‏הצגת רשומות עם תוויות נשיכת כלב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נשיכת כלב. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 27 בנובמבר 2021

על הספסל בשמש החמימה של סוף נובמבר

לא יודעת איך זה בשאר המקומות אבל כאן בישוב נעים היום וקריר אלא אם יושבים ממש בשמש. אז כדי להפשיר מעט התיישבתי על הספסל בגינה, והתחרדנתי מעט בשמש הסתווית של סוף נובמבר, וזה עשה לי טוב. 

לגבי ה-MRI: מזל שיש לנו קשרים. התברר שאחיינית של שותפנו (שהיא בכלל רופאת שיניים) היא החברה הכי טובה של מנהלת ה-CT באיכילוב, ובקרוב עומדת להתמנות למנהלת יחידת הדימות כולה שם. כך, כאשר שותפנו פנה אליה לקראת ביצוע בדיקת ה-MRI של T וביקש ממנה לזרז עבורנו את הפענוח, התברר שהרדיולוג שהיה אמור לפענח יצא לחופשה. 

אז מה שהיא עשתה היה לפענח את ה-MRI בעצמה אבל גם מסרה אותו לרדיולוג MRI נוסף, וכך שניהם יחד הוציאו פענוח מפורט וברור עוד יותר מהקודם.

בשורה התחתונה - לא נראו שינויים בגודל ההרחבה בצינור המרה מאז ה-MRI הקודם. הרי היה גידול בהתרחבות בין ה-CT שבוצע ביוני לבין ה-MRI שבוצע בתחילת ספטמבר. אבל מאז ספטמבר ועד היום לא חל גידול נוסף. ולא צצו ממצאים נוספים, כנראה. אז אלה חדשות טובות בסך הכל, במיוחד כשחששתי שדחיית הניתוח עלולה לגרום לגידול - אם זה גידול - לגדול ואף להתפשט. אז על פניו זה לא נראה כך. 

בנוסף הם לא מתרשמים שהריקמה ממאירה. וזה תואם את פענוח הדימות של תל השומר מספטמבר (של 'רופאחלופי' והצוות שלו) שגם הם אמרו שהתמונה לא נראית ממאירה. 

T שלח את את הפענוח גם לפרופסור באיכילוב וגם ל'רופאחלופי' בתל השומר ועכשיו מחכים לשמוע מהם.

הסיכום אמנם היה שיהיה ניתוח אלא אם תחול הקטנה של ההתרחבות. ובכן זה לא קרה, אז הגיוני שבכל זאת יהיה ניתוח. אבל כרגע, לפחות, T פחות נוטה לחשוב שזה סרטן. 

אז זה לגבי זה. 

אתמול סוף סוף הגיע איש הבית החכם לתקן את המחשב החכם שעושה בעיות. סיפרתי שהוא התחיל לעבוד כשכיר ולכן פחות זמין ללקוחות הפרטיים שלו, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו להגיע, לא לפני שהוא וידא שנהיה מוכנים לשלם 500 ש"ח לשעה פלוס מע"מ, לדעתנו מוגזם לחלוטין אבל זו מערכת שהוא פיתח ואנחנו לקוחות שבויים. 

הגיע ועבד שעה וחצי ופתר. לפחות זה. אמרתי כבר כמה אני לא אוהבת כשיש משהו מקולקל בבית? אז כיף גדול כשהכל עובד כמו שצריך.

כיון שבעוד שבוע כבר נסע להביא הביתה את החתול החדש, הזמנת קצת ציוד ומזון לקראת בואו. ראינו בבית הגידול שלו מתקן גירוד שמשמש גם מתקן שעשועים, וחשבנו שיהיה נחמד אם יהיה לו (ואולי גם לחתולה ל') כיף לשחק עם זה, ובעיקר לגרד את הציפורניים על זה לפחות עד שנצליח (בתקווה שנצליח) להסיר לו את הציפורניים הקדמיות. מוצאת את עצמי מתרגשת לקראת בואו של היצור החמוד החדש. 

אתמול בבוקר T התקשר אלי באמצע ההליכה (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד) והזהיר אותי לא לעבור במושב בו התקיף אותי הכלב ההוא כי הוא שוב מסתובב בחוץ חופשי וניסה להתקיף גם אותו. אני כבר לא עוברת במושב ההוא מאז תקרית הכלב. פשוט מצאתי לי מסלול אחר, ועל הדרך גם הוספתי קילומטר להליכת הבוקר שלי. 

