

במשך כמה זמן הורי הפסיקו להגיע למפגשים המשפחתיים, וזה היה קצת עצוב אבל מאד מובן. ברור שגם אנחנו וגם אחי ומשפחתו - ביקרנו אצלם באחוזה בתקופה הזו, אבל לשמחת כולנו הם כן הגיעו לבארנץ' ימי ההולדת הגדול שערכנו לכבוד יום הולדתו ה-12 של חכמוד, יום הולדתו ה-39 של בני ויום הולדתה הראשון של קיקה. 

אירחנו את כל המשפחה (כולל המשפחה של אחי) בשבת, ומכיון שערכו לחכמוד מסיבת פיג'מות לכמה חברים בששי, חתני נשאר איתם ואילו בתי, נשמותק ושרי הגיעו אלינו כבר בששי בערב וגם נשארו לישון. שלושתם. כך היינו חמישה אנשים בחדר השינה שלנו בין ששי לשבת, בני וכלתי בחדרם וקיקה וסביבוני בחדר האורחים - היה לנו בית מלא. 

שרי היתה בטוחה שהיא תישן עם בתי איתנו במיטה, וכאשר הלכה לישון הבטיחה שתשמור לי מקום. מתוקה כזאת! כמובן שהן עברו לישון במיטה של חכמוד, לאחר שהיא נרדמה. חתני וחכמוד הגיעו בשבת בצהריים אחרי שכל החברים הלכו הביתה, והיה מאד נחמד. הוא שמח לקבל את הגיטרה החשמלית (גיבסון "וינטאג'" שהיתה "וינטאג'" עוד כשקנינו אותה לבני) פלוס מגבר חדש (כי של בני גדול, ישן ולא לגמרי תקין כבר). 

בסאגה הבלתי נגמרת של הסתימה בשירותים: בעלי המקצוע מהביטוח הגיעו כפי שהבטיחו, אבל לא הצליחו בכלל להגיע אל הסתימה, לא מבחוץ ולא מתוך הבית. מבחוץ הם לא הצליחו בכלל למצוא את הצינור שמוביל לשירותים האלה. לדעתנו זה משום שקבלן האינסטלציה שעבד בעת הבנייה של הבית הזה התעלם מהתכניות המפורטות שהכנו והניח את הצנרת איך שבא לו, היכן שבא לו, ואין שום תיעוד או הגיון. כך למשל כבר כמה פעמים קדחנו בקיר כדי להתקין משהו ופוצצנו צינור מים שלא היה אמור בכלל לעבור שם. 

מבפנים הם לא הצליחו משום מה לשחרר את הסתימה (למרות שכן הצליחו להגיע עד אליה) ולכן הוחלט שצריך לפרק את האסלה לשם כך. אלא שהחיבור של האסלה (התלויה) לקיר חלוד לגמרי. זה אגב ממש לא הגיוני, האסלה הותקנה בסך הכל לפני חמש שנים. נראה שהעוזרת שלי לא משתמשת נכון בחומרי ניקוי, שהם מטיבם חומצתיים וחשוב לא להשתמש בהם על חיבורים וברגים (ואם כן - לשטוף היטב במים לאחר מכן). בכל מקרה, מרגע שהוחלט לשבור את האסלה, נאלצנו לקנות אסלה חדשה במקומה, שתהיה מוכנה להרכבה לאחר סיום הטיפול. 

יממה שלמה לא שמענו מחברת הביטוח, אך אחרי יומיים הם חזרו כדי להמשיך את העבודה. בשלב הזה השירותים האלה היו מושבתים כבר מעל לשבוע. מזל, לפחות, שעקפנו את עניין הכביסה. ושיש עוד שירותים בבית. ושמחנו מאד שלגמרי במקרה גילו קרע בצינור ביוב מרכזי שעלול היה לגרום לנו צרות צרורות בהמשך, ותיקנו אותו. אז יש בכל זאת על מה לברך.

