‏הצגת רשומות עם תוויות דיקור סיני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דיקור סיני. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 2 בדצמבר 2023

מרוקנת

במהלך כל השבוע התעוררתי כמה פעמים ושמתי לב שהלסת שלי נעולה חזק וכפות הידיים סגורות לאגרופים. בבוקר התעוררתי עצבנית. אני חושבת שהגעתי לאיזו נקודת רתיחה בכל המצב הזה.

הראש שלי עבד שעות נוספות בדמיון הזוועות שעוברות על החטופים - בעיקר החטופות, אבל כולם - בעזה. אני יודעת שברשתות החברתיות יש תיאורים גראפיים ממש של הזוועות שקרו בשבעה באוקטובר אבל העדפתי להמנע מהם, לפחות לא לחפש אותם באופן יזום. 

גם המחשבה על כל הפליטים מהדרום ומהצפון ואיך ומתי יוכלו לחזור הביתה לחיים נורמליים, במיוחד אם אנחנו לא מתקדמים באמת בהשגת היעדים (או יעדים לכאורה) של המלחמה. ובו זמנית כמובן לא מוותרת על החזרת כמה שיותר חטופים. זו סיטואציה בלתי אפשרית, בלתי נסבלת. ולקראת אמצע השבוע הגוף שלי כנראה הגיע לאיזה שיא ....שהיה לי קשה לעמוד בזה. 

בששי בבוקר כבר הרגשתי מותשת. מרוקנת. 

כל הרגשות התעממו. 

שמיעת הסיפורים וצפייה בחדשות עדיין מעוררת בי פרצי בכי מידי פעם (או זעם, אם מדווחים על התנהלות הממשלה, ראשה ושריה), אבל אני הרבה יותר נמנעת - מעסיקה את עצמי בדברים אחרים. 

מנסה לדבוק בפעילויות השיגרה שלי.

הלכתי למספרה, למשל. ובמקרה כשהייתי שם, מישהי התקשרה לשאול אם האסיסטנטית שלו מוכנה לבדוק לה ציפורן חודרנית, ונזכרתי שהיא גם פדיקוריסטית. ביקשתי ממנה להסתכל לי על היבלת והיא שייפה לי אותה כך שהיא הרבה פחות מציקה. זה לא מרפא, כמובן, אבל מקל. היא המליצה לקבוע עם כירורג להסרה מלאה אבל רק בקיץ, כשאוכל להסתובב עם כפכפים/סנדלים בזמן ההחלמה. מצד שני הרוקחת שלי המליצה להשתמש בפלסטרים המרפאים, ולא להזדקק לכירורג. אחשוב על זה. 

הייתי שוב אצל 'שנטי' - והפעם בנוסף לדיקור סיני ולטווינה היא גם עשתה לי 'כוסות רוח', וגם 'דיקור יבש' - שזו ממש התעללות. בינתיים כל כך כואב לי מהטיפול עצמו שאין לי מושג האם הבעייה משתפרת 😂. בכל מקרה בשבוע הקרוב יש לו עוד תור אצלה ואחר כך אנחנו אמורים לטוס לבוסטון אז בכל מקרה תהיה הפסקה בטיפול. 

בתור הקודם שלי אצל 'שנטי' היא הזכירה לי שפעם התעסקתי המון עם קריסטלים - ושכדאי שאיעזר בהם גם עכשיו. האמת? יש לי קריסטלים בכל הבית (ובכל נסיעה T ואני תמיד "צדים" קריסטלים נוספים אם יש כאלה באזור) אבל הרבה זמן לא נעזרתי בהם לריפוי. כך גם עם הרייקי (אני מאסטר, בעצם). כאילו כל התקופה ההיא של ה"ניו אייג'" אצלי התאיידה לה......למרות שגם אני וגם המשפחה שילבנו את זה בחיי היום יום שלנו במשך הרבה שנים וזה עבד ממש טוב. אני יודעת ש-T עדיין עושה לעצמו (וגם לאחרים) רייקי מידי פעם. אני משום מה זנחתי חלק נכבד מהתחום הזה ....לא את הכל, אבל האמת שאת הרוב. אולי זה זמן טוב לחזור לזה קצת. 

