מפה לשם

מפה לשם חלף לו עוד שבוע. 

עוד שבוע שבו 59 חטופים, כנראה 24 מהם עדיין בחיים - לא בטוח - ובכל יום קורה משהו או נאמר משהו שגורם למצבם ולמצבנו להתדרדר עוד ועוד. 

להצהרות של טראמפ אני כבר לא יודעת כיצד להתייחס, וכרגע בכלל נראה שהראש שלו במקום אחר (פוטין, אוקראינה, אולי איראן) ואם הוא עדיין עוסק בנו - זה כדי לחלץ את האזרח האמריקאי האחרון (כנראה) שעדיין חי מבין החטופים בעזה. מקווה שאתבדה. 

בששי שעבר חגגנו להורי יום נישואים 67 - לא מובן מאליו בכלל, בוודאי לא לאור כל מה שעבר על אבא שלי בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה. ממש עוף החול האיש הזה. 

הזמנו גם את כל המשפחה של אחי - שזה כולל את אחי ואת גיסתי, את אחיינית1 עם בעלה ונכדנית1 - שלגמרי גנבה את ההצגה, זוחלת בכל הסלון ומשחקת עם מיינקוני, שהתעניין בה לא פחות משהיא התעניינה בו - את אחיינית2 ובן זוגה, את הורי וכמובן את משפחתה שלי בתי - שהיתה חסרה את חתני ואת שרי, כי ממש לפני שהם יצאו אלינו שרי חטפה כאב אוזניים מהגיהנום והוא נשאר איתה בבית. זה היה מבאס אבל ככה זה לפעמים, אין מה לעשות. 

היה מאד כיף להיות כולנו יחד, וראיתי שכולם נהנו. אני זוכרת שהחלטתי להזמין את המשפחה של אחי לעיתים הרבה יותר קרובות, אבל בפועל בשנה האחרונה זה קרה אולי פעמיים, אולי מקסימום שלוש פעמים. בין המחלות והאשפוזים של אבא שלי לבין העניינים של T והמחלה שלי בדצמבר והניתוח שלו והנסיעות שלנו.......זה פשוט לא יצא. וזה לא רק בגללנו. אני זוכרת שבקיץ הזמנתי אותם איזה שלוש פעמים והם לא יכלו. אז לא. טוב שהצלחנו הפעם. היה מאד נחמד. 

אני ממשיכה לקרוא בספר מלון הזכוכית והוא מאד זורם לי. ובאופן כללי אפשר לדעתי להגדיר את סגנון הכתיבה של הספר הזה כ"זורם". קצת אסוציאטיבי. קצת כמו בסרט....המצלמה מתמקדת בדמות מסוימת או בהתרחשות סביב אירוע מסוים וככה באלגנטיות עוברת לדמות אחרת או לאירוע אחר........וזה עובד לא רע. עכשיו אני סקרנית כמובן איך היא תסיים את הספר. כידוע, סיומים של ספרים הם עניין גדול אצלי. אני אוהבת סיום משובח. 

בראשון היה לי שוב תור לפיסיותרפיה, והאמת שאני מרגישה שזה עוזר. מצבי משתפר. אני מקווה שזו מגמה ושבקרוב אשכח מהדלקת הזאת. 

במקביל T היה שוב בדיקור (הוא הולך כל שבוע עכשיו) והמדקרת ערכה כמה שינויים בתכנית הטיפול, בתקווה לטפל בהתקפים עצמם. נראה אם זה יעזור. בינתיים התחיל לו איזה כאב מוזר במפשעה, ואני חוששת שמדובר בעוד בקע......וזה יהיה מאד מבאס אם כן......