בשלישי בבוקר חזרו בעלי המקצוע מלאים במרץ ומוטיבציה, שברו את האסלה והגיעו לסתימה והתחילו לפתוח אותה.......אבל אז הבינו שמשהו בכל זאת לא השתחרר עד הסוף. למזלנו, תוך כדי הזרמת מים מתוך הבית החוצה והחדרה חוזרת של המצלמה הם סוף סוף הצליחו לגלות את נקודת הביקורת הנעלמת של יציאת הביוב הספציפית הזאת - זו התגלתה בכלל בשטח של השכן שלנו. איך לא? זוכרים את קבלן האינסטלציה שהניח את הצינורות היכן שבא לו? 

ואז התגלה שבר מעיכה נוסף, של הצינור שיוצא מהשירותים הסתומים, שאולי מסביר את העובדה שזו כבר הסתימה השנייה או השלישית בשירותים האלה במהלך השנים. עם המזל שלנו מצאו שם בטון או משהו שהמכונה שהיתה ברשותם לתיקון הצינור הקודם לא הצליח לשבור, ושוב חיכינו לחברת הביטוח שתאשר ותתאם איש מקצוע נוסף שיגיע עם מכונה אחרת. בהתחלה ניסו לתאם לנו את התיקון ל-17 בינואר! אחרי ש-T התעקש שזה לא הגיוני שניתקע זמן רב כל כך עם התקלה הזאת הצליחו איכשהו להקדים לראשון הבא. והסאגה נמשכת. 

בני ומשפחתו שהו בזמן ההוא בצפת אצל הוריה של כלתי וחזרו אלינו באמצע השבוע שעבר. כבר התגעגענו. לפחות שמחנו שהפעם לשם שינוי ממש טוב להם שם וכלתי לא רבה כל הזמן עם הוריה (בעיקר עם אמא). גם שמחתי לשמוע, שמרגע שהילדים התגברו לגמרי על הג'ט לג, סביבוני חזר לשחק כרגיל (בשבוע הראשון לא התחשק לו לעשות שום דבר פרט לצפייה בטלוויזיה) וגם לאכול טוב יותר. נראה שבני וכלתי, שכבר היו די מתוסכלים מהרגרסיות שלו, יותר רגועים. 

קיקה לא מפסיקה לאכול ומתיידדת עם כל העולם - אפילו אנשים אקראיים ברחוב - הילדים האלה פשוט כובשים, כל אחד בדרך שלו. 

יום ההולדת של בני חל ביום שבו הם היו עדיין בצפת, אז שלחתי לו פרחים ובלון - את המתנה האמיתית נשלח להם כשיחזרו הביתה. הוא ביקש מכונת תספורת חדשה, כמו ש-T הזמין לעצמו באמאזון כשהיינו אצלם, אז נקנה לו את זה אבל הוא גם זקוק למחשב חדש - אז נפתיע אותו גם עם זה. 

עוד בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב לביקורת עבור המדרסים החדשים, שנראה שבאמת פתרו את בעיית הכאבים בכף הרגל (טפו חמסה עיגולים), וקיבלתי גם את הזוג הנוסף של המדרסים (עבור נעלי "נשים", מגפיים וכו'). 

בדרך חזרה עברתי גם בחנות הקרמיקה כדי להחזיר את טוחן האשפה הגרוע שהוחלף. עדיין היה חופש חנוכה ונתקעתי בפקק (כנראה בגלל מופעי החג לילדים) שהאריך לי את החזרה הביתה בערך בשעה. לא ברור לי מדוע הווייז לקח אותי דרך שם. ומדוע לא זכרתי שחנוכה ואסור בכלל להתקרב לשדרות רוקח. 😧

עוד לקראת סוף השבוע שעבר היינו מוזמנים לעלייה לתורה של בנה השני של אחיינית-T1. נסענו עם בני וגם בתי הגיעה עם נשמותק והיה מאד נחמד לראות את כל המשפחה של גיסי, כולל הילדים והנכדים. 

בינתיים כלתי גם קבלה חדשות טובות מעורכי הדין שמטפלים לה בויזת ההגירה בארה"ב - באופן מפתיע ה"תיק" שהם הגישו עבורה קיבל אישור, כלומר תשובה חיובית. זו עדיין לא הויזה עצמה אבל זה בעצם אישור שאמור ב-95% להבטיח שהיא אכן תקבל גרין קארד, ויחד איתה גם בני. זה עוד תהליך שייקח הרבה זמן (כנראה שנה וחצי) ולא בטוח שכל הזמן הזה כבר יתנו לה אישור לעבוד, אבל לפחות את ההחלטה העקרונית לאשר את הבקשה שלה כן קיבלו. ומזל, כי בדצמבר הוחלט להפסיק את סוג הויזה המסוים הזה למוזיקאים. בקיצור היא הספיקה להגיש את הבקשה ולקבל עליה אישור ברגע האחרון ממש. 