אחר הצהריים עברנו שם ליד הבית ההוא בתקווה לתפוס את הבעלים אבל לא היה אף אחד בבית. לא היה גם מספר או שם על הבית. הכלב עדיין הסתובב בחוץ, נבח עלינו אבל לא התקיף. השער היה פתוח, וכשהתקרבנו (וצילמנו, אותו ואת הבית ואת הרכב שעמד שם בחניה) הוא נכנס לגינה, אז סגרנו עליו את השער. 

פתחנו קריאה במוקד המועצה שלנו אבל המפקחת חזרה אלי ואמרה שהמושב הזה מחוץ לתחום השיפוט של היישוב שלנו, והיא אמרה שהיא תיצור קשר עם הפיקוח של המושב ותעדכן אותי. 

בערב היינו מוזמנים אל בתי וחתני והנכדים לארוחה, והיה ממש נחמד. הגענו מוקדם ושיחקנו עם הנכדים, ואז אכלנו ביחד ונהנינו מאד.

'שרי' התנדנדה בטבעות שחתני התקין בחדר המשחקים עוד בימי הסגר הראשון, וכל הזמן אמרה "תפתא תיאי" (סבתא תראי) והרמתי לה ושיבחתי אותה והיא שמחה מאד. אחר כך היא ביקשה שגם אני אתנדנד, ובלי לחשוב הרבה אמרתי שכואבת לי הכתף, אז היא הכריחה אותי לחשוף את הכתף כדי לראות, וכמובן שלא ראו כלום אז היא ממש רצתה שאתפשט כדי לראות טוב יותר. "זה לא פצע" הסברתי לה, "זה כואב בפנים". היה לה קשה להבין.

במהלך הארוחה היא ביקשה מיץ, וחתני - שהחליט להמעיט מאד את צריכת הסוכר בבית - הודיע שאין מיץ. היא היתה עייפה מאד והתחילה לבכות "מיץ, אני רוצה מיץ" ובתי (הרכרוכית) כמעט נכנעה ("היא עייפה, מה ייצא לנו מזה שהיא תבכה עכשיו כל הערב?") אבל חתני אמר (ובצדק) שאם הם אמרו לו אז ממש לא מתאים להישבר עכשיו אחרי סצינת ויכוחים ובכי. שרי המשיכה לבכות "מיץ, מיץ" עוד כמה זמן ואז בבת אחת עבר ל"חלב, אני רוצה לשתות חלב", ואת זה כמובן מייד הסכימו לתת לה. מצא חן בעיני איך שכל זה התנהל. 

היא נרדמה מייד אחרי האוכל, ועוד ישבנו כולנו ופטפטנו וצפינו קצת בתכנית עם סיינפלד וסלב'ים אחרים שנוסעים במכוניות שוות ושותים יחד קפה. זה היה בנטפליקס, אני חושבת.

בתי וחתני מאד רוצים לעבור דירה, אבל הם מהסוג שמתבשלים לאט עם ההחלטות שלהם, ומאז שהם התחילו לבדוק אפשרויות המחירים של הדירות רק עלו ועלו. דירה אחת שהם בדקו עלתה תוך כמה חודשים במיליון שקל. זה ממש הזוי מה שקורה.

בסך הכל היה ערב ממש נעים, חזרנו הביתה די מוקדם והבוקר קמנו "מאוחר" בשש להליכה. 

בתי סיפרה לי על תכנית בשם laliway שמאמנת נשים שאף פעם לא רצו, לריצה. זו תכנית שלא עובדת כמו תכניות הריצה הרגילות, ובתי המליצה בחום. הורדתי אותה (בתשלום) והתחלתי הבוקר את האימון הראשון. בעקרון זו תמיד תהיה ריצה של מקסימום חצי שעה, מקסימום יומיים בשבוע. בתי עושה לפעמים שלוש פעמים. 

באימון הראשון הולכים שתי דקות ורצים דקה, לאורך כל מחצית השעה. אני בכושר טוב אז זו לא היתה בעייה. בסך הכל הלכתי שעה וחצי אבל מתוך חצי שעה עשיתי את האימון הזה. היה מצוין.  בתי סיפרה שהיא חוזרת על אותם אימונים ככל שהיא צריכה עד שהיא מרגישה שהיא מסוגלת לעבור לדרגת הקושי הבאה. גם אני אעשה ככה. יצאתי מאד מרוצה מעצמי.

אחרי שאכלנו ארוחת בוקר והתקלחנו קפצנו לבקר אצל הורי, כך שלמרות שהם לא היו מוזמנים לבתי וחתני אמש, הם לא יצאו מקופחים. 

לא יודעת מה עוד נעשה היום אבל סוף השבוע התחיל מצוין. 