אז בחרתי לי שני קריסטלים מהאוסף שלי - קודם בחרתי (לפי האבן שמשכה את היד שלי אליה, בלי לזכור מהי האבן) ואחר כך הלכתי לחפש אילו תכונות מיוחסות לכל אחת מהן

אגאט (AGATE)

סודליט (SODALITE)

ובגדול הבנתי שהגוף שלי ביקש לעצמו את הקירקוע והיציבות (של האגאט) ובמקביל את יכולת החשיבה האובייקטיבית / רציונלית וכושר הבעת רגשות (של הסודליט). 
'שנטי' שילבה אותן בטיפול שלי השבוע, ואני פשוט מסתובבת איתן בהישג יד........להזיק זה הרי לא יזיק. 

הבאתי לאבא תרופות חזקות יותר נגד כאב הגב, שרשמה לו הרופאה. הצעתי להקפיץ לו אותן הביתה אבל הוא אמר שזה יכול לחכות לארוחת ששי.
הוא הגיע כאוב כולו, ומייד נתתי לו כדור - וזה מייד התחיל להשפיע. 
מצד שני הבוקר הוא (בניגוד להפצרותיי) התפשט בעמידה בדרך למקלחת, איבד את שיווי משקלו ונפל. ברור שהכאבים בגב התחזקו וגם התחילו להקרין לרגל. אוף. עכשיו הוא שוכב, אחרי נטילת כדור - וטוען שהכאב נעלם. נראה מה יהיה עם זה. 

רק הורי הגיעו לארוחה בששי בערב, כי נשמותק חלה וגם חכמוד לא הרגיש טוב וברגע האחרון הם הודיע שלא יגיעו. 
T בישל המון אוכל, ואף תכנן לבשל עוד דברים אבל גנז אותם כשהבין שנהיה רק ארבעה לארוחה. 

בין היתר הוא בישל (בפעם הראשונה אי פעם) קובה סלק וקובה דלעת



יצא ממש טעים. 
בנוסף היה גם צלי בקר עם סלרי ותפוחי אדמה ובטטות, ניוקי ברוטב גבינה, שעועית ירוקה, אורז (לקובה) וגם סלט ירקות וסלט חצילים וחומוס (שהוא מכין לבד כמעט כל שבוע). 

אני אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי. 
במקור T תכנן גם לאפות בורקס מנגולד עם גבינה בולגרית וגם מנה ראשונה קטנה של חריימה - אבל גנז את שתי המנות האלה. מזל. גם ככה נשארו הרבה שאריות (וזאת למרות ששלחתי אוכל הביתה עם הורי, כמובן). 

קיוויתי שהנכדים ירגישו טוב יותר היום ושנוכל אולי להיפגש, אבל בינתיים הבנתי שמצבו של נשמותק החמיר - אז מחכה לשמוע מה קורה איתו.

בבוקר בהליכת הבוקר הצלחתי לחזור לרוץ קצת, אחרי הרבה זמן שלא רצתי (בעצם כמעט מאז פסח, כשהתחילו לי הבעיות בכף רגלי השמאלית). דווקא הלך בסדר. 

התחלתי לקרוא קצת בספר החדש The Mysterious Bakery On Rue De Paris מאת Evie Gaughan, אז צלחתי את העמודים הראשונים ואולי זה יהיה הסיפתח לחזור לקרוא, לאחר שמעל לשבוע לא הצלחתי. 

אני צופה בסידרה שממש מצאה חן בעיני ב-YES : סידרה אוסטרלית בשם TOTALLY COMPLETELY FINE. אזהרת טריגר - הסידרה עוסקת הרבה בנושא התאבדות - לא לכל אחד זה מתאים. 

השבוע יצא לי לנהל שיחת קיטורים ושיתוף רגשות עם כלתי - איכשהו גם בני נאלץ ללכת לעבוד וגם T לא היה בבית - והאמת שזה עשה לשתינו מאד טוב. מחכה כבר להיות איתם, לחבק את כולם. 

טוב, הצלחתי לכתוב שוב פוסט שלם למרות מצבי הרגשי. יש תקווה שעוד אצלח גם את התקופה הזאת בשלום. 
מקווה - כתמיד - לימים טובים יותר.

יום רביעי, 28 ביולי 2021

גאות ושפל חליפות

רגעים טובים ורגעים פחות טובים, זו המהות של התקופה הזאת. 