החדשות הפחות טובות התקבלו (או יותר נכון טרם התקבלו) משגרירות ארה"ב בארץ - הם עדיין לא שלחו את הדרכונים שבני וכלתי הפקידו אצלם ביום שהגיעו ארצה, לצורך הטבעת הויזה הנוכחית שלהם (לבני זו ויזת אמן ולכלתי ויזת "תלויים" - כי היא נשואה לו). את האישור לשתי הויזות הם קיבלו על המקום אבל בגלל כל החגים (חג המולד, חנוכה וסילבסטר) כל הזמן מאז לא הספיק, ולכן הטיסה שלהם הביתה שהיתה מתוכננת להלילה, נדחתה בינתיים לרביעי בלילה - ונקווה שעד אז הדרכונים כן יגיעו. 

כמובן שזה מסבך להם הרבה דברים (בעיקר עבודה של בני, שינסה איכשהו להעביר שיעורי תופים בזום מכאן לחלק מהתלמידים שלו) אבל לפחות אל על לא הערימו קשיים בהחלפת הטיסה. 

הלילה יש ל-T סוף סוף את CT הלבלב שהפרופסור ביקש, בדיקות הדם שלו מצוינות אבל נראה מה יראו בבדיקה החוזרת. 

טוב, אני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כבר מעל לשבוע אז אשחרר אותו בינתיים, והמשך יבוא. 

יום רביעי, 7 בדצמבר 2022

עדכונים שוטפים

כמובן שבין לבין המשך התיעוד של הטיול לניו זילנד חשוב לי לתעד לעצמי את מה שקורה ביום יום. 

נסעתי לתל אביב לקבל את המדרסים החדשים, בתקווה שיעזרו עם הכאבים בכף הרגל, ובאמת במשך יומיים לא הרגשתי כלום, אבל בשבת לפני הצהריים פתאום התחילו זרמי כאב שקצת הלחיצו אותי. בערך כל יומיים הכאבים תוקפים אותי - לפעמים במיטה באמצע הלילה, באמת בלי קשר לכלום - ואין לי מושג מה זה, מאיפה זה בא, ומה עלי לעשות עם זה. T אומר שרק עכשיו התחלתי עם המדרסים החדשים, ולחכות. הוא אלוף בלחכות. אני פחות. 

בששי עשינו ארוחה משפחתית גדולה והזמנתי גם את אחי ומשפחתו. היה ממש נחמד ושמח. 

T כמובן בישל אבל כאשר הוא אמר שבא לו להכין פאי תפוחים, הצעתי שבמקום זאת אאפה אני את עוגת התפוחים של סבתא שלי שכולם כל כך אוהבים (פרט לחכמוד, שבאופן כללי לא אוהב תפוחים). העוגה יצאה נהדרת. 

בסוף הערב הנכדים עלו לחדר שלנו לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, ושרי הכריזה שהיא רוצה להישאר לישון אצלנו עם אחיה הגדולים. אנחנו מזה זמן רב ציפינו שזה יקרה וכמובן הסכמנו, מתוך הבנה שעלול להיות לילה לבן אם היא תתעורר ותתחרט ותרצה את אמא. 

בתי וחתני היו די סקפטיים ושאלו אותה מה היא תעשה אם היא תתעורר באמצע הלילה ותרצה לחבק את אמא. היא ענתה "אני אחבק את סבתא". התמוגגתי כמובן. 

בסוף מה שהם עשו, זה להיפרד ממנה ולוודא שהיא אכן רוצה להישאר ומודעת לכך שהם הולכים הביתה, אבל בפועל, בזמן שחתני הקפיץ את הורי בחזרה ל'אחוזה', בתי התיישבה בסלון וחיכתה קצת.

ובאמת חתני עוד לא הספיק לחזור לאסוף אותה כאשר חכמוד קרא לי מלמעלה "סבתא, שרי רוצה את אמא והביתה". נו, טוב, לפחות היא הביעה רצון להישאר, ואולי בפעם הבאה.....