מייד אחרי הפיסיותרפיה נסעתי אל בתי כדי לשמור על שרי בזמן שהיא היתה צריכה ללכת לקליניקה. היא הוציאה את שרי מוקדם מהצהרון כי היה לה תור לרופא אף אוזן גרון, בתקווה שיקבעו לה ניתוח "כפתורים" סוף סוף. אבל גם הרופא הזה (בדומה לקודם) טען שלא בטוח יש צורך, ושבטח אין מה לעשות עם זה עכשיו עם הדלקת, ושצריך לתת אנטיביוטיקה ולראות אם זה חוזר (ברור שזה יחזור, בכל פעם שהיא מצטננת זה חוזר) ושהן תחזורנה אליו בספטמבר, לפני החורף ועונת המחלות הבאה. זה היה מאד מאכזב ומתסכל. במקביל היא התחילה לקחת את שרי לרופא סיני שמאד המליצו עליו (רופאים, דווקא) שאולי הוא יוכל לעזור לקטנטונת הסובלת. נחכה ונראה. 

היה מאד נחמד לבלות עם שרי, שמאד שמחה שהגעתי והכינה רשימת פעילויות עבורנו. 

שרי מכינה לנו רשימת פעילויות - בליווי של "כלבלבי" ו"חמודי" שהולכים איתה לכל מקום

רשימת הפעילויות ששרי הכינה לנו

א. פיקניק. כלומר עריכת ריצפת הסלון לפיקניק. היא ערכה את הפיקניק, בלי אוכל כמובן, ומייד נשכבה על השמיכה...

ב. משחקים וצעצועים. שיחקנו גם קלפים וגם כמה משחקי קופסא.

ג. סרט. בתכנית היה לבחור סרט, להכין פופקורן וגם "צלחת הפתעות" (כלומר, ממתקים). היא צירפה לרשימה איורים של טלוויזיה, שלט, פופקורן וצלחת הפתעות. 

ד. התחפחפות. זו מילה שחתני המציא, או שאולי אמא שלו המציאה אותה, המשפחה שלהם אלופה בלהמציא מילים ומושגים לכל מיני דברים. למשל לדגני בוקר הם קוראים "חיצ'חיצקים". אז "להתחפחפ" זה להסטלבט, להתכרבל...ליהנות במיטה או על הספה עם שמיכה...משהו כזה. 

אז בזמן שהיה לי עד שנסעתי הביתה הספקנו עד ההתחלה של הסרט (כולל ההכנה של הפופקורן) אבל את השאר לא השלמנו. אולי בפעם הבאה. 

אני יודעת שהיא מאד נהנתה כי כאשר בתי אמרה לה שבשלישי כשהיא נוסעת ללימודים תגיע הסבתא השנייה לאסוף אותה מהגן, היא שאלה למה לא אני דווקא..........הוחמאתי מאד. 

הבדיחה היתה שהמטופלת של בתי הבריזה ברגע האחרון והיא כלל לא היתה צריכה לצאת לקליניקה. אז במקום זאת שלחתי אותה לישון קצת......לפני עבודת הקליניקה של הערב. היא הודתה לי על זה בלי סוף. 

עוד השבוע T התחיל סדנת אפוקסי - שזו נגרות שמשתמשת באפוקסי. 

מאד שמחתי שהוא מחפש לעצמו תחביבים ועיסוקים, כי בתחילת השבוע התחלתי לזהות אצלו סימנים של מרה שחורה, עם כל ההתקפים שהוא עבר וכל מה שקורה מסביב. 

בינתיים (טפו, חמסה, עיגולים) כבר כמה ימים שלא היה שום התקף אבל באמת זה עוד מוקדם לדעת. 

בראשון הקרוב בתי חוגגת יום הולדת 43, והערב הם באים יחד עם הורי. 

הכנתי את עוגת התותים הקבועה שלי ויש גם כמה טעמים של גלידות של T. 

לראשון הזמנתי שיגיע לה זר צבעוניים צבעוניים, וברביעי (שזה היום הכי פנוי שלה) הזמנתי לנו חבילת ספא (הפעם הספא הנכון) ואני מאד מקווה שהיא תהנה, ששתינו נהנה. 

אין לי מושג אם (ומה) חתני תכנן לה ליום הולדת. היא טוענת שעם כל הלחץ שיש לו בעבודה, יש סיכוי שהוא לא חשב על זה בכלל.........