ימים שבהם T מרגיש טוב לגמרי וימים בהם פתאום חולף בו כאב - לעיתים קל שחולף במהרה ולעיתים קשה שמותיר אותו שטוף זיעה. 

באולטרסאונד של אזור הערמונית, כליות וכו' בסך הכל לא היו ממצאים חריגים מדי אבל כן כתוב שהערמונית מוגדלת. הוא בכל מקרה יצטרך לחזור שוב על בדיקת ה-PSA (למרות שכאמור היא לא לגמרי מהימנה) לקראת התור הבא שלו אצל האורולוג. אגב נאלצנו לדחות את התור שקבענו כי באותו היום הוא עדיין יהיה מאושפז בעקבות ה-ERCP החוזר שקבעו לו. 

היינו אצל הפרופסור השבוע והוא אישר שהם עדיין מחפשים גידול, שזו הסיבה הכי סבירה למצב של T. הוא טוען שזה שלא מצאו עד עכשיו זה לא אומר שאין. הוא גם טוען שביצוע MRI כרגע לא ייתן אבחון טוב יותר מאשר ה-ERCP המתכונן כרגע, שהפעם יבוצע בעזרת סיב אופטי עם מצלמה שיוחדר למערכת העיכול. שיש מקום ל-MRI אם עדיין לא ימצאו שום דבר. 

T כרגע מרגיש שהוא סומך עליו, אבל בכל זאת נברר אצל מי אפשר יהיה לקבל אולי חוות דעת נוספת. 

אחרי הביקור באיכילוב נסענו ישר לבית של בתי, שלא היתה בבית, ולקחנו אלינו את נשמותק וחכמוד. שרי בגן ובתי בסדנת יוגה מרוכזת כל השבוע הזה, אז חשבנו שיהיה כיף לנכדים לבלות קצת איתנו במקום לרבוץ בבית כאשר היא עובדת, ביוגה, או צריכה להתרכז בשרי אחר הצהריים. אני יודעת שהיא כבר חסרת אנרגיות, בתי היקרה, ובאמת בין שרי לבין הקורונה, היא עוברת שנתיים מאד לא פשוטות, ללא חופשה אמיתית. עבור שרי אין לי כרגע מספיק אנרגיות, אני מודה, גם פיזית וגם נפשית,  אבל את הגדולים אני מוכנה לקחת כל שבוע. 

אז ביקשנו מהם לארוז בגדים להחלפה ובגדי ים, לקחנו אותם לארוחת צהריים במסעדה שהם מאד אוהבים (שבמקרה הם לקוחות של T) ונסענו אלינו הביתה. הם צפו בטלוויזיה בזמן שישנו צהריים, ואז לקחנו אותם לים. נסענו לחוף סירונית בנתניה, שם יש חניה ממש על קו המים - לא צריך ללכת הרבה או לעלות/לרדת הרבה - ושובר גלים, כך שלמרות שהיה סחף חזק והים היה די סוער, עדיין זה היה רדוד והגלים לא היו גבוהים ויכולתי להשגיח עליהם די בקלות. הם מאד מאד נהנו. הבאנו להם פירות, ונשמותק טרף כמעט את כל האבטיח, וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. T הכין להם חביתות וכריכים עם פסטרמה וסלט ירקות והם טרפו הכל בתיאבון רב ועלו מיד לישון לצפות בטלוויזיה במיטה שלנו, עד שעלינו לישון בעצמנו. 

למחרת כבר היו לנו פחות אפשרויות לעשות להם כיף, כי ל-T היתה פגישה אצל רואה החשבון בבוקר, ובצהריים היה לו האולטרסאונד של הערמונית, ולי היה תור לדיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אז יצא שיצאנו וחזרנו לסירוגין כל הבוקר ולא ממש יכולנו לקחת אותם לאן שהוא או לעשות איתם משהו ממש כיפי. אמנם שנטי הציעה שאביא אותם אתי אליה, הילדים שלה היו בבית (מעט יותר צעירים מהנכדים שלי) ויש להם גם בריכה בחצר. אבל חכמוד - שנמצא כרגע בתקופה לא ממש חברותית - העדיף להישאר אצלנו בבית. הם גדולים, הם יכולים להישאר לבד, הם יודעים להעסיק את עצמם. היה בסדר.

חכמוד אפילו הלחין שיר חדש נוסף והפעם כתב את מילותיו לגמרי בעצמו. 