ישנו מצוין ובבוקר אחרי ההליכה/ריצה וארוחת הבוקר (כמובן ש-T הכין ופל בלגי לנשמותק ופרנץ' טוסט לחכמוד - כי....למה לא בעצם?) החלטנו ארבעתנו לשחק מונופול. היו הרבה צחוקים ועל הדרך T לימד אותם קצת להיות "כרישי נדל"ן", וגם כשחתני הגיע מאימון הקרוספיט שלו לאסוף אותם,  עדיין המשכנו לשחק. הוא הכין לעצמו קפה וזלל את שאריות הופלים שנשמותק לא סיים, ובסוף עצרנו את המשחק באמצע (צילמתי את הלוח ושמרנו את הרכוש של כל אחד בשקית נפרדת) ונמשיך בפעם הבאה. 

בנושא אחר, אני קוראת את "אל תכתבי את זה" מאת נופית לוי איתן, כמובן על פי המלצתה של תיאו - שבינתיים מככבת אצלי כאחת הבודדות שאני באמת יכולה לסמוך על ההמלצות שלה. הספר קליל אך כתוב היטב ונקרא מצוין, ומהווה דוגמא ומופת לכך שאפשר לכתוב ספר "מטוסים" (או "חוטר" כמו שביוכימיה קוראת לספר שאינו נמנה עם הספרות היפה) משובח, בשפה עשירה ותקינה ושגם יהיה מרתק. 

מה עוד? 

נראה לי שלא סיפרתי על טוחן האשפה שלנו שהתקלקל (נתקע והתעקם לגמרי) מתי שהוא בקיץ באחת מארוחות ששי, דווקא כאשר בתי - בצעד נדיר - החליטה לעזור עם שטיפת הכלים. לאחר שהזמנו טכנאי שקבע שהטוחן ז"ל לגמרי ולא ניתן להציל אותו, התקשרנו אז למי שפעם היה מלצר אצל T בעסק וכבר שנים יש לו חנות למוצרי מטבח, אמבטיה, אינסטלציה וכדומה - וביקשנו להזמין טוחן חדש. 

אני רציתי טוחן מאותה התוצרת שהיתה לנו ושירתה אותנו הרבה שנים (כמעט 12 שנה ללא תקלות) - אבל הוא טען שזה חסר, והמליץ לנו על טוחן אחר שהוא מצוין, לטענתו ומניסיונו, וגם זול יותר. לא ממש השתכנעתי, אבל בלית ברירה הסכמתי, ואז הגיע הטוחן והותקן ונהיה לי חושך בעיניים ובאוזניים - וכבר כמה חודשים אני מקטרת. 

הטוחן מרעיש ברמות אחרות, יש הרבה מאד דברים שהוא לא מצליח לטחון בכלל (וכאשר הוא מתאמץ אז הוא גורם לנזילה בארון הכיור מתחתיו) ובנוסף לכל - מחסום הפלסטיק שמותקן בכיור (לכאורה כדי לחסום חפצים אקראיים מליפול לתוך הטוחן בשגגה) לא חוסם שום דבר, וצריך להיזהר כל הזמן שלא תיפולנה כפיות ודברים אחרים פנימה בלי שנשים לב. בקיצור - סיוט. כן, אני יודעת, אלה "צרות של עשירים" אבל אם כבר קניתי מוצר, לא עדיף שיעבור כמו שצריך? 

ל-T לא היה נעים לפנות אל הבחור ולהתלונן, מה גם שההוא אמר מראש שהתוצרת שרצינו לא קיימת במלאי - ואני ניסיתי להשלים עם רוע הגזירה, אבל באמת שזה בלתי נסבל. השבוע סוף סוף גם ל-T נמאס מהעניין הזה, והוא הרים אליו טלפון ואמר שאי אפשר לעבוד עם הטוחן הזה, ותוך יומיים התקשרו אלינו בחזרה מהחנות שהוזמן עבורנו הטוחן המקורי שביקשנו, שהוא יגיע רק בסוף דצמבר, אבל שהוא יסופק ללא עלות מעבר לעלות ההתקנה. יפה מאד באמת. באמת. 

מה עוד? 