בשנה שעברה הוא הגדיל לעשות וקנה לה מתנה שלושה צמידי זהב (אחד עבור כל ילד, הוא אמר) וזו היתה הפתעה ממש ממש משמחת עבורה. 

אז עכשיו אנחנו מבשלים להערב (כלומר T מבשל ואני בהיכון לעזור ולשטוף כלים).......בחוץ גשום (מזל שחדר הכושר היה פתוח הבוקר והצלחנו להתאמן שם במקום ההליכה בחוץ). 

ולגבי המצב..........אולי שלא יהיה יותר גרוע? אפשר לבקש? 

גם טוב וגם פחות טוב

 נשמותק יצא גמור ומבואס מהמבחן ל"מחוננים". הוא אמר שלא היה במבחן, בעיקר בפרקים של המתמטיקה, שום דבר שדמה בכלל למה שהוא למד ותירגל בכל החודשים האחרונים. בנוסף, הוא סיפר שהיו שמונה פרקים בבחינה, במקום שישה כפי שנאמר להם מראש, וגם שהבוחנים המשגיחים לא כיבדו את האישור שהיה לו (בגלל הפרעת הקשב) לקבל הפסקות. הוא ישב שעתיים שלמות בלי הפסקה במבחן, שבחלקו הגדול הוא לא הבין מה רוצים ממנו. 

אף אחד מאיתנו לא הבין מה קרה, עד שכמה שעות לאחר הבחינה בתי קיבלה הודעה ממשרד החינוך, בה נאמר שבטעות חלק מהנבחנים קיבלו טופס בחינה של כיתות ז' במקום של כיתות ו', שהנושא בבדיקה ושהם יעודכנו בהמשך. 

זה היה ביום רביעי שעבר, ועד היום בתי לא שמעה מהם כלום. גם אחרי ששלחה להם מספר הודעות תלונה ובקשת מידע בכמה ערוצים שונים.

אני מבינה שטעויות עלולות לקרות, אבל זו ממש חוסר אחריות וסוג של התעללות בילדים. ונשמותק גם ככה עם דימוי עצמי מתחת לריצפה (אלוהים יודע למה, עם החוכמה והאינטליגנציה שלו! הרי הוא אובחן כגאון עוד כשהיה בגן). הילד פשוט גמור. 

בינתיים חכמוד שוב חלה, באיזה וירוס שפגע גם בגרון, ולכן ההתלבטות שלי לגבי ארוחת יום ההולדת לבתי הפכה ללא רלוונטית. בדיעבד התברר שגיסתי גם חטפה איזה וירוס, שמלווה בשיעול נוראי, כך שגם אם הייתי מזמינה אותם הם כנראה לא היו מגיעים. 

קבענו עם המשפחה של בתי שלא נכין שום דבר מיוחד, אבל שאם במקרה הם כן יוכלו להגיע, נאלתר משהו ברגע האחרון. 

בכל מקרה שלחנו לה זר של צבעונים וגם ברכה חגיגית ושוקולד. היא מאד שמחה. 

בששי, לאחר שביקרנו אצל הורי, קיבלנו טלפון מחתני שהם כן מתכננים להגיע. 

אז T אילתר פיצה - שתמיד מתקבלת בברכה - וגם הכין אוזני המן (עם נוטלה) וגם אפה עוגת שוקולד (כי בהתראה כזו קצרה לא היה טעם שאכין את עוגת התותים שלי, שחייבת לפחות יממה - עדיף שתיים - במקרר - לפני הגשתה). 

בסוף הם הגיעו בלי חכמוד, שעדיין נח והתאושש בבית (וניג'ס כל כמה זמן לשאול מתי הם חוזרים עם השאריות עבורו 😂).

חגגנו לבתי יום הולדת עם זיקוקים במקום נרות והיה מאד נחמד וטעים ושמח. 

נשמותק שוב לא נשאר לישון, הפעם כי הם תמיד חוגגים "בוקר-הולדת" על הבוקר לבעל השמחה התורן, והפעם היה זה תורה של בתי. 