הוא קיבל בשורה ששימחה אותו אבל גם הלחיצה אותו מאד. אושרה ההעברה שלו לבית ספר אחר. בתי מזה זמן רב לא מרוצה מבית הספר שלהם, ובמיוחד לחכמוד היה חוסר מזל נוראי גם עם המורות שהיו לו בשנתיים האחרונות, גם המחנכות וגם חלק מהמקצועיות, ובעיקר עם הרכב הילדים בכיתתו. המצב היה עד כדי כך גרוע שהמון ילדים מהכיתה שלו עברו כבר בשנה שעברה ובשנה שלפניה לבתי ספר אחרים. חכמוד לא רצה לשמוע על מעבר או שינוי, עד לאחרונה, ובתי פשוט החליטה לפעול לבסוף ולבקש את ההעברה. היא ערכה הרבה בירורים ובחרה בית ספר שיעמוד בכמה קריטריונים חשובים. ראשית, שיש עליו חוות דעת טובה. שנית, שילדים מבית הספר הזה מיועדים לחטיבת ביניים שיש עליה חוות דעת טובה. חטיבות הביניים בהרצליה לא נקבעות על ידי מקום המגורים של הילד אלא על פי בית הספר היסודי שבו הוא למד. בנוסף עזר שחבר של חכמוד, שעזב את בית הספר שנתיים קודם לכן, לומדת בבית הספר החדש. וגם שהוא לא רחוק מדי מביתם, למרות שהיא היתה מוכנה להסיע אותו הלוך ושוב אם היה צורך בכך. בית הספר שנבחר ענה על כל הקריטריונים, והם קיבלו תשובה חיובית באותו הבוקר שבו אספנו אותם אלינו הביתה. חכמוד, שגם ככה הוא לחוץ וחרדתי וכאמור בתקופה לא כל כך טובה, לא היה מסוגל לחשוב או לדבר על שום דבר אחר במהלך היומיים שבהם הם שהו אצלנו. מה יהיה עם בית הספר החדש, איך יהיה, כמה שהוא לחוץ. ומשום שהיה לחוץ, הוא גם הוציא את העצבים שלו על נשמותק - שכבר רגיל לכך וסופג את זה בשקט - וזה מעציב אותי מאד בכל פעם מחדש. אני יודעת שבתי וחתני לא עוברים על זה לסדר היום וגם אני דואגת להבהיר לחכמוד שזה ממש לא בסדר מבחינתי ושאני לא מסכימה להתנהגות כזאת, וחכמוד לעיתים אף מודה שהוא מנסה אבל לא מצליח להתגבר על עצמו.....אבל זה באמת יותר חזק ממנו. ובסך הכל חלק גדול מהזמן הם מסתדרים ממש טוב ביניהם. אז אני תומכת בנשמותק כמה שיותר, שיידע שרואים אותו ושהוא לא לבד, ואני מקשיבה לחכמוד, שיידע שגם אותו רואים, ומבינים. אבל שזה לא בסדר ולא מקובל. 

למרות הכל הצלחנו לשחק טאקי וגם "רביעיות חיות" פעמיים (כמעט פעמיים, בפעם אחרונה הם הפסיקו באמצע בגלל אי הסכמה על משהו), ועד שחתני הגיע אחר הצהריים לאסוף אותם הביתה, הם יישרו את ההדורים ביניהם. 

בגזרת הספרים, מאוחר מדי התברר לי ש"כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר די מדכא, שלא ממש מתאים להלך הרוח הנוכחי שלי. כלומר יותר מדי דומה להלך הרוח הנוכחי שלי. אבל אני כבר באמצע והוא כבר תפס אותי אז אצלח אותו עד הסוף. 

אחרי שהנכדים עזבו, נסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה'. הם עשו שיפוץ לאחרונה בסלון ורצינו לראות איך זה יצא, וגם רצינו לחגוג את התקבלותה של בתם לבית ספר לרפואה בבאר שבע. תהליך הקבלה היה ארוך ומסובך ואף אחד לא האמין שהיא תתקבל כבר בפעם הראשונה שניסתה, אבל זה קרה וכולנו שמחנו מאד. מאז גיל 12, כאשר חלתה בסרטן ונלחמה והחלימה, היא ידעה שהיא רוצה ללמוד רפואה. זה לא היה פשוט, אבל היא התקבלה ואנחנו גאים בה מאד ומאושרים עבורה. 