גם מחמם המים בגאז שלנו התחיל לזייף - מידי פעם הוא לא מופעל (הוא מופעל אוטומטית כאשר פותחים ברז של מים חמים) וביום ללא שמש אין לנו ברירה אלא להפעיל קצת את הדוד (שרוב השנים מושבת). אין ברירה, נצטרך להזמין טכנאי - למרות שיהיה מאד קשה לעלות על התקלה כי לפעמים זה קורה ורוב הזמן זה לא קורה.

התלבטתי אם לכתוב על זה, אבל החלטתי שאני מתכוונת להתעלם מראש מהתגובות המצקצקות ומדווחת, שכיון שבטיול עליתי עוד שני קילו מעל לאותם שני קילו מיותרים שכבר יושבים עלי במשך כמעט שנה - כלומר עודף של ארבעה קילו - החלטתי לחזור לפחות לזמן מה לקחת סקסנדה

מראש ההתוויה של התרופה היתה לשימוש אפשרי לכל החיים, כי בעצם ידוע שמי שיש לו נטייה להשמנה, הנטייה לא באמת נעלמת. חשבתי שאוכל להסתדר בלעדיה, ובאמת שמרתי על התזונה ועל הפעילות הגופנית, ובכל זאת כמו תמיד הגוף שלי עושה את מה שהוא רוצה, והתחלתי לעלות במשקל. 

אני מכירה את הגוף שלי ואני יודעת שכאשר הוא מתחיל בשיטת "הפיחות הזוחל" להעלות בכל פעם קילו או שניים, זה מהר מאד מתדרדר ובסוף אני מגיעה למשקלים שגם לא רצויים וגם קשה מאד לרדת מהם אחר כך. אז פניתי אל 'רופאהחדשה' דרך אתר מכבי וביקשתי מירשם. 

לא מצאתי לנכון לכתוב הסבר כי יש לי אישור לתרופה ואפשר לראות במערכת גם את 27 הקילוגרמים שירדתי בשנת 2020 וגם את המעקב הקבוע עם הדיאטנית ואת מכתב ההמלצה המקורי שלה לקבלת התרופה. אלא שכל זה קרה לפני שעברתי לטיפול אצל 'רופאהחדשה', והיא לא טרחה להתעדכן במערכת לפני שענתה לי שהמשקל שלי תקין ואין לי צורך בתרופה.

התלבטתי מה לעשות עם התשובה הלקונית הזאת ואז הבנתי - את מה שכתבתי כאן - שהיא לא טרחה להתעדכן בהיסטוריה כשקראה את בקשתי, ואין לי סיבה לצפות ממנה שהיא תזכור את השיחה שלנו כשעברנו אליה וסיפרנו על התהליך שעברנו עם המשקל, גם T וגם אני. אז כתבתי לה שוב (ובזבזתי עוד פנייה מתוך 4 הפניות שמותרות ברבעון.....מה העניין עם ההגבלה הזאת, לא ברור לי?) והפניתי אותה להיסטוריה. 

למחרת חיכה לי מירשם לשלושה חודשים לסקסנדה, ובא לציון גואל. עכשיו נותר רק לקוות שהיא תעזור לי. בינתיים אני כבר מרגישה גם את הירידה בתיאבון וגם מתמלאת מהר יותר בארוחות. נקווה לטוב. 

מה עוד? 

נפגשתי שוב עם 'מחברת' ואני שוב כל כך שמחה שאנחנו חברות ושיש לנו אפשרות להיפגש לעיתים קרובות. 

שוחחתי ארוכות עם 'החתולה' בטלפון, שבדיוק חזרה מטיול מוצלח מיפן (דרך העבודה, מקום עבודתי הקודם), ושוב הצטערתי שאנחנו רחוקות והיא עסוקה ולא יוצא לנו להיפגש מספיק. אולי נעשה משהו בששי הבא. ששי בבוקר זה הזמן היחיד שיש לה. 

לחתני נולד אחיין חדש (מאחותו הצעירה, בן אחרי שתי בנות) והשבוע תיערך מסיבת הברית בדיוק על היום והשעה של הביקור של אבא שלי בתל השומר במרפאה האונקולוגית, שם ייקבעו לו את תכנית הטיפולים המתוכננת לסרטן הערמונית, ממנו הוא סובל. אחי הודיע שהוא ייקח אותו, כך שיכולתי לאשר הגעתי לברית. 