יום שלישי, 16 בנובמבר 2021

חופשה בים המלח וקצת עדכונים

כמו שקורה לי בזמן האחרון, סוף השבוע היה מורכב מאירועים טובים וגם פחות טובים. 

ביום ששי בזמן הליכת הבוקר, כשעברתי ליד כלב רועה גרמני שישב על המדרכה (כנראה) ליד ביתו שבמושב סמוך ליישוב שלי, הוא קם ללא סיבה וללא התראה ונתן לי נשיכה קטנה בירך מאחור. 

זה בא ממש משום מקום, והייתי כל כך בהלם שפשוט המשכתי ללכת. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לדפוק על הדלת שלהם ולדרוש לראות את החיסונים שלו, שלא לדבר על לנזוף בהם מדוע הם משחררים לרחוב כלב כזה שמתנפל על אנשים שעוברים סתם ככה ליד הבית. התלבטתי אם אני צריכה עכשיו לעבור את הוִיָה דולורוזה של קופת חולים - זריקת טטנוס ואולי אפילו סידרת זריקות נגד כלבת...והחלטתי (בניגוד לכל היגיון) שלא בא לי. חוסר אחריות משווע, אני יודעת. זו היתה יותר "מכה" עם השיניים שלו מאשר נשיכה, למרות שאחר כך T הסתכל וראה ששן אחת כן פצעה את העור וחדרה פנימה. מרחנו על זה יוד ומשחה אנטיביוטית, וליתר ביטחון בימים הבאים לקחתי יותר כורכומין מהרגיל (תחסכו ממני את ההטפות שכורכומין הוא תבלין ולא חומר אנטיביוטי) וקיוויתי לטוב. עכשיו יש לי שם חבורה לא יפה אבל זה בדרך להיעלם. אני מקווה. 

בדרך כלל בהליכות שלי כל הכלבים שרואים אותי ניגשים אלי בשמחה לליטוף ולכן ההלם היה כפול ומכופל. 

מאוחר יותר באותו היום ירדתי לחדר של בני, המכונה לאחרונה "חדר המוזיקה" - כי שם מערכת התופים של בני והפסנתר וכל הגיטרות ולאחרונה הנכדים יורדים לשם כמעט מידי שבוע כדי לנגן. לא הייתי שם כל השבוע והעוזרת לא ניקתה שם באותו שבוע כי נתתי לה לעשות דברים אחרים, אבל החתולה מבלה שם הרבה במהלך היום, ורציתי לוודא שהכל נקי ואין הפתעות.  אז לא היו סימנים של כדורי שיער שהיא הקיאה (קורה לפעמים) אבל בשירותים הרחתי ריח די חריף של שתן. מתי שהוא היא החליטה "לסמן" שם - לא ברור לי מתי (כי היה ריח אבל הכל היה יבש), ואני חטפתי על זה את הקריזה. 

T הסביר לי שחתולי הרחוב "מסמנים" טריטוריה מחוץ לחלון (זה חדר שחלקו מתחת לאדמה) וייתכן שזו הסיבה שהיא מצאה לנכון "לסמן" את הצד שלה. כך או אחרת פצחתי במבצע ניקיון יסודי שם וסגרתי את דלת החדר הזה, שלא תוכל להיכנס לשם. חדר האורחים (בקומה השנייה) כבר חסום בפניה, וכך גם המרתף (מאז שהפכה אותו לשירותים לפני כמה שנים, כשהיו בעיות עם ארגז הצרכים שלה) - כך ששטח המחייה שלה בבית הולך ומצטמצם אבל עדיין יש לה הרבה איפה להסתובב ולישון ולהתפנק ויש גבול לסובלנות שלי בכל הקשור לעשיית צרכים ברחבי הבית. עד כאן. 

בששי הגיעו הורי ובתי ומשפחתה המתוקה לארוחת ערב כרגיל, וחכמוד ונשמותק נשארו לישון. בשבת בבוקר בא להם לראות סרט, ומצאתי בקודי את "קליפורד - הכלב האדום הגדול", שמשחק עכשיו בקולנוע, שאמנם היו לו רק כתוביות באנגלית אבל עם מעט הסברים ממני ומ-T הם הסתדרו עם זה. זה היה סרט מאד חמוד, מומלץ.  