ידעתי שבילוי בחברתם של שותפנו ושריתה יעשה טוב למצב הרוח של T, וגם לי זה עשה טוב. הם מאד תומכים בנו בתקופה הזאת, ועוזרים לנו, ואני יודעת שיש לנו על מי לסמוך. 

דווקא בשלוש בלילה שוב התעוררתי עם התקף חרדה - הצבת הזאת שלופתת את בית החזה והבטן שמתהפכת - ולמרות שהצלחתי להירדם למרות זאת, זה ליווה אותי גם כשהתעוררתי סופית בחמש. זה עדיין לא נרגע לגמרי אבל הליכה של שעה וחצי בחוץ, למרות החום ולמרות הלחות, עזרה מאד. 

שנטי המליצה לי על טיפות שעשויות לעזור עם החרדה הזאת, למרות שבהגדרה הן נועדו יותר נגד דכאון. אנסה לקחת ולראות אם זה עוזר, כי לא בא לי להתחיל עם תרופות פסיכיאטריות של ממש כמו ציפרלקס, אבל מצד שני אני מבינה שאני לא עוזרת ל-T או לאף אחד כאשר אני נכנסת לחרדות האלה, ואני גם חוששת שיש להן אפקט שלילי מתמשך על הגוף שלי. אז נראה. שנטי גם עודדה אותי לחזור לאימון או לנסות טיפול CBT או משהו כזה - שאולי יעזור לי עם זה. אני מאמינה שזה נכון אבל לא מצליחה להביא את עצמי להחליט. 

בינתיים הימים עוברים בסך הכל אנחנו מעבירים אותם בצורה חיובית ופרודוקטיבית - עד כמה שאפשר. לפעמים יותר קל, לפעמים פחות, אבל אין באמת ברירה. עושים מה שיכולים. 

T נהנה מאד לצפות בשידורי האולימפיאדה, וממשיך עם הספורט ואפילו עם עבודה - כאשר יש כזו - ומנסה לשמור על השיגרה שלו. 

גיסי ואשתו התגברו על הקורונה, הקלה מאד, שחלו בה בזה אחר זה, ושניהם כבר שוחררו רשמית מבידוד ומתחילים לחזור לשיגרת החיים שלהם. נראה מה יהיה עם הקורונה הזאת. 

יום שני, 8 במרץ 2021

שבוע מלא פעילות

 אז מה היה לנו שם?

הייתי בתור אצל הדיאטנית, לשם שינוי לא טלפוני. רציתי שהיא תראה אותי ולקטר לה על הכל החלקים שאני עדיין לא מרוצה מהם. אבל לא הלך לי. היא מאד מרוצה ממני ומאורח החיים שלי ושל T מבחינת תפריט ופעילות גופנית, ומבחינתה אני לא צריכה לרדת יותר במשקל, רק להמשיך כמו שאני ולשמור על זה. 

בזה אנחנו חלוקות כי אני רוצה לרדת עוד כמה קילוגרמים כדי להגיע לאמצע הטווח התקין של ה-BMI אבל ייתכן שהגוף שלי כבר החליט בשבילי וקצת נעצרתי, וגם אם אשאר כמו שאני זה כנראה בסדר. אפילו בסדר גמור.

הייתי גם בביקור החודשי אצל 'שנטי' לדיקור וטווינה, ובסך הכל גם היא מרוצה ממצבי. היא אמרה שחסר לי קצת חלבון, והעדיפה שלא אוסיף חלבון מן החי לתפריט שלי אז ביקשה שאנסה חלבון אפונה (יש דבר כזה, מפרידים את החלבון מהאפונה, זה בעיקר בשימוש על ידי טבעונים, מסתבר). קניתי ואני שותה את זה במשקה פעם ביומיים. נראה אם הלשון שלי תראה שיפור (ככה היא מאבחנת אותי, מסתכלת על הלשון ומודדת דופק). 

