אז מה היה לנו?
אולי ואולי לא חיסלנו את מוחמד דף - ועוד הרבה אנשים שהיו או לא היו מחבלים.
אולי ואולי לא היה ניסיון התנקשות בנשיא לשעבר טראמפ - כלומר, בהחלט היה, אבל במוחי הקודח התרקמה מייד קנוניה לפיה הוא הזמין את ההתנקשות הזאת כדי להעלות את הפופולריות שלו עוד יותר. זוכרים את המיני סידרה "הבן המועדף"? ". בכל זאת, שמונה כדורים מרובה צלפים במרחק של 200 מטר...לא מפספסים ככה. רק אומרת...........
בגיזרת החתולים קניתי עוד ארגז חול (שלישי במספר) ומיינקוני חזר לעשות בארגז ...הישן 😂 כאילו מה שהיה לו חשוב זו האופציה. העיקר שהפסיק (לעת עתה) לעשות בכיור.
הוא יוזם משחקים עם זיגמונד והוא יותר רגוע וגם בא לשבת עלי או על T מדי פעם...כמו פעם.
זיגמונד עושה את צרכיו בארגז החול אמנם, אבל הוא באמת CLUELESS לגבי זה, והרבה פעמים "יושב" על הצואה של עצמו ו"חופר" בקירות של הארגז במקום לחפור בחול ולכסות את הצרכים 😒. אחרי כל מקרה כזה אני צריכה לשטוף לו את כל חלק הגוף האחורי - ישבן, רגליים וזנב - אחרת הוא מסתובב עם זה דבוק אליו בכל הבית 🙈. מעבר לכך שאין לי כוח לזה, אני גם לא יודעת איך ניסע (אם ירצה היקום וכו') לתאילנד באוגוסט עם הנכדים ונשאיר אותו לטיפולה של בת השכנים. איך היא תתמודד עם דבר כזה בכלל!?!?
לפחות הדלקת בעין הימנית נרפאה והוא נראה בסדר גמור. אני עדיין מאיימת עליו כל הזמן שאעיף אותו מכאן אבל כרגע זה כבר יותר בצחוק מאשר ברצינות.
הוא כל הזמן הולך אחרינו ומתיישב עלינו ובלילה ישן איתנו, בדרך כלל צמוד ל-T אבל לאחרונה יותר נצמד דווקא אלי. בניגוד לרצוני אני נקשרת אליו. הוא חמוד.
בשני אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי והיה נחמד להיות איתה ועם הנכדים.
אצל שרי היתה חברה וחלק מהזמן שיחקתי איתן. היה יפה לראות את שרי מפסידה בכבוד, לשם שינוי, למשל כששיחקנו "רביעיות בעלי חיים", למרות שהיה קשה לה מאד עם זה. חלק מהזמן שוחחתי עם חכמוד או נשמותק, ובאיזשהו שלב T הכריז שהוא מכין קרפים, אז שתי הילדות התיישבו על השיש ועזרו לו. היה ממש נחמד וכולם כמובן נהנו מהקרפים בסוף.
מצא חן בעיני שחכמוד קנה לעצמו בקבוק שוקו אחרי אימון האגרוף התאילנדי שלו והחליט, על דעת עצמו, לקנות בקבוק גם לנשמותק. ואחר כך כששרי ביקשה גם, הוא נתן לה את הבקבוק שלו. בכלל, הוא חזר במצב רוח מצוין מהחוג כי הלך לו טוב, ובתי ממש שמחה שלשם שינוי הוא שמח. זה כבר לא קורה הרבה, מאז שנכנס לגיל ההתבגרות.
בתי וחתני היו צריכים עכשיו לבצע תשלום נוסף לטובת הדירה החדשה שלהם, ומאחר שלא הצליחו למכור את הדירה הנוכחית עדיין, הם לקחו הלוואת "בלון", בתנאים טובים יחסית. אני די דואגת לכל הפרויקט הזה שלהם של קניית הדירה....לא בטוחה שהם חשבו וחישבו עד הסוף את כל העלויות וההשלכות. אני מקווה מאד שהכל יסתדר להם בסוף. בינתיים אני יודעת שבתי החליטה סוף סוף להשכיר את הקליניקה שלה בהשכרת משנה בימים בהם היא לא מקבלת מטופלים. הגיע הזמן. מאז ששכרה את הקליניקה יש ימים בהם היא פשוט עומדת ריקה. אני יודעת שהיה לה קשה, נפשית, להכניס מישהו אחר למרחב הפרטי שלה. אבל מדובר בכסף שהיא ממש זקוקה לו............ואני שמחה שהיא התעשתה.
