הטיסה שלנו מניו יורק לאורלנדו היתה מתוכננת לשש בערב, כך שהיה לנו עדיין זמן בבוקר לסיורים אחרונים בניו יורק, ולאחר התלבטות קצרה החלטנו לנסוע לקצה הדרומי של מנהטן, ל-Battery Park לצפות בפסל החירות.
זכרנו את הפארק כמקום נחמד עם נוף יפה שטרם צפינו בו, אך היתה צפויה לנו אכזבה.
אך לפני האכזבה, בדרך מתחנת הסאבוויי לפארק עצרנו בעגלת אוכל - כדי שתהיה להם גם חוויה של אוכל רחוב.
אמנם זו היתה עגלה שהתמחתה ב-PHILLY CHEESE STEAK אבל החבר'ה רצו דווקא לאכול נקניקיה ניו יורקית...☺️
ואז המשכנו לכיוון הפארק, וגילינו שהוא הפך לאתר בנייה - נמצא בשלבי שיפוץ משמעותי. קראתי אחר כך (וחבל שלא קראתי מראש) שהם קוראים לזה פרויקט COASTAL RESILIENCE, ובקיצור הגבהת האזור מסיבות בטיחוטיות, בהתאם לתחזית עליית מפלס המים.
כך או אחרת - כל האזור היה חסום על ידי גדר גבוהה וציוד מכני והנדסי כבד עבד שם כל העת, ולא ראינו שום נוף ושום פסל חירות. לא היה לנו זמן לעשות סיבוב על המעבורת שצופה אל הפסל....אז ויתרנו.
מצאנו שם קרוסלה נחמדה ששרי נהנתה לרכב עליה
ואז הלכנו לאזור ה-financial district - היכן שגם WALL STREET בין היתר.
לפי הרשימה של בתי היתה אמורה להיות שם באזור מסעדה טובה, ובזמן ששרי עוד רכבה על הקרוסלה, הלכנו כולנו לכיוון כדי לתפוס מקום. הלכנו וחזרנו, הסתובבנו ושאלנו - אך לא מצאנו זכר למסעדה. זה היה מאד מוזר. היא הופיעה ברשת כאילו היא קיימת.........אך גם אף אחד בסביבה לא הכיר אותה ובוודאי שהיא לא היתה היכן שהיתה אמורה להיות.
בדיעבד הבנו שהיא הפכה להיות חלק מאוסף של מסעדות / דוכנים בתוך מתחם אוכל גדול חדש שנפתח במרחק כמה בניינים ממיקומה המקורי. אבל באותו רגע גם היינו כבר רעבים וגם לא היה לנו זמן - עוד היינו צריכים לחזור למלון, לקחת את המזוודות ולנסוע לשדה התעופה כדי לטוס לאורלנדו אחר הצהריים.
אז מצאנו מסעדה איטלקית (שהתמחתה באוכל צפון איטלקי) בשם Joseph's - שנראתה אמנם קצת יקרה יותר מאלו שאנחנו בדרך כלל הולכים אליהן, אבל לפחות היה בה מקום בשעת צהריים זו, בה כל עובדי האזור יצאו לאכול, והשירות היה מצוין - והסברנו להם שאנחנו ממהרים.
 |
| מפות לבנות.......כמעט תמיד סימן לתפריט יקר |
חזרנו למלון בסאבוויי, שם הפקדנו קודם לכן את המזוודות כשעשינו צ'ק אאוט, והזמנו שני UBER XL לשדה התעופה. הם הגיעו יחסית מהר ולמרות התנועה הערה של שעות אחר הצהריים גם הגענו יחסית בזמן. ואולי בגלל זה תפסנו שאננות קלה, ואחרי שבצענו צ'ק אין ומסרנו את המזוודות, לא מיהרנו לעבור את הבידוק הבטחוני ולהגיע לשער העלייה למטוס.......
אה, כן, וכמובן בעת מסירת המזוודות התברר שיש לבתי וחתני טרולי שעבורה לא שילמנו מראש, אז צריך היה להוסיף על זה תשלום.
בכל מקרה ישבנו לנו בסבבה וכל אחד הזמין לעצמו משהו קטן לשתות ואז עוד משהו קטן לאכול ואז משהו נוסף - כי בטח נהיה רעבים על המטוס ובטיסות פנים האוכל בתשלום ודי על הפנים.......
כמו שאומרים BIG MISTAKE, HUGE!
כשהואלנו בטובנו לקום וללכת, התברר שהתור לבידוק הבטחוני ארוך ואיטי. שעת העלייה למטוס התקרבה במהירות ואנחנו עדיין היינו בתור.
ואז הגענו לקטע שבו מזדהים בעזרת הדרכון ומצטלמים - וקרו שני דברים, אחד מהם מצחיק ומפתיע והשני מלחיץ מאד.