בעוד כמעט שבועיים בני וכלתי וסביבוני וקיקה מגיעים לביקור בן שלושה שבועות וכולנו בהתרגשות שיא. 

לקראת הגעתה של קיקה השובבה (ומסתמנת כשובבה ביותר מכל נכדיי עד כה) הצטיידנו ב"תוחם פעילות" - גדר שיכולה לשמש כמחסום (למדרגות למשל) אבל גם כ"לול" אבל על הריצפה, או תוחם אזור שבו סביבוני יוכל למשל לשחק ולבנות בלי שהיא תפרק לו ו/או תכניס חלקים קטנים ומסוכנים לפה. 


קנינו גם שתילים חדשים (בעיקר רקפות ואמנון ותמר אבל גם דליות וחבצלות, וקצת טימין וצמחי תבלין נוספים. T כבר שתל אותם והגינה התחדשה יפה ופורחת ומוכנה לקבל את פני האורחים האהובים.

מעניין לעניין באותו עניין (לא של הביקור של בני וכלתי אבל כן קשור לבני וכלתי בסופו של דבר) : לפני יומיים קיבלנו מייל מאל על המבשר לנו ש"שובר הזיכוי שברשותך עומד לפוג בקרוב". 

לא היה ידוע לנו על שובר זיכוי שכזה. כן, היה לנו שובר זיכוי של אל על לטיסה המשפחתית להולנד שהיה מתוכנן לאוגוסט 2020 ונדחה עקב הקורונה לאוגוסט 2021. 

כזכור, מימשנו את השובר ורכשנו כרטיסי טיסה מחדש לנו ולמשפחתה של בתי, לחופשה של שבוע בפארק CENTER PARK, בתי ומשפחתה טסו ואנחנו ביטלנו את הטיסה עקב אשפוזו של T וכל מצבו הבריאותי באותה התקופה. 

עבור ביטול הטיסות שלנו קיבלנו את כספנו בחזרה במלואו. ולכן לא היה לנו מושג שנותרה לנו יתרה באותו שובר. 

לא האמנתי שהדבר הזה אמיתי, אבל נכנסתי לאתר של אל על ובדקתי את היתרה במספר השובר שסופק במייל, ואכן נותרה יתרה בת מעל ל-$1300. 

"יופי" אמר T שלא התבלבל לרגע. "תזמיני לנו טיסה לבוסטון ביוני, כפי שתכננו, לבקר את הילדים". 

לאורך כל תהליך ההזמנה וההקלדה של מספר השובר הייתי בטוחה שמשהו יעצור אותי ויאמר ש...אופס, היתה טעות. אבל זה לא קרה. השובר היה תקין ולגמרי בתוקף, בנוסף היו לנו די הרבה נקודות צבורות שלא מימשנו (מכרטיס אשראי ישן שכל קנייה בו זיכתה אותנו בנקודות במועדון הנוסע המתמיד) - בקיצור זוג כרטיסים לבוסטון ביוני עלו לנו כמאתיים דולר. וזהו, הביקור הבא אצל בני וכלתי כבר מסודר. אני עדיין די בהלם מכל העניין הזה. 

טוב, נראה לי זהו, עדכנתי את עצמי לעצמי. אפשר להמשיך עם ניו זילנד. 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2022

החזרה הביתה

לפני שאמשיך בתיאור הטיול עוצר הנשימה שלנו בניו זילנד אני רוצה לתעד לעצמי את השבוע הראשון מאז החזרה הביתה. 

עוד כשהיינו במלבורן הבין פתאום 'שותפנו', שאנחנו חוזרים ביום הקבוע "של העוזרת", ושאל אם קבענו איתה שתגיע. ממש לא קבענו איתה. העוזרת שלנו לא יכולה להגיע אלינו בכוחות עצמה ואנחנו מביאים אותה ומחזירים אותה הביתה. הרגשנו שכבר יותר מדי פעמים בשנה האחרונה התגייסו 'שותפנו' וגם אשתו 'שריתה' להביא אלינו את העוזרת בימים שבהם -T היה בבית חולים או באותם מקרים שבהם חזרנו מחו"ל בדיוק ביום הניקיון. באמת כבר לא היה לנו נעים לבקש מהם והחלטנו שנסתדר שבוע ללא ניקיון הבית, אבל 'שותפנו' הודיע לנו באופן נחרץ, שאחרי שלושה וחצי שבועות בחו"ל (ובית מלא שערות של חתולים, אבק וכו') אין שום סיכוי שהוא לא מביא אותה. הוא דרש ממני להתקשר אליה ולתאם איתה, ובאמת נסע להביא אותה. 