אחרי כן הספקנו לשחק עוד קצת ב"מונופול כרטיסי אשראי" - משחק בהמשכים שאנחנו משחקים כבר כמה שבועות ברצף, לפני שבתי הגיעה עם שרי. חתני דיבר עם T בטלפון ואמר שהם רוצים להיות איתנו גם הבוקר ולאכול איתנו צהריים (הודיע, לא שאל) והציע להביא בשר לעשות על האש. T צחק שיש מספיק אוכל מהארוחה של ששי ואין צורך, אבל בינינו לבין עצמנו תהינו לפשר ה"התנחלות" הזאת אצלנו. האמת? זה לא ממש הפריע לי אבל גם לא לגמרי התאים לי. דמיינתי לי את יום שבת קצת אחרת. אבל שתקתי. 

חתני היה באימון עדיין אז יצאנו עם בתי והילדים לגן השעשועים הגדול והמושקע לא רחוק מהבית. היה חם אבל הם נהנו, וחתני הגיע בסוף האימון ופגש אותנו שם. 

כשחזרנו הביתה הם עלעלו בהנאה באלבום התמונות החדש שסוף סוף הכנתי עבור השנה וחצי האחרונה. אני משתדלת להוציא אלבום פעם בשנה, אבל השנה עם כל מה שהיה עם T לא היה לי מצב רוח ולא היתה לי סבלנות לזה. אז סוף סוף הדפסתי אלבום מעודכן למשפחה שלהם, ועכשיו אני עובדת על אלבום לבני, כלתי וסביבוני. הם מצלמים הרבה הרבה יותר תמונות, כך שיותר קשה לבחור תמונות ולהחליט מה להכניס ומה לא. זה יהיה כנראה אלבום עב כרס ביותר. 

בראשון בבוקר ירדנו לים המלח. 

ביום הראשון לא הייתי בטוחה אם זו היתה החלטה נכונה, להזמין מחדש חדר במלון ולצאת לחופשה בעת הזאת. נראה היה לי ש-T במצב רוח משונה, שהוא הציע בכל זאת לנסוע בעיקר כי אני כל כך אוהבת את ים המלח, אבל שלא ממש בא לא. התבאסתי. גם מזג האוויר האביך לא תרם למצב הרוח הכללי. 

הגענו למלון "לוט" ועוד לפני שנכנסנו לחניה ראינו שניים או שלושה אוטובוסים פורקים אורחים בפתח המלון. גם זה לא עזר למצב הרוח. אבל בלובי התברר שהם כולם יעשו צ'ק אין באופן מרוכז (גמלאי חברת החשמל וחברת מקורות) ולא עמדתי יותר מדקה בתור בקבלה. 

למרות שהיה מוקדם עדיין, החדר שלנו כבר היה מוכן. שמו אותנו באגף החדש, בחדר יפה ומרווח שפנה לים, עם חדר אמבטיה גדול ויפה. בסך הכל היינו מרוצים.

את שלושת הימים הבאים בילינו בין בריכת מי המלח שבספא (המשופץ) לבין הבריכה (המחוממת ל-28 מעלות) לבין הים (אין על ים המלח! אין ! אין! אין!). יצאנו להליכות קצת לפני הזריחה בטיילת המושקעת - שזכרנו מהביקור הקודם באפריל. מהמלון שלנו ועד לסוף הטיילת בקצה הצפוני יש חמישה ורבע קילומטר. כך שהלכנו בכל בוקר בין שמונה לעשרה וחצי קילומטר. לא רע בכלל. 

מי המלח והברום והאשלג שבאוויר והמנוחה באופן כללי שיפרו את מצב הרוח של T, ומהר מאד התחלנו ליהנות מהחופשה הזאת. גם בדיקות הדם הנוספות שהוא עשה בראשון בבוקר לפני שיצאנו לדרך - שהראו שיפור בתפקודי הכבד - והעובדה שהכאבים לא חזרו, כנראה עשו את שלהם. 

כיון שבים המלח תמיד לוקחים חצי פנסיון (כי אין בינתיים בסביבה כל כך מענה מבחינת מסעדות) אכלנו גם את ארוחת הערב במלון, וכמו במלון הקודם (מילוס) גם כאן היא ממש לא היתה טובה. אני לא מצליחה להבין מה קשה כל כך בלהגיש ארוחת ערב טעימה, פשוטה אבל טובה. זה לא כל כך מסובך. 

ארוחת הבוקר היתה מושקעת, לעומת זאת, בדומה לכל ארוחות הבוקר בכל המלונות בישראל. מהבחינה הזאת באמת אין על המלונות בארץ. 

ירדנו לים המלח דרך ערד, אז החלטנו לחזור דרך ירושלים. הדרך יפה וזמן הנסיעה דומה - והיה נחמד לגוון קצת. 

הנה כמה תמונות.....






היה כיף, והכי כיף בבית. החתולה ל' קיבלה אותנו בפעיות והתפנקות. טוב שנסענו וטוב שחזרנו.