בששי בצהריים הלכנו לתיאטרון הקאמרי לראות את ההצגה "אדיפוס" עם הורי.
את ההצגה לא ממש אהבתי. היא אמנם הלכה והשתפרה לקראת הסוף - ההתחלה היתה ממש משעממת - אבל בכללותה לא ממש אהבתי את האופן שבו החליטו לביים את הסיפור הקלאסי המיתולוגי הזה וניסו להפוך אותו למשהו עכשווי. השחקנים היו מצוינים, כולם, אבל ההצגה עצמה לא עשתה לי את זה. הורי דווקא אהבו, למרות שגם הם השתעממו בהתחלה.
אחרי התיאטרון עצרנו במסעדת "אוגוסטין" ברעננה בדרך הביתה. זו מסעדה ששייכת לרשת "קפה נואר" (כמו "סבסטיאן" בהרצליה וכמובן "קפה נואר" בתל אביב). מה אומר ומה אגיד? השירות היה מצוין, האוכל היה סתמי. לא רע אבל גם לא משהו מיוחד. העיקר שאבא הרגיש מספיק טוב גם לצפות בהצגה וגם לאכול במסעדה. למחרת הוא דווקא חטף איזה וירוסון - בחילות וחולשה ועייפות - אבל זה עבר לו די מהר. אולי הוא נדבק בתיאטרון ואולי המאמץ היה פשוט יותר מדי בשבילו.
בשבת אחר הצהריים בתי היתה אמורה ללכת לאותה הצגה עם חתני. בתי למדה הרבה על אדיפוס במהלך הסמסטר הנוכחי שלה, מההיבט הפסיכולוגי כמובן, לכן מאד רצתה לראות את ההצגה. אבל בשבת בבוקר שרי התעוררה חולה ועם חום וזה בוטל. אני מקווה שהם מצאו למי למסור את הכרטיסים.
במקור היא אמרה שהבנים יכולים לשמור על שרי בזמן שהם בתיאטרון, אבל תכננו בכל זאת לקפוץ לשם לארח להם חברה לפני שנסע להפגנה בקפלן. כאמור בסוף נסענו ישירות לקפלן. היו פחות אנשים, בטח רובם היו בירושלים בעקבות הצעדה של משפחות החטופים... אבל היתה הפגנה טובה. נואמים טובים. אי אפשר שלא להתפעל מהרצון הטוב של הקהל, מההתלהבות...שאני עצמי לא מרגישה אותה. אני שם אבל זה לא באמת ממלא אותי תקווה. אני די מיואשת. כרגיל חזרנו הביתה לפני שהתחילו בלגנים.
את שאר יום הששי בילינו במנוחה בבית, ולא דילגנו כמובן על הליכת הערב שלנו, אבל כן דילגנו על ארוחת ערב כי היינו עוד שבעים מהמסעדה. אכלנו קצת פירות וזה הספיק לנו.
יום שבת עבר בשקט ובנעימים במזגן (אחרי הליכת הבוקר המיוזעת כמובן). הספקתי לגהץ וגם לעבוד על אלבומי התמונות (נראה לי שגם יש לי מספיק תמונות כלל משפחתיות כדי להתחיל את לוח השנה עבור אמא שלי), ו-T עבד על הזמנות מלונות לחופשה עם הנכדים בתאילנד. מפאת המצב, אנחנו מזמינים רק מלונות בהם לא משלמים שום דבר מראש ואפשר לבטל עד הרגע האחרון.
סיימתי את הספר "איפה את בקיץ" מאת נטע חוטר - ואהבתי - ועכשיו עברתי לאיזה ספר "מטוסים" שכזה באנגלית בשם funny story מאת אמילי הנרי. אחרי כן יש לי דווקא רשימה שלמה של ספרים שבת דודי המליצה לי....זה תמיד עושה לי טוב לדעת שמחכים לי ספרים "בקנה".
הלילה חוויתי התקף חרדה קצר....מהסוג שהייתי חוטפת בתקופה ש-T היה מאושפז לסירוגין ולפני הניתוח ולפני האבחון (שלא היה באמת אבחון). זה היה אחרי שהתעוררתי מחלום, בו פרצו לנו אנשים לדירה (גרנו בדירה, בחלום) והתנחלות אצלנו בבית. אני לא יודעת אם החלום גרם להתקף החרדה או שהחרדה שכבר קיננה בי הולידה את החלום. בכל מקרה אנסה להגדיל את המינון של טיפות ההיפריקום ...אולי זה יעזור. ירדתי למינון נמוך יותר מזה שהייתי לוקחת בשנה הראשונה. מי יודע?