בסופו של דבר היינו מלאי תודה אליו. באמת היה נעים יותר להגיע אל בית נקי. 

החתולים שמחו מאד לקראתנו כשהגענו, ונראה היה שהבת של השכנים טיפלה בהם במסירות. הם נראו בסדר גמור וגם שמחו לראות אותנו.

היה ממש טוב לשוחח עם בתי ועם הורי בדרך הביתה במונית. 

לא היה כיף לשמוע חדשות  - פיגועים ואלימות בכבישים ואני לא רוצה בכלל להזכיר את הפוליטיקה - והאמת היא שגם מאז שחזרנו אנחנו בקושי מתעדכנים בחדשות. ממש במינימום ההכרחי, אם יש דבר כזה. סוג של חיים בבועה. 

בהמשך להחלפת דלת הכניסה של הבית החלפנו גם למנעול אלקטרוני לדלת. עכשיו ניתן להיכנס עם טביעת אצבע ו/או קוד - ואפשר לתת קוד אישי קבוע או זמני למי שרוצים וגם לתעד טביעת אצבע קבועה או זמנית. ולמקרה חירום יש גם מפתח. 

זה די נחמד שלא חייבים לקחת מפתח כשיוצאים מהבית. 

כמעט שלא סבלנו מג'ט לג - אני בעיקר הרגשתי את זה כאשר ישנתי בצהריים והיה לי קשה להתעורר - אבל זה עבר די מהר. בשיי קיימנו ארוחה עם הורי ובתי ומשפחתה והנכדים הגדולים נשארו לישון - שמחים לחזור לשיגרה שלנו. 

לבקשתו של נשמותק קניתי משחק קלפים בשם "חלומות" (באנגלית קוראים לזה SLEEPING QUEENS), שמסתבר שהומצא על ידי ילדה קטנה. זה משחק ממש נחמד עם כל מיני חוקים שאני עדיין לא זוכרת אבל נשמותק מדריך אותי בבטחה בכללי המשחק. 

חזרנו להליכות ולחדר הכושר והספקתי כבר מפגש נחמד מאד עם חברתי 'מחברת', ויציאה למסעדה (של הלקוחות הכי חדשים של 'שותפנו' ו-T) שהיתה מוצלחת מאד. 

עוד הספקתי כבר לנסוע לתל אביב להזמין לי מדרסים מותאים חדשים, גם כי כבר חלפו שנתיים מאז עשו לי את המדרסים הנוכחיים וכבר שחקתי אותם לגמרי, וגם כי אני חושדת שזו אולי הסיבה לכאבים הבלתי מוסברים בכף רגלי השמאלית. 

אגב גיסתי סובלת כרגע מכאבים קצת דומים, למרות שאצלה זה קבוע ולא בא בהתקפים, וכמובן שהמצב אצלה חמור יותר - כי היא תמיד חוטפת הכל קשה יותר - והיא כבר היתה אצל רופאים שאמרו שאולי זה משהו שקוראים לו "נוירומה על שם מורטון" בכף הרגל. אמנם בדרך כלל זה תוקף נשים שנועלות עקבים גבוהים ונעליים צרות אבל זה תוקף גם רצים ובעלי קשת גבוהה (או שטוחה) ולי יש קשת גבוהה במיוחד (שבעטיה אני זקוקה למדרסים מותאמים מלכתחילה). 

בעצת רופאיה התחילה גיסתי לנעול נעליים מסוג מסוים, ואילו אני מסתפקת כרגע בהחלפת המדרסים ונקווה לטוב. 