בשבוע שעבר עשיתי גם יום כיף עם בתי. זה היה ממש כיף. הילדים היו במסגרות והיינו שתינו לבד - מה שכמעט לא קורה. דיברנו המון, שתינו קפה ונסענו יחד לחנות האהובה על גיסתי כדי לנסות למצוא שם בגדים - גיסתי נתנה לי כרטיס מתנה (גיפט קארד) של החנות הזאת ליום ההולדת שלי. להפתעתי מצאנו שם הרבה בגדים שמצאו חן בעינינו, ויצאנו משם שתינו עם שלל לא רע בכלל. מיד קבענו לעשות את זה שוב, אולי גם עם אמא שלי. קבענו למחר - יום הולדתה - אבל היום התקשרו מהגן ששרי העלתה חום, אז התכניות למחר בוטלו. כלומר, עדיין אצא עם אמא שלי אבל בתי לא תוכל להצטרף. יום הכיף המשולש יצטרך להידחות לפעם אחרת.

בנוסף חזרנו סוף סוף לחדר הכושר שלנו. אמנם הם פתחו באופן מצומצם יחסית, הרבה פחות שעות, אבל עדיין היה כיף גדול לחזור ולהתאמן על מכשירים שמפעילים סט אחר לגמרי של שרירים מאשר ההליכה והתרגילים שאנחנו מצליחים לעשות בבית. 

בתחילת השבוע שעבר T היה מצונן והלכתי לבד לחדר הכושר, וגם עשיתי את ההליכות בחוץ לבד, אבל בהמשך הוא התאושש והצטרף בשמחה רבה. כמובן ששנינו הרגשנו שרירים תפוסים שמזמן לא עבדו, אבל מהר מאד שימנו אותם והחזרנו אותם לפעולה סדירה. 

ברביעי בערב קבלתי הודעה מאחי שלאמא שלי יצא הבקע הטבורי, ממקומו - כפי שקורה לה מפעם לפעם - אבל הפעם היא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה והיא סובלת כאבים. הבקע הזה הוא מלידה והיא "סוחבת" אותו כל חייה, בדרך כלל בשלום, ומסרבת לנתח. למה הייתי צריכה לשמוע על זה מאחי, כאשר חצי שעה קודם לכן שוחחתי איתה בטלפון והיא לא אמרה לי על זה כלום, זו שאלה מצוינת. זה היה אבא שלי שהצליח לספר על זה לאחי (כי אמא השביעה אותו לא להגיד כלום), וזה היה אבא שלי שגם דיבר עם הרופאה של ה'אחוזה' וקיבל ממנה הפניה למיון, למקרה שאמא תמשיך לסבול כאבים (עזים!) ועדיין לא תצליח להחזיר את הבקע למקום. 

התקשרתי מיד לאמא שוב והודעתי לה שאני באה לקחת אותה למיון. נתקלתי בהתנגדות רפה מאד, כנראה שהיא באמת סבלה כאבים והמחשבה להעביר ככה את הלילה היתה כבר כנראה מעל לכוחותיה. לגמרי הבנתי את הסתייגותה מנסיעה למיון, זה תמיד מצטייר כסיוט - שלא לדבר על הפחד שלה שיאשפזו אותה וממילא היא תצטרך להמתין בתוך הסבל שלה עד לבוקר. 

לי היתה הרגשה שלא יתנו לזה לקרות, ובאמת הגענו למיון, שהיה יחסית שקט. הם סיימו עם משרד הקבלה בזמן שאני חניתי (ובשעות הערב האלה לא היתה לי כל בעייה של חניה) וכבר היו אצל האחות בבדיקות ראשוניות. די מהר היא הופנתה למיון כירורגי, והאמת שמהר מאד ניגש אליה רופא ששאל מה הבעייה, השכיב אותה ותוך שניות ספורות (והרבה מאד כאב) החזיר את הבקע למקומו. 

הוא שחרר אותה (שוב, מאד מהר) עם הזמנה להגיע למרפאת חוץ להמשך בירור לקראת (אולי) ניתוח, כאשר הוא מסתייג שבגילה המופלג (89) ההרדמה עצמה היא גורם הסיכון העיקרי, לא הניתוח הפשוט יחסית, ושבינתיים היא חייבת להסתובב עם חגורת בטן. כל הסיפור כולו מרגע שהגענו למיון ועד שנסענו הביתה ארך אולי שעתיים. זו היתה הפתעה נעימה. 

עברנו בבית שלי כי היתה לי חגורת בטן עבורה (שהשתמשתי בה בתקופה שסבלתי מכאבי גב תחתון) ורציתי להעביר לה אותה כמה שיותר מהר. היא מאד מאד מרוצה מהחגורה ומשתמשת בה כל הזמן. יש לי הרגשה שהיא לא תרצה לעבור את הניתוח, והאמת שייתכן שבאמת עדיף כך. 