אצל אבא המצב לא לגמרי ברור. מצד אחד רמת הכאבים בבירור ירדה, ויש ימים שהוא בקושי לוקח משככים, אבל מצד שני הוא עדיין ישנוני לפעמים, וזה כנראה לא קשור למשככים. 

בעקבות הפיסיותרפיה שהוא מקבל פעמיים בשבוע רמת הכאב קצת עולה, וזה צפוי, אבל הוא עושה באדיקות את התרגילים וגם מקפיד על הליכות, באמת כל הכבוד לו. מבחינת העירנות הוא כן מצליח להקשיב לפודקסטים שלו, אבל בקריאה יותר קשה לו להתרכז לאורך זמן. אני יודעת שאין מה לצפות שהוא יתאושש לגמרי או יהיה כפי שהיה לפני שכל הצרות האלה נחתו עליו, בשלוש השנים האחרונות, אבל הייתי שמחה לקצת יותר איכות חיים, כל עוד יש חיים. אולי אני מצפה ליותר מדי. 

אצלי הגב ממשיך לאט ובהדרגה להשתפר, תוך שהכאב משתנה ועובר מקום כל הזמן. 

עדיין הכי קשה לי הישיבה, ויש לילות שכואב לי גם כשאני שוכבת במיטה. 

בנוסף, אם בהתחלה - כשהגב היה תפוס לגמרי - הכי נוח היה לעמוד, עכשיו אם אני עומדת יותר מחמש דקות מתחיל לכאוב לי הגב האמצעי דווקא. נראה מה יגיד האורתופד כשאגיע אליו סוף סוף. אתמול עשיתי את אולטרסאונד הכתפיים, כך שתוך שלושה ימים צפוי הפענוח. נראה אם יש חדש בגיזרה הזאת. 

אני ממשיכה לקרוא את "הספר האדום" מאת אסף ענברי, ולמרות שהוא לא ספרות מופת, הוא מרתק. אני לומדת הרבה מאד פרטים על הדמויות ועל התקופה, ומקבלת הצצה לפוליטיקה הקטנה ולמלחמות היהודים שהיו אז כמו עכשיו. לפעמים זה אפילו גלש לאלימות פיסית. אני חושבת לעצמי שאז, כמו היום, עם ישראל הקים מדינה, יישובים, חקלאות, חינוך, מסחר, בנייה ופיתוח...למרות המנהיגים שלו, ולא רק בזכותם. יותר מתמיד אני מבינה שמדינת ישראל זה איזה נס שקרה למרות. למרות מיליון סיבות שהיו בשקט יכולות לגרום לכך שהיא לא תוקם, או שהיא תהרוס את עצמה (או תיהרס מבחוץ) תוך זמן קצר. 

ומצד אחד זה גורם לי לתהות אם זה לא באמת עומד לקרות, לאור כל מה שעובר עלינו עכשיו, גם בחודשים האחרונים אבל גם בשנים האחרונות. ומצד שני זה אולי אמור לתת לי תקווה שככה אנחנו - עם ישראל - ושהאזרחים עצמם בסופו של דבר, כמו תמיד, יגרמו לזה איכשהו להתאושש ולהתגבר ולהמשיך לחיות. מי יודע. כמו שמוטי כל הזמן אומר: גם אני עדיין לא יודעת מה יהיה. 

בימים אלה T עסוק מאד עם לקוח שפותח מסעדה חדשה, והפעם הוא שינה טקטיקה ומקפיד רק "לייעץ" ולסייע, ולא מתנהל כאילו זה העסק שלו. כשהלקוח לא מיישם את העצות שלו הוא לא מעיר לו מתרגז, ורק מעמיד את עצמו לרשותו ועוזר במה שיכול. יש לי חששות לגבי היכולת של הלקוח הזה לנהל בהצלחה את העסק, אבל T צודק - זה לא משנה. הוא נמצא בתפקיד יועץ, הוא מדריך אותו, את הצוות שלו, עוזר בתכנון, בהזמנות, בסידור, בבניית נהלי העבודה....מעבר לכך העסק הוא של הלקוח וגם האחריות. 

למחר קבעתי לבתי ולי טיפול ספא ליום הולדתה, באותו מקום ש-T הזמין לנו ביום הולדתי. 

השבוע נפגשתי עם 'מחברת' סוף סוף ונפגשתי גם עם 'אורה', אחרי המון זמן שלא נפגשנו ובקושי היינו בקשר. היא לא התקשרה ביום הולדתי וקצת דאגתי לה, אבל היא התקשרה בשבוע שעבר, אז הרמתי את הכפפה וקפצתי אליה לקפה. השלמנו קצת פערים, ונראה אם נמשיך להיפגש לעיתים יותר קרובות או ששוב יעבור זמן רב עד המפגש הבא. 

אנחנו ממשיכים להגיע אל בתי פעם בשבוע אחר הצהריים ואתמול היה ממש נחמד. שיחקתי הרבה עם שרי ובתי ו-T ישבו עם חכמוד על תרגילי מתמטיקה כהכנה למבחן. באיזשהו שלב הם התקשו במשוואות שגם אני לא זכרתי איך לפתור, והחליטו לחכות לחתני שימשיך איתו. והאמת, שזה עשה לי חשק לחזור ללמוד קצת מתמטיקה, שלא נגעתי בה מאז התיכון. 

בכל מקרה חכמוד שאל את T אם הוא יכול לתת לו את המתכון שלו לקְרֶפִּים, ו-T הציע שיכינו ביחד וירשמו תוך כדי. יצאה ערימה יפה ומהבילה של קְרֶפִּים, שכולם (כולל בתי) זללו בהנאה. "התגעגעתי" אמר חכמוד, שכבר מזמן לא אכל את הקְרֶפִּים של T (גם כי הפסיק לישון אצלנו ולאכול ארוחת בוקר בשבתות, וגם כי כאשר עדיין נהג להישאר, עבר לאכול פרנץ' טוסט, כי החליט שזה "יותר בריא" מקְרֶפִּים, פנקייקים או וואפל בלגי). 

היה אחר צהריים מאד מוצלח, וכשחזרנו הביתה לא ויתרנו על הליכת הערב שלנו, למרות שכבר היה מאוחר והייתי רעבה (לא אכלנו קְרֶפִּים, הכנו אחר כך את הסלט והחביתה כרגיל בבית). 

כמו שאמרתי ל'אורה', ההקפדה על הדברים הקטנים האלה - הספורט שלנו, הנכדים, החברות - זה מה שמאפשר לנו להמשיך לחיות ולהיות שפויים בתקופה הזאת. 

שבוע של דברים טובים ופחות טובים וגם הרבה פחות טובים

אז עוד שבוע עבר חלף לו. 

במוצאי שבת, למרות שכאב לי התחת שכאבו לי עצמות האגן מהרכיבה על האופנוע בפקקים של רביעי שעבר, לאחר התלבטות קצרה אם בכל זאת לנסוע עם הרכב להפגנה אחרת - בכפר סבא או רעננה - החלטנו להתייצב בקפלן בתל אביב. 

T המשיך להתנהג יפה ולא נסע מהר מדי, אבל לצערי לא הערכתי נכון את הטמפרטורות בחוץ ולא התלבשתי מספיק חם. היה קר בדרך, במיוחד על כביש 4 באזור שבין היישוב שלנו לבין רעננה....הטמפרטורות בחלק הכביש הזה צונחות בארבע או חמש מעלות לעומת מקומות אחרים. 

 בהפגנה עצמה לא סבלתי מהקור, מפאת כמות האנשים סביבי, אבל בדרך....לא היה כל כך נעים. מילא. זה עבר בקלות ומהר. ולא מהר מדי.

בהפגנה היו עוד יותר אנשים מאשר בשבוע שעבר, וכמו בשבוע שעבר היו גם משפחות עם ילדים, צעירים ומבוגרים (חלק מבוגרים מאד), דתיים וחילוניים, שמאלניים וימנים, סטרייטים וגאים, אפילו נכים קשים. כולם התנהגו למופת (אנחנו כבר לא היינו שם מאוחר יותר בקטע שחלק מהמפגינים ירדו לאיילון) וגם הנאומים היו טובים. 

מייד אחרי שחנינו עם האופנוע, קבלתי הודעה מאחי שגם הוא ואחיינית2 הגיעו, אז הלכנו אלה לקראת אלה ונפגשנו באמצע והיינו ביחד - משפחה מאד אנרכיסטית 😂 - במהלך רוב ההפגנה. כשהם עזבו והתחלנו את דרכנו בחזרה לכיוון האופנוע, פגשנו גם זוג לקוחות של T ו'שותפנו'. ממש מחט בערימת שחת. 

T חטף "התחלה של התקף" עוד לפני שפגשנו אותם, מהסוג שהיה לו כבר שלוש פעמים בחודש האחרון - התקף שמאיים להתחיל אבל לא מתפתח. לאחר מכן הוא הרגיש קצת חלש, אבל בעלי עקשן וגיבור ושרד את הנסיעה הביתה ואפילו יצא לחדר הכושר למחרת בבוקר, אבל קיצר את האימון - בעיקר כי בין השאר נתפס לו (או נדלק לו) שריר בירך (או בישבן....לא ברור). 

בימים הבאים הוא סבל מאד בשירותים (כולל הקאות) וגם אחר כך חטף שני התקפי כאב גדולים מאד בהפרש של יומיים זה מזה - רק שכל התיאוריות והתקוות לגבי התרופות (שהפסיק סוף סוף לקחת) עפו דרך החלון. אוף אוף אוף. 

פורים חל השבוע, ובראשון בבוקר בתי צילמה את שלושת הנכדים מחופשים. 

נשמותק התחפש לאיש עם טיל (JETPACK) על הגב - זו תחפושת מהסוג המתנפח, כאשר הרגליים של האיש כאילו באוויר והרגליים האמיתיות של נשמותק בתוך הטיל שממנו יוצאות להבות. ממש מדליק. 

שרי התחפשה ל"אלזה - רוח המים",

וחכמוד, שהתחפושת שבתי הזמינה לו לפני מעל לחודש לא הגיעה, התחפש ברגע האחרון לשחקן כדורסל מהשיקגו בולס (BULLS). חמודים.

בשבת התאושש חכמוד לגמרי, ולא נותר זכר למחלה שלו. שמחתי מאד, גם בגלל פורים וגם בגלל החופשה שלהם לרמת הגולן שתוכננה לשבוע זה. בסוף הבנתי שגם חתני חטף את זה, מה שזה לא היה, וירוס כזה או אחר, אבל זה לא עצר בעדו לצאת עם המשפחה צפונה, ואחרי יום אחד מקרטע, גם הוא התאושש וכולם נהנו מאד. 

עוד השבוע, היה לי תור אצל שיננית שעבר ממש בסדר - מסתבר שהעבודה היסודית שאני עושה עם השיניים נושאת פרי. מה שכן, היא המליצה לי ללכת לבדיקה אצל רופא שיניים כי לטענתה מתחילה לי עששת בצד אחד....אוף. קבעתי תור לבדיקה לעוד ארבעה חודשים, ואז למחרת לפנות בוקר התחילה לכאוב לי שן באזור הזה...זה בא והולך אז בין אם זה פסיכולוגי ובין אם זה אמיתי.... אני מחכה קצת. אם זה ימשיך (או חלילה יתגבר) אקבע תור לעזרה ראשונה כבר עכשיו אצל רופא שיניים. אוף אוף אוף.

אחרי השיננית נפגשתי עם מחברת, וזה תמיד עושה לי טוב, למרות שדעותינו הפוליטיות ממש שונות זו מזו, וכמה שאנחנו נזהרות לא להיכנס לויכוחים "על המצב", לפעמים זה בכל זאת קורה וזה לא כל כך נעים. ברור לשתינו שאין טעם לנסות לשכנע זו את זו במשהו, אז עדיף לנו פשוט להמנע מן הנושא. 

השבוע גם הלכתי לתור החודשי (בדרך כלל) שלי לעיסוי. הפעם המעסה ממש פירק אותי לחלקים. האמת, די סבלתי. לא היה חלק אחד בגוף שלי שלא היה תפוס או כאוב. לא זוכרת מתי הייתי ככה. כנראה כל המתח וכל הדאגה אצורים אצלי ככה בשלד ובשרירים.....והמשכתי להרגיש את זה גם כמה ימים אחרי כן. נראה לי שאבקש ממנו בפעם הבאה לעבוד מעט יותר בעדינות.

באחד הימים השבוע אספתי את אמא ונסענו יחד אל אבא. הפעם לא היו לנו כל תכניות לסידורים או לקניות בדרך, וכשהוא הודיע שהוא כבר בהסעה בדרך למלונית, נסענו אליו ישר לשם, והיה לנו הרבה יותר זמן להיות איתו, מה ששימח את שניהם מאד. 

השבוע מלאו בתי 41 אביבים, וכחלק מחגיגות יום ההולדת קבענו שנלך כולנו יחד במוצ"ש למסעדה. 

בנוסף אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי, תוך שקיוויתי שהם יגיעו גם לארוחת ששי, ואז אוכל להזמין גם את משפחתו של אחי ולחגוג לה כמו שצריך. בא לי לפצות על יום הולדת 40 שלה, שהתקלקל עקב מחלתם בקורונה והסכסוך הלא נעים שהיה לנו עם חתני. אבל בסוף הם הודיעו שהם לא מגיעים בששי, בא להם לנוח בבית, אז קבענו במקום זאת לקפוץ אליהם עם העוגה ביום ההולדת עצמו, וכך פצחנו בחגיגות.  

משלוח זר הפרחים שהזמנתי לה מבעוד מועד הגיע באותו היום בצהריים, עם בלון ושוקולדים. בקיצור - דאגתי להרבה טרראם שאכן ייצא מוצלח. הגענו אליהם בערב והזמנו טייק אאוט טעים מאד ממסעדת טנדורי (כולנו, כולל הילדים, מאד אוהבים אוכל הודי). היה ערב מאד נחמד והיה כיף לבלות זמן איכות ביחד. 

אגב חתני כבר בא אלי בטענות פעם שהרגלתי את בתי מילדות שיום ההולדת שלה הוא הפקה שלמה, ולכן קשה לו מאד לרצות אותה ולעמוד בציפיות שלה בכל יום הולדת מחדש. מה אומר ומה אגיד? בעייה שלו. ומה שהיה מצחיק, הוא שגם הוא קנה לה פרחים - בדיוק את אותם פרחים!!! על זה נאמר GREAT MINDS THINK ALIKE 😉.

לסיום נסענו בחמישי שוב לקפלן במסגרת "יום השיבושים" השבועי. 

נסענו על האופנוע, לאחר ש-T "שידרג" לנו את חוויית הנסיעה וקנה לנו מערכת שמע שמותקנת בתוך הקסדות, כך שאנחנו יכולים לשוחח תוך כדי נסיעה. 

הדרך לתל אביב וגם הדרך חזרה היו פנויות לגמרי, ורק בסביבות קפלן, עזריאלי וכו' נתקלנו בחסימות והצטרפנו כמובן להפגנות. הבנתי שצומת רעננה היתה פקוקה וחסומה זמנית חלק מהזמן אבל כאשר אנחנו עברנו שם היא היתה פתוחה לתנועה. 

הערב הסתיים כמובן בעצב וזעם על הפיגוע בדיזנגוף.......אנחנו פשוט חיים במציאות בלתי אפשרית. ונראה שכל מי שאמון לנהל את המצב ולדאוג לאזרחים (מכל הצדדים ומכל הכיוונים ומכל העמים באזור) עסוק בכלל בדברים אחרים לגמרי. עד מתי?