לסיום הספקי השבוע החלטתי להתחסן נגד אומיקרון - החיסון החמישי. T הביע הסתייגות מהחיסון והחליט לדחות את זה בינתיים, אבל הוא הרי היה חיובי לקורונה ביוני ואילו אני מעולם לא - וסביבנו הרבה מאד אנשים התחילו לחלות - אז אולי החיסון הזה הוא כבר לא רלוונטי ויש כבר ואריאנט חדש, אבל קבלתי החלטה והתחסנתי אתמול.

היום כואבת לי הזרוע של החיסון ואני קצת "קווצ'רית' באופן כללי, אבל זה לא מנע בעדי להתעמל ואני מקווה שזה יעבור מהר. 

אז זהו, נראה לי שתיעדתי לעצמי את כל מה שרציתי לגבי הימים הראשונים אחרי חזרתנו ארצה - וכעת אוכל להמשיך להכין את פוסטי התיעוד של הטיול המדהים שלנו בניו זילנד. המשך שבוע טוב. 




יום רביעי, 4 בנובמבר 2020

גשם

 אתמול הגשם תפס את T ממש באמצע הליכת הבוקר. בעצם טיפטף גם די בתחילת ההליכה שלו, אבל הוא המשיך ללכת ואז התחיל גשם שוטף שפשוט קטע את ההליכה באמצע והוא חזר הביתה רטוב לאחר שהשלים רק מחצית מהמרחק הרגיל שלו בבוקר (כלומר 5.5 ק"מ במקום 10.5).

הוא חזר כמה דקות אחרי שאני ניסיתי לצאת ואז הבנתי שגשם שוטף וזה לא ממש לעניין, וחזרתי פנימה. הגשם נרגע אחרי קצת פחות משעה, ויצאתי להליכה מלאה (ואחר כך הוא הצטער שהוא לא יצא איתי שוב) והאוויר היה רענן ונהדר והשמש שיחקה בין העננים וזה היה כיף גדול.

אחר הצהריים לא ירד גשם והיה נעים והלכנו ביחד וזה היה נהדר.

זה היה עוד יותר נהדר כי אתמול קיבלתי את המדרסים המותאים החדשים (כן, אני יודעת שאמורים לחדש מדרסים מותאים אישית כל שנה, אבל אני איכשהו עושה זאת כל 4-5 שנים) ואיכות ההליכה השתדרגה פלאים. בנוסף למדרסים קניתי גם נעליים חדשות - נעלי ריצה הפעם, כי הוסבר לי שבכמויות היומיות שאני הולכת (10-11 ק"מ בסך הכל) נדרשת רמת תמיכה, איזון ובלימת זעזועים שנעלי הליכה לא ממש מספקות. 

בקיצור מאתמול אני ממש מרגישה את ההבדל, בעיקר בגב (שברגיל כבר התחיל להציק לי בקילומטר הרביעי, אפילו השלישי לפעמים, ועכשיו כמעט לא מציק בכלל). שמחה גדולה. 

הבוקר הספקתי לחזור הביתה שניה אחרי שהגשם שוב התחיל. T הגיע כמה דקות אחרי, והפעם הספיק את כל ה-10.5 ק"מ של הבוקר וגשם תפס אותו ממש בסוף.

עוד מעט אצא לדיקור/טווינה, אחרי כן אביא את העוזרת. 

חתני הודיע לנו אתמול שהם מזמינים אותנו אליהם בששי בערב, וזה מאד שימח אותי. שאלתי מה להכין או להביא והוא אמר כלום, אבל כשדיברתי עם בתי הזכרתי לה שביום ששי גם היא עובדת כל הבוקר וגם חתני בחוג נגרות, כך שלא ברור מתי יהיה להם זמן וכוח לבשל, ושיודיעו לנו בהקדם אם בכל זאת להכין ולהביא משהו. 

בשבוע הבא נקבע לי סוף סוף התור לשתל בשן, בתקווה שהפעם זה יעבור בשלום. אני עדיין לא ממש לחוצה מזה - כלומר בגוף עדיין אין לי את התחושה המכווצת הזאת של "לקראת" תהליך מלחיץ ומפחיד, אבל אני מניחה שככל שהיום יתקרב ארגיש את זה יותר.

וואו הצלחתי לכתוב פוסט שלם בלי להזכיר (עד עכשיו) קורונה, פוליטיקה, אפילו את הבחירות בארה"ב.........