המקרה המצחיק היה, ש-T מסר לפקידה דרכון שהוא חשב שהוא שלי, אז אני נעמדתי להצטלם. הפקידה אמרה שזה בסדר, ו..הבא בתור. וכשהחזירה לי את הדרכון "שלי" התברר שזה הדרכון של בתי. כלומר - מערכת זיהוי הפנים חשבה שאני זו הבת שלי. לקחתי את זה כמובן כמחמאה (ולא תיארתי לעצמי שאנחנו עד כדי כך דומות!) - אבל הסברתי את הטעות לפקידה וחזרנו על התהליך עם הדרכון הנכון.
המקרה המלחיץ קרה כשמכשיר קריאת הדרכונים החליט שהדרכון של חתני עלול להיות מזויף!
זה היה ממש מלחיץ. וכמובן עוד יותר עיכב אותנו, כשגם ככה חששנו שנאחר לטיסה.
היינו קבוצה של שבעה אנשים, כולל ילדים, שברור שנכנסנו לארה"ב עם הדרכונים האלה כולנו יחד, וגם לפקידות בשדה היה ברור שזה לא הגיוני, אבל לא היתה להן ברירה והן בדקו שוב ושוב בעוד מכשיר עד שאיכשהו בסוף זה יצא תקין, עבר בשלום, ורצנו לשער. ועלינו לטיסה.
ונחתנו באורלנדו. אספנו את המזוודות - באמת היה לנו מזל גדול בכל הטיסות שלנו בטיול הזה וכל המזוודות יצאו ויחסית מהר ולא היו בעיות ועניינים. וגם כשיצאנו מהטרמינל, מצאנו בקלות על פי ההוראות שקבלנו במייל את השאטל של חברת השכרת הרכב.
במקור לא תכננו לשכור בכלל רכב בארצות הברית, וחשבנו שגם באורלנדו וגם אחר כך בבוסטון נסתדר עם UBER והיכן שאפשר - עם תחבורה ציבורית.
אבל אז בתי וחתני העלו כמה שאלות לגבי ההתניידות הצפויה לנו גם באורלנדו - לפני ואחרי הקרוז - עם נסיעות לא קצרות והרבה מזוודות....ו-T התחיל לבדוק את הנושא, ומצא באתר השוואות מחירים של גוגל, שהוא נעזר בו הרבה פעמים, הצעה ממש טובה להשכרת שני רכבים גדולים במחיר מצחיק באורלנדו. האתר הפנה לחברה בשם CARJET, שבדומה לחברות אחרות ברשת, מבצעת עבורך את ההשכרה בחברות השכרה מקומיות. לא היה שום דבר חשוד או יוצא דופן בתהליך ההשכרה, פרט למחיר - שהיה נמוך באופן מפתיע.
בכל מקרה הגענו לחברת השכרה הרכב עצמה עם ה-VOUCHER והמייל שקבלנו.....והתברר שההזמנה לא קיימת. לא בוצעה בפועל שום השכרת רכב (ושכרנו שני רכבים, לא אחד), וכשעברנו עם הפקיד (המאד מאד נחמד) של החברה, הוא הפנה את תשומת ליבנו לטעויות קטנות בגוף ה-VOUCHER שקבלנו - שם חברת ההשכרה היה מעט שונה, למשל. מספר הטלפון אליו ניסה הפקיד להתקשר היה בכלל עם קידומת של ספרד, ואף אחד לא ענה לטלפון. הפקיד השתדל ועשה כמיטב יכולתו לעזור לנו, אבל לו עצמו לא היו רכבים להשכיר לנו.
למזלנו הוא מצא חברת רכב אחרת בשדה התעופה שכן היו לנו שני רכבים גדולים עבורנו, והוא גם ארגן שהחברה ההיא תשלח שאטל משלה לאסוף אותנו. עוד למזלנו, המקדמה ששלמנו על הרכבים-הלא-קיימים היתה $11 בלבד. כך שהעוקץ לא היה עד כדי כך מכאיב.
אבל היה מאוחר בלילה, ולקח הרבה זמן עד שהשאטל הגיע, ועוד זמן במשרד השכרת הרכב להשלים את הפרוצדורה (והיינו עייפים, ו-T וחתני לא שמו לב שמועד החזרת הרכב נקבע לערב לפני הטיסה שלנו לבוסטון, במקום לבוקר הטיסה...והם התקשרו בערב האחרון לשאול למה אנחנו עדיין לא הגענו).
בסופו של דבר התהליך הושלם ויצאנו לכיוון המלון שהזמנו ללילה אחד, קרוב במיוחד לנמל - כך שהנסיעה משדה התעופה בחושך וקצת גשם ארכה כשלושת רבעי שעה.
גם במלון לא הכל עבר חלק, כי התברר שבחדר של בתי, חתני ושרי היתה דליפת מים מהמזגן, כל הריצפה היתה מוצפת, ובאמת היה קשה להתמודד גם עם זה בחצות הלילה......אבל פקיד הלילה במלון הצליח להעביר אותם מייד לחדר שצמוד אלי, אל T ואל הבנים (מדוע לא שמו אותנו בחדרים צמודים מלכתחילה? לא ברור), ובסופו של דבר הצלחנו כולנו ללכת לישון.
למחרת היה בוקר מעט גשום, אבל T ואני בכל זאת יצאנו להליכת בוקר בין הטיפות.......