בחמישי הוקפצנו בהפתעה לנכדים - הקטנה היתה בגן אבל בתי ביקשה שנקבל את הגדולים כשיגיעו מבית הספר וניתן להם ארוחת צהריים, כי היא היתה צריכה לצאת לקליניקה מוקדם יותר מהרגיל. 

זה היה ביקור זריז אבל היה נחמד לבלות איתם קצת, במיוחד שהם לא היו מתוכננים לבוא אלינו בששי - היו מוזמנים ליום הולדת של בת דודה.

בסוף הם הכריחו את חתני להקפיץ אותם אלינו לישון אחרי יום ההולדת בששי. הם לא ויתרו על זמן האיכות עם סבא וסבתא. הדבר הזה מחמם לי את הלב בכל פעם מחדש.

עשינו בששי ארוחת ערב רק לנו ולהורי, וכאשר חתני הביא את חכמוד ואת נשמותק, הוא הקפיץ את הורי בחזרה לאחוזה. 

בששי בערב הם בעיקר שיחקו ב'לגו' עד שהלכו לישון, וחכמוד הצליח אפילו להרכיב לגמרי בכוחות עצמו את הלמבורגיני הצהובה שהעלתה בו כל כך הרבה תסכול בשבוע שעבר. 


בבוקר כאשר חזרתי מההליכה הם כבר היו ערים וחיכו לארוחת הבוקר - פנקייקים - שהזמינו מבעוד מועד מ-T. היתה לי הרגשה שהם יתעוררו לפני שאספיק לחזור, אז פתחתי את התריסים בסלון והדלקתי להם את האח. 

בזמן ארוחת הבוקר המשכנו סוף סוף לקרוא בספר "חוט"ם - כלב כמעט מושלם" ואחר כך שיחקנו "החבילה הגיעה" - T ואני ביחד נגדם. כאשר משחקים בזוגות זה הולך מהר יותר, וגם יש הרבה פחות תסכולים מצד הנכדים. כן, וחכמוד גם מרמה כל הזמן. בסיטונות. בעיקר בהטלת הקוביה. אבל אני מתעלמת באלגנטיות. 

בתי וחתני הודיעו שלא ישנו כל הלילה - שרי התעוררה המון - ולכן משלימים שעות שינה ויגיעו מאוחר יותר. אז יצאנו לגן שעשועים, ובדיוק חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים כשבתי הגיעה עם שרי. 

אחר הצהריים אספנו את הורי ונסענו אל בתי וחתני לקפה וגלידה. אה, כן - אנחנו הבאנו את הגלידה. T הכין שלושה טעמים - שוקולד, סניקרס (וניל עם חטיף סניקרס) וקרמל מלוח. היה להיט. 

הורי לא היו אצלם מאז לפני הקורונה. מאז הרבה לפני הקורונה. היה כיף ממש, ובין היתר הם שמו את המשחק "just dance" בנינטנדו, וכולם רקדו - כולל בתי. גם אני ניסיתי קצת אבל שרי ביקשה על הידיים והיה לי קשה לעשות את התנועות עם פעוטה על הידיים.

מחר יום הולדתה של בתי והיינו אמורות לצאת לעוד בוקר של כיף, הפעם יחד עם אמא שלי  - אבל שרי קיבלה חום וכל התכניות השתנו. עדיין אצא עם אמא שלי, כי הנעליים שלה מתפוררות והיא חייבת זוג חדש (בכל זאת הגברת הולכת 10 קילומטר ביום!) אבל מבאס שבתי תבלה את יום הולדתה עם ילדה חולה בבית (הרי גם אם היא תרגיש טוב לא יתנו לה לחזור לגן כאשר היום עוד היה לה חום). 

בתקווה שהיא תבריא (ואף אחד אחר לא יידבק) עד לסוף השבוע, מתוכננת אצלנו ארוחת יום הולדת לכל המשפחה - כולל משפחתו של אחי. מקווה מאד מאד (מאד!) שזה ייצא לפועל. 

איך אומרים? אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו את תכניותיך. 

לסיום - תמונות עדכניות של גינת הגג ההידרופונית של T: